פרשת מצורע – האם שם הפרשה שלילי?

יום שני ד׳ ניסן ה׳תשע״ו
פרשתנו נקראת בספרי הראשונים בשם "זאת תהיה". אך בדורות המאוחרים יותר מנהג ישראל (אשר תורה הוא) לקרוא לה בשם "מצורע". מדוע?
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

 

א. "מצורע" – שם שלילי!

 

פרשתנו נקראת בספרי הראשונים – הרס"ג[1], רש"י[2] והרמב"ם[3] – בשם "זאת תהיה". אך בדורות המאוחרים יותר מנהג ישראל (אשר תורה הוא) לקרוא לה בשם "מצורע"[4].

 

יש להבין: "מצורע" הוא ענין בלתי רצוי[5]. ולכאורה, אין מתאים לקרוא לפרשה בתורה בשם כזה. ובמיוחד, כאשר אכן נקראה קודם לכן בשם אחר, ובדורות האחרונים החליפו את שמה לשם בלתי רצוי[6]?!

 

 

 

ב. "והובא אל הכהן"

 

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את לשון הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע… והובא אל הכהן". בכך אין מובן:

 

א לאחר מכן נאמר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה", שהכהן צריך לצאת אל המצורע. ואם כך, מהי הכוונה ב"והובא אל הכהן", והרי אסור היה למצורע[7] לבוא אל הכהן, כי עליו להיות מחוץ לשלשת המחנות[8]?

 

ב מדוע נאמר "והובא אל הכהן", ולא "ובא אל הכהן" – ניסוח המצביע על כך שהבאתו אל הכהן היא בעל כרחו[9]?

 

על השאלה הראשונה יש המפרשים[10], שבמלים "והובא אל הכהן" הכוונה היא, שבהיותו מחוץ למחנה יתקרב המצורע אל גבול מסויים של מחנה ישראל, כדי למנוע טירחת הכהן, אשר לא יצטרך ללכת מרחק רב מחוץ למחנה אל מקומו של המצורע.

 

אך פירוש זה אינו מובן[11]: כאשר חייב המצורע לצאת מחוץ למחנה, הוא אינו צריך מלכתחילה להתרחק. אמנם, עליו לצאת מחוץ לשלשת המחנות, אך מותר לו להישאר סמוך ביותר לגבול מחנה ישראל[12]. וכיון שהביטוי "והובא" אמור לגבי כל מצורע, ולאו דוקא לגבי מי שהתרחק מקצה המחנה, אלא אף לגבי מי שנמצא סמוך למחנה ישראל – הרי אין מתאים לגביו הביטוי "והובא".

 

 

 

ג. סופו לעשות תשובה

 

ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:

 

רש"י (תזריע יג, מו. מערכין טז, ריש ע"ב) מסביר, שהסיבה לכך שהמצורע צריך להיות "בדד", היא משום ש"הבדיל בלשון הרע… בין איש לרעהו, אף הוא יהא[13] נבדל"[14].

 

ולפי זה יש לומר, שהסיבה לכך שהמצורע צריך להימצא "מחוץ לשלש מחנות", אפילו מחוץ למחנה ישראל, היא מפני שיש לו קשר לקליפת "מדין"[15], מלשון מדון ומריבה[16] (שהרי, כאמור לעיל, הוא "הבדיל…"), וזהו ההיפך מכלל הקדושה, שמהותה[17] אחדות ו"התכללות"[18]. ולכן אין הוא יכול להימצא אפילו במחנה ישראל, בדרגה הנמוכה ביותר במחנות הקדושה.

 

יותר מכך: במקביל לשלושת המחנות בקדושה, יש גם שלוש דרגות (מחנות) ב"לעומת זה", להבדיל – כנאמר: "וישלחו[19] מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". בין אלו יש "טמאים אחרים" ומצורע, וההלכה קובעת, ש"בדד ישב" – "שלא יהיו טמאים אחרים יושבים עמו"[20] – המצורע צריך להיות אף מחוץ למחנות הטמאים האחרים.

 

הסיבה לכך היא: המדברים לשון הרע, מגיעים בסופו של דבר לידי (רמב"ם סוף הל' טומאת צרעת) "לדבר באלקים וכופרין בעיקר"[21]. ולכן הם גרועים אפילו מסטרא אחרא ומקליפה הנקראת עבודה זרה, שהם מודים בקדוש־ברוך־הוא, אך מגדירים אותו[22] "אלקא דאלקייא"[23].

