פרשת ניצבים – אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך השם אלוקיך

הקראת כתבה
יום שני כ״ג אלול ה׳תשע״ו
אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך השם אלקיך ומשם יקחך. משמע, שהקב״ה יקבץ את כל ישראל, ואפילו מי שנמצא במצב של ״נדחך״.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ה אלול ה׳תשכ״ז

אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה׳ אלקיך ומשם יקחך[1], הנה פירוש הכתוב בפשטות הוא שהקב״ה יקבץ את כל ישראל, ואפילו מי שנמצא במצב של ״נדחך״, גם אותו יקבצו כו׳. והנה כיון שהתורה ניתנה בעולם העשי׳, שבעולם העשי׳ הוא דרך הפשט[2], ולכן אין מקרא יוצא מידי פשוטו[3], הרי מובן אשר העיקר הוא הפשט של הכתוב, והוא שהקב״ה יקבץ את כל ישראל, אפילו את הנידחים, ויוציאם ממעמדם ומצבם ויעמידם (און אַריינשטעלן זיי) במקומם המתאים, אשר מקומם האמיתי הוא כמ״ש[4] בנים אתם לה׳ אלקיכם, בני בכורי ישראל[5], וכל ישראל בני מלכים הם[6]. וכמ״ש רש״י[7] אשר הקב״ה עצמו יקבץ איש איש ממקומו כענין שנאמר[8] ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל. והוא שיקבץ את כל ישראל יחד, אתם נצבים גו׳ כולכם ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך[9], וכולם יחד יהיו לגוי אחד[10] ויתקשרו עם ה׳ אחד[11], וע״י האחדות שבהם יקבלו את הברכות שמלמעלה, כמאמר[12] ברכנו אבינו כולנו כאחד.

