כיבוד אב ואם – מצוה בין אדם למקום או בין אדם לחברו?

הקראת כתבה
יום חמישי ח׳ תמוז ה׳תשע״ו
הרמב"ן בפירושו על התורה אומר, ש"עשרת הדברות חמישה בכבוד הבורא וחמישה לטובת האדם, כי כבד את אביך – כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשאר חמישה לאדם בצורכו וטובתו.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
טבע

 

 

א. כיבוד אב ואם השותפים ליצירה

 

כתב הרמב"ן בפירושו על התורה[1] ש"עשרת הדברות חמישה בכבוד הבורא וחמישה לטובת האדם, כי כבד את אביך – כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה[2] ונשאר חמישה לאדם בצורכו וטובתו". ומובן מדבריו, שכיבוד אב ואם הוא גם בכלל דברים שבין אדם למקום, שלכן מקומו בעשרת הדברות הוא בחמשת הדברות הראשונות שכולם עניינים שבין אדם למקום[3], לפי שזהו ("כבוד הא-ל") העיקר[4] מה שאין כן כבוד האב והאם.

 

ובספר החינוך בשורשי מצוות כיבוד אב ואם[5] כתב: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלוקים ואנשים, ושייתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו, וכשיקבל זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת הא-ל ברוך הוא שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומושכלת שלולי הנפש שחננו הא־ל – יהיה [האדם] כסוס, כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להיזהר בעבודתו יתברך שמו"[6].

 

ולהעיר שלפי דברי החינוך מבואר (רק) שיש שייכות בין כיבוד אב ואם לכבוד הא־ל[7], כי על ידי קביעת הכרת הטובה של אביו שהולידו, יעלה ממנה להכיר טובות הא-ל ברוך הוא[8]; אבל מלשון הרמב"ן אולי משמע, שכיבוד אב עצמו הוא בעיקר כבוד הקב"ה, "כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה", שמטעם זה מצות כיבוד אב ואם בעיקרה אינה מה"חמשה לאדם"[9] אלא מחמשת הדברות הראשונות המדברים "בכבוד הבורא"[10].

 

 

ב. כיבוד אב ואם הוא "כבוד הא־ל"

 

ויש לומר הביאור בזה:

 

בספר החינוך שם הלשון ש"האב והאם הם סיבת היותו בעולם… גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו", ובפירוש האבן עזרא[11] "הבן לא יצא לעולם רק על יד אבותיו והם גמלוהו וטיפחוהו ורבוהו והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו". אבל ברמב"ן מדייק שהאב "משתתף ביצירתו", ותו לא. ובפשטות מקורו ממאמר רבותינו ז"ל[12] "ג' שותפין הן באדם וכר בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"[13].

 

ויש לומר, שזה שהעניין של כיבוד אב ואם הוא עצמו "כבוד הא־ל" הוא רק מפני ש"משתתף (עם הקב"ה) ביצירתו". שזה שהורים עושים הכל בשביל הבן, "גמלוהו וטיפחוהו וכו'", אין זה בגדר "שותפות" להקב"ה, כי אף על פי שהאמת היא שהוא יתברך "זן את העולם כולו", מכל מקום, כיון שפעולות אלו הם דברים שבטבע, שהאדם עושה (כאילו) בכוח עצמו, אין זה נקרא "שותפות" עם מעשה הקב"ה; מה שאין כן יצירת הוולד, שאין זה בכוח האדם לבדו להביא את הוולד לעולם אלא אך ורק בצירוף "שותפות" גלויה של הקב"ה, ש"נותן[14] בו רוח ונשמה וכו'"[15].

