פרשת ואתחנן – לקתה בכפליים ונוחמה בכפליים

יום רביעי כ״ז אב ה׳תשע״ו
מהפטרת פרשת ואתחנן: "נחמו נחמו עמי" לומדים, שמכיון שלקתה בכפליים: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. לקתה במוחין ובמידות, שזהו ענין פמליא של מעלה ופמליא של מטה. על זה באה הנחמה בכפליים.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ ואתחנן, שבת נחמו, ט״ו מנחם-אב ה׳תשל״ז

 

נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וקראו אלי גו׳[1]. ומובא על זה בהדרושים[2] מה שאמרו רז״ל במדרש רבה[3] לקתה בכפליים וניחמה בכפליים, לקתה בכפליים כמ״ש[4] כי לקחה גו׳ כפליים בכל חטאתי׳, וניחמה בכפליים שנאמר נחמו נחמו ב׳ פעמים. ולכאורה צריך להבין היתכן שתלקה בכפליים, שאין זה מדת הקב״ה שהוא מלא רחמים. וגם, מהו החידוש דנחמה בכפליים כאשר לקתה בכפליים. גם צריך להבין[5] מ״ש דברו גו׳ וקראו גו׳, דלכאורה אין זה כפי הסדר שצ״ל קריאה קודם לדיבור וכמ״ש[6] ויקרא אל משה וידבר גו׳ וכיו״ב, ומפני מה אומר כאן תחילה דברו ואח״כ קראו גו׳.

 

והנה קביעותו של ש״פ ואתחנן (שהפטרתו היא נחמו נחמו גו׳) בשנה זו היא בחמשה עשר באב, ואיתא במשנה[7] לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, וצריך להבין מהי השייכות דט״ו באב ליום הכיפורים. עוד צריך להבין, דמזה שלא היו ימים טובים לישראל כט״ו באב כו׳ משמע דישנם עוד ימים טובים ואעפ״כ אינם מגיעים להיו״ט דט״ו באב כו׳[8], דימים טובים אלו הם כמ״ש[9] שלש רגלים תחוג לי בשנה, חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות. והנה מבואר בהדרושים8מפרי עץ חיים[10] דהעילוי דט״ו באב הוא דאז קיימא סיהרא באשלמותא[11]. וצריך להבין[12] דבשלמא חג השבועות אינו בט״ו לחודש דאז קיימא סיהרא באשלמותא ובמילא מובנת מעלת ט״ו באב עליו, אבל הרי חג המצות וחג הסוכות גם המה תחילתם וראשיתם בט״ו לחודש בזמן דקיימא סיהרא באשלמותא, וצריך להבין מעלת ט״ו באב עליהם. ומבואר על זה בהדרושים12, דמעלת ט״ו באב היא כדאיתא בגמרא[13] שאז תשש כחה של חמה, דהיינו חמה דלעו״ז שהו״ע מה שאומות העולם מונין לחמה[14]. דהרי אי אפשר לומר דהכוונה היא לענין זה שבשמש שענינה הוא להאיר על הארץ[15] ועל ידה הוא קביעות המועדים וכו׳ כמ״ש[16] והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים גו׳, שהרי אומרים דכשתשש כחה של חמה הוא יו״ט גדול ביותר עד שלא היו ימים טובים כמוהו כו׳, כי אם הכוונה היא לענין החמה שבפסוק וחפרה הלבנה ובושה החמה[17]. דח״ו לומר שהכוונה בפסוק זה היא לענין זה שבשמש וירח מה שהם מאירים על הארץ ועל ידם היא קביעות המועדים כו׳, כי אם הכוונה היא לזה שעכו״ם מונין לחמה, ועד״ז מה שעובדים לשמש וירח כו׳ [כדאיתא במסכת עבודה זרה[18] וכמובא גם בפרשתנו[19]], דאי אפשר לומר שענין זה (מה שעכו״ם עובדים לשמש וירח) פוגע בהשמש וירח עצמם, וכמאמר[20] יאבד עולמו מפני השוטים (בתמי׳), אלא הכוונה היא לאלו שעובדים אותם, וכמ״ש[21] מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה[22]. ועל ענין זה שבחמה אומרים שבט״ו באב תשש כחה של חמה, וזהו גודל ענין היו״ט שבט״ו באב, שלמעלה גם משאר המועדים, כי מכיון שט״ו באב בא לאחרי הירידה בתשעה באב, שזהו ענין כחה של חמה, הרי העלי׳ שבו דתשש כחה של חמה הוא עילוי גדול ביותר.