והנה מה שנת״ל הוא פירוש הכתוב ע״פ דרך הפשט, אמנם בכדי שיקויים פשוטו של הכתוב הנה זהו ע״י נשמתא דאורייתא[13] (היא פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות) שבהכתוב. והנה פירוש הכתוב ע״פ פנימיות התורה הוא כמבואר בהמאמר[14] עה״פ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו׳, שמקשה שם מ״ש נדחך לשון יחיד, והרי ענין הקיבוץ שייך בפרטים דוקא ובפרט בריבוי פרטים, משא״כ על יחיד אין נופל הלשון קיבוץ (רק ליקוט, כמ״ש ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל), וא״כ אינו מובן מ״ש נדחך לשון יחיד, דמאחר שאומר יקבצך, הי׳ צריך לומר בלשון רבים. אך הענין הוא, שהנשמה מצד עצמה היא בחי׳ יחיד, ורק ע״י שירדה הנשמה למטה, אשר ירידתה לא היתה בשביל עצמה רק בכדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית וחלקו בעולם[15], בכדי להשלים הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים[16], וכתיב[17] ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת ההיפך דחיים וטוב, והוא כדי שלא יהי׳ בדרך נהמא דכיסופא[18] אלא בדרך עבודה, לכך ניתן להנשמה בחירה חפשית, הנה מצד ירידת הנשמה למטה שייך בה ענין הריבוי ופיזור עד לבחי׳ נידח. והיינו דעם היות שהנשמה מצד עצמה היא בחי׳ יחיד, מ״מ כמו שנמשך מעצם הנשמה להכחות שלה, עד לכחות הפנימיים המתלבשים באיברים, עד להלבושים שלה מחשבה דיבור ומעשה, הנה כאשר המחשבות דיבורים ומעשים שלה מתפשטים ומתפזרים בכמה וכמה מקומות בעניני העולם, הנה אז הם נעשים בבחי׳ ריבוי, כי הענינים דעולם הזה הם בבחי׳ ריבוי[19]. ומובן זה במכל שכן מענין הריבוי שבבחי׳ הכלים דקדושה, אשר גם בהכלים דקדושה הנה כל מה שנמשכים למטה יותר הם בבחי׳ ריבוי יותר[20], שזהו אפילו בהכלים דיו״ד ספירות, שבעולם תחתון יותר הכלים הם בריבוי יותר, ומכל שכן בהעולמות עצמם (עולם מלשון העלם[21]), שכל מה שהעולם הוא למטה יותר הוא בבחי׳ ריבוי יותר, ועאכו״כ כמו שיורד לקליפת נוגה ועל ידה לג׳ קליפות הטמאות שהוא בבחי׳ ריבוי ביותר. ומכיון שהענינים דעולם הזה הם בבחי׳ ריבוי, לזאת הנה כאשר המחשבה דיבור ומעשה של הנשמה מתפשטים בעניני העולם, נעשים הם בבחי׳ ריבוי ופירוד, עד ששייך שיהי׳ מציאות של נידח ח״ו. ופירוש ענין נידח הוא, שהוא היפך רצון ה׳. והוא שהרצון (ובמילא המחשבה דיבור ומעשה) שלו אינו כפי רצון ה׳ אלא כרצונותיו של עצמו, הנה אז הוא נעשה בבחי׳ נידח, ועי״ז גורם אשר גם הניצוצות המלובשים בעניני העולם נעשים ג״כ בבחי׳ נידח, שזה נעשה ע״י מעשה האדם דוקא. דהנה מצד הבריאה עצמה אין שייך ענין נידח ח״ו, דגם הניצוצות שנפלו למטה ביותר עד לג׳ קליפות הטמאות, הנה עם היותם בתכלית הריבוי ופירוד, מ״מ אינם בבחי׳ נידח, ורק כאשר האדם עובר על רצון ה׳, הנה אז נעשה הוא עצמו בבחי׳ נידח וגורם אשר גם הניצוצות יהיו נדחים. דזהו מה שאמרו רז״ל[22] יתוש קדמך, אשר[23] גם יתוש שמכניס ואינו מוציא[24] שהוא קליפה היותר תחתונה הוא קדום במדריגה לאדם החוטא, כי כל הנבראים, גם הקליפות, מכיון שאינם משנים את תפקידם, אינם בבחי׳ נדחים, ורק כשהאדם עובר על רצון הקב״ה, הנה עי״ז נעשה הענין דנידח כנ״ל.

והנה פירוש נדחך לשון יחיד הוא, אשר גם כשהאדם עובר על רצון הקב״ה, שאז הוא בבחי׳ נידח, מ״מ הנה גם אז הוא בבחי׳ יחיד. כי ישראל אע״פ שחטא ישראל הוא[25], שגם בעת החטא נקרא בשם ישראל מלשון[26] כי שרית עם אלקים, והיינו שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות, ומכיון שהוא למעלה מסדר השתלשלות הרי אין בזה שום מדידות והגבלות דסדר השתלשלות, ולכן גם כשהוא יורד למטה הוא בבחי׳ אחד, כמאמר[27] גוי אחד בארץ, שנשמות ישראל להיותם למעלה מהמדידות דסדר השתלשלות, הנה גם כשהם בארץ (ע״י ירידת הנשמה למטה) הם בבחי׳ אחד, ויתירה מזו, אשר אפילו בשעת החטא הם ג״כ בבחי׳ אחד, וכנ״ל שישראל אע״פ שחטא ישראל הוא, ואפילו בהחטאים דחיוב כרת רח״ל שענין הכרת הוא מה שנכרת משרשו ומקורו[28], הרי ידוע הדיוק בזה[29] אשר דוקא מבחי׳ שרשו ומקורו הוא נכרת, אבל מצד העצמות הוא תמיד מיוחד. שלכן אומר הקב״ה על כאו״א מישראל, יהי׳ מי שיהי׳, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר[30], דכשם שהקב״ה הוא נצחי, ובאמת אין שייך לומר גם הלשון נצחי כי הוא למעלה מגדר זמן[31], כך גם ישראל שהם מעשה ידיו[32]. וזהו מ״ש נדחך לשון יחיד, כי גם בעת שהוא נידח רח״ל, הוא בבחי׳ יחיד. וכידוע הפירוש[33] בהמאמר[34] אחד חכם ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, אשר בכאו״א מישראל ישנו בחי׳ אחד, ולא רק בחכם תם ושאינו יודע לשאול אלא אפילו ברשע ישנו ג״כ בחי׳ אחד – ואחד רשע.