 

ואולי יש לומר, דגם חלק האב והאם (הגוף) תלוי באופן גלוי בהקב"ה[16], וכידוע[17], שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם אלא הוא כוח האין סוף והבלי-גבול של הקב"ה. כי נבראים מצד עצמם הרי הם מצד גדרם במידה וגבול ואין שייך שיהיה בהם מצד עצמם כוח ההולדה שהוא כוח בלי גבול, להוליד עד אין סוף (וגם עצם ההולדה הוא עניין של חידוש, כעין יש מאין), ואינו אלא מצד כוח האין סוף של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכוח המפליא לעשות. ועל דרך זה הוא בפשטות בבעלי חיים (וראה לקמן סעיף ה).

 

[ולהעיר[18] שיש כמה בני אדם (אנשים ונשים) שהם בריאים ושלמים בתכלית הבריאות, ועד שאין שום חסרון כלל באברי גופם, ומכל מקום אינם מולידים, לפי שעניין ההולדה אינו עניין טבעי לבד, אלא תלוי בהמשכת כוח האין סוף להיות ההולדה, וכמו שכתוב[19] "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו וגו'", שאף כשהם שלמים בטבע גופם שיוכלו להוליד, מכל מקום צריכים הם לברכה שיהיו פרים ורבים, וברכה זו הוא כוח האין סוף שנמשך באדם כדי שיוכל להוליד[20]].

 

וכיוון שכל עניין יצירת הוולד לא יתכן אלא בשותפות גלויה של הקב"ה, לכן, כאשר מכבדים את האב מצד עניין זה שהוא "משתתף ביצירתו", הרי זה גם "כבוד הא־ל".

 

וזוהי גם נקודת הביאור בדברי הרמב"ן שכיבוד אב ואם הוא "כבוד הא־ל", שמדבריו משמע (כנ"ל סעיף א) שבעיקרו הוא עניין של "בין אדם למקום" (שלכן בא בחמשת הדברות הראשונות).

 

 

ג. ג' שותפים באדם – ההורים בעלי בחירה

 

ויובן יותר בהקדמת דברי הגמרא[21]: "בשעה שאמר הקב"ה אנכי ולא יהיה לך, אמרו אומות העולם לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך חזרו והודו למאמרות הראשונות" (ובפירוש רש"י "כל שכן שחייב אדם בכבודו שאף הוא שותף בבריאתו כאביו ואמו, וחייו ומותו מסורין בידו").

 

ובפירוש דברי הגמרא כתב החיד"א[22] על פי מה שכתב הרמב"ם ריש הלכות עבודה זרה "בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור… וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלוקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הן לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וכו' התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות וכו' ולהשתחוות למולם וזוהי עיקר עבודה זרה" – ועל דרך זה בנדון דידן שאומות העולם היו סוברים כמו שכתב הרמב"ם דה' יתברך חלק כבוד לכוכבים וגלגלים ונתנם במרום וזה מעשה שעשה וממנו ילמדו לכבדם ולהשתחוות להם, ואח"כ ששמעו אנכי ולא יהיה לך אמרו לכבוד עצמו הוא דורש שנתקנא חס ושלום ואין רוצה שיכבדו לשום אחד ולא אתי [בא] דיבור ומבטל מעשה, וכששמעו כבד את אביך והשווה כבודם לכבודו כביכול, מינה [ממנה] ידעו דחס ושלום לא נתקנא דהרי ציוה לכבד אב ואם בתוקף הכבוד והשוה כבוד אב ואם לכבודו[23], ומוכרח דנתן למזלות וכוכבים וכו' במרום להאיר לעולם השפל אבל לא לעובדם ולהשתחוות להם וחזרו והודו למאמרות דווקא שאף שהוא דיבור אינו סותר המעשה חם ושלום[24].

