דאגת הרבי להוריו כשהיה רחוק מהם

הקראת כתבה
יום ראשון י״ד סיון ה׳תשע״ו
כשהרבי והרבנית התגוררו בברלין ולאחר מכן בפריז ולבסוף בארצות הברית – נשמר הקשר של הרבי עם הוריו באמצעות מכתבים. הרבי ואביו הרבו להתכתב בדברי תורה. עם זאת דאג הרבי לצורכי הוריו.

 

 

הקשר עם ההורים

הקשר של הרבי עם הוריו בשנים הבאות – כשהרבי והרבנית התגוררו בברלין ולאחר מכן בפריז – נשמר באמצעות מכתבים. הרבי ואביו הרבו להתכתב בדברי תורה. אגרותיו של רבי לוי יצחק אל הרבי גדושות בחידושי תורה ובעיקר בביאורים עמוקים בתורת הקבלה. אגרות אלו נשלחו משנת תרפ"ח עד תרצ"ט, מאז צאתו של הרבי את ברית המועצות ועד למאסרו של רבי לוי יצחק.

בנוסף להתכתבות, שלח הרבי להוריו לעתים קרובות ביגוד, נעליים, קמח למצות לקראת פסח, וכדומה, מה שהקל מאוד על ההורים שחיו בברית המועצות, בה המצב הכלכלי היה קשה מאוד באותם ימים. כך, למשל, אנו קוראים באגרת של רבי לוי יצחק לרבי:

"תשואות חן בעד המנעלים שנתקבלו במועד חג הפסח שכתוב בו ונעליכם ברגליכם…" ואחרי מכתב ארוך המסביר את הקשר של נעליים לחג הפסח, מסיים רבי לוי יצחק: "המה טובים" (ליקוטי לוי יצחק עמ' רו).

 

קיום הוראות אביו

במכתב שכתב רבי לוי יצחק לבנו הרבי ולכלתו הרבנית חיה מושקא [באלול תרצ"ז] הוא כותב, בין השאר:

"השתדלו לחזק את בריאותכם. ונשמרתם לנפשותיכם פשוט באכילה ושתייה וטיול ומנוחת הנפש והגוף יחד וה' יחזק אתכם שתהיו בריאים ושלמים כל הימים".

ואכן הרבי הקפיד על הוראתו של אביו, ולמרות עיסוקיו הרבים היה מטייל בכל יום בתקופה שבה חי באירופה וגם בשנים שלפני קבלת הנשיאות.

על השנים הראשונות של הרבי בארה"ב, מסופר: כדי לקיים את הוראת אביו משכבר הימים להקפיד לטייל, נהג הרבי לטייל רגלי, שעה קלה. הרבי – סיפר ר' אברהם פאריז – ניצל את הטיולים הקצרים לשיחות על "התקשרות" והתמסרות לענייני חותנו הרבי הריי"צ.

גלות

בליל ט' בניסן תרצ"ט נעצר רבי לוי יצחק, אביו של הרבי, על ידי הבולשת הסובייטית ונלקח למאסר. הסיבה למעצר הייתה בגלל פעולותיו הרבות כרב העיר יקטרינוסלב להפצת יהדות וחסידות. במשך שנה היה רבי לוי יצחק עצור בבתי מעצר שונים, עד שנגזר עליו לצאת לגלות לעיירה נידחת בקזחסטן, צ'יאילי. בחודש אדר ת"ש נסעה הרבנית חנה לצ'יאילי והצטרפה לרבי לוי יצחק.

בי"ז אלול תרצ"ט, פרצה מלחמת העולם השנייה. כאשר העולם כולו היה נתון במלחמה, והרבי ורעייתו הרבנית חיה מושקא – ששהו אז בצרפת – נדדו ממקום למקום, באותו הזמן לא הייתה לרבי אפשרות ליצור קשר עם הוריו.

 

הרבי מסייע להוריו

בשנת תש"א כאשר הגיעו הרבי והרבנית לארצות הברית – לאחר שניצלו בנס מאירופה הבוערת – עשה הרבי מאמצים מרובים כדי לחדש את הקשר עם הוריו ששהו באותה תקופה בגלות בצ'יאילי.