 

אך למרות זאת פוסק אדמו"ר הזקן – הן בנגלה שבתורה[24] והן בפנימיות התורה[25] – לגבי כל יהודי, יהיה מי שיהיה, ש"בודאי סופו לעשות תשובה", כי "לא[26] ידח ממנו נדח",

 

ולכן נאמר "והובא (לשון הבטחה לעתיד) אל הכהן" – שאף מי שנמצא מחוץ לשלשת המחנות, הרי הקדוש־ברוך־הוא מבטיחו שבסופו של דבר הוא יובא אל ה"כהן".

 

וכיון שההבטחה ש"בודאי סופו לעשות תשובה" אמורה אף לגבי מי שעל פי ענינו אין לו כלל רצון לחזור בתשובה, ויותר מכך, אף לגבי מי שרצונו הוא להיפך: "העולה על רוחכם… נהיה כגויים…"[27], בכל זאת "ביד חזקה… אמלוך עליכם"[28] – ולפיכך נאמר "והובא (בלשון ציווי) אל הכהן" – בעל כרחו.

 

 

 

ד. התשובה אף ממקומו של המצורע

 

אמנם, הגורם להתעוררות התשובה אינו מצבו של האדם, אלא הבטחת הקדוש־ברוך־הוא, אשר "לא ידח ממנו נדח", ואשר משום כך היא קיימת אף אצל מי שזקוק ל"ביד חזקה… אמלוך עליכם",

 

אך בכל זאת חפץ הקדוש־ברוך־הוא, שהתעוררות התשובה תחדור בסופו של דבר לפנימיותו של היהודי, ולכן קבע הקדוש־ברוך־הוא, שהענין של "ביד חזקה…" ישפיע על כוחות הנפש של היהודי עצמו, שהתשובה תיעשה מצד כוחותיו שלו – רצונו, שכלו, רגשותיו וכו' שלו.

 

זהו ההסבר לכך שבתחילה נאמר "והובא אל הכהן", ולאחר מכן "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה…":

 

תחילת "טהרת המצורע", החזרה בתשובה, היא על ידי גילוי אור מלמעלה, שאינו קשור למצב ולמקום הרוחני של המצורע ולרצונו, וזוהי המשמעות של "והובא אל הכהן", שהוא מובל ממקומו וממצבו אל ה"כהן" – להיפך מרצונו;

 

אך לאחר מכן צריך להיות "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה…", שהתעוררות התשובה תשפיע במקום הגשמי והרוחני, כלומר, בדרגה, ששם נמצא המצורע, כדי ש"טהרתו" לא תיעשה רק מצד ה"כהן", אלא גם מצד ה"מצורע" עצמו, מפני רצונו והכרתו וכו'[29].

 

על ידי כך שהטהרה נעשית אף מצד מקומו של ה"מצורע" עצמו – מחוץ למחנה, שאף הזדונות נהפכים לזכויות[30], הרי הוא מגיע לדרגה נעלית יותר מצדיק גמור, אשר לא היה אף פעם "חוץ למחנה"[31].

 

 

 

ה. בתקופת משיח הופך ה"מצורע" לתורה

 

לפי כל האמור לעיל יובן מדוע נקראה פרשה זו בדורות הראשונים בשם "זאת תהיה", ואילו בדורות האחרונים היא נקראת בשם "מצורע":

 

המצב האמיתי של "אתהפכא חשוכא לנהורא", שהחושך עצמו ייהפך לאור[32], יהיה רק לעתיד לבוא[33]. כי אז יהיה גילוי עצמותו ית', שרק מצדו הוא[34], אשר לגביו אור וחושך שווים, מתאפשרת "אתהפכא"[35].

 

ולכן, בדורות הראשונים, כאשר עדיין היו "רחוקים" מהגילוי דלעתיד, ולא האיר בעולם הענין של "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה…" – שטהרת המצורע תהיה מצד המצורע עצמו – ובגלוי היה אז רק "והובא אל הכהן"[36],

 

עדיין לא נקראה אז הפרשה בתורה בשם "מצורע", כי כאשר טהרת המצורע היא מצד גילוי מלמעלה, ולא מצד המצורע עצמו, הרי המצורע, מצדו שלו – לא התהפך ל"תורה אור".

 

אך כיון שידעו, שלעתיד לבוא אכן ייהפך החושך עצמו לאור, קראו לפרשה בשם "זאת[37] תהיה", שלעתיד לבוא תהיה "תורת המצורע" – המצורע ייהפך ל"תורה".

 

אבל (א) המלים "תורת המצורע" לא נכללו במפורש בשם הפרשה, אלא המלים "זאת תהיה" הן רמז בלבד ל"תורת המצורע". (ב) בשם "זאת תהיה", בלשון עתיד, מדגישים, שהדבר יתרחש רק מאוחר יותר.

