פרשת נח – אלה תולדות נח נח איש צדיק

יום ראשון ה׳ כסלו ה׳תשע״ז
אלה תולדות נח נח איש צדיק. פירותיו של צדיק הם המצוות. וזהו מה שועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, שכל אחד מישראל יש לו חלק לעולם הבא (ירשו ארץ) ע״י שמקיימים את העולם, שענין זה הוא ע״י קיום המצוות.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. אור ליום ועש״ק פ׳ נח, ד׳ מרחשון ה׳תשל״ז

 

אלה[1] תולדות נח נח איש צדיק גו׳[2], וממשיך בכתוב שנצטוה בא גו׳ אל התיבה גו׳[3] ומונה את פרטי התיבה שלוש מאות אמה אורך התיבה חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה גו׳ ואל אמה תכלנה מלמעלה גו׳[4]. והנה כל עניני התורה הם נצחיים, שהרי התורה היא נצחית[5], ומזה מובן שגם ענינו של נח הוא נצחי ושייך בעבודת האדם בכל דור ודור, וכיון שהתורה כללות ופרטות נאמרה[6], הרי ענין זה הוא (לא רק בכל דור כי אם גם) בעבודת האדם בכל שנה ושנה. ויובן זה בהקדם מאמר הזהר[7] [המובא בדרושי רבותינו נשיאינו על הכתוב[8]] ר׳ חייא פתח ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ[9] [והיינו שמפרש שמ״ש נח איש צדיק קאי על כל אחד מישראל ועל כל עם ישראל], תא חזי כל ישראל אית להו חולקא לעלמא דאתי[10], מאי טעמא, בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עלי׳ כו׳, ולא עוד דאיקרון צדיקים מנלן, מיוסף דנטיר ברית זכה ואקרי צדיק. דכמו שיוסף נקרא צדיק ע״ש ששמר את הברית, הנה עד״ז הוא אצל כ״א מישראל שנקראים צדיקים (כנ״ל דועמך כולם צדיקים) מצד שמירת הברית. ומשום זה (דועמך כולם צדיקים, מצד שמירת הברית) לעולם ירשו ארץ, כי ענין הברית הוא בחי׳ צדיק יסוד עולם[11], ספירת היסוד, שעל ידה הוא קיום העולם, ולכן כיון שישראל שומרים את הברית, הרי הם מקיימים את הארץ, ולכן גם יורשים את הארץ (לעולם ירשו ארץ) וכנ״ל (בזהר) דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. והנה מהמשך הענין משמע, שאע״פ שישראל מצד עצמם כבר עומדים במעלת צדיק (וכנ״ל דהכתוב קאי על כל א׳ מישראל), ועד שהם בתכלית העילוי שע״ז נאמר נח נח ב״פ, ואיתא ע״ז במדרש[12] שהוא נייחא בכפליים, שבזה נכלל (כמו שמפרט שם הפרטים) העילוי דנייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, אמנם אעפ״כ עדיין אין זה מספיק, וצריך להיות עוד הענין דבא אל התיבה. ומובן ג״כ דפעולת התיבה יובן ע״י הביאור בפרטי עניני התיבה שהיתה שלוש מאות אמה ארכה וחמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה ו(כל זה) באופן דואל אמה תכלנה מלמעלה. וגודל עילוי פעולת התיבה הוא גם כפשוטו [דאין מקרא יוצא מידי פשוטו[13]], שע״י התיבה ניצלו מהמבול, ועי״ז הי׳ אח״כ כמ״ש [בשיעור היום דיום חמישי[14]] את קשתי נתתי בענן גו׳ שהוא ענין נעלה ביותר, וכדאיתא ע״ז[15] את קשתי כו׳ דבר שהוא מוקש לי, ומבואר בכמה מקומות[16] דמוקש לי הכוונה לעצמות ומהות ב״ה. ועוד שהקשת הוא סימן (ושייך) לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, וכדאיתא בזהר[17] (ומבואר בארוכה בכמה מקומות)[18], דכאשר יתחזי האי קשת בעלמא מתקשטא בגווני נהירין כו׳ צפי לי׳ למשיח, שאז יהי׳ העולם בשלימותו ומילואו למעלה יותר מכמו שעולם על מילואו נברא[19].

 

וביאור הענין הוא (כמבואר במאמרים בארוכה) 8, דהנה קיום העולם הוא ע״י שמירת הברית (כנ״ל), ובאותיות הקבלה[20] זהו מ״ש[21] ותקם את דבריך כי צדיק אתה, דדבריך קאי על ספירת המלכות בכללותה, שעל ידה הוא התהוות כל סדר ההשתלשלות וכמ״ש[22] בדבר הוי׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, וכי צדיק אתה קאי על ספירת היסוד. וזהו ותקם את דבריך כי צדיק אתה, דבכדי שיהי׳ ותקם את דבריך (הקיום דספירת המלכות) הוא ע״י כי צדיק אתה (ספירת היסוד), והיינו שספירת המלכות מקבלת כל עניני׳ מספירת היסוד. ועד״ז הי׳ אצל נח, שע״י נח איש צדיק (ספירת היסוד) הי׳ קיום כל הארץ, וכן הכריתת ברית על קיום כל הארץ וכמ״ש [בשיעור חומש דהיום[23]] ואני הנני מקים את בריתי אתכם וגו׳ ואת כל נפש החי׳ אשר אתכם וגו׳ לכל חית הארץ, ועד״ז נמשך ג״כ בעבודת כאו״א בכל דור ודור ובכל שנה ושנה.

 

וכללות הנקודה בזה היא, דהנה ענינו של נח (בחי׳ נייחא, כנ״ל) הי׳ לתקן מה שחיסר אדם הראשון[24] ע״י חטא עץ הדעת. ומזה מובן ג״כ, שמכיון שכל עניני עשיות האדם הם בכדי לשמש את קונו[25], והיינו לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים[26] בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו[27], ובפרט כמו שהוא לאחרי חטא עץ הדעת, הנה ע״י שכאו״א מתקן חלקו בעולם הרי הוא מתקן גם החסרון דאדם הראשון (חטא עץ הדעת), ועי״ז מתקן גם חלקו בנשמת אדם הראשון שהי׳ כולל כולם, דיש שהוא תלוי בראשו של אדם וכו׳[28], וכמבואר בכתבי האריז״ל[29], הובא במצות אהבת ישראל[30]. אמנם לאחרי זה צ״ל עוד הענין דבא אל התיבה גו׳.