 

והנה על דרך ביאור הנ"ל כתב גם אדמו"ר הצמח צדק[25], ומוסיף שם ביאור טעם החילוק בין כל הכוכבים והמזלות וצבא השמים בכלל וכו', שאין ראוי לחלוק להם כבוד[26] – אף שהם שמשים המשמשים לפניו יתברך ונתנם במרום להנהיג את העולם – לאב ואם שנצטווינו לחלוק להם כבוד, ועד שנקראים שותפים להקב"ה ("ג' שותפים באדם וכו'"):

 

כל הכוכבים וכו' לא רק שאין להם שליטה וממשלה – חס ושלום – מצד עצמם, אלא גם זה שעל ידם מנהיג הקב"ה את העולם ומשפיע לעולם, הרי אין להם שום בחירה כלל להשפיע או לא להשפיע, או להשפיע כך או כך, כי הקב"ה הוא לבדו המשפיע על ידם, כגרזן ביד החוצב בו[27] ־ ולכן אין ראוי לחלוק להם שום כבוד; מה שאין כן אב ואם שנחשבים שותפים להקב"ה בבריאת האדם, אף שבאמת גם חלקם הוא מהקב"ה שהוא המהוה ומחיה גם את האב ואם (כי כמו הארץ שתוציא צמחה על ידי הכוח שניתן לה מהקב"ה במאמר תדשא הארץ דשא[28], כן הוא הזרעת האדם ואשתו על ידי מאמר פרו ורבו) – עם כל זה נקראים שותפים להקב"ה בבריאת האדם, כי הם בעלי בחירה ובידם לקיים מצוה זו או לא, ולכן חייבים בכבודם.

 

 

ד. היין שייך למלך, והשותים אותו מחזיקים טובה לשר המשקים

 

ולהעיר, הרי עניין העבודה זרה של דור אנוש (שחשבו שהכוכבים וכו' יש להם בחירה אם לפעול ולהשפיע בכוחו של הקב"ה) אינו רק טעות בלבד, שטעו בהבנת הדברים וכו', אלא עצם סברא זו היא בסתירה לעיקרי האמונה, וכמו שכתב הרמב"ם בי"ג עיקרים שלו[29]: "יסוד החמישי שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו[30] גדולתו ולעשות מצוותיו ושלא יעשו כזה למי שהוא תחתיו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם לפי שכולם מוטבעים ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך וכן אין ראוי לעבדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו וזהו היסוד החמישי שהזהיר על עבודה זרה".

 

ומכל מקום אין זו סתירה למה שכתב ה"צמח צדק" דכיבוד אב ואם הוא לפי שהם בעלי בחירה, כי אין הפירוש בזה שלהיותם בעלי בחירה יש להם שליטה – חס ושלום – בהנהגת העולם, ובידם להוליד או לא להוליד (וכן להיטיב או להרע) שלא ברצון הקב"ה ח"ו, אלא הוא רק על דרך "חמרא למריה טיבותא לשקייה" [היין שייך למלך, והשותים אותו מחזיקים טובה לשר המשקים] דאף שה"שקייה" אינו משפיע ונותן כלום משלו כי אם של "מריה" (בעל החמרא [היין]), וגם זה עצמו שמשקה החמרא הוא בשליחותו של בעל החמרא, מכל מקום, כיון שאינו מוכרח בזה ומעשהו הוא בבחירתו החופשית, לכן מגיעה לו הכרת טובה עבור זה[31]. וכן בענייננו, שכיון שהם בחרו להיות שלוחי השם להוליד בן זה ולגדלו ולטפחו וכו', לכן מגיע להם שכר וכבוד עבור בחירה זו. ויש לעיין בדברי הרמב"ן הנ"ל שהעניין של כיבוד אב ואם הוא (לא הכרת טובה על בחירתם אלא) לפי שהאב "משתתף ביצירתו".