באותם ימים, שהו באוזבקיסטן יהודים רבים שנמלטו מרוסיה כשפרצה המלחמה. גם משרדי הקהילה היהודית של מוסקבה עברו באופן זמני לטשקנט (עיר הבירה של אוזבקיסטן), שם פתחו לשכת מודיעין ליצירת קשר בין קרובי משפחה, שבשל סערת המלחמה התפזרו בארבע קצוות תבל. עם לשכה זו יצר הרבי קשר כפי שכותבת בזיכרונותיה הרבנית חנה:

"כאשר השתפר קצת המצב, הגיע אלינו מברק מטשקנט. בעיר זו השתכנה באופן זמני הקהילה היהודית ממוסקבה. במברק נאמר שנתקבל אצלם מברק מבננו הבכור (הרבי) שבו הוא מתעניין על מקום הימצאותם של הוריו ושל דודו – אחיו של הרב (הרב שמואל שניאורסהן, אחיו של רבי לוי יצחק). כשקיבלנו את המברק, ביקשנו מיד למסור במברק את כתובתנו, וכעבור מספר שבועות הגיע מברק מבננו. המברק עצמו היה כתוב בשפה האנגלית ולא יכולנו לפענחו, ורק את שם השולח ניתן היה לקרוא.

– במשך שבוע ימים חיפשתי מתרגם, עד אשר מצאתי מורה בבית ספר שידעה קצת אנגלית. לאחר שהלכתי אליה ברגל מרחק של ארבעה קילומטר, תרגמה המורה את המברק בקושי רב.

שאבנו עידוד רב מקבלת המברק, לאחר זמן ניכר שלא הייתה לנו שום ידיעה מבננו. כעבור זמן קצר קיבלנו חבילות מזון, כך שמצבנו הכלכלי התחיל להשתפר במקצת" (אם בישראל, עמ' 112).

יהודים טובים ש"התגלגלו" לאזור צי'אילי ועזרו להורי הרבי מספרים:

סיפר ר' יעקב קפלן:

לפני פסח, כאשר שאלתי את הרבנית חנה מה בדעתה לעשות בקשר לארבע כוסות, ענתה לי ששלחו לה מאמריקה צימוקים, ומהם היא מתכוננת להכין יין לארבע כוסות. היא נמנעה מלומר שהשולח הוא בנה הגדול, המתגורר בניו־יורק, אלא אמרה בצורה מוסווית: יהודיי אמריקה – שיזכו לאריכות ימים ("לאנג לעבן זאלן די אמריקאנער אידן"). (תולדות לוי יצחק, חלק ב, עמ' 614).

מרת בת שבע אלטהויז, מספרת:

כסף לקנות אוכל לא היה לרבנית חנה, ובנה הרבי וכלתה היו שולחים לצ'יאילי מידי חודש בחודשו חבילת מזון עם מצרכי יסוד כמו קמח, סוכר וקקאו, וכן בגדים, ואילו הרבנית חנה הייתה שולחת בחזרה מכתבים לבן ולכלה (שם עמ' 674).

 

עימו אנוכי בצרה

באותה תקופה התנהל הקשר בין הרבי הריי"צ לחסידים שנותרו מאחורי מסך הברזל – באמצעות חסידי חב"ד ששהו בארץ הקודש (באותם ימים חששו החסידים בברית המועצות לכתוב ישירות לבית חיינו בארה"ב, ולכן כתבו מכתבים לארץ ישראל ועסקני חב"ד בארץ העבירו אותם לארה"ב), זו הייתה גם הדרך של הרבי ליצור קשר עם הוריו בגלות הקשה ולסייע להם.