 

והענין הוא, דהנה כללות ענין הנייחא אינו ענין העבודה, כי אם ענין המנוחה. ומ״ש במדרש נייחא בכפליים, היינו (כמבואר בארוכה בכמה מקומות)[31] ב׳ בחינות במנוחה. א׳ מנוחה הבאה לאחרי העבודה ומצד העבודה, וב׳ מנוחה הבאה לאחרי המנוחה הבאה לאחרי העבודה. וכללות ענין ב׳ בחינות אלו הוא בשבת, דשבת ענינו מנוחה וכמארז״ל[32] מה הי׳ העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה, ובו ב׳ בחינות, שע״ז קאי מה שאמרו רז״ל[33] אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין, דב׳ שבתות היינו ב׳ בחינות שבת (מנוחה) בשבת עצמו (וגם ענין זה קשור עם הגאולה האמיתית והשלימה). ושבתות (מנוחות) אלו צריכים להיות כהלכתן דוקא, והיינו שצריכים להיות בבחי׳ הליכה. דהנה יש ב׳ בחינות הליכה, וכמ״ש[34] והתהלכתי בתוככם [שזהו מאמר הקב״ה לכל א׳ מישראל ולכללות בנ״י] ומבואר בהדרושים על הכתוב[35] שוהתהלכתי קאי (בכללות) על ב׳ אופני הליכה, הליכה מלמעלה למטה והליכה מלמטה למעלה. ומכיון שהאתערותא דלתתא צ״ל מעין האתערותא דלעילא, לכן גם כללות עבודת האדם היא בב׳ בחינות הליכה אלו. ההליכה מלמעלה למטה היא ע״י התורה, שענינה המשכה מלמעלה למטה, וכמ״ש[36] ואשים דברי בפיך, וההליכה מלמטה למעלה היא ע״י הצדקה, שעל ידה מגביהים כל הענינים הגשמיים, וכמ״ש[37] וצדקה תרומם גוי. [וב׳ בחינות הליכות אלו (תורה וצדקה) הם גם הקדמה לגאולה האמיתית והשלימה, וכמ״ש[38] ציון במשפט (תורה[39]) תפדה ושבי׳ בצדקה, וכמו שנת״ל במאמרים שלפני זה[40]]. וזהו ג״כ אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתם, שע״י עבודת האדם בבחי׳ ההליכה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה (כהלכתן), הנה עי״ז ממשיכים ג״כ ב׳ בחינות שבת (מנוחה) באופן כזה, בחי׳ מנוחה מלמטה למעלה ובחי׳ מנוחה מלמעלה למטה.

 

והנה ב׳ שבתות (מנוחות) אלו הם (כמבואר בהדרושים[41] על מארז״ל אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות כו׳) בחי׳ מעלי דשבתא ויומא דשבתא. דמעלי שבתא, כמו שהוא בפשטות, הוא המנוחה שלאחר העבודה בששת ימי המעשה, ויומא דשבתא הוא המנוחה שלאחרי המנוחה דמעלי דשבתא, והיינו המנוחה שביום השבת. וכללות הביאור שבב׳ שבתות כהלכתן הוא, שבחי׳ מעלי דשבתא (המנוחה שלאחר העבודה) הו״ע המנוחה שבבחי׳ ממלא כל עלמין. דבששת ימי המעשה העבודה היא בבחי׳ ממלא כל עלמין ובעניני ממלא כל עלמין, ולאחרי זה הו״ע המנוחה. ובחי׳ המנוחה דיומא דשבתא (מנוחה שלאחרי המנוחה) הוא בחי׳ המנוחה שמצד בחי׳ סובב כל עלמין. ובזה עצמו ישנה עוד בחינה, וכמו שנת״ל[42] ש(נוסף על בחינות ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין כמו שהם בפני עצמם) ישנו ג״כ חיבור בחי׳ ממלא כל עלמין בסובב כל עלמין, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו[43], שע״י חיבור זה נמשך מבחינה נעלית ביותר, או (ענין הבחינה הג׳ שבזה הוא) ע״ד שנת״ל[44] שבבחי׳ סובב ישנו (לא רק בחי׳ סובב הפרטי, כי אם) גם בחי׳ סובב הכללי, ועד לבחי׳ סובב שלמעלה מגדר ממלא וסובב וכו׳. וזהו כללות ענין ב׳ בחינות נייחא, ב׳ הבחינות שבמנוחה כנ״ל. ותחילה הוא בחי׳ המנוחה דמעלי שבתא, שהוא בחי׳ המנוחה הבאה לאחר היגיעה ומצד היגיעה, ובכללות הו״ע ההליכה מלמטה למעלה, ואח״כ הוא המנוחה דיומא דשבתא, המנוחה שלאחרי המנוחה, שהו״ע ההליכה מלמעלה למטה.

 

וביאור הענין הוא בדוגמא לכמו שרואים באדם התחתון במלאכה כפשוטה, דאף שבעת המלאכה הנה בכדי שלא תהי׳ מלאכתו ברפיון ידיים צ״ל נמשך בפעולה שלו לא רק מכח העשי׳ כי אם מכל הכחות, גם מהמדות שבלב וגם מהשכל שבמוח ועד לכח התענוג, כמבואר בארוכה בדרוש להבין ענין תקיעת שופר ע״פ כוונת הבעש״ט[45], מ״מ בעת המלאכה כחות אלו הם בהעלם, ובגילוי הוא כח העשי׳ בלבד. משא״כ לאחר השלמת המלאכה, הנה אז המדות חוזרות ונכללות במקורן, ולמעלה יותר הנה השכל, המוחין, נכללים במקורם, ולמעלה יותר עד שגם כח התענוג חוזר ונכלל במקורו, ואז מאיר בגלוי ענין התענוג (שמתענג בעבודתו וכו׳). וזהו ההפרש בין שבת לששת ימי החול, דבששת ימי החול הו״ע הירידה מלמעלה למטה בבחי׳ עשי׳, משא״כ בשבת שנשלם ענין העשי׳ ומתחיל ענין המנוחה (בחי׳ מעלי דשבתא), שאז עולין כל הכחות למקורן, ובלשון הכתוב[46] וישבות גו׳ מכל מלאכתו אשר עשה גו׳, ועי״ז נמשך גילוי התענוג. דכללות ענין השבת הוא גילוי התענוג, אלא שבפרטיות במעלי שבתא הוא גילוי התענוג שמלמטה למעלה, בחי׳ התענוג שלאחרי העבודה, ולאחר שישנו תענוג זה נמשך בחי׳ תענוג ממקום עליון יותר, והוא גילוי התענוג שמלמעלה למטה, וקראת לשבת עונג[47]. וזהו ענין יומא דשבתא, בחי׳ התענוג הנמשך מלמעלה למטה. וביומא דשבתא עצמו ישנם בפרטיות ב׳ בחינות, בהב׳ זמנים שבו, דישנה בחי׳ יומא דשבתא (בבוקר) ובחי׳ רעוא דכל רעוין. וכללות ענין ב׳ בחינות אלו הוא כמבואר גם בהמשך דתרס״ו[48] בענין התענוג, דישנה בחי׳ התענוג השייך להרכבה, ולכן נקרא תענוג המורכב, ועי״ז באים אח״כ למעלה יותר, לבחי׳ תענוג הפשוט, בדוגמא להמבואר לעיל בארוכה בבחי׳ סובב כל עלמין, הבחינה שלמעלה מבחי׳ ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וגם למעלה מגדר שניהם, ואפילו למעלה מסובב הכללי ואפילו למעלה מגדר הסובב (הכללי). וזהו ענין ב״פ נייחא, בחי׳ נייחא מלמטה למעלה ובחי׳ נייחא שמלמעלה למטה (ובזה עצמו ב׳ בחינות).

