פרשת אמור – עבודת המידות של ספירת העומר כהכנה למתן תורה

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ח ניסן ה׳תשע״ו
עבודת ספירת העומר היא בירור המדות, שלכן סופרים ארבעים ותשעה יום, "שבע שבתות תמימות", כדי לברר את שבע המדות, כאשר האדם משלים את עבודתו בבירור המדות נותנים לו מלמעלה ענין זה של תורה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

א. ספירת העומר ומתן תורה קשורים עם כל אדם כפרט

כבר דובר פעמים רבות[1], שספירת העומר היא הכנה למתן. תורה. שלכן מיד בסיום הארבעים ותשעה יום של ספירת העומר בא חג השבועות – מתן תורה.

השייכות בין ספירת העומר לבין מתן תורה מתבטאת גם בכך, ששניהם, ספירה ומתן תורה, קשורים עם כל אדם כפרט: על ספירת העומר אומרת הגמרא[2] שתהא ספירה לכל אחד ואחד (שכל אדם צריך לספור ספירה לעצמו. שבכך שונה ספירת העומר מספירת שמיטין ויובלות: ספירת שמיטין ויובלות היא דוקא על ידי בית דין – זוהי ספירה אחת לכל בני ישראל, אבל ספירת העומר מונה כל אדם לחוד, לעצמו); וכך גם מתן תורה הוא לא רק עבור כלל ישראל, אלא שהקב"ה אומר לכל אדם לחוד[3] "אנכי הוי' אלקיך" (לשון יחיד), הקב"ה נותן את התורה לכל אדם בפני עצמו, הוא מצוה לכל אחד לחוד שילמד ויקיים את כל תרי"ג המצוות[4] ונותן לו ביחוד כוח (אלקיך)[5] לכך.

ב. תספרו חמישים יום

לאור האמור מבאר אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[6] את לשון הפסוק: "תספרו חמישים יום", אף שסופרים רק ארבעים ותשעה יום, כי על ידי זה שסופרים ארבעים ותשעה יום – שעל ידם ממשיכים את מ"ט שערי הבינה – נמשך ביום החמישים, שער החמישים – ענין מתן תורה[7].

מ"ט שערי הבינה נמשכים על ידי עבודת ספירת העומר – בכל ספירה נמשך שער (לכן לשון ספירת העומר הוא: יום אחד, שני ימים, שלשה ימים וכו' – מספר שכולל בקרבו גם את הימים הקודמים, ולא במספר סידורי המציין כל יום נוסף, בנפרד: יום שני, יום שלישי וכו' – שכן בכל יום, עם כל ספירה, מתוספת המשכה של שער נוסף: ביום הראשון שער אחד, ביום השני – יש שני שערים, ביום השלישי – שלשה וכן הלאה), אבל את שער הנו"ן, אי אפשר להמשיך על ידי עבודה, כיון שהיא בחינה כזו שאין עבודת הנבראים מגיעה לשם, מכל מקום, לאחר שממשיכים את מ"ט השערים על ידי ספירת ארבעים ותשעה יום, על ידי זה ניתן מלמעלה ביום החמישים שער הנו"ן, בדרך אתערותא דלעילא. וזהו פירוש "תספרו חמשים יום", גם את שער הנו"ן – הוא ניתן אמנם מלמעלה אבל רק לאחר הספירה של "שבע שבתות תמימות"[8].