אגרות רבות שלח הרבי בקשר לסיוע זה. להלן אחת מהן, מט' שבט תש"ד:

"..זה כשנה ששלחתי על שמו מאה וחמישים שקל וביקשוהו בטלגרמה [מברק] על דבר שילוח חבילות להוריי שליט"א. כן כתבתי לו אחר זה עוד הפעם על דבר זה בשאלה אולי הגיעו איזה ידיעות מהם שקיבלו החבילות ובכלל מהנעשה אתם, אבל לא נתכבדתי ממנו במענה לעת עתה אף שכנראה ממכתבו לחמותי הרבנית תחי' שלח חבילות, ואכפול בזה בקשתי כפול ומשולש, להודיעני – ולו יהיה בקצרה – על דבר החבילות. והעיקר אם יהיה איזה ידיעות מהנעשה איתם, ואצפה בכל אופן למענה ממנו בהקדם.

החותם ברוב תשואות חן מראש ובברכת לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה" (אגרות קודש, חלק א, עמ' רלב).

 

השתדלות

באותה שנה, תש"ד, פעלו הרבי וחותנו הרבי הריי"צ רבות כדי להשיג היתר יציאה מברית המועצות עבור רבי לוי יצחק והרבנית חנה. במכתב מאותם ימים, כותב הרבי:

"תודה חמה אם יודיעני מה נעשה בשעתו על דבר הסרטיפיקאט [רישיון כניסה לא"י] לעלייה בשביל הוריי שליט"א, ומהו מצב עניין זה עתה".

מקבל המכתב, אחד מראשי הנהלת כולל חב"ד בירושלים, השיב:

"בנוגע לרשיונות עלייה להוריו היקרים שליט"א, ביקרנו בזמנו אצל הרב הרצוג [הרב הראשי לארץ ישראל] שליט"א בנידון זה, עד עתה לא נראתה כל אפשרות מעשית. הרב הרצוג שוהה עתה, בקשר עם שאלת ההצלה [הצלת יהודים מאירופה] בכלל, בבירת טורקיה (קושטא), בכל אופן אנו עומדים בעזרת השם על המשמר ומוכנים לנצל מיד כל אפשרות מעשית, בעזרת השם. יראה ה' בעוני עמו ויחיש לנו ישע ופדות במהרה".

 

כרע נפל ארי

"כ"ף מנחם אב: יום בו נפטר אדוני אבי מורי ורבי (בשנת תש"ד – לאחרי המאסר וגו' על עבודתו במסירות נפש בהחזקת התורה והפצתה) בגולה אשר הוגלה בעיר אלמא אטא" (אגרות קודש, חלק כד, עמ' קצא).

בעיצומם של המאמצים לשחרורו, חלה רבי לוי יצחק במחלה הנוראה, לא עלינו. גופו החלש – לאחר שלוש שנים בגלות הקשה – כבר לא החזיק מעמד, וביום כ' מנחם-אב תש"ד עלתה נשמתו הטהורה של רבי לוי יצחק לגנזי מרומים, ומנוחתו כבוד בעיר אלמא-אטא שבקזחסטן.

ביום ההסתלקות, כ' מנחם-אב, שהה הרבי הריי"צ בעיר מוריסטאון שמדינת ניו-ג'רסי. באותו יום התקבלה ידיעה אצל מזכירו, שבה נאמר כי אביו של הרמ"ש, חתן הרבי, חולה מאד. זמן קצר אחר כך, התקבלה ידיעה נוספת שבה דווח כבר על הסתלקותו.

כשהגיעה הידיעה, התקשרו ר' שמואל לויטין ור' ישראל ג'ייקובסון מזקני החסידים לביתו של הרבי, אך הרבנית חיה מושקא ענתה שהרבי אינו בבית. הם לא אמרו לה במה העניין, והמשיכו למשרדו של הרבי (שהפך במהלך השנים לחדר היחידות), אך כשדפקו בדלת, איש לא ענה.

בלית ברירה המתינו. הרבי היה מגיע ממקום עבודתו ב"ברוקלין נייבי יארד" [מחנה הצי האמריקני] בשעה שלוש ורבע או שלוש וחצי אחר הצהריים. הרבי היה מסודר מאוד והגיע תמיד בזמן, ולכן האיחור החל להדאיג. לבסוף התברר שבאותו יום הרבי לא הלך לעבודה והיה כל הזמן בחדרו. לבסוף פתח הרבי את הדלת.