 

ויובן זה[23] בהקדם הפסוק בשיר השירים[24] הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים גו׳, והפסוק הב׳[25] אם לא תדעי לך היפה בנשים גו׳. דהפסוק הגידה לי שאהבה נפשי הוא שאלת כנסת ישראל מהקב״ה, והשאלה היא איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. דענין צהרים הוא תוקף השמש, כחה של חמה. ועל זה אומרים ב״פ איכה, שזה קאי על ב׳ החורבנות, חורבן בית ראשון וחורבן בית שני[26], ובזה גופא אומרים בצהרים בעיקר בפעם הב׳, בחורבן בית שני, כי דוקא אז הו״ע הירידה ביותר, תוקף כחה של חמה. והענין הוא, דהנה איכה תרעה קאי על חורבן בית ראשון, שעל זה שואלים מאת הקב״ה איכה תרעה בזמן הגלות, כי הנה[27] כתיב[28] רעייתי פרנסתי, ואמרו רז״ל[29] ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, שהפרנסה הו״ע הקרבנות, וכמ״ש[30] צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי גו׳, ואמרו רז״ל[31] אמר לו הקב״ה למשה עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי, היינו שיביאו ענין הקבנות שהם לחמי גו׳. דכמו שהלחם כפשוטו ענינו הוא קישור הנשמה בהגוף, עד״ז הוא למעלה, וכמאמר[32] מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את עולמו, וע״ז צ״ל ענין הלחם וכמ״ש[33] כי לא על הלחם לבדו יחי׳ האדם כי על כל מוצא פי ה׳ יחי׳ האדם, דקאי על אדם דלעילא[34], שע״י ענין הקרבנות, ריח ניחוח, עי״ז הוא חיבור דאלקות ועולם. ועל זה שואלים איכה תרעה לאחר חורבן בית ראשון שבטלו הקרבנות. וגם על זה קאי מ״ש בסיום הפסוק בצהריים, כי החורבן דבית ראשון בא גם הוא מהתוקף דחמה דלעו״ז, אלא שאז אין זה בתוקף כ״כ ולכן נאמרה תיבת בצהריים בפירוש עמ״ש איכה תרביץ, חורבן בית שני. והענין הוא, דהנה מבואר במ״א[35] דבזמן חורבן בית ראשון, בגלות בבל, הי׳ גילוי אלקות יותר מבזמן בית שני. וכמו שהוא בפשטות, דאז הי׳ ענין הנבואה בהמשך לזמן בית ראשון[36], והיו שם החרש והמסגר וגו׳[37], ועד שהיו שם חגי זכרי׳ ומלאכי שהם נביאים אחרונים[38] והם היו אנשי כנסת הגדולה[39], והיינו שכל הענינים שבבית שני הנה תחילתם הי׳ בעת גלות בבל. וזהו שאומרים בנוגע לחורבן בית ראשון רק איכה תרעה ולא איכה תרביץ, משא״כ בנוגע לחורבן בית שני אומרים איכה תרביץ שהוא מלשון רובץ תחת משאו[40], שבזמן חורבן בית שני הו״ע הרביצה מרוב הצרות והלחץ[41]. וזהו מ״ש[42] ונהר יחרב ויבש, ואיתא בזהר[43] יחרב בבית ראשון ויבש בבית שני, דבחורבן בית ראשון הוא רק בבחי׳ יחרב, משא״כ בחורבן בית שני הוא בבחי׳ יבש, וכמובן החילוק שביניהם ממ״ש רש״י בפירושו על התורה[44] החילוק בין חרבו פני האדמה ליבשה הארץ. ולכן נאמר בענין זה בצהריים, כי תוקף הגלות וכו׳ בא בתוקף השמש דלעו״ז.

