פרשת בחוקותי – הוא ותמורתו קודש

להקראת המאמר
יום חמישי י״ט אייר ה׳תשע״ו
פרשת בחוקותי דנה בהלכות תמורה. חפץ שהוקדש על-ידי מישהו לבית-המקדש ואחר-כך הוא החליט להחליפו באחר. קובעת התורה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".
מאת נעמה טוכפלד

מהי תמורה?

הנה משהו בסוף פרשתנו מופיעים דיני 'תמורה'. מהי תמורה?

זה חפץ שהוקדש על-ידי האדם לבית-המקדש ואחר-כך החליט האיש להחליפו באחר. קובעת התורה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" – שני החפצים, הן זה שהוקדש בראשונה והן זה שנבחר להחליפו, שניהם יהיו קודש. כלומר, נניח בנאדם מסוים, שקרה לו נס, קיבל סכום כסף או סתם נהיה לו טוב על הלב והחליט לתרום לבית המקדש שטיח פרסי מפואר לכניסה של העזרה. ואז הוא הולך הביתה ורואה את השטיח המפואר הזה ומתבונן בדוגמאות שלו ומלטף אותו באהבה ופתאום מתבאס קצת שהוא החליט לתרום את השטיח, אבל הוא כבר הצהיר שהוא יתרום אותו. ואז הוא קם למחרת בבוקר ואומר אוקי, אני לא אתרום את השטיח הפרסי המפואר שלי, אבל כבר התחייבתי אז אתרום משהו קצת יותר פושטי וזול, נניח שטיח סינטטי או משהו משיער עיזים בכל זאת זה רק לכניסה, לא חבל?

אומרת התורה, גם השטיח הפרסי היקר, וגם השטיח הזול שהומר להיות הקדש – שניהם קודש ואת שניהם הוא מחויב להביא ולתרום לבית המקדש.

למה הוא ותמורתו יהיה קודש?

ונשאלת השאלה הברורה, אבל למה?

מה ההיגיון לקחת לאדם שני חפצים, שרק אחד מהם אמור להיחשב לתרומה ולהקדש, לבית המקדש?

והתשובה היא: ככה.

כיוון שכך צוותה התורה, וציווי זה שייך לסקציית החוקים.

כזכור, ציוויי התורה מתחלקים לעדות, חוקים ומשפטים. החוקים הם החלק ה'על שכלי' או הבלתי הגיוני – כל אחד וההגדרות שלו… ואנחנו מצווים לקיימם הגם שאין לנו כל נימוק מתקבל על הדעת לכך. דוגמאות: מצוות תפילין, פרה אדומה, ועוד.

מאידך, אומר הרמב"ם, שהוא רציונאליסט גדול, שעלינו להשתדל למצוא נימוקים גם למצוות אלה, והוא נותן טעם למצוות 'תמורה':

"ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע האדם להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואף-על-פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו", כלומר, התורה לא מצווה עלינו משהו דטרמיניסטי. היא מכירה את המערכת המחשבתית האנושית יותר טוב ממה שבני האנוש מכירים אותה. לכן, אם אדם נדר והקדיש חפץ כלשהו לבית המקדש ואח"כ חזר בו, הרי שכאן פתוחה הדרך לשרלטנות, רמאות, חוסר החלטיות ואי עמידה בהתחייבות של כל אחד שיש לו תכונות אנושיות ובקיצור – כולנו.

כל אחד יכול להכריז בלהט רגע כי הוא מקדיש דבר מה לטובת עבודת הקודש בבית המקדש, אולם ברגע הביצוע הוא יכול לסגת בו ואז נוצר פיחות מתמיד בטיבה של ההתחיבות ותפיסת העבודה בבית המקדש. לכן, על מנת למנוע זאת, ולהרתיע, קבעה התורה כי גם אם יהיה מקרה של חרטה, גם ההקדשה הפחותה יותר תהיה קודש, וגם קודמתה היקרה. ככה, שמי שבאמת רוצה ומתכוון לתרום לבית המקדש – יעשה זאת בלאו הכי, ומי שרק מדבר דיבורים בעלמא – יאלץ להיפרד משני קניינים שלו ולא אחד, וזה יהיה סוג של שיעור עבורו.

לימוד טעם המצווה – תענוג

אם כן, כך מלמדנו הרמב"ם, ניתן למצוא הסבר אפילו למצווה שהיא 'חוק'. אז מה העניין בהגדרתה ככזו?

מלמדנו הרמב"ם, כי יש לעבוד את ה' בשני אופנים. בפן המעשי – באופן של 'קבלת עול'. גם אם לא הבנת- תעשה. למה? כי ה' ציוונו, וזו סיבה מספיק טובה. בפן השכלי – יש עניין לחפש ולמצוא את טעם ומקור הציווי לא כדי להצדיק את העשיה, אלא כדי להרוויח דבר נוסף: בהבנה יש סוג של עונג. השלמה וקבלה. כשאדם עושה מתוך קבלת עול, הוא אמנם זוכה לדרגה גבוהה, אך שכלו נותר מסופק. כשאדם עושה מתוך קבלת עול שיש בה גם רצון להבין והוא משיג את דעת בוראו, יש בכך משום סיפוק רוחני ואינטלקטואלי.

בגאולה האמיתית והשלימה, יחשפו בפנינו הטעמים הנסתרים לקיום המצוות שעדיין איננו מבינים והרצון לקיים אותן יהיה טבעי כמו הרצון לאכול, לשתות או לישון. כרגע, אנחנו צריכים לחזק את מימד קבלת העול, בדיוק כדי להגיע לאותה נקודה שאליה לוקח אותנו  הרמב"ם.

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לב, עמ' 175)

פרסום תגובה חדשה

test email