"כשנכנסנו פנימה", מספר ר' לייבל ביסטריצקי, "ראינו שהאור כבוי, הווילונות מוגפים והחדר כולו חשוך. כשהרבנים לויטין וג'ייקובסון הודיעו לרבי על ההסתלקות, הרבי שאל אם יש למישהו אולר, ועניתי שלי יש. הרב ג'ייקובסון נטל את האולר שלי וקרע בו קריעה בבגדו של הרבי.

אחר כך הם שאלו את הרבי: "מדוע הייתם כאן כל הזמן"? והרבי ענה: "הבוקר הרגשתי שאבי הסתלק, ורציתי לשבת שבעה ב-770" (פאר לוי יצחק, עמ' קעא).

מיד לאחר שנודע לו על ההסתלקות, שיגר הרבי מברק להנהלת 'כולל חב"ד' בירושלים ובו כתב (תרגום מאנגלית):

"אבי לוי יצחק בן זלדה רחל נפטר. בבקשה לומר קדיש, ללמוד משניות כל השנה. נא להתפלל עבור בריאות אמי חנה בת רחל. – מענדל שניאורסהן".

מיום שקיבל הרבי את הידיעה על הסתלקות אביו, לא כתב מכתבים ולא ענה למכתבים שקיבל, במשך עשרים יום.

במכתב מכ"ג טבת תש"ה כותב הרבי: "לא עניתי זה זמן על מכתביו, וכן עוד מכתבים, מפני האסון אשר קרני בפטירת אאמו"ר הכ"מ".

סיפר ר' יצחק דוד גרונר:

בראש־השנה תש"ה בסיום קריאת התורה במניין של הרבי הריי"צ, אמר הרבי נשיא-דורנו חצי קדיש. זו הייתה הפעם הראשונה שחותנו שמע אותו אומר קדיש על אביו. ושניהם – הרבי הריי"צ והרבי – פרצו בבכי…

בשנת האבלות נהג הרבי להתפלל שחרית לפני התיבה כל בוקר בשעה תשע, ובשני וחמישי היה קורא בעצמו בתורה.

 

פעולות להצלת אימו

הרבי המשיך בפעולות להצלת אימו הרבנית חנה מברית המועצות. באותם ימים עמד בחילופי מכתבים עם עסקנים שונים, בארץ ישראל ובחו"ל, בהם הפציר להשיג עבור אימו אישור יציאה מברית המועצות ואישור כניסה למדינה חופשית. בחודש אדר תש"ו, כתב הרבי אגרת אל הרב יעקב ישראל זובר ששהה בשבדיה:

"ועל של עתה באתי בבקשה פרטית: אמי מורתי תחי' נמצאת עתה ברוסיה. ואדיר חפצנו שתבוא לכאן [ניו יורק] (או לארץ ישראל ששם דר אחי יחי'). והעיקר שבהקדם היותר אפשרי תוכל לנסוע מרוסיה. קבלת רישיון הכניסה לכאן או לארץ ישראל דורש זמן הרבה ביותר. ואולי יש איזה אפשרות לקבל בעדה רשיון הכניסה למדינתם [שבדיה], עד שיגמרו כל ההשתדלויות כאן ובארץ ישראל. ובטח ידוע לו אשר מפני הרוח השורר שם, הנה כל עניין זה צריך להיות נעשה באתערותא [בהתעוררות] שלהם ולא מצד אמי תחי' כלל, ודי למבין.

מובן מעצמו אשר כל ההוצאות הכרוכות בזה על חשבוני הם. – לקצר בהזמן הנני כותב כאן גם שמה, שנותיה וכו'.

כן אבקשו לשלוח לה – על חשבוני – חבילת מצות ומאכלי פסח. וגודל תשואות חן על כל זה מראש" (אגרות קודש, חלק ב, עמ' קיא).

אגרת נוספת מאותם ימים אל החסיד רבי משה גוראריה: "קיבלתי מכתבו מראש חודש אדר שני ותשואות חן מקרב ולב עמוק על שלחו החבילות לאמי מורתי תחי'" (שם, עמ' קיב).