ג. זמן מתן תורתנו

אף ששער הנו"ן, הנמשך ביום החמשים לעומר, קשור במתן תורה, פוסק אדמו"ר הזקן בשו"ע[9] להלכה, שמה שאנו אומרים בשבועות "זמן מתן תורתנו", הוא משום שלפי חשבוננו עתה בקביעות החדשים, חל לעולם שבועות בששה בסיון, ובשישי בסיון היה מתן תורה[10]. אבל כאשר בית דין היו מקדשים את החודש על פי הראיה על ידי עדים, היה יכול חג השבועות – יום החמישים לעומר – לחול גם בחמישי בסיון (כאשר על פי הראיה היו החדשים ניסן ואייר שניהם מלאים) או בשביעי בסיון (כשחדשי ניסן ואייר היו חסרים)[11]. ואז, הרי אף שחג השבועות נקבע ביום החמישים לעומר (כי, כפי שנאמר בפרשה, אין יום טוב של שבועות תלוי ביום של מתן תורה רק ביום החמישים לעומר), אבל מאחר שאינו בששה בסיון, אין אומרים "זמן מתן תורתנו"[12].

נראה מזה, שבמתן תורה ישנם שני ענינים: ענין אחד במתן תורה קשור עם יום החמישים לעומר, שביום זה נמשך שער הנו"ן, וענין שני במתן תורה קשור ביום ששה בסיון[13], ודוקא משום ענין זה אומרים "זמן מתן תורתנו".

ההבדל בין שני ענינים אלו בעבודת ה' הוא: הענין במתן תורה הקשור ביום החמישים לעומר בא לאחר ההקדמה של עבודת האדם, אין אמנם די בעבודתו כדי להמשיך את ההמשכה של שער החמישים, והיא באה מלמעלה בדרך אתערותא דלעילא, אבל היא נמשכת רק דוקא לאחר שלימות עבודת האדם[14], לאחר שסיים את עבודת מ"ט ימי הספירה הוא נעשה כלי להמשכת מתן תורה. אך הענין במתן תורה שקשור ביום הששה בסיון, אינו תלוי כלל באדם ובעבודתו. זוהי נתינה שיש לה קשר רק עם תורה, ומצד תורה זמנה הוא ביום הששי – בששה בסיון[15].

ד. ספירת העומר לכל יחיד בפני עצמו

שני הענינים במתן תורה – של יום החמישים לעומר ושל יום הששי בסיון – יכולים לחול בזמנים שונים. לא רק בזמן שהיו מקדשים החודש על־פי הראיה, שאז היה חג השבועות (יום החמישים לעומר) יכול לחול בחמישי בסיון או בשביעי בסיון, אלא אפילו עתה, כשניסן לעולם מלא ואייר חסר, יתכן מצב שאצל היחיד יקרה ששני הענינים יהיו נמשכים בשני זמנים שונים: ידוע שבגלל היות הארץ עגולה ככדור[16], והשמש (שלפי מהלכה נקבעים הימים) סובבת את כדור הארץ, חייב להיות קו מסויים על פני הארץ ("קו התאריך"), ששם מתחלקים הימים, והמקום שבצדו האחד של הקו מרוחק בזמן של מעת־לעת (מצומצם) מהמקום שבצדו השני של הקו. במילא כאשר אדם עובר את קו זה, הוא ידלג "יום" (אחרי ראשון יבוא שלישי והדומה), יחסר לו מעת לעת – אם הולך ממזרח למערב, או יתווסף לו מעת־לעת (ליום ראשון בשבוע לאחר יום ראשון בשבוע) – אם הולך ממערב למזרח, אל מול הילוך השמש.

כשאחד עובר במקום זה (קו התאריך) בתוך ימי הספירה, הרי מאחר שמצות ספירת העומר חלה על כל יחיד בפני עצמו, צריך הוא לספור את הספירה שלו, לפי חשבון הימים שלו, שאינו תלוי בספירה הנמנית על ידי אחרים, בצד זה של קו התאריך שאליו הגיע. לדוגמא: פסח שחל בשבת ואחד נוסע ממזרח למערב וביום שני לאחר ספירת היום השני לעומר עבר את הקו (ששם הוא – יום השלישי בשבוע), הרי כאשר מגיע הלילה הבא הוא צריך לספור את הספירה הבאה לאחר ספירתו השניה – כלומר את הספירה השלישית, אף שכל אלו הנמצאים במקום זה, שאליו הגיע, מאז תחילת ימי הספירה, סופרים אז (יום רביעי) כבר את הספירה הרביעית; וכך גם – אם עבר את הקו ממערב למזרח, צריך לספור את הספירה השלישית, אף שכולם באותו מקום עומדים עתה בספירה השניה.