והנה מכיון שכאו״א מישראל, גם בעת החטא וכשהוא נידח רח״ל, יש בו בחי׳ אחד, הנה מצד ה״אחד״ שבו יקובץ גם הוא, כההבטחה אשר לא ידח ממנו נידח[35]. וזהו מ״ש ושב ה׳ אלקיך את שבותך גו׳ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך גו׳, דענין ה׳ אלקיך הוא בחי׳ היחידה שבנפש, בחי׳ ניצוץ נברא שמקבל מניצוץ בורא כמ״ש בעץ חיים[36], ומצד בחי׳ ה׳ אלקיך שבכ״א מישראל (בחי׳ היחידה) הנה גם כשהוא באופן נידח בקצה השמים, משם יקבצך ומשם יקחך. והנה מכיון שהקיבוץ הוא מצד גילוי היחידה, לכן במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם[37], לפי שע״י התשובה מתגלית בחי׳ היחידה. וזהו מה שבתשובת ר׳ אלעזר בן דורדייא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת[38], שרבי נתקנא בר׳ אלעזר בן דורדייא, דאף שרבי הי׳ הראש והיחיד בדורו בתורה ומצוות, מ״מ נתקנא בר׳ אלעזר בן דורדייא מצד המעלה שבתשובה שעל ידה דוקא באים לגילוי בחי׳ יחידה. והנה מכיון שענין התשובה הוא מצד בחי׳ היחידה שבנפש, אשר בחי׳ היחידה הוא שלם אצל כ״א מישראל (איז גאַנץ ביי יעדער אידן) כנ״ל, לכן אפשר להיות תשובה גם בשעתא חדא וברגעא חדא[39] (בשעה אחת), שגם ברגעא חדא כשישנה השעתא חדא כפירוש כ״ק מו״ח אדמו״ר[40] הפנה אחת (איין קער), הוא קונה עולמו כו׳. וענין זה הוא גם בהלכה[41], שהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור[42], אין שום נפקא מינה מעמדו ומצבו העבר, וכשהרהר תשובה היא מקודשת ודאי.

והנה בתשובה ישנם ב׳ ענינים, הא׳ הוא התשובה עצמה שהיא הקבלה טובה על להבא ובכלל זה הוא החרטה על העבר[43], שמהחרטה על העבר מוכח שהקבלה על להבא היא קבלה אמיתית, וענין הב׳ הוא הוידוי דברים שצריך להיות עם התשובה[44]. והטעם לזה הוא[45] לפי שבכל דבר יש גוף ונפש, וכן הוא גם בהקליפה שנעשית מהחטא, שיש בה גוף ונפש. שמהרצון והחיות שהי׳ לו בהחטא מתהוית הנפש דקליפה, וממעשה העבירה מתהוה הגוף דקליפה. ולכן גם בביטול הקליפה שנעשה ע״י התשובה צריך להיות שני ענינים, שע״י החרטה ועקירת הרצון מהחטא נעקרת הנפש של הקליפה, אך בכדי לבטל גם את גוף הקליפה צ״ל וידוי דברים. דזהו מה שתיקנו לומר אשמנו בגדנו כו׳ באל״ף בי״ת, שהוא נוסח השוה לכל נפש מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך, שע״י הכ״ב אותיות של הוידוי (וידוע[46] אשר כ״ב האותיות עם חילופיהן ותמורותיהן כו׳ הם מקור כל ההתהוות[47]), הוא מוחה את גוף הקליפה. והנה ע״י עשיית התשובה ועקירת הרצון, הוא מקבץ את כל הרצונות שלו שנתפזרו ונידחו כנ״ל, כי כל רצונות הפרטיים הרי המשכתם הוא מרצון הכללי, וכאשר הוא עוקר את רצונו הכללי מהרע, במילא מתקבצים גם רצונות הפרטיים, ועי״ז מתבטלת הקליפה שנעשית ע״י החטא, ואפילו בחטא כזה שעליו אמרו[48] איזהו מעוות שלא יוכל לתקן זה שבא והוליד כו׳, הרי אין לך דבר העומד בפני התשובה[49], גם בחטא כזה כמרומז בתניא[50], וכמעשה הידוע[51] בבעל תשובה אחד שצעק בכל נפשו כו׳ ומתו פתאום באותו הרגע כל הממזרים הנולדים מעוונו כו׳, כי ע״י שעוקר את רצונו מהרע, מתבטלת הקליפה שנעשתה ע״י החטא שלו, וכל הרצונות שלו שנתפזרו ונדחו רח״ל בהקליפות חוזרים לקדושה[52].