 

לעומת זאת, בדורות האחרונים, הנקראים "עקבתא דמשיחא" מורגש אצל ישראל ענינו של משיח. יהודים חשים שמשיח "הנה זה עומד אחר כתלנו"[38], ויותר מכך, בכותל זה כבר יש חלונות וחרכים, ויותר מכך, משיח "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" עלינו (אלא שאנו איננו רואים אותו, רק משום ש"כתלנו" – הכותל שלנו – מסתירו), ולכן עושים ישראל אף מ"מצורע"[39] פרשה בתורה[40], כי כבר מאיר בתורה הגילוי שלעתיד – "ולילה[41] כיום יאיר".

 

(משיחת ש"פ מצורע תשכ"ה)

 

 

מקורות והערות

 


[1]בסידורו – קריאת התורה.

[2]בפירושו עה"ת תזריע יג, ח.

[3]ב"סדר תפלות" שלו בסופו*.*) בהל' תפלה פי"ג ה"ב: "זאת תהיי תורת המצורע". אבל י"ל, שהכוונה שם היא לתחלת הקריאה ולא לשם הסדרה. ובזה יובנו כו"כ שינויים מלשונו בהל' תפלה שם לגבי לשונו בסדר תפלות. וראה לקו"ש ח"ה [המתורגם] ע' 58 הערה 1 – בשוה"ג.

[4]טור ושו"ע או"ח סתכ"ח.

[5]שלכן נקראת בכמה ספרים פרשת "טהרה" [וראה לקו"ש [המתורגם – הוצאת תש"ס] ח"א ע' 227, שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' משתמט בכלל מלהזכיר שם הפרשה הזו, וברוב הפעמים הי' מזכיר (בע"פ וכן בכתב) רק היום בחודש וכדומה]. וראה לקמן הערה 40.

[6]ובפרט שהתחלת הסדרה (אחרי הפתיחה וידבר גו' – ששוה בכו"כ סדרות) היא זאת תהי'.

[7]משא"כ ב"והובא אל הכהן" דפ' תזריע (יג, ב).

[8]כן הקשו: ש"ך (עה"ת), כלי יקר וצרור המור כאן. וכן הקשה בלקו"ת פרשתנו כה, סע"א. וראה גם רמב"ן כאן.

[9]כן הקשו: ש"ך וכי"ק כאן. וראה גם ראב"ע, רמב"ן ואוה"ח כאן.

[10]ספורנו וחזקוני כאן.

[11]ונוסף לזה: ענינה של פרשה זו הוא – זאת תהי' תורת המצורע. ולכן מסתבר לומר, שהדין "והובא אל הכהן" [ובפרט שהוא דין הראשון שנאמר מיד (ובאותו הפסוק) לאחרי ההקדמה ד"זאת תהי' גו'"] הוא דין שנוגע (לא לענין כבוד כהונה, כ"א) לתורת המצורע.

[12]יתרה מזו: כיון שבדד ישב מחוץ למחנה מושבו ענינו עונש (צער), בטח ישתדל למעט בהבדידות ע"י שיהי' מושבו בקירוב האפשרי.

[13]כ"ה בדפוס וילנא תרנ"ב. בדפוס ראשון: נבדל. בכמה דפוסים: יבדל. (בהשמטת תיבת "יהא").

[14]ואף שרק מעיירות מוקפות חומה משלחין אותו (כלים פ"א, מ"ז) – הרי נבדל ונשתנה עי"ז משאר טמאים.

[15]להעיר מלקו"ת תזריע כג, ד ובאוה"ת שם (כרך ב') ע' תקל.

[16]ראה זח"ב סח, א. ובל"ת ובס' הלקוטים ר"פ יתרו (הובא במק"מ לזהר שם): מדין.. בקדושה הוא אהבה ובקליפה איבה ומריבה.

[17]ראה גם תניא פרק לב.

[18]לקו"ת מטות פה, ד. ד"ה החלצו תרנ"ט פ"ג ואילך. פי"ז. ד"ה איתא בזח"ג – נדפס בהוספה לד"ה החלצו הנ"ל (ובסה"מ תרנ"ט ע' ריא).

[19]במדבר ה, ב.

[20]פסחים סז, א. תו"כ (הובא בפרש"י) תזריע שם.

[21]השייכות להנ"ל – בפנים – שנשלח מחוץ כו' מפני שייכותו לקליפת מדין – מובנת עפמש"נ: נקמת ה' במדין, שמדין הוא ממש נגד בחי' שם הוי'. בהנסמן בהערה 18.

[22]סוף מנחות (לענין אוה"ע – והרי חיותם הוא מגקה"ט). ובתניא פכ"ד, שגם קליפת ע"ז עצמה "יודעת את רבונה כו'". עיי"ש.