שכן, כאמור לעיל, ספירת העומר אינה מצוה על כלל ישראל, כי אם היא מצוה על כל יחיד בפני עצמו, לספור את הימים שלו, כמה ימים עברו אצלו מאז התחיל בספירת העומר שלו[17].

בנוגע לשבת ושאר ימים־טובים צריך היחיד לשמרם על פי חשבון התושבים הנמצאים באותו מקום. ואין זה קובע אם אצלו, כשעבר את הקו, היום השביעי הוא כמו אצל הדרים במקום, כי הקביעות של שבת לא נמסרה לכל יחיד בפני עצמו[18]; כמו כן הוא בנוגע ליום טוב, שהוא תלוי בקביעות החודש שנקבע על ידי בית דין אחד לכל ישראל מבזמן הזה על ידי חשבונם. (וכן הוא גם לגבי ר"ה יו"כ). לא כן בספירת העומר, הצריכה להיות "לכל אחד ואחד", וכיון שמצות הספירה היא לכל יחיד בפני עצמו, הרי מובן שגם בחשבון הספירה הוא אינו תלוי בחשבון של אחר, כי המצוה היא – שהוא יספור את הימים שעברו אצלו[19].

ה. התורה לא קבעה את חג השבועות לו' בסיון

כפי שנאמר בכתוב, אין חג השבועות קשור ביום מסויים בחודש, אלא בחשבון ספירת העומר: יום החמישים של ספירת העומר הוא חג השבועות, ולכן אירע, בזמן שהיו מקדשים החודש על פי הראיה, שחג השבועות היה חל בה' בסיון, בו' בסיון, או בז' בסיון.

קשר זה שבין שבועות לספירת העומר אין פירושו שעצם חג השבועות נפעל על ידי הספירה – שארבעים ותשעת הימים, שסופרים בפועל, או שחייבים לספור, הם פועלים שהיום שלאחריהם יהיה חג – שכן אנו רואים, שגם אלו שאין להם את (חיוב) הספירה (כקטנים, שנעשו בר מצוה בימי הספירה, או גרים שנתגיירו בימי הספירה), יום טוב של שבועות הוא אצלם מדאורייתא ביום החמישים מיום שני של פסח. (ועוד – ישנן דעות, וכן היא ההלכה[20], שבזמן הזה שמצות ספירת העומר היא מדרבנן, ואילו חג השבועות הוא הרי מדאורייתא): איך נוצר אצלם חג השבועות, מאחר שאצלם הרי לא היה ענין מ"ט ימי הספירה?

– ואין לומר, שספירת כלל ישראל פועלת גם עבורם את החג, משום שהם הולכים אחר הכלל – שהרי לא מצינו מציאות של "ספירה (של עומר) של כלל ישראל", כאמור לעיל, המציאות היא – ספירת כל יחיד לעצמו –

מובן, אם כן, שחג השבועות אינו נפעל על ידי ספירה, אלא, שהתורה קבעה את הזמן של יום טוב ביום החמישים לעומר, כלומר שימי הספירה אינם אלא מציינים ומבררים את הזמן של שבועות: שיום זה שלאחריהם הוא יום טוב. וענין זה של ימי הספירה (כציון ובירור), שייך לכל אחד: כשהוא נמצא ביום שאילו היה חייב בספירה היה סופר עד יום זה ארבעים ותשעה יום הרי זה בירור שיום זה הוא שבועות.

