הקשר העצמותי של ישראל לה' מתגלה בשלושת השבועות בין המצרים

הקראת כתבה
יום שני ו׳ תמוז ה׳תשע״ו
דוקא בין המצרים מתגלה הקשר העצמותי של ישראל לה', ואז הזמן ללמוד ולעסוק בעניני משיח וגאולה ובעניני בנין בית המקדש.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
אדום בתא המטען של עץ

לפני שנסענו ל"קבוצה" ללמוד כשנה בחצרות קדשנו, בד' אמותיו של הרבי מלך המשיח שליט"א ב-770, התוועד עמנו המשפיע שלנו, המשפיע בישיבת תומכי תמימים בארץ הקודש בהוראתו ובשליחותו של הרבי שליט"א, הרה"ח ר' מענדל פוטרפס.

כטוב לב המלך ביין, אחרי כמה שעות של התוועדות חסידותית. האווירה התלהטה, כולם היו כבר "אחרי משקה", הניגונים נשפכו בזה אחר זה והתעצמו עם הנוכחים יותר ויותר. המילים היו דלות מדי מכדי להביע מה שכל אחד מאתנו חש והרגיש. ואז נענה ר' מענדל ואמר: מה חושבים אתם, שעתה, כאשר אתם נוסעים ל"קבוצה", פירושו של דבר הוא שאתם עולים לשלב נוסף בצמיחתכם והתפתחותכם ועלייתכם מחיל אל חיל?!

כלומר: כאשר ילד שגדל בבית חסידותי עומד להיכנס ל"חדר", מרגיש הוא שמחה גדולה על שעלה והגיע לשלב חדש. הוא נעשה עתה גדול יותר. הקלה היא זו בעיניכם, מתחיל הוא ללמוד תורה ב"חדר" ולהתחנך בחינוך חסידותי. הוא מרגיש יותר אחריות למעשיו. הוא  דורש מעצמו יותר חסידישקייט, יותר יראת שמים, יותר התמסרות ללימוד התורה, והוא משחק ומשתובב פחות. משגדל בשנה ועלה לכיתה גבוהה יותר, הוא מרגיש שוב כי עלה בדרגא, ולכן עליו להתעלות עוד יותר. משהתחיל ללמוד משנה, ואחר כך גמרא, שוב חש הוא התרוממות רוח, עליית מדרגה, והוא דורש מעצמו בהתאם את הנגזר מכך. כאשר מגיע הרגע המאושר בו הוא נעשה בר-מצווה, הוא חוזר ברבים את המאמר ד"ה איתא במדרש תהילים אחרי שהתכונן לכך כל כך הרבה. כולם מזכירים לו שוב ושוב כי עתה הוא כבר גדול באמת. אפשר לצרף אותו כבר למניין. הוא חייב בכל המצוות ואחראי בעצמו לכל מעשיו לטוב ולמוטב. ומאחלים לו כי יגדל להיות חי"ל, חסיד ירא שמים ולמדן, כפי שהרבי שליט"א נוהג לברך לבר-מצווה – אזי הוא מתרגש מאד, לוקח זאת בכובד ראש ובכל הרצינות, והדרישות מעצמו הן בהתאם.

[ר' מענדל מפסיק באמצע ומדגיש שוב ושוב שהסדר חייב להיות באופן זה דווקא, כפי שקבע הרבי שליט"א בברכתו לבר-מצווה: קודם כל ולפני הכל הוא חסיד, אחר כך הוא ירא שמים ורק לאחר מכן הוא למדן. אם משנים את הסדר – אם היראת שמים קודמת לחסידות, אזי אין זו יראת שמים אמיתית אלא סתם "פרומקייט" שלא תמיד היא בכיוון הנכון. ואם הלמדנות קודמת לחסידות וליראת שמים, אין זו הלמדנות הראוי' והנדרשת מיהודי. ועלולים אף להגיע ח"ו למצב של "לא זכה", שאז נעשה לו הלימוד ח"ו סם של היפך החיים ח"ו].

כאשר עובר הוא עוד שלב ונכנס לישיבה, מילד הוא הופך להיות "ישיבה-בחור", מגיעה ההתרגשות והתרוממות רוחו לשיא חדש. הוא מפסיק את השובבויות ואת משחקי הילדים ועובר להתנהגות חסידותית ההולמת "ישיבה-בחור". ומה גם "תמים", מאותן נשמות שזכו כי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בחר את נשמותיהן שיזכו להיות תלמידי תומכי תמימים. וכך עולה הוא כל פעם לשיא חדש כאשר הגיע לכיתה גבוהה יותר.

