פרשת בהעלותך – תוכן הפרשה

יום רביעי י״א אייר ה׳תשע״ו
פרשת בהעלותך עוסקת במנורת המשכן, בפסח שני, הענן כסימן למסעות בני ישראל במדבר, בחטא המתאוננים, בחטא לשון הרע של מרים ועונשו ועוד.

 

 

הדלקת המנורה

קורבנות 12 נשיאי ישראל שחנכו את המזבח עליהם קראנו בסוף פרשת נשא גרם לחלישות דעתו של אהרן הוא הצטער על שלא הביא קרבן בשם שבט לוי, וחשש שמא נמצא פסול בו או בשבטו. והנה בא הקדוש ברוך הוא ומודיעו: חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק את המנורה. ואכן בהדלקת המנורה שהאירה את המשכן גם בלילה, חנך אהרון למעשה את המשכן כולו.

אותה מנורה, שמשה התקשה בעשייתה – אותה מנורת זהב בעלת שבעה קנים שעמדה בהיכל המשכן, כולה זהב טהור מקשה אחת – התכבד אהרון במצוות ה' להדליקה. בראש חודש ניסן, כשנה לאחר צאת בני-ישראל ממצרים ציוהו ה' ביד משה: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"…

בכל יום הדליק אהרון את המנורה והיה ממתין, עד שהפתיל דולק והשלהבת עולה מאליה. וכשהמנורה מאירה, כל ששת להבות נרותיה פונים לעבר הנר האמצעי העולה מגוף המנורה.

הרבה פרטים היו כרוכים בהדלקת המנורה, ואת כולם קיים אהרון, כפי שהורהו משה במצוות ה'.

 

הכנת הלויים לעבודה במקדש

הלויים, שנבחרו לשרת בקודש במקום הבכורות, היו צריכים לעבור כמה שלבי טהרה: א. היזו עליהם מי חטאת שהוכנו מאפר פרה אדומה. ב. כיבסו בגדיהם. ג. גילחו ראשם בתער. ד. הם טבלו במקוה טהרה.

לאחר הטהרה הקריב אהרון את קרבנם שני פרים (חטאת ועולה שמנחתה סולת בלולה בשמן). בני ישראל סמכו ידיהם על ראש הלויים, והלויים סמכו ידיהם על קרבנותיהם, ובשלב האחרון לטהרתם וקידושם אהרון ומשה הניפו אותם כלפי מעלה. כך הועבר תפקיד הבכורות ללויים לשרת באוהל מועד.

כבר בגיל 25 נקרא הלוי להתכונן לשרת בקודש. 5 שנים הוא לומד את תפקידו, ובגיל 30 מתחיל לעבוד במקדש עד גיל 50. לאחר מכן הוא משרת בעבודות קלות, כגון: נעילת שערים, נגינה, שירה וכיוצא בזה.

 

פסח מצרים

פסח מצרים חגגו בני ישראל רק יום אחד. אולם שנה לצאת בני ישראל ממצרים, שבועיים לאחר הקמת המשכן נצטוו בני ישראל לראשונה לקיים את חג הפסח שבעת ימים על כל פרטיו: ביעור חמץ, אכילת מצות וכו', והקרבת קורבן הפסח. זו היתה הפעם היחידה ב-40 שנות שהותם במדבר, שקיימו בני ישראל את מצוות הפסח.

 

פסח שני

לאחר שחלפו 7 ימי הפסח באו לפני משה ואהרון אנשים שהיו טמאים בזמן הקרבת הפסח בטענה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל". אנשים אלה, שנבצר מהם לקיים את הפסח במועדו בגלל טומאתם, ולא רצו להרגיש מקופחים ומופלים לרעה בשל כך.

משה מפנה את בקשתם לקב"ה. ובאופן יוצא מן הכלל קובע להם הקדוש ברוך הוא מצוה מיוחדת, הזדמנות שניה, פסח שני שיתקיים בי"ד באייר. כך כל מי שהיה טמא בחג הפסח, או שהיה רחוק מבית המקדש, ונבצר ממנו להקריב את קרבן הפסח, יוכל להקריב קרבן חילופי בפסח שני.

דיני קרבן פסח שני כדיני פסח ראשון, ואף אותו יש לאכול יחד עם מצה ומרור. אולם, אין צורך לבער או להרחיק בו חמץ. רק להימנע מאכילת חמץ בזמן אכילת קרבן הפסח. ובכל אופן יש להיזהר לקיים את מצוות הפסח במועדו, אם אין לכך סיבה מוצדקת. ומי שעובר על כך דינו "כרת".