ולכן, כאשר מסתיימים אצלו מ"ט ימי הספירה לפני אחרים או לאחריהם, הרי ימי הספירה שעברו אצלו מבררים שהוא צריך לקיים את חג השבועות ביום הבא מיד לאחר ימי הספירה שלו[21] (אין לומר, שאף שלגבי ספירה יש לו את חשבונו הפרטי אבל לגבי שבועות ילך אחר הכלל – כי הקביעות והסימן היחידי מתי חל שבועות – הוא ביום החמישים של ימי הספירה, ענין שאין לו כל קשר עם הכלל, רק עם כל יחיד לחוד)[22].

כל זה הוא בנוגע לחג השבועות, שהתורה לא קבעה את זמנו ביום מסויים בחודש, אלא הוא תלוי בארבעים ותשעה יום של ספירת העומר. אבל לגבי אמירת "זמן מתן תורתנו", הקשורה עם ששה בסיון, – כנ"ל, בשם אדמו"ר הזקן – הרי אף שהוא חוגג את חג השבועות יום לפני או יום אחרי, אבל כיון שאין זה ששה בסיון, אינו יכול לומר "זמן מתן תורתנו", ואפילו אם נסע ועבר את קו התאריך אחר ראש חודש סיון (ובמילא יום החמישים לעומר אצלו הוא יום השישי מראש החודש שלו), מכל מקום אינו יכול לומר "זמן מתן תורתנו", כי בנוגע לקביעות ימי החודש אין אנו מוצאים חילוק של קביעות יום ראש החודש, שלא נמסר לחשבונו הפרטי של כל אחד, כנ"ל.

ו. יום ה-50 לספירה יכול להיות גם בה' או ז' בסיון

מכל זה נמצא הדין:

אם אדם נסע ועבר את קו התאריך בדרכו ממערב למזרח, הרי יום החמישי בסיון אצלו הוא יום החמישים לספירה – חג השבועות, בנוגע לכל הדינים (פרט לכך שאינו יכול לומר "זמן מתן תורתנו"). וששה בסיון הוא אצלו יום טוב שני של גלויות (אם הוא בן חוץ־לארץ).

וכן הוא גם אם אדם עבר את קו התאריך בכיוון הפוך, ממזרח למערב, השביעי בסיון הוא אצלו חג השבועות, ושמיני בסיון הוא אצלו (אם הוא בן חוץ־לארץ) – יום טוב שני של גליות.

ז. עבודת ספירת העומר – בירור המידות כדי להיות כלי לקבל את התורה

הביאור בזה בעבודת האדם:

עבודת ספירת העומר היא בירור המדות, שלכן סופרים ארבעים ותשעה יום, "שבע שבתות תמימות", כדי לברר את שבע המדות, כי כל מדה כלולה מכל השבע, ולעשותן תמימות. כאשר האדם משלים את עבודתו בבירור המדות נותנים לו מלמעלה ענין זה של תורה, הבא לאחר מ"ט ימי הספירה. ואין קובע לגביו מה שנעשה עם אחרים: אם השלים לברר את מדותיו, נותנים לו מיד את (שער הנו"ן) התורה – אף שאחרים עדיין אינם מוכנים לכך; אם עדיין לא בירר את מדותיו, עליו להמתין עד שיסיים לברר את מדותיו – אף שאחרים מקבלים את התורה.

אלא שכל זה רק לגבי החלק של מתן תורה הבא לאחר עבודת האדם, אבל ענין זה במתן תורה שאינו קשור בעבודת האדם, שהוא נעלה לגמרי ממנה, שלגביו אינה נוגעת עבודתו בבירור המדות – יש לו את זמנו בשוה לכולם – ששי בסיון[23].

(משיחות חג השבועות תשי"ז ותשכ"א)

מקורות והערות


[1]ראה גם לעיל ע' 235 ובהמצויין שם.

[2]מנחות סה, ב. שו"ע אדמוה"ז ר"ס תפט. עיי"ש. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 1.

[3]ראה רמב"ן שמות כ, ב. פסיקתא רבתי פכ"א, ו.

