בס״ד. ש״פ תבוא, ט״ז אלול ה׳תשל״ב

והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך וירשתה וישבת בה וגו׳[1]. הנה במ״ש נותן לך וירשתה נמצא שיש כאן ב׳ המעלות דמתנה וירושה. דהמעלה דמתנה היא מה שכל הנותן בעין יפה הוא נותן[2]. אך המעלה דירושה היא שאין זה מציאות חדשה אלא תחת אבותיך יהיו בניך[3], שמציאות היורש היא מציאות המוריש[4] (ועד שהמתנה שלא ירש בנו את נכסיו הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל[5]). וכאן בכתוב נמנו ב׳ המעלות[6]. ונוסף לזה ישנה המעלה דוישבת בה וכו׳. והנה לכאורה צריך להבין מדוע נמנו כל פרטים אלה במצות ביכורים דוקא, ולא בשאר מצוות התלויות בארץ. ומובן מזה, דמצות ביכורים היא מצוה כללית, ושאר המצוות הם כמו פרטים לגבי מצוה זו, ולכן נמנו מעלות ותנאים אלה במצות ביכורים דוקא. ובזה יובן מה שאמרו רז״ל במדרש תנחומא[7] צפה משה רבינו ע״ה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והביכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין ג׳ פעמים בכל יום. ועל פי הידוע שתפילות הם ענין כללי בעבודת האדם (וכמובן גם ממה שאמרו רז״ל[8] דתפילות כנגד תמידין תקנום), מובן, שגם הביכורים הם ענין כללי, ולכן התפילות שנתקנו כנגדם הם ענין כללי. וצריך להבין הענין בזה, מדוע ביכורים הם ענין כללי, וגם מהו שהתקין משה תפילות במקום הביכורים, דמהו הקשר דתפילות לביכורים.

אך הענין הוא[9], דהנה הביכורים הם ראשית פרי האדמה[10], היינו שהם ראשית הכל. ובעולמות העליונים קאי זה על הענין שהוא קדם לכל דבר בסדר ההשתלשלות. דבסדר ההשתלשלות בכלל יש קדימה ואיחור, וגם לפני שנברא העולם וסדר ההשתלשלות הרי שני דברים קדמו לעולם שהם ישראל ותורה, ובהם גופא ישראל קדמו לתורה שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, כדאיתא במדרש[11]. והיינו שזה גופא שישראל קדמו לתורה יודעים מהתורה. וטעם הדבר הוא, כי התורה היא תורת אמת[12], היינו שעל ידה יודעים את אמיתת כל דבר. [וע״ד המבואר במ״א[13] לענין מצות התשובה, דהגם שתשובה היא למעלה מתורה, ולכן יש בכחה לתקן הפגמים של העובר על דברי תורה, מ״מ הרי הגילוי דענין התשובה עצמו הוא ע״י התורה]. וזהו ענין הביכורים שהם ישראל, דכמו שתרומה וביכורים הם ראשית התבואה, ומ״מ בזה גופא הביכורים קודמים לתרומה, כך גם ברוחניות, דתורה וישראל שניהם קדמו לעולם, ושניהם נקראים ראשית, כמאמר[14] בראשית ב׳ ראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית, מ״מ בזה גופא ישראל קדמו לתורה. ונמצא, דענין הביכורים מורה על ענין זה שבישראל שהם למעלה מתורה וקדמו לתורה.

ובזה יובן גם הקשר דביכורים לענין התפילה. דהנה הנשמה ירדה למטה ונתלבשה בגוף הגשמי כדי לברר את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם[15], דזהו מ״ש והי׳ כי תבוא אל הארץ גו׳, דקאי על ירידת הנשמה בגוף[16]. אמנם מדריגת הנשמה המלובשת בגוף אין ניכר בה ענין ועילוי זה מה שישראל קדמו לתורה, שהרי ידוע[17] שלא כל הנשמה כמו שהיא למעלה מאירה ומתלבשת למטה בהגוף, כי גם מלאך בשליש עולם בלבד הוא עומד[18] (עם ב׳ הפירושים שבזה, אם המלאך הוא שליש העולם[19] או העולם הוא שליש המלאך[20]), והנשמות הם למעלה מהמלאכים וא״כ איך תוכל הנשמה להתלבש בגוף, אלא שרק הארת הנשמה מאירה ומתלבשת בגוף, ונקראת בשם רגל שבנשמה[21], ועיקרה ושרשה של הנשמה הוא למעלה, והוא בחי׳ מזל שבנשמה כמארז״ל[22] אע״ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי כו׳. וזהו ענין עבודת האדם ע״י התפילה, שהיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[23], לחבר הרגל שבנשמה עם הראש והמזל שבנשמה, היינו לגלות גם ברגל שבנשמה ענין זה שבנשמה שהיא קדמה אפילו לתורה.