 

 

ה. יצירת הוולד היא רק בכוח האין סוף שקבע ה' בהורים

 

והנה בעניין כוח ההולדה מבאר רבנו הזקן[32], שכיון שהוא כוח של אין סוף (וכנ"ל סעיף ב), לכן ישנו רק בנשמות ולא במלאכים, כי רק בנשמות ישראל ישנה הארת אין סוף ברוך הוא[33] (להיותן "חלק אלקה ממעל ממש"[34], ועד שישראל וקודשא בריך הוא כולא חד [הקב"ה ועם ישראל הכול אחד])[35], ולכן יש בהם כוח האין סוף שבהולדה, מה שאין כן במלאכים וכו'. וזה שמצינו כוח ההולדה גם בשאר נבראים, ואפילו בבעלי חיים, היינו לפי "שניזונות מצומח שנצמח מהארץ"[36], שבארץ "יש גם כן כוח ההולדה" מצד כוח האין סוף שבעפר הארץ (שנעוץ תחילתן בסופן דווקא)[37].

 

[ואולי יש לומר (בנוגע לכוח המוליד שבאומות העולם), על פי המבואר במקום אחר[38] שיש כמה עניינים בגוף האדם שסיבתם היא כדי שיהיה בהתאם לנשמתם שהיא חלק אלקה ממעל ממש (כמו ציור הגוף שהראש למעלה, שזהו לפי ש"אדם אתם", על שם אדמה לעליון)[39], ואף על פי כן מצינו עניינים אלה גם בגופי אומות העולם שאין בהם נשמה קדושה, ומבואר בזה שזהו כדי שיהיה עניין הבחירה בישראל, כי עניין הבחירה יתכן רק בין שני דברים שווים, ולכן צריך להיות השתוות בין גופי ישראל וגופי אומות העולם[40] שרק אז שייך עניין הבחירה בישראל דווקא. ועל דרך זה יש לומר גם לעניין כוח ההולדה שישנו באומות העולם].

 

ויש חילוק עיקרי בין כוח ההולדה בישראל לכוח זה בשאר נבראים:

 

בשאר נבראים שאין בהם נשמה קדושה, הרי כוח ההולדה, שהוא כוח אין סוף שלמעלה מהבריאה, הוי דבר נוסף על עצם מציאותם, שאף שהקב"ה קבע כוח זה בטבע גופם הרי זה על דרך כוח מקיף שלמעלה ממציאותם; מה שאין כן בישראל שמצד מעלת נשמתם יש בהם הארת אין סוף, הרי כוח זה הוא באופן שמתייחד עמהם, והוא חלק מעצם מציאותם.

 

ויש לומר, שזהו עומק כוונת הרמב"ן ש"כבד את אביך כבוד הא-ל כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה", דיש לפרש כוונתו, כי יצירת הוולד (על ידי כוח ההולדה) הרי היא רק בכוח האין סוף שבהורים, שנמצא בהם רק מפני שהקב"ה קבע כוח של אין סוף בטבע האדם, ואם כן אין זה כבוד האב והאם מצד עצמם[41], אלא רק כבוד הא-ל, כוח האין סוף שבהם[42].

 

וזהו גם ההכרח שמצד עניין זה שבכיבוד אב ואם, שהם משתתפים עם הקב"ה ביצירתו, הרי זה בעיקר מצווה שבין אדם למקום ("כבוד הא־ל"), ולא העניין של בין אדם לחברו: אם הכבוד המתחייב מיצירת הבן הוא למציאות האב והאם מצד עצמם, בגלל שהם בעלי בחירה ובבחירתם ורצונם הביאו אותו לאוויר העולם, הנה אז הרי זה בסתירה לאמונה אמיתית באחדות השם, שאין עוד שליטה מלבד הקב"ה בהנהגת הבריאה – אלא עניין הכבוד כאן הוא רק מצד כוח האין סוף של הקב"ה שבא ונמשך באופן של אין סוף ובלי גבול בהולדה שעל ידי אב ואם. שכיוון שכח האין סוף מאיר ומתייחד עימהם, לכן, שייך לומר, שהכיבוד שמכבדים את האב ואם (מצד כוח האין סוף שבהם, שעל ידו נוצרו) הוא "כבוד הא-ל", גדר "בין אדם למקום".

