פרשת בלק – כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו

הקראת כתבה
יום ראשון י״א תמוז ה׳תשע״ו
כל יהודי הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, שיסודתו צורים וגבעות, צורים הם האבות וגבעות הן האמהות. וכשמסתכלים בו רואים שרשו ומקורו.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ בלק, ט״ז תמוז ה׳תשל״ד

 

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו[1], הנה זה אומרים על ישראל, כיון דכל אחד מישראל באיזה מצב שימצא הוא בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה, ויסודתו הוא הענין דצורים וגבעות, דצורים קאי על האבות וגבעות על האמהות, כמו שפירש רש״י[2], ואומר אראנו, היינו כשמסתכלים בו רואים יסודתו ושרשו ומקורו שזהו הצורים וגבעות, שהרי אומרים זה על ישראל בכל הזמנים, ולכן הכניסו את זה בתורה, דהתורה היא נצחית[3].

 

והנה כל הענינים למטה נשתלשלו מהם[4], והיינו שענינים אלו (דצורים וגבעות (אבות ואמהות) וישראל) נמצאים כמו״כ למעלה. והוא לפי הפירוש השני בפסוק כי מראש צורים, מה דאיתא בזהר[5] ומבואר בארוכה בביאורי הזהר לאדמו״ר האמצעי[6] והצ״צ[7] (דשייך לפירוש זה, דפירוש הזהר הרי זה כמו שהוא למעלה, ושם (רש״י) כמו שהוא למטה, והא בהא תליא, שהרי נשתלשלו מהן), ציורא ודיוקנא דאבוי אתרשים בי׳ ממש, דהנה ישראל הוא בז״א[8], וע״ז אומר מראש צורים אראנו, היינו כשמסתכלים על ישראל (אראנו), צריך לראות שהוא מראש צורים, היינו שלא להסתכל איך שישראל הם במקומם בזעיר אנפין, אלא איך שהוא מצד שרשו ומקורו שהוא במוחין או״א, דצורים קאי על בחי׳ חכמה (אראנו), וגבעות קאי על בחי׳ בינה (אשורנו), שהם המוחין, והמדות (ז״א) הרי נולדים מן השכל, וכמ״ש בתניא4שהמוחין הן שלש אמות, וחב״ד נקראו אמות ומקור למדות, דזהו ששם עלו שבטים שבטי י-ה[9], דקאי על ישראל (שהם השבטים), בחי׳ ז״א (מדות), ואומר[10] ששם עלו השבטים, היינו שעלו בשרשם, להיותם (מצד שרשם) בחי׳ שבטי י-ה דאו״א, שנקראים י-ה (מוחין). וכמו״כ הרי זה נמשך אח״כ בנשמות, בהחלק אלוקה ממעל ממש[11]. וכמו״כ הוא בעבודת האדם לקונו, דאני לא נבראתי אלא לשמש את קוני[12], היינו שכל ענינו הוא לשמש את קונו, הנה שם הוא ג״כ באופן כזה.

 