אמנם לכאורה יפלא איך יש כח באדם לחבר הרגל שבנשמה עם המזל שבנשמה, והרי כל עניני הגוף אינם בערך כלל אל הענינים למעלה, ולכן צריכה הנשמה המלובשת בגוף למשלים ודוגמאות וכו׳ כדי להבין ולהשיג ענין אלקי, וא״כ איך תוכל להתקשר עם המזל שבנשמה. אך ע״ז אמר הכתוב אשר הוי׳ אלקיך נותן לך, שיש ע״ז נתינה מיוחדת וכח מיוחד מלמעלה. דהגם שהאדם נמצא בארץ הלזו התחתונה, כי תבוא אל הארץ, הרי דוקא שם ניתן לו הכח לעלות למעלה ע״י התפילה, ענין ההעלאה. וע״י ההעלאה שבתפילה בא אח״כ אל ההמשכה שע״י התפילה, שהרי המצות עשה שבתפילה היא להתפלל על צרכיו הגשמיים שיקבל הצרכים למטה, שזהו ענין הברכות שבתפילת העמידה שהם בקשת הצרכים הגשמיים[24].

וזהו והי׳ כי תבוא אל הארץ אשר הוי׳ אלקיך נותן לך וגו׳. דירידת הנשמה היא באופן דנותן לך, שהנשמה גם בהיותה למטה הרי היא מתקשרת למעלה להיות מציאות אחת עם אלקות, עד שעבד מלך מלך[25], והנשמה ירדה למטה לתקן הגוף ונפש הבהמית, דזהו ענין וירשתה, ירושת האורות דתהו שנפלו מדרגתם, דמאן דנפיל מדרגי׳ אקרי מת[26], היינו בירור הניצוצות דתהו, ואח״כ באים לעבודת ההעלאה, וענית ואמרת גו׳[27], שזה הי׳ בבית המקדש. ומזה באים אח״כ אל ההמשכה, שזהו תכלית בית המקדש שהיו בו חלונות שקופים אטומים[28] שעל ידם ומהם אורה יוצאת לכל העולם כולו[29], והיינו שע״י הגילוי שבמקדש הרי בכל העולם כולו רואים את האלקות שבדברים הגשמיים, האלקות שבפירות הגשמיים ובלחם הגשמי שהוא כולל כל הדברים הגשמיים, שזהו ענין הביכורים. וכשראה משה שבית המקדש חרב והביכורים בטלים התקין להם ג׳ תפילות, שגם ענין התפילה הוא כן כנ״ל, שבתחילה ישנו ענין ההעלאה (ע״ד וענית ואמרת), אבל התכלית היא ההמשכה והגילוי למטה. דזהו גם מה שבתפילה העיקר הוא הדיבור, דהגם שיש מחשבה ויש דיבור בתפילה, ולכאורה העיקר הוא המחשבה והכוונה, וכמארז״ל[30] איזו היא עבודה שבלב זו תפילה, מ״מ העיקר הוא דוקא הדיבור שבתפילה[31], וענין זה יתגלה לעתיד לבוא, שאז יראו מעלת הדיבור שבתפילה. וכן הוא גם בביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך[32], ומבאר בזה הבעש״ט[33] דטנא הוא ר״ת טעמים נקודות אותיות, ומבאר בזה הרב המגיד[34], דהטעם שלא נרמזו התגין הוא משום שהתגין אינם נשמעין בגלוי בדיבור, דגם בזה רואים שהדיבור הוא העיקר. וטעם הדבר הוא, כי תכלית הכוונה שבתפילה הוא שתהי׳ ההמשכה למטה בעולם ובגלוי. ועי״ז מתקנים זה שחרב בית המקדש, שזהו ע״י ענין הדיבור, החזרת האור בנוקבא כו׳, היינו השפעת האור בכלי, ועי״ז עושים לו ית׳ דירה בתחתונים[35], וזוכים לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

מקורות והערות