[4]ראה אגה"ק סכ"ט. קו"א ד"ה להבין פרטי ההלכות. ועוד.

[5]ראה שו"ע או"ח ס"ה.

[6]במדבר י, ד. שה"ש לה, ג.

[7]כי ע"י שעה"נ נמשך בחי' אנכי (מי שאנכי) כמבואר בלקו"ת שם. שייכות יום החמישים לעומר למתן תורה (אף שעצרת פעמים בה' כו' (ר"ה ו, ב)), מרומז (ככל הענינים שבפנימיות התורה) גם בגליא דתורה: עצרת יום שניתנה בו תורה (פסחים סח, ב. ועד"ז בירוש' ר"ה פ"ד ה"ח). וכמו שהוכיח בדברי נחמי' השלמת שו"ע אדמוה"ז סי' תקפא בקו"א. (אלא שבאיזה פרטים מוכח בשו"ע אדמוה"ז דלא כהדברי נחמי', כדלהלן בהערה 10 ,12).

[8]עוד יש לפרש (ועפי"ז תומתק פשטות לשון הכתוב תספרו חמשים יום, שמשמעותו שעבודת הספירה קאי גם על שער החמישים) – כי כמה בחינות בשער החמישים ואותה הבחינה שהיא למעלה מהשגת אדם זה ואצלו היא בחי' שער החמישים, לגבי אדם נעלה יותר, היא בכלל המ"ט שערים, ושער הנו"ן שלו היא בחינה נעלית יותר. ובהיות שהאדם צריך תמיד להעלות בעבודתו, נצטוינו "תספרו חמישים יום", שגמר ספירת המ"ט שערים שבערכו יפעול עליו שיתחיל לספור מ"ט שערים נעלים יותר, אותה הבחינה שהיתה אצלו בגדר שער הנו"ן שלמעלה מהשגה, עכשיו תהי' אצלו בגדר ספירה. (משיחת ש"פ בחוקותי תשכ"ב, ע"פ תורת הבעש"ט – בתולדות פ' דברים).

[9]סתצ"ד, ס"א.

[10]דהלכה כרבנן. ודלא כמ"ש בדברי נחמי' שם. (ומה שהוכיח שם ממ"ש בסימן ת"ל שישראל יצאו ממצרים בה' בשבת, הרי רבינו הזקן בסימן תצד כתב להדיא, שגם לדעת רבנן היתה יצי"מ בה' בשבת, וניסן ואייר דשנה ההיא היו שניהם מלאים. (ועיין במחה"ש (סימן תצד) שהוכיח מלשון הש"ס: "הא מני ר"י היא" (ולא אמר אלא), שהברייתא שיצי"מ הי' בה' בשבת אתיא גם לרבנן)).

[11]ר"ה ו, ב.

[12]ודלא כמ"ש בדברי נחמי' שם, שגם כשחל עצרת בה' בסיון אומרים "זמן מתן תורתנו" מצד המשכת שעה"נ. ומה שביאר שם דאף שמתן תורה בפעם הראשונה הי' ביום הנ"א לעומר מ"מ הזמן דמתן תורה בכל שנה הוא ביום הנ' דוקא, לפי שגם אז ראוי' היתה לינתן ביום הנ' אלא שמצד איזה טעם ניתנה בפועל ביום הנ"א – צע"ק, שהרי כל הענינים חוזרים וניעורים בכל שנה, וא"כ, בכל שנה מתעוררים ב' הענינים, ראוי לינתן התורה ומתן תורה בפועל, כל אחד, באותו הזמן שהי' בפעם הראשונה.

[13]וכדרשת רז"ל (ע"ז ג, א) עה"פ יום הששי.

[14]ולפי אופן השלימות כדלעיל הערה 8.