 

הענן כסימן למסעות בני ישראל במדבר

מיום שהוקם המשכן, שרה עליו ענן השכינה, שלעת ערב, הפך למראה אש להאיר את סביבתו. הענן היה מורה הדרך לעם ישראל. בהעלות הענן מעל המשכן ידעו בני ישראל שהגיע הזמן להמשיך במסעותיהם במדבר. כאשר הענן התקפל כמין קורה מעל מחנה יהודה היה זה סימן למסע הקרוב. מיד תקעו והריעו בחצוצרות, משה הכריז: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!" בני שבט יהודה התחילו ללכת ואחריהם צעדו כל מחנות ישראל. כאשר נח הענן הכריז משה: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל". אז ידעו ישראל שעליהם לחנות – "על פי ה' יסעו, ועל פי ה' יחנו". על פי אות הענן נמשכה החניה ימים או שנים.

נמצא שהמסעות והחניות היו בסדר ובמשמעת על פי שלושה: על פי הקדוש ברוך הוא באמצעות הענן, על פי משה שאמר בנסוע הארון: קומה ה'… ובנוחו: שובה ה'… ועל פי החצוצרות.

 

חצוצרות הכסף של משה

משה נצטווה לעשות שתי חצוצרות כסף עשויות מקשה אחת, בהן היו הכוהנים אמורים לתקוע במטרה לאסוף את העם ואת הנשיאים, או להודיע על יציאה למסע. הם גם שימשו לזיכרון לפני ה' שיעורר את רחמיו ויושיע את בני ישראל מכל אויביהם במלחמתם בכיבוש הארץ, וגם שימשו בעת הקרבת הקורבנות בשבתות, בחגים ובמועדים.

סדרי התקיעה בחצוצרות היו כדלהלן: תקיעה בשתי החצוצרות סימן להקבלת כל ישראל. תקיעה בחצוצרה אחת קריאה לנשיאי העדה. תקיעה תרועה ותקיעה בשתי החצוצרות – סימן יציאה למסע.

 

תפקידו של יתרו במסעות בני ישראל

לאחר כשנה של חנייה בהר סיני, יצאו בני ישראל למסעם הראשון. והנה כאשר הכל כבר היה ארוז ומוכן ליציאה לדרך, צדה עינם אוהל העומד על תילו, הוא אוהלו של יתרו חותן משה. משה, שידע שכישוריו ועצותיו של חותנו יכולים להועיל לעם ישראל להורות להם הדרך, ניסה לשכנעו להצטרף אליהם במסעם לארץ, אולם יתרו היה נחוש בדעתו לחזור לארצו ולמולדתו, כדי לספר לבני משפחתו על הניסים והנפלאות שפקדו עם ישראל. משה ממשיך להפציר ביתרו ולהבטיח לו הבטחה גדולה, להיטיב לו ולמשפחתו, שגם הם יקבלו חלק ונחלה יחד עם בני ישראל בארץ ישראל.

יתרו אינו מגיב על כך. יש דעה שכך נפרד משה מחותנו. ויש דעה ששתיקתו של יתרו היתה כהודאה, וכנראה, שיתרו ובניו הצטרפו לעם ישראל במסעם במדבר.

 

ויסעו ויחנו

ושוב ממשיכים בני ישראל את מסעם מהר סיני בכ' באייר בשנה השנית לצאתם ממצרים. בנס גדול עשו בני ישראל "דרך שלושת ימים", כאשר הם צועדים לדגליהם, ביום אחד. ארון ברית ה' ובו שברי הלוחות הראשונים עובר לפני בני ישראל, תר להם מקום חניה מתאים ומכשיר את השטח לקראת בואם. גם הענן הולך לפניהם מגן עליהם ומכשיר להם את הדרך. ובנסוע הארון אומר משה: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" ובנוחה אומר: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

 

תבערה

לא לחינם אמר ה': "זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר". המסע במדבר לא היה קל כלל. קשיי הדרך, הפחד ממלחמה עם עמי הארץ הביאה אותם, ובמיוחד את קטני האמונה שבהם, לנפילה רוחנית. וכבר כאן בראשית דרכם הם מתחילים לרטון בשקט בשפה רפה מפה לאוזן, תלונות מתלונות שונות. אולי על חוסר הנוחות, או על היציאה ממצרים, או על המחסור בבשר ויין, כאילו שכחו את כל הצער במצרים.