 

והנה כל בחינות אלו שבבחי׳ נייחא ישנם גם אצל כל א׳ מישראל (וכפירוש הזהר דאלה תולדות נח (נייחא) קאי על כ״א מישראל), כיון שלכל א׳ מישראל יש חלק אלוקה ממעל[49], ועד שאומרים ע״ז[50] ממש. וכמבואר בארוכה בהדרושים[51] על מ״ש[52] אנכי הוי׳ אלקיך, שבשעה שאמר הקב״ה (אנכי) הוי׳ אלקיך, שהוי׳ יהי׳ אלקיך, כחך וחיותך[53], אז נמשכו כל הפרטים שבהד׳ אותיות דשם הוי׳, כולל גם הקוצו של יו״ד, אצל כל אחד מישראל באופן דכחך וחיותך, ומשום זה מבארים בהדרושים[54] איך שבכחות ועניני האדם ישנם כל פרטי ד׳ אותיות דשם הוי׳ כולל גם הקוצו של יו״ד, וכמובן ג״כ מביאור כ״ק אדמו״ר הזקן באגה״ת[55]. והנה איך אפשר להיות התחברות שם הוי׳ עם אלקיך, ועד שיומשך בבחי׳ (אלקיך ד)כחך וחיותך, הנה לזה מקדים הכתוב אנכי (הוי׳ אלקיך), שמצד בחי׳ אנכי מי שאנכי דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל[56] אפשר להיות שהוי׳ יומשך באלקיך, ועד שיומשך ג״כ בבחי׳ כחך וחיותך בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ועוד יותר, שיומשך בו גם בחי׳ אנכי עצמה. וזהו מה שנת״ל שאצל כאו״א מישראל ישנם ג׳ בחינות אלו (נייחא שמלמטה למעלה – ממלא כל עלמין, התענוג שלאחר השביתה מעבודה, וב׳ הבחינות שבנייחא שמלמעלה למטה – סובב כל עלמין, ומה שלמעלה מגדר ממלא וסובב, תענוג המורכב ותענוג הפשוט).

 

וזהו מה דאיתא בזהר ר׳ חייא פתח ועמך כולם צדיקים, דמ״ש אלה תולדות נח נח איש צדיק קאי על כל אחד מישראל (כנ״ל שאצל כל אחד מישראל ישנם כל הבחינות (בעבודה וכו׳) שבנייחא (נח)), ועי״ז (שהם במעלת צדיק) פועלים שיהי׳ קיום העולם, ובאותיות הקבלה ותקם את דבריך כי צדיק אתה (כנ״ל), ומשום זה שהם מקיימים את העולם לכן גם ירשו ארץ, העלמא דאתי, מה דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא10, בחי׳ עלמא דאתכסיא, ובספירות הוא ספירת הבינה.

 

וממשיך בזהר (שם)[57] ר׳ אלעזר אמר אלה בכל אתר פסל את הראשונים, תנינן מה כתיב לעילא בפרשתא דבראשית[58] ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד כו׳. דהראשונים קאי על מה שנאמר לפני זה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים, וע״י הענין דאלה תולדות נח נח איש צדיק פועלים שיהי׳ פסל את הראשונים. דענין הראשונים מצד עצמו הו״ע נעלה ביותר, ובפרט (כמבואר בזהר) דהראשונים קאי על מ״ש ונהר יוצא מעדן גו׳ (כנ״ל), אמנם ע״י שפועלים הענין דאלה תולדות נח נח איש צדיק, נמשך עילוי נעלה ביותר עד שבערך לעילוי זה (גם) הראשונים הם בבחי׳ פסול. וענין זה (דפסל את הראשונים) נעשה ע״י עבודת האדם, וכמובן ממה דאיתא במדרש[59] אלה תולדות נח כו׳ מה הן פירותיו של צדיק מצוות וכו׳ [ועד״ז בגמרא[60] מאי פירות מצוות], דמזה מובן שמ״ש נח איש צדיק (שעי״ז הוא פסל את הראשונים) היינו ענין המצוות (וכדאיתא גם בפירש״י על הכתוב).

 