[15]ולכן אמירת "זמן מתן תורתנו" הוא בששה בסיון דוקא, כי ענין יום החמישים לעומר אינו הזמן דמתן (בלי כל שייכות להמשכה) תורה (מצד ענינה), כי אם, מצד האדם ועבודתו.

[16][ובכ"ז הל' בכ"מ דזהו רק בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי', כי אז הי' כן בכל ישראל (ולא רק ביחיד)].ירושלמי (ע"ז ג, א – הובא בתוד"ה ככדור – ע"ז מא, א). במדב"ר יג, יד. זח"ג י, א.

[17]ועפ"ז יומתק מה שבזהר (ח"ג צז, ב) מבאר דספה"ע הוא הענין דוספרה לה שבעת גו'. וראהג"כ תוד"ה וספרה (כתובות עב, א).

[18]חוץ מההולך במדבר ואינו יודע כו' (שבת סט, ב), כי אז אין אצלו (בידיעתו) קביעת שבת דהכלל.

[19]ואין לומר, שאף שחיוב הספירה הוא על כל אחד ואחד, מ"מ החיוב דכל אחד הוא לספור את הספירה שבמקום ההוא, שהרי אדרבה – לא מצינו מציאות הספירה לולא המצוה שנצטוו, והציווי הוא לכל או"א, ואין מציאות להספירה מבלעדי המצוה. (ועוד הוכחה – שאם נאמר שההולך דרך קו התאריך ממזרח למערב, דינו שצריך לדלג ספירה אחת, ה"ז דין – שבדוקא לא יהיו ז' שבתות שלו תמימות. וההולך ממערב למזרח – (לקס"ד זו) יברך ויספור היום שני ימים לעומר ובלילה שלאחרי זה – ג"כ היום שני ימים לעומר).

[20]שו"ע אדמוה"ז סימן תפט סעיף ב.

[21]ואין לומר שחסר ב"תמימות", לפי שלא היו אצלו מ"ט פעמים כד שעות, שהרי פשוט שימי הספירה אינם תלויים בכד שעות (שלכן בהולך ממערב למזרח (ולא עבר דרך קו התאריך), מיד בשקיעת החמה דה' בסיון, הוא יו"ט אצלו, אף שלא עברו עדיין מ"ט פעמים כד שעות), כ"א בשקיעת החמה דיום המ"ט.

[22]ומובן שאין סתירה לזה מהא דמספה"ע דהיחיד – משתלשלים גם עניני הצבור (וכמו קרבנות הצבור דחה"ש).דוגמא לדבר: כמה גדרים בדיני ממונות (או – נפשות), אף שלאחר זה מסתעפים מהם דיני נפשות – (ממונות).

[23]כי החידוש דמתן תורה הוא חיבור עליונים ותחתונים (שמו"ר פי"ב, ג). ובעבודת האדם הוא החיבור דקבלת עול שמצד עצם הנשמה – עליונים, שיומשך ויורגש בהכחות פנימיים (שכל וכו') – תחתונים (כמבואר בלקו"ש ח"ג פ' יתרו ופי משפטים). ולזאת, במתן תורה – ב' בחינות: א) מה שנוגע לעצם הנשמה, שגילוי עצם הנשמה בכל אחד הוא ע"י שכולל עצמו עם הזולת ויוצא מגדר יחיד (ראה תניא פל"ב), ולכן בחינה זו דמתן תורה היא דוקא לכלל ישראל, (שלכן במתן תורה (שהיתה בששי בסיון) הוצרך להיות (א) הכלל בשלימותו, ששים רבוא דוקא (מכילתא שמות יט, א. יל"ש רמז רפ). (ב) ההכנה ד"ויחן (לשון יחיד) שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד" (מכילתא הובא בפירש"י שמות יט, ב)). ב) מה שנוגע לכחות פנימיים. ובחינה זו דמתן תורה היא לכל אחד ואחד, לפי אופן עבודתו. וראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 4 ואילך.

 

פרסום תגובה חדשה

test email