והנה ענין היחידה שבנפש, שממנה באה עקירת הרצון שעוקר את כל רצונו מהרע ואינו רוצה בשום דבר ורוצה רק באלקות, ישנה תמיד בכאו״א מישראל כנ״ל, וכמאמר אדמו״ר הזקן[53] שמע ישראל11יהודי אינו רותה ואינו יכול להיות נפרד ח״ו מאלקות (אַ איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין נפרד ח״ו פון אלקות). אלא שבכל השנה הוא בהעלם ואינו ניכר, אמנם בחודש אלול, אשר אז נמצא המלך בשדה ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם[54], והיינו אשר גם לאלו שנמצאים בשדה, בחי׳ איש שדה[55], מאיר להם הארת פנימיות רצונו ית׳, הנה מצד גילוי פנימיות הרצון של הקב״ה שמאיר בחודש אלול, מתגלה גם פנימיות הרצון שבישראל, אשר פנימיות רצונו הוא להיות מיוחד בו ית׳, וכנ״ל שיהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד ח״ו מאלקות. דזהו ג״כ ענין התקיעות שבחודש אלול, אשר בכל יום ויום שבחודש אלול, לא רק בראש חודש אלא גם בכל ימי החודש[56] לבד משבת וערב ראש השנה מצד טעמים צדדיים[57], תוקעים בשופר, שענין התקיעות הוא כמ״ש הרמב״ם[58] עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, שתקיעת שופר מעוררת גם את הישינים והנרדמים, ואופן ההתעוררות הוא כמ״ש[59] היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, והיינו שאין צריך להתבוננות וכו׳ כי אם שהוא נחרד ונתעורר מעצמו, שמצד גילוי פנימיות רצונו ית׳ שמאיר בחודש אלול, נתעורר פנימיות הרצון שבכל אחד מישראל לשוב בתשובה כו׳.

והנה כללות ענין קיבוץ הרצונות הוא בתפילה, דשעת צלותא שעת קרבא[60]. דעיקר התפילה הוא בקריאת שמע, ועיקר הקריאת שמע הוא פרשה ראשונה, ובפרט פסוק ראשון שמע ישראל[61]. ופירוש שמע הוא ענין קיבוץ ואסיפה כמו וישמע שאול את העם[62], והוא שמקבץ ואוסף את כל הרצונות שלו שנתפזרו במקום הקליפות. דזהו ענין שמע שם ע׳[63], שע׳ הוא השרש של ע׳ אומות העולם[64], וענין שמע הוא קיבוץ ואסיפת הרצונות שנתפזרו בבחי׳ ע׳, בעניני אומות העולם כו׳. והכח לאסיפת הרצונות (״שמע״) הוא ישראל, דישראל הוא אותיות לי ראש[65], שהו״ע היחידה שבנפש, שמצד בחינה זו הוא מקבץ את כל רצונותיו כנ״ל בארוכה. וזהו מה שהעבודה דקריאת שמע הו״ע המסירות נפש, למסור נפשו באחד[66], כי ידוע[67] שמסירות נפש הו״ע גילוי היחידה, ומצד גילוי היחידה נעשה אסיפת הרצונות, שמע.