בי"א ניסן תש"ו, יום הולדתו, כותב הרבי לגאון החסיד רבי שלמה יהודה ליב אליעזרוב, תודה על טרחתו עד כה בעניין השגת האישורים לרבנית תוך בקשה להמשיך ולפעול בעניין:

תשואות חן על אשר עשה עד עתה בדבר הסרטיפיקט [אישור כניסה] בעד אמי מורתי תחי', ובטח ימשיך בזה להביא הדבר לידי גמר טוב, כי לפי הנשמע פה יש תקווה שיתנו רשיון היציאה משם, כיון שהוא בנוגע לאשה ובת שבעים, לאורך ימים ושנים טובות. והמתחיל במצווה אומרים לו גמור וזוכה ששנותיו יאריך בטוב ובנעימים, וכמאמר רבותינו ז"ל, ואודה מראש אם יודיעני מהנעשה בזה (שם, עמ' קכה).

כחודש ימים לאחר מכן, ביום י"ג אייר, כותב הרבי ליהודי נוסף בירושלים שהתעסק במאמצי ההצלה:

"אתחיל בנתינת תשואות חן על השתדלותו בעניין הסרטיפיקט בשביל אמי מורתי תחי'. והנה להשפיע כאן על באי-כוח רוסיה אין לעת עתה היכולת אבל אמרו פה, אשר אפשרי הדבר שכיון שדנים על דבר אשה בת שבעים, יתנו לה רשיון היציאה. וכפי המצב שם כשמבקשים רשיון יציאה ויש רשיון כניסה למדינה אחרת יש לעניין זה סיכויים גדולים לטוב, מה שאין כן באופן אחר (מלבד זה שאז מביטים בעין לא טובה על מבקש הרישיון, ודי למבין). ולכן תקוותי, שבשים לב לזה שגם הרב הראשי הבטיח עזרתו בזה (ואולי יש מעלה גם בזה שכבר היה לה סרטיפיקט), הרי בהשתדלותו הראויה יעלה בידם לקבל סרטיפיקט בשבילה" (אגרות קודש, חלק ב, עמ' קלא).

בכ' תמוז של אותה שנה שוב כותב הרבי לאותו עסקן:

"בביטחון גמור שאם תתחדש איזה אפשרות בנוגע לסרטיפיקט בשביל אמי מורתי תחי' ישתדל בזה וגם יודיעני" (שם, עמ' קנט).

ברבות השנים גילה הרבי כי לצורך הצלתה של אימו מרוסיה זויף שמה בדרכון, והפקידים הגבוהים שעמדו בראש המשרד לאישור ההגירה "אוביר", התעלמו מכך משום ש"לב מלכים ביד ה'" ו"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (התוועדויות תשמ"ב, חלק א, עמ' 58).

לאחר מאמצים רבים הצליחה הרבנית לצאת מרוסיה עם עוד רבים מחסידי חב"ד דרך עיר הגבול למברג, משם המשיכה עם הדרכון המזויף שקיבלה עד לקרקוב שבפולין.

באותם הימים שלח הרבי מברק לרב זלמן שניאורסהן שהתגורר בצרפת, בו התבקש ליצור קשר עם אימו, וכן שיברר איזה שם נושאת היא בניירותיה.

הרב שניאורסהן מיהר ושיגר מכתב לעסקן יהודי בשם מרדכי שלום כץ, ובו ביקש ממנו שיסע לקרקוב שבפולין – לשם הגיעה הרבנית לאחר שיצאה מרוסיה – ויסייע לרבנית בכל המצטרך לה.

במכתב נוסף מיום ג', פרשת ויחי תש"ז כותב הרבי לחסיד ר' שלום מענדל קלמנסון שהתגורר בפראג וסייע לפליטים בדרכם לארצות הרווחה:

"מכתבו מיום ד' תולדות נכון נתקבל ותשואות חן על שלחו מכתבי לאמי מורתי שליט"א, ולפלא גדול על אשר אינו מזכיר על דבר שלומה ובריאותה, אם אנ"ש [אנשי שלומנו] הנמצאים שמה עוזרים בידה כפי יכולתם בכל הנצרך לה (ופשיטא אשר עליי לסלק [לשלם]) וכו', ובודאי ימלא במכתבו הבא בפרטיות" (אגרות קודש, חלק ב, עמ' קפח).