וביאור הענין הוא57, דהנה ענין הראשונים הוא (כנ״ל) מ״ש ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והי׳ לארבעה ראשים וגו׳, וקאי על כל סדר ההשתלשלות, והיינו בריאת כל העולמות כולם. דהתהוותם הוא מבחי׳ החכמה, דכולם בחכמה עשית[61], וזהו ענין עדן, ומבחי׳ עדן נמשך בחי׳ נהר, שהיא בחי׳ המשכה שמחוץ לבחי׳ עדן (חכמה), ונהר יוצא (נמשך לחוץ) מעדן, בכדי שיהי׳ אפשר להיות מציאות עולמות. אמנם בכדי שיוכל להיות עבודת האדם בתכליתה ובשלימותה, אינה מספקת גם בחי׳ ההמשכה שמחוץ לעדן, ולזה צריך להיות עוד (כהמשך הכתוב) ומשם יפרד, שתבוא ההמשכה בבחי׳ פירוד, ובלשון הכתוב הוא מ״ש[62] נעשה גו׳ לשון רבים (בחי׳ פירוד), ואיתא ע״ז במדרש[63] כתוב והרוצה לטעות יטעה. דבהמשכת בחי׳ נהר (אע״פ שגם זה הוא בבחי׳ יוצא מעדן, כנ״ל) הרי עדיין היא בבחי׳ נהר לשון יחיד, משא״כ כשנמשך למטה יותר, ומשם, אז נעשה בחי׳ הפירוד (רבים). וכללות ענין הפירוד הוא מה שמתחלק לד׳ (ראשים), שהוא כללות ענין הד׳ עולמות (אבי״ע), דגם על עולם האצילות אפשר לומר ענין הפירוד, שהרי גם הוא נקרא עולם מלשון העלם והסתר[64], וכמבואר בכמה מקומות הענין בזה. אמנם אעפ״כ, גם בבחי׳ ומשם יפרד נמשך בחי׳ הנהר, והיינו דבחי׳ ההמשכה דנהר כמו שהוא יוצא מעדן מגעת וחודרת (און דאָס נעמט דורך) את העולם גם כמו שהעולם הוא בבחי׳ פירוד בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו, ועד שעל ידה נמשך כח העצמות. וכמובן מהמבואר באגה״ק[65] ד״ה איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, שהתהוות יש הגשמי הוא דוקא בכח העצמות שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, ובחינה זו היא למעלה גם מבחי׳ עדן ועאכו״כ מבחי׳ הנהר היוצא מעדן, ואעפ״כ נמשכת למטה ע״י בחי׳ נהר. דהנה נהר הוא בחי׳ יסוד אבא, ויסוד אבא קשור עם פנימיות אבא, ובבחי׳ פנימיות אבא מתלבשת ומתמסרת (טוט זיך אַריין און טוט זיך אָן און גיט זיך איבער) בחי׳ פנימיות עתיק, דפנימיות אבא פנימיות עתיק[66] (כמבואר בארוכה בכמה מקומות[67]), ובבחינה זו (פנימיות עתיק) הוא הענין דאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו, שעל ידו הוא התהוות הגשמי (כנ״ל). וע״פ תורת הבעש״ט[68] על הכתוב[69] לעולם הוי׳ דברך ניצב בשמים, הרי הדבר הוי׳ נמצא בבחי׳ ניצב מלך[70] (דברך ניצב) בכל ההתהוות כולה, גם בהתהוות יש הגשמי (וזהו מה שבחי׳ הנהר כמו שהוא בבחי׳ יוצא מעדן נמשך למטה, עד שעל ידו הוא התהוות יש הגשמי). והנה מזה שהדבר הוי׳, בחי׳ כח הפועל בנפעל, נמצא בתמידות בהנברא ובאופן כזה שהנברא אינו מציאות לעצמו כלל (כמבואר בדרושי כ״ק אדמו״ר מהר״ש[71]) מכיון שהנברא (מצד עצמו) הוא אין ואפס המוחלט וצריך להתחדש תמיד בכל רגע ורגע מעצמותו ית׳ שאין לו עילה וסיבה וכו׳, מובן גודל העילוי שבהיש הגשמי. כי אע״פ שאין תחתון למטה ממנו, הרי כל מציאותו הוא מעצמותו ית׳ שאין לו עילה וסיבה כפי שהוא מתלבש (ווי ער טוט זיך אָן) בספירת המלכות, בחי׳ דברך. והאדם ע״י עבודתו צריך לגלות ענין זה ע״י שמגלה בהיש (וואָס ער באַווייזט אין דעם יש) את בחי׳ האין של יש הנברא (האין המלובש בהנברא), וגם את בחי׳ האין של יש האמיתי (האין האמיתי), ועד שבא אל בחי׳ היש שקדם לאין, בחי׳ יש האמיתי שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח״ו שממנו הוא התהוות יש הגשמי.

 

וע״פ הנ״ל יובן המשך דברי הזהר, דלאחר שמפרש ר׳ חייא שהענין דאלה תולדות נח נח איש צדיק הוא מה שועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, שכל א׳ מישראל יש לו חלק לעולם הבא (ירשו ארץ) ע״י שמקיימים את העולם, שענין זה הוא ע״י קיום המצוות [דזהו אלה תולדות נח, פירותיו של צדיק מצוות, ומאי פירות מצוות], הנה בהמשך לזה אמר ר׳ אלעזר ואלה בכל אתר פסל את הראשונים. אע״פ שהראשונים הוא מה שמבחי׳ עדן נמשך בחי׳ נהר, ובבחי׳ ונהר יוצא (בלי פירוד), אמנם מהמשכה זו נמשך אח״כ ענין הפירוד, ומשם יפרד. אמנם ע״י עבודת ישראל בקיום המצוות (תולדות נח וגו׳), מגלים את בחי׳ יש האמיתי שהוא באין ערוך מבחי׳ עדן ונהר יוצא, ומשום זה גם הראשונים (ונהר יוצא מעדן גו׳) הם בבחי׳ פסול לגבי גילוי זה. וזהו ג״כ מה שנת״ל[72] במה שאמרו רז״ל[73] גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, שמעשה שמים וארץ הוא מאין ליש, מה דמשמיא מיהב יהבי[74] והוא מה שונהר יוצא מעדן גו׳ ומשם יפרד, ענין ההתהוות מאין ליש, ומעשה צדיקים [ועמך כולם צדיקים] הוא מיש לאין, וזה (מעשה צדיקים, ביטול היש לאין) הוא למעלה יותר ממעשה שמים וארץ, אע״פ שגם מעשה שמים וארץ הם גדולים, וכמארז״ל[75] הגדולה[76] זו מעשה בראשית.

 

וזהו מה שישראל מגלים את בחי׳ יש האמיתי המהוה את יש הנברא הוא הענין דואלה תולדות נח נח איש צדיק (כנ״ל), ומזה מובן שגם בענין זה יש ב׳ בחינות נייחא (תענוג). והענין הוא, דהנה כתיב[77] שוקיו עמודי שש, ואיתא במדרש[78] עמודי שש שהעמיד כל מעשה בראשית לששה ימים, וע״ז אומרים שנשתוקק ונתאוה הקב״ה לבראתו, שהענין דנתאוה הוא בחי׳ התענוג בהבריאה הנמשך מלמעלה למטה עד שנמשך ונתלבש בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו27(וזהו בחי׳ נייחא שמצד מלמעלה). אמנם צדיקים ע״י עבודתם [דזהו כל א׳ מישראל ע״י עבודתו בתורה ומצוותי׳], פועלים שיהי׳ גדולים מעשה צדיקים, שעושים דירה לו ית׳ בתחתונים. שע״י שממלא שליחותו, כבדו את המצוות שהם שלוחי[79], עושים דירה לו ית׳ בתחתונים, שהמטה הוא כמו שהוא למטה ואעפ״כ נתעלה (ע״י עבודת ישראל) באופן נעלה ביותר, עד שהוא בבחי׳ דירה לו ית׳ בתחתונים, שנמשך לשם בחי׳ הנייחא שלמעלה (הענין דנתאוה) (שזהו בחי׳ נייחא הב׳).