והנה ידוע המאמר[68] אשר ישראל מתקשרין[69] באורייתא ואורייתא בקוב״ה. ומזה מובן אשר כמו שישנו ענין הקיבוץ בישראל, ישנו הקיבוץ גם באורייתא וקוב״ה. וענין הקיבוץ באורייתא ידוע[70] ע״פ מארז״ל[71] במחשכים הושבני[72] זה תלמוד בבלי, שהלימוד בתלמוד בבלי הוא באופן של פלפול, שמצד פיזור ופירוד ההלכות אי אפשר למצוא הלכה ברורה, רק ע״י פלפול דוקא. והיינו שהלכה אחת נתפזרה בהרבה מקומות, עד שמצד מהלך המחשבה של המקשה ישנן קושיות וסתירות ממקום אחד למקום שני באותה ההלכה, שלכן מקשה ורמינהו, וצריך להיות קיבוץ ההלכה ע״י פלפול הקושיות וכ״ד פרוקי[73] עד שיברר את ההלכה לאמיתתה. והנה כמו שבישראל נת״ל שקיבוץ הרצונות הוא מצד בחי׳ יחידה, הנה כמו״כ גם הקיבוץ בתורה הוא ע״י שברכו בתורה תחילה[74], שענין ברכת התורה הוא ההמשכה בתורה מבחי׳ נותן התורה, שעי״ז דוקא עומד על אמיתית ההלכה. וזהו שאמרו[75] וה׳ עמו[76] שהלכה כמותו, שבכדי לברר ההלכה צריך להיות וה׳ עמו, ההמשכה מבחי׳ נותן התורה. והנה כמו שבענין הקיבוץ שבישראל ישנו מקום מיוחד בתפילה, והו״ע הקריאת שמע, שע״י המסירות נפש דוקא הוא אוסף את כל הרצונות כנ״ל, כמו״כ גם בתורה ישנו ענין בתורה שהוא למעלה מבחי׳ הפיזור, והו״ע פנימיות התורה דלית תמן לא קושיא ולא מחלוקת[77] כמ״ש באגה״ק[78] (ומה שצ״ל יגיעה גם בפנימיות התורה, הוא לפי שנתלבשה באותיות של הבנה והשגה כו׳), וע״י פנימיות התורה שהיא למעלה מבחי׳ הפיזור ישנו הכח לפעול הקיבוץ גם בגליא דתורה. והנה אף שהכח לפעול הקיבוץ בגליא דתורה הוא מצד פנימיות התורה, צריך להיות גם ענין ברכו בתורה תחילה, דכמו שבתפילה ישנם ב׳ בחינות במסירות נפש, מסירות נפש שבמודה אני והודו לה׳ ומסירות נפש באחד שבקריאת שמע, וע״י המסירות נפש שבקריאת שמע נמשך אח״כ לכל הכחות, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך[79], עד גם להלבושים מחשבה דיבור ומעשה, ושננתם[80] ודברת80וקשרתם[81], הנה כן גם בענין הקיבוץ שבתורה שצ״ל ב׳ הענינים, ענין פנימיות התורה וענין ברכו בתורה תחילה[82].