 

 

ו. בכבוד אב ואם יש שני גדרים

 

ומכל הנ"ל נמצא, שבכבוד אב ואם יש שני גדרים וענינים[43]:

 

א מצווה שכלית, והוא עניין שבין אדם לחברו (אם מצד עניין של הכרת הטוב על כל מה שהשפיעו אביו ואמו אליו וגידולו וחינוכו, או גדר של פריעת חוב כמובא בירושלמי)[44].

 

ב גדר של בין אדם למקום, שכיון שהאב "משתתף ביצירתו" הרי כיבוד אב ואם הוא "כבוד הא־ל".

 

ויש לומר, שזה עצמו הטעם שבעשרת הדברות נאמרה מצות כיבוד אב ואם בחמשת הדברות הראשונות שהם דברים שבין אדם למקום, כי עיקר החידוש שמצות כיבוד אב ואם הוא רק בישראל, והוא עניין זה שבכיבוד אב מפני שהוא "משתתף ביצירתו", מה שאין כן באומות העולם שייך רק העניין הא' של כיבוד[45] אב ואם[46] (מצווה שכלית בין אדם לחברו)[47]. שאצל בן נח, כיון שכוח ההולדה שהוא כוח האין סוף שלמעלה מהבריאה הוא דבר נוסף על עצם מציאותם, לכן, חלק האב ואם ביצירת הוולד וחלק הקב"ה הם כמו שני דברים נפרדים, ובמילא, הכיבוד שלהם מצד זה שהם בחרו להיות "שלוחים" שעל ידם יוצר הקב"ה ולד זה – אינו פרט ב"כבוד הא-ל", וגם הוא רק גדר בין אדם לחברו; ורק בישראל שייך לומר, שהעניין של כיבוד אב ואם מצד עניין זה שהם משתתפים ביצירתו הוא בעיקר גדר שבין אדם למקום, כיון שכוח האין סוף היוצר את הוולד נמצא באב ואם עצמם, ואם כן מה שמכבד אותם הוא-הוא "כבוד הא־ל"[48].

 

מקורות והערות


[1]פרשת יתרו, כ, יג.

[2]וכן כתב בפסוק שלפני זה (יב), נעתק בהערה 4. ובאבן עזרא שבהערה הבאה.

[3]ועל דרך זה הוא באבן עזרא – פרשת יתרו (כ, א) בהקדמה לעשרת הדברות: בדבור החמישי כתוב שם כי האבות משתפים עמו ביצירתו ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם (ואולי דברי הרמב"ן כאן הוא מדברי האבן עזרא הנ"ל שם). ובכמה מקומות שחמשת הדברות הראשונות הן בין אדם למקום – ראה אברבנאל שם בסופו. של"ה במסכת שבועות (קצ, ריש עמ' ב). ועוד.

[4]צריך עיון ממה שכתוב בפסוק שלפני זה "הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו וחזר לצוות אותנו בענייני הנבראים והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כעניין בורא משתתף ביצירה כי השם אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון ולכן אמר במשנה תורה (ראה ואתחנן ה, טז) כאשר ציוויתיך בכבודי כן אנכי מצווך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך". ולהעיר מאברבנאל כאן (דיבור המתחיל "כבד" בתחילתו): וכבר יראה ממנו שהוא מהדברים שבין אדם לחברו וכן הוא דעת הרמב"ן כי הוא בכבוד ההורים שהם היותר אהובים מכל שאר החברים. וראה לקמן סעיף ה-ו.

[5]מצווה לג. וראה גם כלי יקר – יתרו, על הפסוק (כ, יב).

[6]ראה גם: תוספות (הדר זקנים) על הפסוק.