 

אמנם גם זה עדיין אינו שלימות העבודה. דשלימות העבודה היא דוקא עבודה פרטית ובפרטי פרטיות, ואע״פ שתולדותיהם של צדיקים הו״ע המצוות (כנ״ל), אמנם ענין המצוות כמו שהם מצד בחי׳ נח (אינו ענין המצוות בבחי׳ עבודות פרטיות, כי אם) הוא כמו ענין השבת (דענינו של נח הוא בחי׳ נייחא, ענין השבת, כנ״ל). דענין השבת אינו עבודה פרטית, כי אם כמ״ש[80] ויכולו השמים והארץ וכל צבאם גו׳, שאז העבודה היא בבחי׳ כליון[81], ועד לכמו שהוא לפירוש השני81דויכולו מלשון תענוג וחמדה, דזהו מה שאומרים על שבת חמדת ימים אותו קראת[82], ואין זה שלימות העבודה כי אם דוקא כשהעבודה היא בפרטיות ובפרטי פרטיות. וע״ד כמו שהוא בבחי׳ שנה, שבראש השנה כל הענינים הם באופן כללי, ולכן נאמר על ראש השנה[83] אתם נצבים היום כולכם לפני הוי׳ אלקיכם[84], ועד״ז ביום הכיפורים כל הענינים הם בבחי׳ כללות בבחי׳ אחת בשנה[85], ועד״ז בעשרת ימי תשובה הוא גילוי בחי׳ יחידה שבנפש, וכמבואר[86] בפירוש מארז״ל[87] כאן ליחיד דהיינו בבחי׳ יחידה, ועדיין אין זה תכלית השלימות, ואפילו כמו שנמשך בחג הסוכות הוא בבחי׳ מקיף עדיין, ותכלית השלימות הוא ההמשכה דשמיני עצרת שאז הוא קליטת ההמשכה ובאופן כזה שיומשך בהשבעה חדשים עד שביעי של פסח, שאז הוא לידת וגילוי הנשמה לכל פרטי׳ ברמ״ח אברים ושס״ה גידים[88]. ומזה מובן גם בעבודת האדם, שמהעבודה בבחי׳ יחידה שבנפש צ״ל נמשך אח״כ בעבודה פרטית, בהעבודות דבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך[89]. ועד שיומשך ג״כ ב(מעשה) וקשרתם לאות על ידך[90], ואח״כ יומשך בוכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך[91], והיינו בחלקו בעולם, ועי״ז דוקא נעשה השלימות בההתחלה דשמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד[92], העבודה שבבחי׳ אחד. וזהו ג״כ מה שלאחר תכלית השלימות שבבחי׳ נח (כנ״ל בארוכה) עדיין אין זה מספיק וצ״ל עוד הענין דבא אל התיבה, היות וצריך להמשיך הבירור בכל הפרטים. והענין בעבודה הוא, דענין התיבה (בעבודת האדם) הוא כפירוש הבעש״ט עה״פ בא אל התיבה[93], שכל אחד מישראל צריך להיכנס בתיבות התורה והתפילה, ועי״ז נעשה אח״כ הענין דתחתיים שניים ושלישיים בכל פרטי העולמות והעבודה, כמבואר בארוכה בדרושים על הכתוב[94].

 

והנה ע״י שהיית נח בתיבה י״ב חודש, פעל תכלית שלימות הבירור בכל הפרטים ופרטי פרטים, וכמבואר בארוכה בכמה מקומות[95] שיש ג׳ אופני עיבור, העיבור לשבעה חודשים, והעיבור לתשעה חדשים והעיבור די״ב חודש. דמצד העיבור לשבעה חדשים, עיקר העבודה היא מצד הנשמה, וכמו אצל משה רבינו שהעיבור שלו הי׳ לז׳ חדשים[96] (כמבואר במדרשי חז״ל בכמה מקומות[97]) היתה עבודתו (לא מצד גופו, כי אם) מצד נשמתו, משא״כ מצד העיבור לי״ב חודש נעשה הבירור גם בהגוף, וכמו שהי׳ אצל אליהו הנביא (שהעיבור שלו הי׳ לי״ב חודש), שהגוף שלו הי׳ מבורר בתכלית[98]. וזהו א׳ הביאורים בהחילוק שבין משה רבינו לאליהו, שמשה רבינו הניח גופו ביצירה ועלה למעלה[99], משא״כ אליהו הנביא עלה בגופו בסערה השמימה[100]. ומזה מובן ג״כ בנוגע לשהיית נח בתיבה י״ב חודש, שעי״ז נעשה הבירור בכל הפרטים. [ומה שאצל נח הי׳ צריך להיות תכלית שלימות הבירור די״ב חודש דוקא, הוא משום שענין ועבודת נח קשור עם הגאולה האמיתית והשלימה (כנ״ל), שאז יהי׳ תכלית שלימות העולם27, ולכן הי׳ צ״ל אצלו תכלית שלימות הבירור], ועד״ז צ״ל גם בעבודת כל א׳ מישראל, כי מכיון שמבאר בזהר (כנ״ל) דמ״ש נח איש צדיק קאי על ועמך כולם צדיקים, מובן שגם בעבודת כל א׳ תכלית עבודתו היא שיהי׳ תכלית שלימות הבירור של כל פרט, ואפילו חיצוניות הפרט, עד שהגוף וכל עניני הגוף יהיו בתכלית הבירור והזיכוך והשלימות כמו שהי׳ אצל גופו של אליהו הנביא.