והנה ענין הקיבוץ בקוב״ה הו״ע קיבוץ הניצוצות שנפלו למטה ונתפזרו בריבוי גדול, וע״י מעשה האדם נעשו גם נידחים, וכנ״ל אשר מצד הבריאה עצמה שייך רק ענין הריבוי אבל אין שייך ענין הנידח, כי גם ענין הריבוי הוא כפי הכוונה מה שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, ואדרבה, מצד אחדות הפשוטה ישנו גם ענין הריבוי, אבל ע״י שהאדם עושה היפך הרצון הנה עי״ז הוא גורם גם בהניצוצות שיהיו נידחים כו׳. ואעפ״כ נאמר בכתוב נדחך לשון יחיד, שגם לאחרי שנדחו הם בבחי׳ יחיד, שהם קשורים בעצמותו ית׳, כי העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו[83]. והנה קיבוץ הניצוצות (ענין הקיבוץ בקוב״ה) נעשה ע״י קיבוץ הרצונות (בישראל), דמכיון שע״י מעשה האדם נעשה ענין הדיחוי בהניצוצות, לזאת הנה ע״י מעשה האדם דוקא בתשובה וקיבוץ רצונותיו, נעשה גם קיבוץ הניצוצות. וזהו מה שפירש״י (כאן) שהשכינה שרוי׳ כו׳ וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שע״י קיבוץ הרצונות, ענין הגאולה דישראל, נעשה גם קיבוץ הניצוצות, ענין הגאולה דקוב״ה. וזהו ג״כ מה שאמרו74על מה אבדה הארץ[84] על שלא ברכו בתורה תחילה, כי מכיון שישראל מתקשרין באורייתא, הרי הקיבוץ דישראל נעשה ע״י הקיבוץ דתורה, וענין הקיבוץ שבתורה נת״ל שהוא ע״י ענין ברכו בתורה תחילה, ולכן הנה דוקא ע״י שברכו בתורה תחילה ונעשה הקיבוץ בתורה, הנה עי״ז נעשה גם הקיבוץ בישראל, גאולת ישראל, ועי״ז גם גאולת הקב״ה.

וזהו מ״ש[85] ושבת עד ה׳ אלקיך גו׳ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך, שהמשך הכתובים הוא שעי״ז אשר ושבת, ענין התשובה, הנה עי״ז משם יקבצך, וכנ״ל שע״י התשובה נעשה קיבוץ הרצונות, ועי״ז גם קיבוץ הניצוצות. שכל זה בא ע״י התשובה דוקא. והנה בענין התשובה עצמו אומר כאן שני ענינים, ושבת, ושב ה׳ אלקיך. שההתחלה צ״ל ושבת, עבודת האדם, ואח״כ ושב ה׳ אלקיך, ענין התשובה מלמעלה, וכמארז״ל[86] הבא לטהר מסייעין אותו. ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ[87] שהדיוק בזה הוא בא לטהר, דגם כאשר עדיין לא עשה מאומה רק בא לטהר, הנה כבר מסייעין אותו. ואף שהעיקר הוא הסיוע מלמעלה, ומובן אשר עבודת המטה, ובפרט כאשר הוא רק בא לטהר, היא באין ערוך כלל להסיוע מלמעלה, מ״מ נאמר בכתוב ושבת, שנחשב כאילו כל הענין הי׳ מצד עבודתו, ובמילא ישנה בזה המעלה מה שאדם רוצה בקב שלו כו׳[88]. וע״י התשובה הוא גורם קיבוץ הרצונות וכו׳, ענין משם יקבצך כמו שהוא ע״פ פנימיות התורה, ועי״ז יקויים הכתוב גם כפשוטו, אשר הקב״ה יקבץ את כאו״א מישראל בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

מקורות והערות


[1]פרשתנו (נצבים) ל, ד.

[2]ע״ח (הובא בנגיד ומצוה בתחלתו. נהר שלום בהקדמת רחובות הנהר בסופה) ומשנת חסידים (מס׳ חיוב הנשמות פ״א מ״ב). הובאו ונתבארו בלקו״ד ח״ד תשעא, א.

[3]שבת סג, א. וש״נ.

[4]פ׳ ראה יד, א.

[5]שמות ד, כב.

[6]שבת סז, א.

[7]פרשתנו שם, ג.

[8]ישעי׳ כז, יב.

[9]ריש פרשתנו (כט, ט-י).

[10]ל׳ הכתוב – יחזקאל לז, כב.

[11]ל׳ הכתוב – ואתחנן ו, ד.

[12]״שים שלום״ שבסוף תפלת העמידה. וראה תניא פל״ב.