[23]בתניא שם, שמטעם זה, "האדם העובר על רצונו ית' הוא גרוע ופחות מהס"א והקליפה הנקראת ע"ז" – העובר סתם [ושם ל, ריש ע"ב מפורש: אפי' עבירה קלה].ומה ששילוח מחוץ לג' מחנות הוא במצורע דוקא – י"ל: בתניא שם גופא מבואר, שזה שאדם עובר עבירה הוא לפי שאינו מרגיש שהוא כפירה כו' ואדרבה נדמה לו שעודנו ביהדותו, ולכן, בסתם עבירה יכול להיות במחנה דקדושה; משא"כ במצורע שנידון ע"ש סופו "כופרין בעיקר" (עיין רמב"ם שם).

[24]הל' ת"ת פ"ד סה"ג.

[25]תניא ספל"ט.

[26]ש"ב יד, יד (בשינוי לשון).

[27]יחזקאל כ, לב.

[28]שם, לג.

[29]ראה עד"ז לקו"ת פרשתנו כה, ב: והובא אל הכהן היינו ענין התעוררות הרצוא.. ואח"כ ויצא הכהן היינו המשכת השוב להתלבש בכלים ואותיות.

[30]דכאשר "והובא אל הכהן" – אף שגם אז האדם הוא בעל תשובה, מכיון שהתשובה היא מצד הגילוי אור שמלמעלה, אין התשובה שייכת להזדונות עצמן כ"א להאדם שבו היו הזדונות. משא"כ התשובה ד"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה גו'" – שייכת להזדונות גופא. וראה הערה 32.

[31]ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

[32]שזה שייך דוקא כשהתשובה היא באופן ד"ויצא הכהן אל מחוץ למחנה". משא"כ בהאופן ד"והובא אל הכהן" – גם כאשר התשובה היא באופן ד"אתהפכא" (שלמעלה מ"אתכפיא"), היא רק באופן שמקום החשך נהפך לאור, אבל לא שהחשך עצמו נהפך (ראה המשך ר"ה תרצ"ה (בסה"מ קונטרסים ח"ב) פכ"ט, שישנם שני פירושים ב"אתהפכא חשוכא לנהורא").

[33]וכמ"ש (תהלים קלט, יב) "ולילה כיום יאיר", שהפירוש בזה הוא, דלע"ל "החשך עצמו יאיר" (אמ"ב ש' הציצית פט"ז. ש"א מג, ב. ועוד. וראה באתי לגני השי"ת פ"ה).

[34]משא"כ מצד בחי' אור, אפילו מצד אור הבלי גבול (אף שלהיותו בל"ג, בא הוא גם במקום החשך – אופן הא' דאתהפכא – ראה לעיל הערה 32 – מ"מ) – מכיון שהוא מוגדר בגדר "אור" (ורק שבענין ה"אור" גופא הוא בל"ג), אין ביכלתו להפוך את החשך גופא. וראה לעיל ע' 46.

[35]ראה המשך הנ"ל פל"ד, שהכח להפוך את החשך לאור הוא רק מצד העצמות. כי האור והחשך כמו שהוא נושאם בעצמו – מה שביכלתו להאיר וביכלתו שלא – מה שהוא ית' כל יכול. וראה לעיל שם.

[36]שהרי בכל יום ויום בת קול מכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו מ"ב) וג"פ בכל לילה הקב"ה שואג כארי ואומר אוי לבנים כו' (ברכות ג, א. שלכן יתפלל אז כו' – טושו"ע או"ח ס"א. וצע"ק שהשמיט זה אדה"ז במהד"ת בשולחנו).

[37]להעיר ממנחות (נג, ב): זאת זו התורה.

[38]ראה "קול קורא" לכ"ק מו"ח אדמו"ר (נדפס ב"הקריאה והקדושה" סיון תש"א. אג"ק שלו ח"ה ע' שסז) דמפרש זה על משיח.

[39]ראה סנה' צח, סע"א: סובלי חלאים ובפרש"י שם.

[40]ועפ"ז י"ל טעם הנוהגים לקרוא לפ' זו "טהרה", בבחרם בלשון נקי' (וע"ד: "סגי נהור") – אף דלכאורה טפי הו"ל לקרוא לה בשמה המפורש בסידור רס"ג ובסדר תפלות להרמב"ם "זאת תהי'" – כי "זאת תהי'" אינו מורה לענין "מצורע" [ואדרבה: תהי' – לשון עתיד, מדגיש שעכשיו לא נהפך כו', כנ"ל בפנים]. משא"כ כשקוראין לה "מצורע", ורק שבוחרים בלשון נקי' (כפשטות הטעם. וי"ל שנרמז בשם זה שעתה כבר "יום טהרתו" – ע"ד המבואר בפנים).

[41]תהלים שם. וראה לעיל הערה 33.

 

פרסום תגובה חדשה

test email