 

והנה הנתינת כח לעבודה זו, [שאף שבחי׳ נח היא בתכלית השלימות, בבחי׳ נח ב״פ (שזהו ענין ב׳ ההליכות שבעבודת אדם התחתון שעל ידן ממשיך בערך לזה מלמעלה ב׳ ההליכות דוהתהלכתי בתוככם, כנ״ל), ואעפ״כ אין זה מספיק וצ״ל עבודה נעלית יותר, העבודה דבא אל התיבה, בכדי שיומשך עילוי זה בפרטים ובפרטי פרטים] היא כמו שממשיך בכתוב דשלוש מאות אמה אורך התיבה (וכנ״ל בהתחלת המאמר שע״י הבנת פרטי התיבה יובן פעולת התיבה). והענין הוא, דכללות ענין מספר שלושה הו״ע הג׳ קוין שעליהם העולם עומד[101], ומספר שלושה כמו שהוא בעשיריות (שלושים) הוא בחי׳ המוחין, שהם ג׳ מוחין וכל אחד כלול מעשר הרי זה שלושים, וזהו ענין מה שהתיבה היתה שלושים אמה קומתה[102]. וישנה בחי׳ שלימות נעלה יותר, והוא כמו שבחי׳ שלוש היא בבחי׳ מאות (שלוש מאות), דמאה הוא בכתר, וכמבואר בארוכה בהדרושים[103] דויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים[104] דאיתא בזהר[105] דבחי׳ מאה הוא סתימא דכל סתימין, בחי׳ הכתר. ובבחי׳ הכתר עצמה כמה מדריגות, וכמו שנת״ל בבחי׳ סובב כל עלמין [שזהו ג״כ כללות ענין הכתר, בחי׳ הסובב, וכא׳ הפירושים[106] בתיבת כתר שהוא מלשון מכתיר והיינו סביב סביב] שבה כמה דרגות, הנה עד״ז הוא בבחי׳ הכתר, ובחי׳ שלוש מאות היינו בחי׳ המוחין כמו שהם בכתר, ומבחינה זו נמשך הנתינת כח להעבודה דבא אל התיבה. אמנם בתיבה ישנה בחינה נעלית יותר, וכנ״ל דגם בכתר כמה בחינות, והוא מה שממשיך לאחרי זה ואל אמה תכלנה מלמעלה. דהנה אל אמה גו׳ היינו אמה אחת (לשון יחיד), והוא בחינה בכתר שלמעלה גם מבחי׳ שלוש מאות אמה [שגם בחינה זו היא בחינה נעלית בבחי׳ הכתר, וכנ״ל שהוא בחי׳ המוחין שבכתר]. ובחינה זו הוא בבחי׳ תכלנה מלמעלה, תכלנה מלשון שלימות ומלשון כליון (כנ״ל בב׳ הפירושים שבויכולו), שמצד בחינה זו (גם) בחי׳ שלוש מאות אמה היא בבחי׳ כליון בבחי׳ אמה אחת (לשון יחיד), ומצד בחינה זו אפשר להיות אח״כ ההמשכה למטה, וכפירוש רבותינו נשיאינו[107] בתיבת אמ״ה, שהוא ר״ת אלקינו מלך העולם, ונעשה שלימות הבירור די״ב חודש, עד שגם בחי׳ החיצוניות שבחיצוניות יהיו בתכלית השלימות והזיכוך והבירור.

 

וזהו ג״כ מה שמבואר בארוכה בהמשך וככה[108] שג׳ הענינים דסוכה תיבת נח ולעתיד לבוא שייכים זה לזה (שכולם ענינם שלום). דענין הסוכה הוא בדוגמא לתיבת נח, ובהסוכה צ״ל תשבו כעין תדורו, שצריך ליכנס בתוך הסוכה עם כל עניניו שעושה בביתו במשך כל השנה כולה[109]. אמנם תיבת נח היא בבחינה נעלית יותר, שבה הי׳ בדוגמא למה שיהי׳ לעתיד לבוא (שאז יהי׳ וגר זאב עם כבש גו׳ לא ירעו ולא ישחיתו גו׳[110], ועד״ז הי׳ בתיבת נח) שכל הבהמות והחיות היו בתוך התיבה ולא הזיקו זו לזו[111]. ולעתיד לבוא יהי׳ כמ״ש וגר זאב עם כבש גו׳ ולא ירעו ולא ישחיתו באופן של קביעות. והענין הוא, דהסוכה היא בחי׳ מקיפים דחיצוניות בינה, ותיבת נח הי׳ מבחי׳ מקיפים דפנימיות בינה (וגילוי זה פעל שלא הרעו ולא השחיתו החיות וכו׳ בתוך התיבה), אלא שבחינה זו האירה רק לזמן קצר, אבל לעתיד לבוא יהי׳ גילוי בחי׳ פנימיות בינה באופן של קביעות, ומשום זה גם הענין דלא ירעו ולא ישחיתו גו׳ (ענין השלום) יהי׳ אז בקביעות. וע״י ענין השלום נמשך אמיתית בחי׳ נייחא, כי בחי׳ נייחא הו״ע השלימות (שלימותא דכולא), ושלימות תלוי׳ בשלום, וכמבואר בדרושי פרשת מטות בד״ה החלצו[112], שהמשכת בחי׳ שלימותא דכולא תלוי׳ בשלום [שמשימים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה[113]]. ועד״ז יהי׳ לעתיד לבוא שיהי׳ בחי׳ שלום, דלא ירעו ולא ישחיתו, ועי״ז יהי׳ המשכת אמיתית בחי׳ נייחא. ועד״ז הי׳ אצל (תיבת) נח, שהי׳ ע״י ענין השלום (דלא הרעו החיות (והו״ע תכלית שלימות הבירור שפעלה התיבה, כנ״ל, מצד גודל עילוי מדריגתה בבחי׳ שלוש מאות אמה כו׳ ואל אמה תכלנה מלמעלה וכו׳)), ועי״ז נמשך אמיתית בחי׳ הנייחא (שבבחי׳ נח עצמו). ועד״ז הוא גם בעבודת כאו״א, שכשמקיים מצוה, פועל ענין השלום, שמשים שלום בפמליא של מעלה (נפש האלקית) ובפמליא של מטה (נפש הבהמית), כמבואר בארוכה בדרושי החלצו[114], ועי״ז ממשיך למטה בחי׳ שלימותא דכולא וכו׳.

 

וזהו[115] כללות הביאור בקישור הענינים במה דמקדים בזהר הענין דועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ (תולדות נח איש צדיק) למאמר ר׳ אלעזר דאלה פסל את הראשונים, כי בזה בא לבאר ע״י מה פועלים שהראשונים יהיו בבחי׳ פסול. שאף שגם הראשונים הם בבחי׳ ראשונים (בעילוי גדול), בדוגמא[116] לעולם התהו שקדם לעולם התיקון (ומשום זה נקרא ראשונים), ועד״ז כללות העולמות כולם שנמשכים משבירת הכלים דעולם התהו, אמנם מזה נמשך אח״כ עולם (הפירוד) שצריך להיות בו עבודת האדם לעבדה ולשמרה[117], לעבדה זו רמ״ח מצוות עשה ולשמרה זו שס״ה מצוות ל״ת (כדאיתא בתרגום יונתן בן עוזיאל[118]). אבל ע״י עבודת האדם בקיום המצוות (בלעבדה ולשמרה), הענין דאלה תולדות נח כנ״ל, פועל עילוי גדול ביותר עד שגם בחי׳ הראשונים הם בבחי׳ פסול, מלשון פסולת וטפל[119], לגבי עילוי זה. אמנם גם עבודה זו אינה מספקת, וצ״ל עוד העבודה דבא אל התיבה, שעל ידה תומשך בחינה זו בפרטים ובפרטי פרטים. ועי״ז יומשך אח״כ אמיתית בחי׳ נייחא.