 

והתשובה היא[45] אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. אם לא תדעי לך היפה בנשים הו״ע האהבה המסותרת שבכאו״א מישראל[46], שלכן נאמר אם לא תדעי לך, כי אהבה זו היא מסותרת. ועל זה אומר דאף שהאהבה היא מסותרת, מ״מ אפשר לעבור את תוקף הגלות ע״י שצאי לך בעקבות הצאן גו׳, שזהו ענין קיום התורה ומצוות שהם הנגלות לנו ולבנינו[47], משא״כ דחילו ורחימו שהם הנסתרות47כו׳. וממשיך על משכנות הרועים, דקאי על האבות כמבואר במ״א[48]. וע״ז אומר דאדרבה, ע״י תוקף הגלות נעשה צאי לך, היציאה ממעמדו ומצבו, ועד למעלה יותר ממה שהי׳ לפני זה.

 

וזהו נחמו נחמו עמי גו׳, נחמה בכפליים מכיון שלקתה בכפליים. דענין לקתה בכפליים קאי על חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. דבית ראשון ובית שני הו״ע מוחין ומדות כמבואר בכ״מ[49], שזהו ענין פמליא של מעלה ופמליא של מטה כו׳. ועל זה הו״ע הנחמה בכפליים. ולכאורה צריך להבין[50], מאחר שאמר נחמו על בית ראשון, וידוע שאז הי׳ גילוי אור נעלה ביותר מבבית שני, וכמ״ש[51] ואכבד חסר ה׳, דבבית שני חסרו ה׳ דברים[52], לא הוה לי׳ לומר עוד נחמו על בית שני, דיש בכלל מאתיים מנה[53]. אך הענין הוא, דמכיון שהירידה בחורבן בית שני היתה ירידה גדולה יותר מהירידה שבחורבן בית ראשון, וכנ״ל בפירוש הכתוב ונהר יחרב ויבש, הרי בהכרח לומר שגם העלי׳ שעי״ז תהי׳ לפי ערך הירידה שבחורבן בית שני.

 

וזהו כללות ענינו של חודש אב שהוא ענין הירידה בשביל העלי׳ שלאחרי זה, וכדאיתא בילקוט[54] עלה ארי׳ זה נבוכדנאצר במזל ארי׳ (בחודש אב) כו׳ על מנת שיבוא ארי׳ כו׳ זה הקב״ה דכתיב בי׳[55] ארי׳ שאג מי לא יירא ויבנה אריאל כו׳ [וזהו ענין יבנה בית המקדש במקומו[56], שהרי אריאל הוא המזבח[57], ועיקר ההדגשה בנוגע לדיוק במקום היא בנוגע למקומו של מזבח, שלכן היו צריכים לנביא בעת בנין בית שני שיאמר ע״פ נבואה איפה הוא מקום המזבח[58]]. והיינו, דהירידה דעלה ארי׳ והחריב כו׳ היא בשביל העלי׳ דיבוא ארי׳ ויבנה אריאל כו׳. ולכן נקרא חודש זה בשם אב, דענינו הוא אב הרחמים[59], ואח״כ נמשך להיות אב הרחמן עם נו״ן פשוטה[60] המורה על ההמשכה למטה[61], דאף שהיתה בו הירידה הכי גדולה, הרי זהו דוקא בתשעה באב הקשור עם לעו״ז, תשע ולא עשר, משא״כ כשמתחיל עשר ולא תשע[62], מיד לאחרי חצות היום דתשעה באב, הנה אז מתחיל כבר ענין הנחמה, ועד שבא בתוקפו בט״ו באב דאז קיימא סיהרא באשלמותא.