דהנה ענין המדות, שזהו ז״א, הרי ישנו כמו שנמצאים באופן הנעלה ביותר, דזהו כמו שהם בחכמה ובינה, כמו שהם בדרגת צורים וגבעות (אראנו ואשורנו), וע״ז אומרים כי מראש צורים וגו׳, והיינו כמו שהם בהאבות ואמהות בחכמה ובינה. דמראש צורים אראנו, היינו כמו שהמדות כלולים בחכמה, ואראנו מרחוק, שראי׳ היא מרחוק[13], שנאמר[14] וירא את המקום מרחוק, דאף שישנה כבר מציאות מדות, דהרי שם מתחיל ענין המדות, בכל זאת אין שם עדיין ציור המדות, דענין הציור הוא בבינה, דאצטיירא בבינה[15], אבל בחכמה עדיין לא נצטייר בציור מדות. דהנה מבואר בתניא[16] דהולדת המדות הוא ע״ד דוגמא מענין ההולדה, דבטיפת האב אין פרטים ואברים, דזה נעשה בבטן האם, דאז נפרד לאיברים ומדרגות ע״י שהייתה בבטן האם וכו׳, ונעשה הציור וכו׳, אבל בטיפת האב, אע״פ ששם כלולים כל פרטי הולד, הנה אינם ניכרים כלל, דזהו כמו שהמדות כלולים בחכמה דאינם בציור מדות כלל. ומגבעות אשורנו, היינו מדות כמו שהם בבינה, וזהו אשורנו, וכמ״ש בזהר5פסיעה לבר, שזהו ענין המלכות, שהו״ע הגילוי, דאע״פ שעדיין לא יצא לאויר העולם, כי אם שזהו בדוגמת העובר שנמצא בהעלם בבטן האם, דהיינו שהמדות הם בהעלם בבינה, בכל זאת הרי הוא כבר בבחי׳ ציור מדות, וכהעובר דתלת גו תלת[17] וכו׳, והיינו כל פרטי הציורים, רק שזהו באופן דהעלם, דאינו מציאות לעצמו כי אם מדות כמו שהם בשכל, ואין זה כמו שכבר נולדו ונתגלו המדות, דגם אז יש בהם פעולת החכמה והבינה. וכמו שיש ענין זה בעובר, שאף לאחר שנולד הרי הוא קשור עם האב ואם[18], הנה כמו״כ הוא כאן דהמדות קשורים בחכמה ובינה, דזהו ענין המשכת החכמה ובינה במדות. וגם בזה ישנו החילוק בין פעולת החכמה במדות לפעולת הבינה במדות, דחכמה ענינה ביטול[19], דלכן בהמשכתה במדות הנה אין בהמדות מציאות פרטים וכו׳ כי אם הם במציאות כללי, והמציאות עצמה היא בביטול. משא״כ מצד בינה הרי אף דמוח שליט וגובר על הלב[20], הרי מ״מ המדות הם מציאות לעצמם, ויש בהם בחי׳ התחלקות, רק שפעולת השכל בזה הוא, דלפי שהשכל הוא בתקיפות יותר מהמדות, לכן השכל פועל על המדות. והנה כמו״כ ישנם ב׳ בחינות אלו בהקומה שלימה דישראל, דישנם ראשי אלפי ישראל, ויש גם שאר הבחינות דשבטיכם זקניכם גו׳ עד חוטב עציך ושואב מימיך[21]. ועד״ז הוא גם בכל אחד מישראל, שכלולים בו כל העשר בחינות.

 

והנה לאחרי זה הרי זה נמשך ג״כ בעולם, דבראשית[22] בשביל ישראל שנקראו ראשית[23], נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים[24], הרי שענין הנ״ל צ״ל גם בהעולם, וזהו מה דאיתא במדרש[25]  מראש צורים אראנו אלו האבות, מוצאים אנו מתחילה הי׳ המקום מבקש לכונן את העולם, ולא הי׳ מוצא עד שעמדו האבות, משל למלך שהי׳ מבקש לבנות מדינה, גזר וחיפשו מקום לבנות בו המדינה, בא ליתן היסוד והיו המים עולים מן התהום ולא היו מניחים כו׳, ומצא שם צור גדול אמר כאן אני קובע את המדינה על הצורים הללו, כך מתחילה הי׳ העולם מים במים והי׳ האלקים מבקש לכונן עולמים ולא היו הרשעים מניחים וכו׳, כיון שבאו האבות וזכו אמר הקב״ה על אלו אני מכונן העולם. והיינו דישנו העולם כמו שהוא קודם שהי׳ מכונן, וכמו שהוא לאחר שהוא מכונן, דזה ג״כ קשור עם המאמר הקודם[26], דנתבאר דישנו כמו שהעולם הוא מצד עצמו קודם שהי׳ מכונן, וישנו הענין מה שמיתוסף ע״י עבודתם של ישראל, דהיינו כמו שהאלקים מכונן את העולם. דאע״פ שעולם על מילואו נברא[27], דזה הי׳ קודם חטא עץ הדעת, הנה בכל זאת אומר במדרש כל שלא באו האבות לא הי׳ מכונן, וזה נעשה דוקא ע״י האבות, דכל ענין העולמות הוא מצד חיצוניות הרצון [כמו שמובן מהמשך תרס״ו[28]], וע״י האבות נעשה המשכת פנימיות הרצון. דזהו מ״ש רש״י22בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, דכוונת הבריאה היא בשביל ישראל. וע״ז אומר הי׳ האלקים מבקש לכונן עולמים, שזה נמשך מהעלם העצמי דא״ס[29], וע״ד בראשית ברא אלקים22, העלם העצמי דא״ס, ומשם נמשך להיות מכונן את העולם. וזהו מראש צורים וגו׳ דקאי על האבות, שעל ידם הו״ע לכונן את העולם. וזהו ג״כ מ״ש[30] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שכל זה, לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, הוא בדיל אבהתכון צדיקיא[31].