 

והנה ע״ד כמו שהוא בכללות העולם, שתחילת ההמשכה הוא בבחי׳ כללות וכו׳ ואח״כ צריך להיות נמשך בפרטיות וכו׳, שתחילה[120] הי׳ בריאת אדם הראשון, ולאחרי זה מצד חטא עץ הדעת לא נמשכה הקליטה והזיווג עד שמיני עצרת[121] [דמשום זה גם בכל שנה ושנה צ״ל העבודה דראש השנה (שהו״ע אדם הראשון, דראש השנה הוא ביום ברוא אדם הראשון), ומצד הנפילה (אע״פ שבפעם הראשונה הי׳ מספיק ע״ז הג׳ שעות בלבד, כמבואר בכתבי האריז״ל121) צ״ל אריכות זמן (כ״א יום) עד שתבוא ההמשכה (דיום ראש השנה) בבחי׳ קליטה בשמיני עצרת, שעצרת הוא מלשון קליטה], ולאחרי זה הוא לידת הנשמות בשביעי של פסח, כמבואר באגה״ק ובספרי קבלה[122] ובכמה מקומות, ואח״כ120ע״י תיבת נח (שענינו הוא שלימות הבירור) ניתוסף (על מה שפעל אדם הראשון לפני זה) גם בחי׳ הבירור די״ב חודש, שמצד בחי׳ בירור זה נעשה תכלית הבירור והזיכוך גם בחיצוניות, עד שגם הגוף כמו שהוא במציאות גוף ביכלתו לעלות למעלה (כמו שהי׳ אצל אליהו). הנה עד״ז הוא ג״כ בעבודת האדם, שבראש השנה ועד״ז בעשרת ימי תשובה וכן באחת בשנה (יום הכיפורים) עבודתו היא בהתנועה דיחידה שבנפש, דכאן ליחיד (כמו שנת״ל), שזהו תכלית השלימות בעבודה, אבל היא בבחי׳ יחידה בלבד. ולאחרי זה צ״ל נמשך (מלמעלה למטה) מבחי׳ יחידה שבנפש בהשתלשלות שבנפש. ולכן ההמשכה היא בסדר מסודר, דתחילה ההמשכה היא בבחי׳ מקיף בלבד, בחג הסוכות ובמקיפים דסוכה, ולאחרי זה נמשך בשמיני עצרת בבחי׳ קליטה בפנימיות, ולאחרי זה הנה ע״י שמחת התורה [דשמחה פורץ גדר[123], וענין התורה פועל ענין השלום, דכל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה113], הרי זה נמשך בהעבודה פרטית ובפרטי פרטיות. שבכל תיבה (כל פרט) ניכר שהוא תיבה מתיבות התורה והתפילה (היינו שהעבודה נמשכת בכל פרט ופרט), ועי״ז נעשה תכלית השלימות. שכל תיבה ותיבה יש לה האותיות שלה, ובכדי שלכל תיבה יהי׳ לה תוכנה צריכה להיות נפרדת מהתיבה שלפני׳ ומהתיבה שלאחרי׳ (וע״ד שהוא באותיות התיבה עצמה[124]), וע״י צירוף כל התיבות (הפרטים) כולם נעשה הספר (תכלית השלימות שבזה). ועד״ז בעבודת האדם, שע״י העבודה בכל הפרטים ופרטי פרטים, הנה לאחרי זה נעשה תכלית השלימות דואל אמה תכלנה מלמעלה, שזהו מה שכל הפרטים דשלוש מאות (בחי׳ מוחין שבכתר) ושלושים (ג׳ מוחין) וחמישים (הנו״ן שערי בינה כמבואר בארוכה בדרושים אלו[125]) הם בבחי׳ אל אמה תכלנה מלמעלה, שהוא תכלית העילוי שבכתר עצמו, בחי׳ אל אמה לשון יחיד, שלמעלה גם מבחי׳ מאה (דכתר). ובחינה זו נמשכת (גם) למטה, בבחי׳ אלקינו מלך העולם (ר״ת אמ״ה, כנ״ל), בדוגמא להמבואר שאמיתית הדירה לעצמות ומהות הוא בתחתונים דוקא, היות דהעולמות העליונים הם ירידה מאור פניו ית׳ כמ״ש בתניא27.

 

והנה כמו שהוא בכללות העולם, ובעבודת האדם בכללות השנה, כמו״כ הוא גם בעבודתו של כאו״א בכל יום ויום. דבתחילת היום הרי נשמתו באפו[126], ולאחרי זה הוא הענין דהחזרת בי נשמתי[127] בלי שום פרטים כלל, וע״י ענין התפילה ולאחרי זה ענין התורה נעשה התפשטות הנשמה בכל הפרטים. ועד שנמשך ג״כ (לאחר העבודה דמבית הכנסת לבית המדרש[128]) בהנהג בהן מנהג דרך ארץ[129], יששכר בהקו שלו וזבולון בהקו שלו, ועושים בכל יום ויום דירה לו ית׳ בתחתונים. וההתחלה היא בזמן התפילה שאז היא הגאולה פרטית[130], והתפילה מתרת שיוכל להיות אח״כ לימוד התורה בשלימותו, ולאחרי זה הנהג בהן מנהג דרך ארץ בשלימותו (בהקו דיששכר ובהקו דזבולון), שיהא ניכר בהם הגאולה פרטית במשך כל היום כולו, והיינו, דהעבודה היא באופן דכל מעשיך יהיו לשם שמים[131], ולמעלה יותר[132] בכל דרכיך דעהו[133], עד שיגיע לתכלית השלימות שבבחי׳ דעהו, שהוא הידיעה בעצמות ומהות ב״ה, וכמו שנת״ל[134] א׳ הפירושים באתה הראת לדעת[135], שאתה קאי על עצמות ומהות ב״ה, וגם זה בא בבחי׳ לדעת (בעבודתו בכל דרכיך דעהו).