עם המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה, עולה הוא מדרגה נוספת. עתה הוא כבר בחור מבוגר, "תמים" שיודע היטב מה רוצים ממנו ומה הוא רוצה מעצמו. עתה הוא בוגר, אשר מתוך ידיעה והכרה הינו מוסר את כל כולו למלא את הכוונה של רבותינו נשיאינו הקדושים, המייסדים והמנהלים בפועל של תומכי-תמימים. יודע הוא את גודל הזכות וגודל האחריות הנדרשת מתלמיד שלהם, מחיילי בית דוד הכותבים גט כריתות לכל ענייני העולם הזה, ומתמסרים בלב ונפש למלא את הרצון והכוונה העליונה. וכך גם כאשר הוא עולה משיעור א' לשיעור ב' ולשיעור ג' (ואצלכם, הוסיף ר' מענדל ואמר, עליתם מדרגה נוספת, כאשר יצאתם מהישיבה בכפר חב"ד לישיבה במגדל העמק, כדי למלא את השליחות של הרבי, שזהו דבר שאין למעלה הימנו).

ועתה מה, כאשר נוסעים אתם לרבי, נוסעים ל"קבוצה", עולים אתם עוד מדרגה? מדרגה גבוהה יותר ונעלית לאין ערוך מכל מה שהי' עד עתה? הא?… "לחיים, לחיים ולברכה!"

לא ולא! עכשיו אין אתם עולים עוד מדרגה, מתקדמים עוד שלב, מתרוממים לדרגא גבוהה יותר – עכשיו הגיע הזמן "להוריד את הציור". להפסיק להיות עוד יותר גדול ועוד יותר מושלם ועוד יותר חסיד ועוד יותר מקושר – עכשיו צריך להפסיק להיות "מציאות".

אמנם מדובר כאן על מציאות של קדושה. מציאות נעלית וחשובה. מציאות של חסיד ירא שמים ולמדן. של מקושר באמת. של "תמים" ושל שליח – אבל למרות הכל זו מציאות. ומציאות, בעצם קיומה ומציאותה, עד כמה שתהי' גדולה וקדושה ונעלית ונשגבה, הינה העלם והסתר על אמיתתו יתברך שאין עוד מלבדו.

אתם נוסעים לרבי, אומר ר' מענדל וחוזר ואומר, מדגיש וחוזר ומדגיש, לא כדי להיות מציאות גדולה ונעלית יותר – אלא כדי להפסיק להיות מציאות. "להוריד את הציור", גם את ה"ציור" הנעלה ביותר, ולהיות שייך אליו יתברך. שזהו אך ורק על ידי המסירה והנתינה המוחלטת אל הרבי שליט"א, לגמרי לגמרי, ללא שום מציאות וללא שום ציור. שכן סוף סוף כל "ציור", עד כמה שלא יהי' נעלה ונשגב, יש בו עדיין מדידה והגבלה.

העובדה, אומר הרבי שליט"א מלך המשיח (שיחת ג' תמוז ה'תשמ"ח), שיום הגאולה ג' תמוז חל תמיד באותו יום בשבוע בו חלים שבעה עשר בתמוז ותשעה באב – אינה אלא משום שיום זה בא לגלות את פנימיותם של ימים אלו. שהרי בחיצוניותם מסמלים ימים אלו את החורבן והגלות, והם נקראים בהלכה ימים של היפך הזכות (ולכן משתדלים במיוחד שלא לעשות בימים אלו דברים שזקוקים בהם לברכה מיוחדת). אך כיוון שיודעים אנו ששום דבר אינו סתם כך ח"ו, אלא הכל הוא בהשגחה פרטית מאת ה', אשר "מאתו לא תצא הרעות" ח"ו ו"אין רע יורד מלמעלה", הרי שגם זו לטובה. ואדרבה, דווקא בדברים שבחיצוניות הם היפך הטוב, דווקא בהם טמון הטוב הנעלם, שהוא למעלה מעלה מהטוב הגלוי.