[13]ראה זח״ג קנב, א.

[14]שערי תשובה (לאדהאמ״צ) ח״א בתחלתו.

[15]ע״ח שער (כו) הצלם פ״א. הובא בתניא פל״ז (מח, ב).

[16]ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.

[17]פרשתנו ל, טו.

[18]ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צו ז, ריש ע״ד.

[19]ראה תניא ספל״ג. ובכ״מ.

[20]ראה ביאוה״ז (לאדהאמ״צ) חיי שרה יב, ג ואילך. (הוספות) קלא, סע״ג ואילך. תו״ח חיי שרה קכו, ד. המשך תער״ב ח״א פל״ד (ע׳ נח). סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ שלב. סה״מ במדבר ח״א ע׳ כג. וש״נ.

[21]לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.

[22]סנהדרין לח, א.

[23]ראה תניא פכ״ד (ל, ב).

[24]גיטין נו, ב.

[25]סנהדרין מד, רע״א.

[26]וישלח לב, כט.

[27]שמואל-ב ז, כג. דברי הימים-א יז, כא.

[28]תניא שם (לא, א). אגה״ת פ״ה (צה, ב).

[29]ראה גם לקו״ת פ׳ ראה לב, סע״ג. שמע״צ פג, סע״ב.

[30]ישעי׳ ס, כא.

[31]ראה סה״מ תרס״ח ע׳ קפב.

[32]ראה עמק המלך שער תקוני התשובה ספ״ג – הובא באגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״א ע׳ קמז.

[33]סה״ש תרח״ץ ס״ע 262. תש״ג ע׳ 74 (לקו״ד ח״ג תכב, סע״ב). לקו״ש ח״א ס״ע 251-2. סד״ה והגדת לבנך די״א ניסן תשל״ה (סה״מ תשל״ה ע׳ 353). ועוד.

[34]הגש״פ פיסקא ברוך המקום.

[35]ע״פ שמואל-ב יד, יד. וראה שמו״ר פי״ד, יד. הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ה״ג. תניא ספל״ט. אגרות-קודש שם. וש״נ.

[36]שער (מב) דרושי אבי״ע פ״א.

[37]ברכות לד, ב. רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז ה״ד.

[38]ע״ז יז, א.

[39]זח״א קכט, סע״א-ב. וראה לקו״ש ח״כ ע׳ 86 הערה 5.

[40]סה״מ קונטרסים ח״ג ע׳ קד. תרצ״ז ע׳ 266 (קונטרסים ח״ב שצו, ב). וראה גם לקו״ת ר״ה סא, א. סג, ד. סה״מ תרל״ו ח״ב ע׳ שמז. ועוד.

[41]קידושין מט, ב. רמב״ם הל׳ אישות פ״ח ה״ה.

[42]אור זרוע סי׳ קיב. לקו״ת דברים א, ב.

[43]ראה רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ב. ולהעיר מלקו״ש חי״ז ע׳ 197 ואילך. (חל״ח) נשא תש״נ ס״ב ובהערה 31 שם.

[44]ראה רמב״ם ריש הל׳ תשובה.

[45]בכ״ז – ראה סהמ״צ להצ״צ לח, ב.

[46]שעהיוה״א פ״א.

[47]חסר קצת. המו״ל.

[48]חגיגה ט, א.

[49]רמב״ם הל׳ תשובה פ״ג הי״ד. וראה ירושלמי פאה פ״א ה״א. סנהדרין פ״י ה״א. רי״ף ר״ה סי׳ תתקלט. ז״ח בראשית יט, ב.

[50]ספ״ז.

[51]שערי תשובה (לאדהאמ״צ) חלק שני חינוך מב, ד. וראה גם שם חלק ראשון שער התפלה נד, ד. סה״מ תרנ״ב ס״ע עא-ב. פר״ת ע׳ פא.

[52]ראה גם מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ריש ע׳ לט. שערי תשובה שם שער התשובה ו, ג. אוה״ת יוהכ״פ ס״ע א׳תקסט. סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ רסו.