[7]וראה אברבנאל באופן אחר: יסוד המצווה הזאת הוא כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם ויאמין בה ויסמוך עליה וכו' ולהיות כוח הדבור הזה להאמין בקבלת הראשונים שהוא עיקר כולל בתורה ולא יצויר מציאותו בלתו לכן היה הדיבור הזה מכלל הדיבורים החמישה האלוקיים אשר בלוח האחד, ולא היה מהדיבורים האנושיים שהיו בלוח השני.

[8]ולהעיר שהאב יכול למחול על כבודו (קידושין לב, א). ובשו"ת הרשב"א חלק א סי' י"ח שזה שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול הוא הטעם שאין מברכים על כבוד אב ואם לפי שאפשר למיעקרא [לעקור] לעשה. וראה מנחת חינוך (מצווה לג) שחקר אם זה ממצוות שבין אדם למקום או בין אדם לחברו (ונפקא מינה שאם הווי דין בין אדם לחברו אין יוה"כ מכפר וצריך גם לרצות וכו'). וראה: רמב"ם פירוש המשנה פאה, פרק א, משנה א.

[9]ראה: פירוש חזקוני (יתרו) על הפסוק בפירוש השני: חמש דברות הראשונות העובר עליהם אינו רע רק לשמים לפיכך הזכיר שמו בכולם שהרי לשמו הם קבועות.

[10]ולהעיר מהתחלת דברי הרמב"ן שם, שמבאר שגם ה"חמשה לאדם" שייכים לדברות הראשונות, שהטעם ל"לא תרצח" הוא שכיון ש"ציוויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה.. אם כן הישמר פן תחבל מעשי ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה" (ועל דרך זה בשאר הדברות), הרי שעוד דברות קשורים עם כבוד ה', ומ"מ נקראים "חמשה לאדם". ואולי יש לומר כי זהו רק שעל ידם נמנעת פגיעה גם בכבוד השם אבל בעיקרם הרי הם דברים שבין אדם לחבירו.ולהעיר ממאמר חז"ל בנוגע לעשו שהידר בכבוד אביו (תרגום יונתן בן עוזיאל וישלח לב, יב. בראשית רבה פרשה פב, יד. דברים רבה א, טו. זוהר חלק א קמו, ב. ועוד). – וראה לקמן סעיף ו' ובהערות שם.

[11]נסמן בהערה 3.

[12]קידושין ל, סוף עמ' ב.

[13]ראה: תפארת ישראל להמהר"ל, פרק ל"ו, וריש פרק מ"א.

[14]נדה לא, א.

[15]וראה גם ב' העניינים באבן עזרא שם, "החיוב הוא בשיקול הדעת", ו"בעבור כי השם נפח בו נשמה על ידי האבות שתיקנו הגוף, צווה שיכבד אבותיו כי מי שיכבדם הוא מכבד את השם". עיין שם.

[16]וראה אלשיך על התורה (יתרו), על הפסוק בסופו.

[17]ראה: ליקוטי תורה, שיר השירים, לט, ד ואילך. המשך "שמח תשמח" ע' 7 (ספר המאמרים תרנ"ז, ע' קעט) ואילך.

[18]ראה שמח תשמח שם. ד"ה ואתם הדבקים תרפ"ו (ספר המאמרים תרפ"ו, עמ' רכו-ז) פרק ד.

[19]בראשית א, כז-כח.

[20]ולהעיר מהצומח. ובפרט "עץ פרי עושה פרי" העושה פרי "למינהו" (בראשית שם, יא־יב). וראה לקמן סעיף ה.

[21]קידושין לא, א.

[22]פתח עיניים קידושין שם. וראה מפרשי העין יעקב שם.

[23]קידושין ל, ב. ושם נסמן. ובתוספות דיבור המתחיל "כבד" (שם ל"א, ריש עמ' א) מירושלמי "שהקפיד הקב"ה על כיבוד אב ואם יותר מכבודו".

[24]וראה: 'המקנה' קידושין שם. פנים יפות – פרשתנו על הפסוק (הובא באור התורה שבהערה הבאה).

