בס״ד. ש״פ נצבים-וילך, כ״ג אלול ה׳תשל״ב

אתם נצבים היום כולכם גו׳ ראשיכם שבטיכם גו׳ טפכם נשיכם גו׳ לעברך בברית גו׳[1], ומבואר בזהר[2] שמונה כאן עשר דרגות בבני ישראל, חמש בפסוק הראשון וחמש בפסוק השני, שהם ב׳ דרגות כלליות, זו למטה מזו[3]. וצריך להבין, דמכיון שכבר אמר בתחילת הכתוב אתם נצבים גו׳ כולכם, א״כ למה פרט גם חמש הדרגות התחתונות, טפכם נשיכם גו׳, כיון שכולם נצבים ביחד. גם צריך להבין, למה נקט הכתוב בלשון אתם נצבים דוקא, ובפרט שמצינו לשון זו בתורה לענין דבר בלתי רצוי, כמ״ש[4] ודתן ואבירם יצאו נצבים גו׳. גם צריך ביאור, דהנה ענין זה שכל ישראל נצבים כולם יחד לאחדים כאחד שייך לענין אהבת ישראל, ואהבת לרעך כמוך[5], וא״כ למה כתיב אתם נצבים גו׳ לפני הוי׳ אלקיכם דוקא, דמשמע שזה מקושר עם זה שנצבים היום לפני הוי׳ אלקיכם, והרי מפורש בתניא[6] שענין אהבת ישראל בא מזה שכולם מתאימות ואב אחד לכולנה, והיינו מצד הנשמות עצמן, וא״כ למה יש צורך שיהיו נצבים לפני הוי׳ אלקיכם. ועוד, מהו אתם נצבים היום, הרי החיוב דאהבת ישראל הוא בכל הזמנים, ומהו ענין היום דוקא. גם צריך ביאור מה שמסיים החלוקה הראשונה (בפסוק הראשון) כל איש ישראל, דלכאורה חוזר בזה על מ״ש בתחילה כולכם. והנה בפירוש רש״י על לעברך בברית הוי׳ אלקיך איתא, שכך היו כורתי בריתות עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתיים כמו שנאמר[7] העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. ולכאורה צריך להבין, דלאו רישא סיפא, דזה שעושים מחיצה מכאן ומחיצה מכאן הרי המחיצות הם שני דברים נפרדים ורק שהעוברים ביניהם כורתים ברית ביניהם להתאחד, משא״כ בכתוב העגל אשר כרתו לשנים הרי העגל הוא מציאות אחת שחותכים לשנים. ומשמע מזה שיש שתי דרגות בברית זה. וצריך להבין הענין בזה.

אך הענין הוא, דהנה כתוב זה מדבר משבחם של ישראל שהם מושרשים בעצמותו ומהותו ית׳, שהרי הנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, כדאיתא בתניא[8], ולפי תורת הבעש״ט[9] שהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו מובן, שכיון שהנשמה היא חלק מן העצם, הרי על ידו נתפס העצם כולו. וזהו ענין אתם נצבים, דאיתא במדרש[10] שזהו כמו שבמלאכים נאמר[11] שרפים עומדים ממעל לו שכך גם בנשמות נאמר אתם נצבים היום, והרי ענין שרפים עומדים ממעל לו היינו שהם עומדים למעלה משם אדנ-י וכו׳, וכך ישראל מושרשים למעלה מכל המדריגות, ולמעלה גם מהשרפים העומדים ממעל לו. וזהו גם לשון נצבים המורה על עמידה בתוקף כמ״ש[12] והנה קמה אלומתי וגם נצבה, היינו עמידה בתוקף, וע״ד מ״ש במלכים[13] ניצב מלך, היינו שהעמידה היא בתוקף כמו המלך, לא כמו עבד שעמידתו אינה בתוקף שהרי הוא כפוף לרבו, אלא כעמידה של מלך שהוא בן חורין שהיא עמידה בתוקף. וכן הוא גם פסק ההלכה שהמלך צריך להיות תמיד במצב של תוקף וכבוד, מלך ביפיו תחזינה עיניך[14] ואין רואין אותו בבית המרחץ[15] וכו׳. וזהו גם מה שאומר אתם נצבים היום דוקא, דענין היום מורה על הנצחיות שבישראל, וכדאיתא במדרש[16] על הכתוב דמה היום חוזר ומאיר אף ישראל עתיד להאיר להם, היינו שאור היום אין לו הפסק (וכמבואר בגמרא סוטה[17] ההפרש בין אור היום לאור הנר והאבוקה, שאור הנר והאבוקה יש לו הפסק ואור היום אין לו הפסק[18]).