עיכוב נוסף חל שוב לאחר שנתעורר ספק בגילה של הרבנית כפי שהיה רשום בניירותיה. ביום כ"ז שבט תש"ז שוב כותב הרבי:

"תשואת חן רבה על טרחתו בעניין הסרטיפיקאט של אמי מורתי שליט"א ומסרתי תוכן המענה שלו לכ"ק מורי וחמי אדמו"ר שליט"א, בינתיים נולד אצלי ספק בעניין שנותיה וכו' מפני השינויים ודי למבין, והנני מחכה לבירור ואז אמשיך בזה ואודיעו, כמובן" (אגרות קודש שם, עמ' קצו).

בתחילת שנת תש"ז עזבה הרבנית חנה את קרקוב שבפולין והגיעה למחנה פליטים בפוקינג אשר בגרמניה, אך משם לא יכלה להמשיך בדרכה מחוסר ויזה מתאימה.

באותם הימים שיגר הרבי מכתבים לחסידים שבפוקינג, בו הם מתבקשים לעמוד על המשמר ולהשתדל שלא יחסר לה מאומה,

״נודעתי זה לא כבר, אשר אולי אפשר לכתוב לאמי מורתי שליט"א על ידי כתובת זו, והנני מנסה לעשות ככה. ומטובו למסור לה מכתבי המוסגר פה, ולהודיעני על דבר זה. בלי אפונה [בלי ספק] אשר כל אנ"ש עוזרים לה ככל האפשרי על חשבוני, וכמובן עלי לסלק בצירוף תודה חמה נפשית וכו'.

אם יגיעם מכתב זה, בטח יודיעוני באיזה אופן יש לכתוב אליהם מכאן ולהבא, אם לשלוח מכתבי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר שליט"א כך וכיוצא בזה. אקצר מפני החיפזון ואחכה למכתבו מענה מפורט, המאווה [מאחל] לו ולכל אנ"ש ודורשי שלומם כל טוב סלה בגשמיות ורוחניות" (אגרות קודש, חלק כא, עמ' נז).

בקשות הרבי לסייע לאימו, חזרו ונשנו כל התקופה. וזהו גם תוכנה של האיגרת הבאה – האחרונה העוסקת בהצלת אימו – מראש חודש אדר תש"ז:

״בבקשה למסור מכתבי המוסגר פה לאמי מורתי שליט"א. כן בטח מסר לה מכתבי ששלחתי זה מכתב על ידו. ורוב תשואות חן על כל זה.

איני יודע למי לפנות לשם בפרט. ואולי יהיה מטובו למסור להם בשמי, שיתנו לה ככל מה שתשאל, ומובן שעלי לסלק, כפי הוראתם, בצירוף תשואות חן.

בוודאי יאשר קבלת מכתב זה ויבשרני בשורות טובות, ועל דרך מה שכתוב בסוף אסתר רבה, הטוב בריבוי החסד בריבוי וכו', וכדיוק רבותינו זכרונם לברכה משנכנס אדר מרבין – דווקא – בשמחה" (אגרות קודש שם, עמ' נח).

 

לחוף מבטחים

בחודש אדר תש"ז הגיעה הרבנית חנה לחוף מבטחים בפריז שם הייתה קהילה חב"דית גדולה. עם בואה, מיהר הרבי לצאת לפריז (במטוס) על מנת להיפגש עם אימו לאחר עשרים שנות פרידה. קשה לתאר את השמחה הגדולה ששררה שם באותה עת, כאשר זכו האם ובנה להיפגש שוב לאחר עשרים שנות ציפייה וגעגועים.

למעלה משלושה חודשים שהה הרבי בפריז, משלהי חודש אדר ועד לאחר חג השבועות, ועסק בעיקר בסידור אשרת הכניסה של אימו לארה"ב.

פרסום תגובה חדשה

test email