ואת זה בא ג' תמוז לגלות, אומר הרבי: הרי גם ג' תמוז הי' נראה בתחילתו ענין שהוא היפך הטוב – שולחים את הרבי הריי"צ לגלות. ובכך כאילו פוסקים כי הוא "אשם" וחייב "עונש". רק אלו שהיו על אתר ידעו שלאמתו של דבר הייתה ביום זה הצלה מהיפך החיים לחיים והתחלת השחרור והגאולה המלאים. ולאחר מכן התברר הדבר לכולם למפרע שלא הי' זה אלא יום זכאי ו"אתחלתא דגאולה", שממנו התחילה הגאולה והשחרור המלא. עד היציאה מרוסי' והתחלת הפצת המעיינות באופן שלא חלמו עד אז, ולהכרזת "לאלתר לגאולה" ולהבאת הגאולה האמיתית והשלימה. כל זה התחיל והי' "בכח" בג' תמוז. ולכן הרבי שליט"א קובע: "חסידים עליהם לחוג גם את יום ג' תמוז".

ולכן יום זה, שלכאורה הי' נראה גלות ובאמת הייתה בו התחלת הגאולה, נותן כח לגלות את פנימיותם של כל שלושת השבועות, ימי "בין המצרים", ימי הגלות והחורבן – שבפנימיותם גם הם לא באו אלא כדי להביא להתקשרות עמוקה יותר עם הקב"ה מאשר הי' לפני החורבן. להתקשרות אמיתית ופנימית יותר, שתתגלה במלוא שלימותה בגאולה האמיתית והשלימה, על ידי מעשינו ועבודתנו כל ימי משך הגלות. כי כל החורבן לא הי' לאמיתתו של דבר אלא חורבן והסרת ה"ציור" הקודם של ההתקשרות, כדי להגיע אל ההתקשרות העצמותית שלמעלה מכל "ציור" וגדר. כדי להגיע ל"פרזות תשב ירושלים", ללא חומה, ללא דבר המגביל ומגדיר. וכשתתגלה פנימיות זו בגאולה, אזי ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים. שכן אז יתגלה שלא הי' כאן מלכתחילה גלות וחורבן אלא רק אמצעי להעלות אותנו לדרגא גבוהה יותר של ביטול והתקשרות עם הקב"ה.

כאשר בית המקדש עמד על מכונו, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, הקריבו קרבנות, ניסים היו דבר שבשיגרה וראו אלקות בגלוי – אזי חדרו אמנם הביטול וההתקשרות שהיו ליהודי עם הקב"ה בכל כוחות נפשו ומילאו את כל כולו, אבל זה הי' רק משום שהוא הבין והוא הרגיש והוא ראה. וממילא היו הביטול וההתקשרות מוגבלים רק לפי מידתו. עד כמה שהוא ראה והבין והרגיש, כך הי' בטל ומקושר. ומכיון שאז ראו והבינו והרגישו הרבה מאד, היו גם הביטול וההתקשרות הרבה מאד, אבל עדיין במדידה והגבלה. דווקא כאשר בא החורבן וירדנו לגלות. אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה. לא מבינים מה קורה כאן ולמה שפך ה' את חמתו על בניו הנאמנים לו. לא רואים אלקות ולא מרגישים אלקות. להיפך, נדמה כאילו ח"ו "עזב ה' את הארץ" והכל מתנהל בניגוד גמור לרצון ה' בתורתו – דווקא אז מתגלה הקשר העצמותי של יהודי עם הקב"ה. דווקא אז חש יהודי שהוא לא קשור עם ה' רק כאשר זה יפה ומכובד וכדאי ומשתלם בעיני העמים. דווקא אז מתגלה הנאמנות המוחלטת של יהודי לעמו ולאלוקיו, נאמנות שאינה תלוי' בשום דבר, ושום דבר לא יוכל לפגוע בה. דווקא אז מתגלה בכל יופי' העצמותי עצם נקודת ההתקשרות בין ישראל לאביהם שבשמים. אותה נקודה שהיא למעלה מכל ה"גילויים", והיא מתגלה דווקא בשעה שנדמה כי פסו וגם תמו כל ה"גילויים".