[53]״היום יום״ כה תמוז. סה״מ מלוקט ח״א ע׳ צג. וש״נ.

[54]לקו״ת פ׳ ראה לב, ריש ע״ב.

[55]ל׳ הכתוב – תולדות כה, כז.

[56]טושו״ע או״ח (ובהוספה לשו״ע אדה״ז להר״נ מדובראַוונאַ) סתקפ״א ס״א.

[57]שו״ע שם ס״ג. מג״א שם סקי״ד. הוספה לשו״ע אדה״ז שם בסוף הסימן. לקו״ש חכ״ד ע׳ 223. וש״נ.

[58]הל׳ תשובה שם ה״ד.

[59]עמוס ג, ו.

[60]הובא בלקו״ת ר״פ תצא (ובכ״מ) בשם הזהר. וראה זהר ח״א רמ, ב. ח״ג רמג, א (ברע״מ). תקו״ז תי״ג (כט, ב).

[61]ראה שו״ע אדה״ז או״ח סנ״ח ס״א.

[62]שמואל-א טו, ד. וראה לקו״ת האזינו עב, ב. מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ד ס״ע א׳קעד-ה. לעיל ח״א ע׳ קכג. קעז. ריד. רכח. רנה. ועוד.

[63]זח״ג רלו ב (ברע״מ). מאמרי אדהאמ״צ ויקרא ח״ב ע׳ תשמא. וש״נ.

[64]מאמרי אדהאמ״צ שם.

[65]פע״ח שער (כט) הלולב פ״א. תו״א שמות נ, א ואילך. לקו״ת ר״ה סב, ג. ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך יעקב סמ״ה (ע׳ א׳קא ואילך). מאמרי אדהאמ״צ שם ח״א ס״ע צה. וש״נ.

[66]ראה זהר ח״ב קיט, א. ח״ג לג, א. פע״ח שער (ז) הק״ש פ״ב. ב״ח או״ח ר״ס ס״א. ועוד. וראה תו״א וישב כט, ב. לקו״ת פ׳ ראה כה, א. אוה״ת תרומה ע׳ א׳שסז. בהר (כרך ב) ע׳ תריב. (כרך ד) ע׳ א׳קמא. וש״נ.

[67]ראה סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ קסו. וש״נ.

[68]ראה זח״ג עג, א.

[69]ראה סה״מ תרנ״ז ס״ע כח בשוה״ג. ה׳ש״ת ע׳ 61 בהערה.

[70]שערי תשובה חלק שני שם סב, ג-ד.

[71]סנהדרין כד, א. וראה שערי אורה שער החנוכה כב, ב ואילך. המשך תרס״ו ע׳ צ ואילך. סה״מ תש״ח ע׳ 121 ואילך. ועוד.

[72]איכה ג, ו.

[73]ראה שבת לג, סע״ב.

[74]ראה נדרים פא, א. ב״מ פה, ריש ע״ב. ר״ן נדרים שם. ב״ח לטואו״ח סמ״ז. וראה סה״מ ויקרא ע׳ יט ובהנסמן שם הערה 51.

[75]סנהדרין צג, ב.

[76]שמואל-א טז, יח.

[77]זח״ג קכד, ב (ברע״מ).

[78]סימן כו.

[79]ואתחנן ו, ה.

[80]שם, ז.

[81]שם, ח.

[82]נתבאר הדמיון דב׳ הענינים שבתורה לב׳ הענינים שבתפילה – חסר. המו״ל.

[83]המשך תרס״ו ע׳ תקכב. כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סקט״ז (צט, ריש ע״ב). וש״נ.

[84]ירמי׳ ט, יא.

[85]פרשתנו שם, ב.

[86]שבת קד, א. יומא לח, סע״ב. ע״ז נה, א. מנחות כט, ב.

[87]ראה אוה״ת פרשתנו ע׳ א׳ריח.

[88]ראה ב״מ לח, א.

 

תגובות

פרסום תגובה חדשה

test email