וזהו אתם נצבים היום כולכם לפני הוי׳ אלקיכם, דהכוונה כאן היא לענין זה מה שישראל מושרשים בהעצמות, לפני הוי׳ אלקיכם. וענין זה הוא בגלוי היום דא ראש השנה[19], שבראש השנה הרי כולם נסקרין בסקירה אחת[20], וכלשון הפייט[21] וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון. דמצד סדר ההשתלשלות הרי יש התחלקות הזמן, היינו ההתחלקות בין ימות החול ויום השבת, וההתחלקות דכל יום ויום אשר כל יומא ויומא עביד עבידתי׳[22], ובכללות יותר יש שית אלפי שנין ונו״ן אלפים יובלות וכו׳, אבל מצד מחשבה הקדומה דא״ק הרי הכל נסקרים בסקירה אחת[23]. וזהו ענין ראש השנה שבו היא נקודת החיות הכללית שמצדה כל הפרטים הם באופן דנקודה כללית, ולכן כל ישראל הם בשוה. וזהו מה שמסיים בכתוב כל איש ישראל, היינו שהיא מעלה גדולה ביותר, וע״ד פירוש הרב המגיד[24] בכתוב[25] כל איש אשר ידבנו לבו, דכל איש הוא ע״ד מה שאמרו רז״ל[26] דאשכול הוא איש שהכל בו, וכן גם מ״ש כאן כל איש ישראל מורה על מעלה עליונה ביותר, איש שהכל בו.

אמנם ענין זה שבישראל ששרשם הוא בעצמותו ית׳ יכול להיות בהעלם, וכדי שיתגלה כח זה שבישראל ירדה הנשמה למטה להיות ירידה לצורך עלי׳. וכמבואר בתניא[27] דהעולמות העליונים הרי להם ירידה מאור פניו ית׳, כי כל גילוי הוא ענין של ירידה, ותכלית הכוונה היא לאשתאבא בגופא דמלכא[28], שזה נעשה דוקא ע״י הירידה לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וכמשל הידוע מבן המלך, שדוקא ע״י שהולך למרחקים מתגלה בו מעלתו והקשר העצמי שלו עם אביו המלך, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס״ו[29]. ובפרטיות יותר בעולם הזה גופא הרי זה ע״י מעשה המצוות דוקא, דגדול לימוד שמביא לידי מעשה דוקא[30], ואתכפיא סטרא אחרא[31] ואתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא[32] וכו׳.

ובזה יובן מ״ש כאן לשון נצבים דוקא הרומז גם לענין ודתן ואבירם יצאו נצבים, כי גילוי מעלת ישראל היא דוקא ע״י הירידה לעולם כזה שיש בו מציאות של דתן ואבירם יצאו נצבים, שבו פועלים ענין אתכפיא ואתהפכא כו׳, שזה מגלה שורש הנשמות שבעצמות. וזהו גם הטעם שממשיך בכתוב בפסוק השני ומונה את הדרגות התחתונות שבישראל, כי תכלית הכוונה והעילוי היא דוקא ע״י הפעולה בהם. דטפכם הם קטנים שאין להם דעת, נשיכם היינו בחי׳ מקבל כמאמר[33] איזו אשה כשרה העושה רצון בעלה, וכן וגרך אשר בקרב מחניך, הרי ענין הגר הוא שהוא מקבל מזה שגר אצלו. וכן חוטב עציך ושואב מימיך מורה על דרגות תחתונות כמבואר בלקו״ת[34]. אך דוקא ע״י שכוללים גם דרגות אלו שבישראל, הרי ירידה זו היא לצורך עלי׳ כנ״ל. ובזה יובן גם מ״ש רש״י ב׳ אופנים לכאורה בענין הברית, כי שלימות הברית באה ע״י שבתחילה נמצאים בעולם כזה שיש מציאות של דברים נפרדים, כמו שתי מחיצות שהם דברים נפרדים, וע״י שפועלים גם במצב כזה ענין של אחדות, הרי זה מביא אח״כ לדרגא הב׳ שהיא הדרגא הנעלית יותר בברית, גילוי התאחדות הנשמה בעצמותו ית׳, כמו שכורתים דבר א׳ לשנים, וכמארז״ל[35] על הפסוק[36] אחותי רעיתי יונתי תמתי, תמתי תאומתי, וכפירוש הרב המגיד[37] הידוע על הפסוק[38] עשה לך שתי חצוצרות, חצוצרות הם שני חצאי צורות, שישראל והקב״ה הם כביכול כמו שני חצאי צורות, ובחצוצרות שניהם מתאחדים להיות דבר אחד.

וזהו כללות ענין אתם נצבים היום כולכם לפני הוי׳ אלקיכם, דהיינו הנקודה הכללית שלמעלה מסדר ההשתלשלות הכוללת את כל הדרגות, שענין זה שייך לראש השנה, ומזה נמשך אח״כ למען הקים אותך היום לו לעם[39], עד שנמשך להיות כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בבני חיי ומזוני רויחי, ועד להנקודה העיקרית, שמשיח יבנה בית המקדש במקומו[40] ויקויים מ״ש בפרשתנו[41] משם יקבצך הוי׳ אלקיך ומשם יקחך, וכמ״ש[42] ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, כפרש״י[43] שהקב״ה אוחז כל אחד מישראל בידיו כו׳, בקרוב ממש.

מקורות והערות