בזמן הגלות אסור ואי אפשר להודות לה' על הגלות. אדרבה. יהודי צריך לשנוא את הגלות שנאה פנימית ועמוקה. כאשר הבן מרגיש את גודל ועוצמת הריחוק מאביו, אין הוא יכול לשמוח בקשר העצמותי. הרגשת החסרון הנוראה שבריחוק מאביו מביאה אותו למצב שהוא זועק מעצם נפשו שאינו יכול לסבול את הריחוק. "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ צי' ועייף בלי מים". ועצם זעקה זו מגלה עד כמה הוא קשור ומאוחד עם האב באופן מוחלט כל כך ששום דבר לא יוכל להפריד ביניהם. עד שדווקא ברגע בו נדמה שאין כל קשר ביניהם, דווקא אז בא לידי ביטוי הקשר העמוק ביותר. אבל כאשר מגיע הרגע בו מתגלה אותו קשר עצמותי, כאשר מתוך חושך הגלות פורצת ובוקעת הגאולה, כאשר כבר רואים ומבינים ומרגישים את מה שלמעלה מכל הבנה ומכל הרגש – אז נוכל ונצטרך להודות לה' על שכעס עלינו כביכול ("אנפת בי") והביא עלינו את החורבן והגלות.

כשנפקח את העיניים ונראה את הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר תתגלה האמיתיות והפנימיות של הכל, גם ובמיוחד של הגלות, אזי נודה ונשבח לה' על הגלות. אז נאמר "אודך ה' כי אנפת בי". שכן אז נכיר ונרגיש כי מלכתחילה לא הי' כאן חורבן. אבינו שבשמים מעולם לא עזב את בניו. אין זאת אלא שרצה לגלות את הקשר העצמותי שלו עמנו ושלנו עמו, קשר שאינו תלוי בשום דבר, קשר עצמי שמתגלה דווקא כאשר לא רואים שום "גילויים". ולכן הוא התעלם והסתתר בתכלית בתוך החושך הכפול ומכופל של החורבן והגלות, "גוים מרקדים בהיכלו והוא שותק" – כדי שיתגלה אותו קשר עצמותי שבין אבינו שבשמים לעמו ישראל.

וככל שעוברים את הגלות ומגיעים לסיומה. ובמיוחד כאשר נמצאים בדור האחרון של הגלות שהוא הוא הדור הראשון של הגאולה. ובפרט כאשר כבר "הגיע זמן גאולתכם" וכל העניינים נסתיימו ונשלמו, סיימו גם "לצחצח את הכפתורים" ועומדים הכן לקראת הגאולה. ויותר מזה, משיח כבר נמצא בפשטות, והוא מכריז כבר "הגיע זמן גאולתכם". ואפילו הגאולה כבר נמצאת בפשטות, וצריך רק לפקוח את העיניים ולראות זאת גם בעיני בשר – אזי, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א (שיחת ש"פ בלק תנש"א), נרגש פחות ופחות הכאב והצער של הגלות, ומתחילה הטעימה מהאור והשמחה של הגאולה. עד שמרגישים רק את הפנימיות של הגלות, שהיא הגאולה.

זו הסיבה, אומר הרבי, שבכל הדורות הי' חודש תמוז חודש עצוב וכואב, חודש של ימים שאינם זכאין. ועד שאפילו שמו של החודש הוא שם של עבודה זרה ("נשים המבכות את התמוז"). ואילו עתה, בדור האחרון, נקבע בחודש זה חג הגאולה, "מועד המועדים" י"ב-י"ג תמוז. ועד ששמו של החודש בפי חסידים ומהם הולך ומתפשט בכל העולם כולו הוא "חודש הגאולה" – שכן כאשר מתקרבים ממש אל הגאולה הולך ופוחת הרגש הכאב וצער הגלות, והולך ומוסיף הרגש האור והשמחה העצמותית של הגאולה.

ואת כל זה, אומר הרבי, בא לגלות במיוחד יום הגאולה ג' בתמוז. אותו יום שבתחילה הי' נראה לאלו שאינם על אתר כאילו זה יום שבו הוכרח הרבי לצאת לגולה. ורק לאלו שהיו על אתר הי' גלוי מלכתחילה שזהו יום של הצלה וגאולה נפלאה ממוות לחיים. אך לאחר מכן נתגלה למפרע לכולם כיצד זהו יום של אתחלתא דגאולה. שיום זה הוא לא רק יום של ירידה צורך עלי' (שלעת עתה היא ירידה, ורק שסוף סוף יהי' ממנה עלי'), אלא שמלכתחילה לא הייתה בו אלא עלי' נפלאה, התחלת הגאולה – יום זה הוא המגלה את הטוב (בגימטריא י"ז) הנעלם והמופלא שישנו בי"ז בתמוז, ואת העובדה שתשעה באב הוא יום לידתו והתגלותו של משיח. הוא המגלה את העובדה שכל החורבן לא הי' אלא "שבירת הציור הקודם" כדי להביא להתגלותה של ההתקשרות העצמותית. שההתקשרות תהי' באופן של "פרזות תשב ירושלים", ללא שום חומה וללא שום מדידה והגבלה. וביחד עם זה, "ואני אהי' לה נאום ה' חומת אש". שכן הבלתי בעל גבול בתכלית ייכנס וימלא את כל הגבול וכל המציאות וכל ה"ציור", עד ה"ציור" הנמוך ביותר.