 

וזהו לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים. דהעילוי דט״ו באב הוא למעלה גם מט״ו בניסן וט״ו בתשרי, אף שגם אז קיימא סיהרא באשלמותא. כי בט״ו באב הרי זה בא לאחרי הירידה שבתשעה באב, וגודל העלי׳ שלאחרי זה הוא לפי ערך גודל הירידה שבתשעה באב. וזהו השייכות ליום הכיפורים, כי ענין יום הכיפורים קשור עם ענין התשובה, ואז ניתנו לוחות האחרונות, וכמו שממשיך בהמשנה[63] ביום חתונתו[64] זה מתן תורה, דהיינו יום הכיפורים שבו ניתנו לוחות האחרונות כפירש״י63. וזהו מה שאז בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, דענין המחול הו״ע העיגול שאין לו ראש וסוף, ומורה על בחי׳ עתיק[65], וזה נמשך בבנות ישראל, בחי׳ מלכות. שזהו העילוי דלעתיד לבוא, וכמבואר בכ״מ[66] בענין לא זז מחבבה עד שקראה בתי אחותי אמי[67], דהעילוי דלעתיד הוא דוקא בבחי׳ בתי, וכמ״ש[68] רני ושמחי בת ציון, שאז יהי׳ גילוי עתיק (בחי׳ מחול הנ״ל) במלכות (בחי׳ בת).

 

וזהו נחמו נחמו עמי גו׳, נחמו בכפליים, התחברות (סובב בממלא) עתיק במלכות[69]. וזהו מ״ש דברו וגו׳ וקראו, דברו הוא אור מקיף וקראו אור פנימי, וזהו דברו תחילה ואח״כ וקראו אלי׳, שהו״ע התחברות המקיף והפנימי, שיאיר בבחי׳ פנימי ממש כו׳ שזה יהי׳ לעתיד[70]. וכמו שמסיים במסכת תענית שעתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים כו׳ וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר[71] הנה אלקינו זה גו׳ זה ה׳ קוינו לו[72], ב׳ פעמים זה, ע״ד נחמו בכפליים, אנכי אנכי הוא מנחמכם[73], אנכי בכפליים. וכן תהי׳ לנו בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, ושמחת עולם על ראשם[74].

 

 

מקורות והערות



[1]ישעי׳ מ, א-ב (ריש הפטרת פ׳ ואתחנן).

[2]רד״ה נחמו תרכ״ו (סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ קצה). וראה גם רד״ה זה עת״ר (סה״מ עת״ר ע׳ ריח. שם ע׳ רכא). תער״ב (המשך תער״ב ח״א ע׳ עז).

[3]איכה ספ״א.

[4]ישעי׳ שם, ב.

[5]המשך תער״ב שם.

[6]ר״פ ויקרא (א, א).

[7]סוף תענית.

[8]ראה אוה״ת פרשתנו (ואתחנן) (כרך ו) ע׳ ב׳קצז ואילך; נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳צו. סה״מ עת״ר ע׳ ריח ואילך. ע׳ רכא ואילך.

[9]משפטים כג, יד.

[10]סוף שער (כג) חג השבועות – דרוש על סוד ט״ו באב.

[11]זהר ח״א קנ, רע״א. רכג, א. רכה, סע״ב. רמג, סע״א. רמט, ב. ח״ב פה, א. רטו, א. ח״ג מ, ב. מו, א. סא, א. רפז, א. וראה שמו״ר פט״ו, כו.

[12]אוה״ת פרשתנו שם ע׳ ב׳קצח. סה״מ עת״ר ע׳ רכ. ע׳ רכט ואילך.

[13]תענית לא, א.

[14]סוכה כט, א.

[15]בראשית א, טו.

[16]שם, יד.

[17]ישעי׳ כד, כג.

[18]נד, ב.

[19]ד, יט.

[20]ע״ז שם.

[21]ירמי׳ י, ב.