 

והנה מה שמדייק לאמר כאן מראש צורים, ענין הצור דוקא, הנה מבואר בלקו״ת[32] במ״ש[33] ושמתיך בניקרת הצור, דענין הצור הוא כמו למשל צור החלמיש שמכין בו להוציא האש, שיסוד האש שבו הוא בהעלם, ואינו דומה לשלהבת הקשורה בגחלת, דשם השלהבת היא במציאות אש בכל הפרטים, משא״כ בצור אין האש במציאות אש כלל, וכההוכחה הפשוטה שיש ע״ז, שהרי גם כאשר הצור יהי׳ נשרה במים משך זמן, הנה לא יוחלש כלל כחו והיכולת שבו להוציא ניצוץ אש, משא״כ בגחלת מיד שישימו אותה במים יכבה, כי בגחלת הרי האש הוא במציאות בכל הפרטים, אבל בהצור הוא רק באופן דיכולת על אש. וזהו גם הטעם שכדי להוציא ניצוץ אש מהצור, צריך לזה השתדלות והכאה בחוזק דוקא, משא״כ בשלהבת שבגחלת הנה ברוח מצוי׳ דאין בה מששא אפילו, ג״כ יגדיל השלהבת אם רק יהי׳ הגחלת כדבעי[34]. דזהו ג״כ ענין החכמה כמו שהיא באופן דכח ויכולת על שכל, אבל אין זה עדיין ענין המוחין, שאין כאן מציאות שכל עדיין ועדיין היא מובדלת מהם, ולכן צריכים השתדלות ויגיעה דוקא בכדי להמשיך משם, דזה למעלה מענין הכחות כמו שהם בהתגלות, אלא שהוא כמו שהכחות נמצאים בעצם הנפש שאינם בבחי׳ מציאות. וזהו מ״ש מראש צורים, שהו״ע האבות, וכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הוא בדיל אבהתכון צדיקיא, וזה (ענין האבות) נמשך למטה עד העולמות והשתלשלות, עד לעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

 

וזהו ג״כ מה שבישראל ישנו הכח על מסירות נפש, דזהו בבחינה זו כמו שהחכמה היא למעלה מבחי׳ מציאות, דמצד זה הנה אף קטן שבקטנים, ואף דאין לו השגה באלקות, ואפילו בדקות, הנה מוסר נפשו בפועל על קידוש ה׳[35], וזה נמצא תמיד בכל זמן ובכל מקום, ואינו משתנה וכו׳. דענין המסירות נפש היא נקודה, אבל היא נקודה שחודרת (וואָס נעמט דורך) בכל הכוחות. דזהו ג״כ הענין דביקש האלקים לכונן עולמים, שהו״ע העלם העצמי, דע״ז ג״כ קאי מ״ש[36] ויתן לך האלקים[37] דיתן ויחזור ויתן[38], דמשם נמשכים כל ההשפעות הרוחניות בתומ״צ, וכמ״ש במדרש[39] דמטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה כו׳, וכמו״כ בפשטות הכתובים שיומשכו כל ההשפעות הגשמיים. והנה כתיב[40] היום אם בקולו תשמעו, ואמרו רז״ל[41] אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקונה מיד הי׳ בן דוד בא. ומבואר בגמרא סנהדרין[42] דשאלו לפני מלך המשיח מתי קאתי מר, וענה היום אם בקולו תשמעו, שאז יהי׳ הקאתי מר בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו בקרוב ממש.