ג' תמוז, אומר הרבי, הוא הוא הפועל ומגלה כיצד ייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה. משום שיום זה, בהיותו בעצמו יום שהי' נראה תחילה העלם בתכלית ולבסוף נתגלה כי אינו אלא התחלת הגילוי –  הריהו מגלה גם בימי החורבן כי לאמתו של דבר דווקא בימים אלו ניתנה לנו התחלת הגילוי של אותו קשר עצמותי שלא הי' יכול כביכול להתגלות בזמן ה"גילויים" הנפלאים שהיו בבית המקדש הראשון והשני. קשר עצמותי זה, שאינו תלוי בשום דבר, יתגלה דווקא מתוך הגלות והחורבן ומתוך שיא ההעלם וההסתר – בבית המקדש השלישי, שבו לא שייך שום חורבן ושום גלות, בהיותו "בניינא דקודשא בריך הוא". ועל ידי המלך המשיח, שהוא למעלה מכל חולי ומכל ענין של היפך החיים ח"ו, בהיותו בטל וקשור ומאוחד לגמרי עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל גדר וגבול כשם שהוא גם למעלה מבלי גבול.

כדי להתרומם מהגבלות הגלות, מהעובדה "שנולדו בגלות וגדלו בגלות וממילא הינם אנשי גלות, ושואלים כל מיני שאלות וקושיות הנובעות מחושך הגלות" (שיחת ש"פ במדבר ה'תנש"א) – לשם כך יש להשתמש באותו "מירשם בדוק" שניתן לנו על ידי המלך המשיח עצמו. "מירשם" שמטרתו היא לא רק כדי למהר ולזרז את ביאת המשיח והגאולה. שזו אכן המטרה הכי נכספת והכי חשובה כשלעצמה, אבל היא נוגעת למה שיהי' בעוד רגע. וכאן ישנה גם מטרה עכשווית ממש גם ברגע זה, הרגע שלפני הגאולה בכל שלימותה – כדי "לחיות עם משיח" בכל כוחות נפשו ובכל מציאותו, גם אם עדיין לא יצא לגמרי מהגלות הפנימית והוא מרגיש עצמו "מחוץ" לגאולה.

ה"מירשם" הוא הלימוד והעיסוק בעניני משיח וגאולה. ובשבועות אלו במיוחד בעניני בנין בית המקדש. ובפרט "בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו". ובהדגשה מיוחדת על לימוד הדבר-מלכות משיחות תנש"א-תשנ"ב, שבו מוסבר ומודגש "לידע ולהכיר המעמד ומצב שבו נמצאים עכשיו, שעומדים על סף הגאולה ממש ומראים באצבע הנה זה מלך המשיח בא" – להקפיד בכל תוקף, בלי תירוצים ובלי אמתלאות, ואפילו אם נדמה שיש בהם ממש, בהתמדה ובעקשנות ללא הרף, מבלי הבט על כל המונעים ומעכבים שמבית ומחוץ, ללמוד את כל הדבר-מלכות מתחילתו ועד סופו בכל שבוע ושבוע. וללמדו כמה פעמים, ברבים ובציבור וגם לעצמו ובחברותא, לדקדק בו ("והלוואי היו מדקדקים"), "הפך בה והפך בה דכולא בה". ולמלא בו את כל מה שלומדים ("כל הספרים מלאים בדבר זה") ואת כל מה שבו עוסקים, כך שהמוח והלב וכל האברים יהיו מלאים וחדורים כל כולם במשיח וגאולה. ובאופן שיודעים שזה הדבר הכי עכשווי והכי אקטואלי, הלכה למעשה בפועל ברגע זה ממש. ולמלא ולהחדיר בזה את כל הסביבה ואת כל המציאות, עד שמכל פינה ומכל צד ומכל העולם כולו תפרוץ הקריאה וההכרזה הממלאת את כל המציאות: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

 

פרסום תגובה חדשה

test email