[22]ראה סוכה שם.

[23]בהבא לקמן – ראה סה״מ תרכ״ו שם ע׳ קצה ואילך.

[24]א, ז.

[25]שם, ח.

[26]זח״ג קצז, סע״א. ראה סה״מ תרכ״ו שם ע׳ קצט.

[27]ראה סה״מ תרכ״ו שם ע׳ קצו ואילך. וראה גם לקו״ת מטות פד, א. ד״ה הגידה את שאהבה נפשי במאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תשמ. ד״ה הנ״ל באוה״ת פרשתנו ע׳ תלא ואילך.

[28]שה״ש א, ט ובשהש״ר עה״פ.

[29]ראה זח״ג ז, ב. יל״ש פקודי רמז תיח.

[30]פינחס כח, ב.

[31]ספרי ופרש״י עה״פ.

[32]מדרש תהלים קג, א. וראה ויק״ר פ״ד, ח.

[33]עקב ח, ג.

[34]אוה״ת פרשתנו ע׳ תלא ואילך. ועוד.

[35]ע״ח שער (לו) מיעוט הירח פ״ב.

[36]ראה סה״מ תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ רצה. לקו״ש ח״ד ע׳ 1076 ובהערה 6.

[37]מלכים-ב כד, יד.

[38]סוטה מח, ב. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 97.

[39]סדר הדורות ג״א ת״ח.

[40]משפטים כג, ה.

[41]ראה סה״מ תרכ״ו שם ע׳ קצט.

[42]איוב יד, יא.

[43]ח״א ו, ב. ראה לקו״ת במדבר יג, סע״ג – הובא באוה״ת פרשתנו שם ע׳ תכז. וראה גם סה״מ תרכ״ט שם.

[44]נח ח, יג-יד.

[45]ראה סה״מ תרכ״ו שם ע׳ רב ואילך.

[46]ראה תו״א ויצא כג, ד. אוה״ת פ׳ ראה ע׳ תתה ואילך.

[47]נצבים כט, כח. וראה תניא רפמ״ד. לקו״ת פקודי ג, ב ואילך. שם פ׳ ראה כט, א ואילך.

[48]תו״א ויצא שם, ג.

[49]לקו״ת ואוה״ת שבהערה 43.

[50]ראה סה״מ עת״ר שם ע׳ ריח. ע׳ רכא.

[51]חגי א, ח.

[52]יומא כא, ב (הובא בפרש״י עה״פ).

[53]ל׳ חז״ל – ב״ק עד, א. ב״ב מא, ב. סנהדרין לא, א.

[54]ירמי׳ רמז רנט. נתבאר באוה״ת נ״ך (כרך ב) ע׳ א׳נו ואילך. סה״מ תרכ״ט שם ע׳ רצד ואילך.

[55]עמוס ג, ח.

[56]רמב״ם הל׳ מלכים ריש וסוף פי״א.

[57]ישעי׳ כט, א. תיב״ע ופרש״י עה״פ.

[58]זבחים סב, א.

[59]סה״מ עת״ר שם ע׳ רכט.

[60]ראה לקו״ת פ׳ ראה כ, סע״ב. ועוד.

[61]ראה לקו״ת נשא כג, א.

[62]ספר יצירה פ״א מ״ד.

[63]תענית שם.

[64]שה״ש ג, יא.

[65]ראה לקו״ת ואתחנן ז, סע״ב. אוה״ת נ״ך ע׳ שעג.

[66]תו״א מקץ לו, ד.

[67]שמו״ר ספנ״ב.

[68]זכרי׳ ב, יד.

[69]ראה סה״מ עת״ר שם ע׳ רכ. ע׳ רלא.

[70]סד״ה הנ״ל תער״ב (המשך תער״ב ח״א ע׳ פה).

[71]פרש״י תענית שם.

[72]ישעי׳ כה, ט.

[73]שם נא, יב.

[74]שם לה, י. נא, יא.

 

פרסום תגובה חדשה

test email