[25]אור התורה – יתרו (כרך ח), עמ' ג'ג ואילך. ועל דרך זה בספר המאמרים תרנ"ח, עמ' קיח. וראה באופן אחר קצת אור תורה לרב המגיד – יתרו (לד, א בהוצאת קה"ת), וליקוטי אמרים סימן קכ"ג (בהוצאה הנ"ל).

[26]בהבא לקמן ראה גם: אור התורה, נח, (כרך ג) תרנה, א ואילך. ספר המאמרים מלוקט, חלק א, ע' נד ואילך. ושם נתבאר.

[27]על דרך לשון הכתוב – ישעיה י, טו.

[28]בראשית א, יא.

[29]סנהדרין פרק "חלק".

[30]כן הוא לפנינו. ובתרגום קאפח: "ולפרסם" (ושם כמה וכמה שינויים בלשון הרמב"ם).

[31]וראה ליקוטי שיחות, חלק ז, ע' 14, ובהערה 22.

[32]ליקוטי תורה, שיר השירים שם. ביאורי הזוהר ה, ד ואילך.

[33]ראה ליקוטי תורה שם, ששורש נשמות ישראל מפנימיות החכמה, ואור אין סוף מלובש בחכמה דווקא. וראה גם: תניא, פרק יח-יט. של"ה כ, ב. ובכמה מקומות.

[34]תניא ריש פרק ב.

[35]ראה: זוהר חלק ג עג, א.

[36]ליקוטי תורה שם מ, א.

[37]ראה: אגרת הקודש סוף סי' כ.

[38]ד"ה "נר חנוכה" תרנ"ו.

[39]של"ה כ, ב. ובכמה מקומות.

[40]ראה: תניא פרק מ"ט.

[41]להעיר מזוהר יתרו (צ, א. וכן זוהר, חלק ג, רעז, ב) כבד את אביך דא קוב"ה ואת אמך דא כנסת ישראל [כבד את אביך זה הקב"ה, ואת אמך זו כנסת ישראל].

[42]ועל פי זה מובן בפשיטות דברי רב יוסף (קידושין לא, ב, הובא בתפארת ישראל להמהר"ל שם) כי הוה שמע קל כרעא דאמיה אמר איקום מקמי שכינה דאתיא [כשהיה שומע קול רגלי אמו, אמר: אקום מפני השכינה שבאה].

[43]ראה לעיל הערה 8. וראה: ספר חסידים סימנים קנ"ב ותקע"ג. ברית עולם להחיד"א שם. ובכמה מקומות.

[44]פאה, פרק א, הלכה א.

[45]ראה: ליקוטי שיחות, חלק ה (עמ' 160,1545 ואילך), שאף שכיבוד אב ואם אינו מכלל ד מצות בני נח (כמובא בסנהדרין נו, ב. וראה: קידושין לא, א. נזיר סא, א), הרי זה בכלל ישובו של עולם, עיין שם באריכות.

[46]ראה הקדמת רבנו ניסים גאון לברכות (נדפסה בש"ס ווילנה שם): כל המצוות שהן תלויים בסברא ובאובנתא דלבא [הבנת הלב] כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים. ובהגהות ר' עקיבא איגר ליורה דעה סימן רמ"א, סעיף ט, בשם פורת יוסף ש"בנימוסיהם" מקיימים כבוד אב ואם. וראה שו"ת בנימין זאב, סימן קסט. ועוד.

[47]וגם בזה מעלה בישראל, שאצלם גם קיום מצות כיבוד אב ואם כדבר שבין אדם לחברו הוא מצד ציווי הקב"ה בתורתו (ככל מצוות ד"משפטים") – ראה: מדרש תלפיות בתחילתו. ערוך השולחן, סימן ר"מ, סעיף ב וד'.

[48]ליקוטי שיחות, חלק לו, עמ' 90. משיחת שבת פרשת בראשית (התוועדות ב') תנש"א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email