 

מקורות והערות


[1]פרשתנו (בלק) כג, ט. – לכללות מאמר זה, ראה ד״ה זה להצ״צ באוה״ת פרשתנו ע׳ תתקד ואילך – נדפס גם בביאוה״ז שלו ח״ב ע׳ תתקצג ואילך. וראה גם ביאוה״ז לאדהאמ״צ שבהערה 6. ד״ה זה תשכ״ח (לעיל ע׳ ריא ואילך). תשל״ח (לקמן ע׳ רנ ואילך).

[2]עה״פ. וכ״ה בשמו״ר פט״ו, ז. וראה לקו״ש ח״ד ע׳ 1067 ואילך.

[3]תניא רפי״ז. ובכ״מ.

[4]שם רפ״ג.

[5]עה״פ – ח״ג רג, ב.

[6]פרשתנו קג, סע״א ואילך.

[7]הנסמן בהערה 1.

[8]ראה זח״א קעד, א. וראה תו״א שמות נ, ד. ביאוה״ז להצ״צ שם ע׳ תשעא.

[9]תהלים קכב, ד.

[10]ראה מאמרי אדה״ז תקס״ה ח״א ע׳ קכב-ג. לקו״ת פקודי ד, ב. ובכ״מ.

[11]תניא רפ״ב.

[12]משנה וברייתא סוף קידושין (ע״פ גירסת הש״ס כת״י (אוסף כתבי-היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ״ד). וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. וראה גם יל״ש ירמי׳ רמז רעו).

[13]איכ״ר פ״ה, א (לדעת ר׳ יודן). וראה אוה״ת שם ע׳ תתקיד. לקו״ש שם הערה 5. וש״נ.

[14]וירא כב, ד.

[15]ראה זח״ב כב, א.

[16]פ״ב (ו, ב).

[17]ראה זח״ב נ, סע״א. וראה ביאוה״ז שם. אוה״ת שם ס״ע תתקו ואילך.

[18]תניא שם. וראה הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בלקוטי ביאורים בספר התניא ח״א ע׳ לט.

[19]תניא פל״ה בהגה״ה. ובכ״מ.

[20]ראה זח״ג רכד, סע״א (ברע״מ). הובא בתניא פי״ב (יז, רע״א). ובכ״מ.

[21]ר״פ נצבים (כט, ט-י).

[22]בראשית א, א.

[23]תנחומא (באָבער) ר״פ בראשית פי׳ ג׳ וה׳. לק״ט, רש״י ורמב״ן עה״פ. וראה ב״ר פ״א, ד. ויק״ר פל״ו, ד.

[24]ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.

[25]שמו״ר שבהערה 2. וראה אוה״ת שם ע׳ תתקיא ואילך.

[26]ד״ה השם נפשנו בחיים די״ב תמוז (סה״מ תשל״ד ע׳ 169).

[27]ראה ב״ר פי״ד, ז. וראה שם פי״ב, ו. פי״ג, ג.

[28]ע׳ מז.

[29]ראה תו״א ס״פ תולדות. תו״ח תולדות ח [קמט], א ואילך. ובכ״מ.

[30]ישעי׳ מג, ז. וראה לקו״ת ריש פרשתנו. ובכ״מ.

[31]תיב״ע עה״פ. וראה גם פרש״י שם.

[32]אחרי כו, ג (הובא באוה״ת שם ע׳ תתקו).

[33]תשא לג, כב.

[34]ראה סה״מ תרפ״ח ע׳ קנח, ובהערה שם. ועוד.

[35]תניא פי״ח.

[36]תולדות כז, כח.

[37]ראה לקו״ש ח״י ע׳ 82. שם ע׳ 87.

[38]ב״ר פס״ו, ג. הובא בפרש״י עה״פ.

[39]ב״ר שם.

[40]תהלים צה, ז.

[41]ירושלמי תענית פ״א סה״א.

[42]צח, א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email