והקדוש ברוך הוא, שכוונתו היתה להוציאם מהמדבר ולהביאם במהירות אל הארץ המובטחת ,כועס, ואף הוא מכה בהם בשקט באש לוחשת. העם צועק אל משה לעזרה, משה מתפלל, והאש שוקעת. על שם האש נקרא המקום "תבערה".

 

קברות התאוה

ותלונה גוררת תלונה. עכשיו האספסוף שהצטרף לעם ישראל בצאתו ממצרים התמלא תאווה, והם בוכים ומתלוננים שנפשם יבשה. אמנם הם זוכים שיורד להם מן פלאי מן השמים בעל סגולות רבות: מראהו נפלא וטעמו כלשד השמן. אותו מצאו ללא עמל. אם רצו בישלו אותו ואם לא אכלוהו כמות שהוא. כולו נספג במעיים, אך הם אינם מרוצים ממנו.

הם זוכרים את הבשר, הדגה, הקישואים, האבטיחים, החציר, השומים והבצלים שאכלו במצרים. נמאס להם מהמן הנפלא, והם צועקים: מי יאכילנו בשר?…

משה רואה את העם בוכה למשפחותיו, הוא לא יודע, מאין יתן בשר לעם. הוא גם מרגיש שאינו יכול עוד לשאת את משא העם הזה לבדו. בעקבות זה ה' אומר למשה לאסוף 70 איש מזקני העם אל אוהל מועד, שם הוא יאציל מרוחו של משה עליהם, והם יסייעו לו במשא טורח העם.

משה עושה כדבר ה' ואוסף את הזקנים. רוח ה' נחה עליהם והם מתנבאים. אלדד ומידד מתעלים על חבריהם ונבואתם נמשכת גם לאחר שפסקה מחבריהם. יהושע בן נון תלמיד משה, מקנא לרבו ומספר לו, שאלדד ומידד מתנבאים במחנה. אולם משה לא רק שמקבל את זה, אלא אומר: מי יתן כל עם ה' נביאים!

ולגבי המתלוננים החליט הקדוש ברוך הוא להיענות לבקשתם ולהענישם כאחת. הוא שולח רוח המציפה את המחנה בכמות רבה של שלווים, אותם יוכלו לאכול לא יום או יומיים אלא חודש ימים, עד שימאסו בזה. וזו תהיה הוכחה לעם ולמשה, שיד ה' לא תקצר.

אולם מכיון שבקשה זו, לא ביקשו כהוגן, נענש העם בחומרה. הם אמנם קיבלו הרבה בשר ואכלו אותו, אולם בעוד הבשר בין שיניהם הם מתו, על כן, קראו למקום "קברות התאווה".

מכאן ממשיכים בני ישראל במסעם וחונים בחצרות שבמדבר פארן.

 

חטא מרים

משה צדיק מורם מעם. בשל קדושתו הוא פורש מציפורה אשתו. מרים מכירה אמנם בצדקות משה אחיה, אולם נכמרו רחמיה על ציפורה, ואין היא מקבלת את העובדה שאחיה משה פרש מאשתו, לכן היא מזמנת את אחיה אהרון לשיחה ואומרת לו: הרי גם אנו קדושים וגם איתנו מדבר ה', אז למה צריך משה לפרוש מאשתו?…

על רקע זה מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על-פני האדמה".

והנה לפתע ללא הכנה מוקדמת, נקראים משה, אהרון ומרים לצאת ולהתייצב לפני אוהל מועד. ה' משבח את משה ואומר: "…בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר עמו… ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה"?!…

הענן עולה מעל המשכן, השכינה מסתלקת, ומיד מרים לוקה בצרעת – עונש על לשון הרע המחייב יציאה מן המחנה והסגר.

אהרון פונה אל משה ומבקש ממנו להתפלל עבור אחותם. משה נושא תפילה קצרה: "א-ל נא רפא נא לה". ה' עונה למשה שראוי לה להיות מחוץ למחנה שבעה ימים: "ואביה ירוק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים. תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף". כלומר, אם כאשר אב כועס על בתו ראוי שתהיה מחוץ למחנה שבעת ימים, כל שכן כשמדובר בכעסו של הקב"ה. אולם בזכות תפילת משה לאחר שבעה ימים נרפאה מרים מצרעתה, והעם המשיך במסעו במדבר פארן.

פרסום תגובה חדשה

test email