 

והנה ע״י העבודה (פרטית) בכל יום ויום, ע״י כאו״א מישראל [וכנ״ל מהזהר דועמך כולם צדיקים ולכן כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שזהו פסק דין ברור במשנה[136] שהכוונה בזה הוא לכל ישראל (ומזה מובן ג״כ הכוונה בהזהר), ועד שמבואר בכמה מקומות החל מהירושלמי[137] שאפילו אלו שעליהם נאמר136חוץ וכו׳ סוף כל סוף גם להם יהי׳ בירור ויהי׳ להם חלק לעולם הבא], ממשיכים את הגאולה האמיתית והשלימה (בביאת משיח צדקנו) למטה מעשרה טפחים, גם כמו שהנשמה בגוף, היום אם בקולי תשמעו[138], ואז יקויים היעוד דוגר זאב עם כבש גו׳ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים, ע״י יפוצו מעינותיך חוצה [דהענין דיפוצו מעינותיך הוא הענין דכי מלאה הארץ דעה את הוי׳ וגו׳ כמו שמפרש הרמב״ם[139] שזהו מה שהנבראים ישיגו דעת בוראם], בקרוב ממש ובעגלא דידן.

 

 

מקורות והערות


[1]לכללות מאמר זה – ראה ד״ה זה במאמרי אדה״ז על מארז״ל ע׳ קעא ואילך. שם ע׳ קפא ואילך. ועם הגהות – אוה״ת פרשתנו (נח) נד, סע״א ואילך. ביאורי הזהר להצ״צ פרשתנו ח״א ע׳ יב ואילך. ח״ב ע׳ תרכח ואילך.

[2]ריש פרשתנו (ו, ט).

[3]שם ז, א.

[4]שם ו, טו-טז.

[5]תניא רפי״ז. וראה גם ריש ד״ה זה במאמרי אדהאמ״צ פרשתנו ע׳ צג. אוה״ת פרשתנו (כרך ג) תרלח, א.

[6]חגיגה ו, סע״א ואילך.

[7]פרשתנו (ח״א) נט, ב.

[8]דרושים שבהערה 1.

[9]ישעי׳ ס, כא.

[10]ראה סנהדרין ר״פ חלק.

[11]משלי י, כה.

[12]ב״ר פ״ל, ה.

[13]שבת סג, א. וש״נ.

[14]ט, יג.

[15]ב״ר פל״ה, ג.

[16]ראה אוה״ת פרשתנו ע, ב. סה״מ תרח״ץ ע׳ רסט.

[17]פרשתנו עב, ב. תקו״ז תי״ח (לו, ריש ע״ב).

[18]שערי אורה שער החנוכה מד, ריש ע״ב. אוה״ת בראשית כא, ב. המשך והחרים תרל״א ע׳ סט. ד״ה את קשתי תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ס״ע מז). ד״ה זאת אות הברית דש״פ נח תשמ״ג (לקמן ע׳ קסא-ב).

[19]ראה ב״ר פי״ב, ו. שמו״ר פ״ל, ג. מאמרי אדה״ז הקצרים ע׳ תקנח. ועוד.

[20]ראה אוה״ת פרשתנו שם (נו, א).

[21]נחמי׳ ט, ח.

[22]תהלים לג, ו.

[23]ט, ט-י.

[24]ראה זהר שם נט, ב ובמק״מ שם. זהר שם סא, א (הובא במק״מ שם). מאמרי אדה״ז על מארז״ל שם ע׳ קעד. אוה״ת שם נט, ב. ביאוה״ז שם ס״ע טז ואילך. ועוד.

[25]ראה משנה וברייתא סוף קידושין.

[26]ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא שבהערה הבאה.

[27]ראה תניא פל״ו.

[28]שמו״ר פ״מ, ג.

[29]טעמי המצוות פ׳ קדושים (מצות ואהבת לרעך כמוך).

[30]סהמ״צ להצ״צ כח, סע״א.

[31]ראה מאמרי אדה״ז שם ע׳ קעב ואילך. קעד ואילך. אוה״ת שם נז, א ואילך. ביאוה״ז שם ע׳ יג ואילך.

[32]פרש״י בראשית ב, ב. ועוד.

[33]שבת קיח, ב. הובא במקומות שבהערה 31. וראה גם ד״ה אלה תולדות נח תנש״א (לקמן ע׳ קסח ואילך).

[34]בחוקותי כו, יב.

[35]אמרי בינה שער הק״ש פפ״ח. מאמרי אדה״ז הנחות הר״פ ע׳ קנז. תקס״ט ע׳ קלא ואילך. אוה״ת בחוקותי (כרך ב) ע׳ תרמ. ד״ה והתהלכתי בתוככם תשי״א (סה״מ ויקרא ע׳ רנז ואילך). וש״נ.

[36]ישעי׳ נא, טז.

[37]משלי יד, לה.

[38]ישעי׳ א, כז.

[39]ראה לקו״ת ר״פ דברים.

[40]ד״ה ציון במשפט תפדה תשל״ו ס״ט (סה״מ דברים ח״א ע׳ נ).

[41]שבהערה 31.

[42]ד״ה שובה ישראל הא׳ שנה זו ס״ו (סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ ח), והב׳ ס״ג (שם ע׳ יד).

[43]ר״ה כז, א. מכילתא ופרש״י יתרו כ, ח. ראה אוה״ת פרשתנו שם סא, א.

[44]ד״ה שובה ישראל הב׳ שנה זו סוס״ב (סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ טו).

[45]סידור (עם דא״ח) רמו, סע״א ואילך.

[46]בראשית ב, ב.

[47]ישעי׳ נח, יג.

[48]ע׳ תקמב ואילך. וראה גם סה״מ תרל״ה ח״ב ע׳ תלו. וש״נ.

[49]ל׳ הכתוב – איוב לא, ב.

[50]תניא רפ״ב.

[51]לקו״ת ר״פ ראה (יח, א ואילך). אוה״ת ר״פ ראה (ע׳ תרלה ואילך). ועוד.

[52]יתרו כ, ב.

[53]ראה לקו״ת שלח מ, ג. בלק עג, רע״ג. ובכ״מ. וראה טושו״ע (ודאדה״ז) או״ח ס״ה.

[54]שבהערה 51. סה״מ תרל״ה ח״ב ס״ע תסו ואילך (וש״נ). עטר״ת ע׳ תריא ואילך. תרח״ץ ע׳ סז ואילך, ובהנסמן שם בהערה 21.

[55]פ״ד.

[56]לקו״ת פינחס פ, סע״ב. וראה זח״ג יא, א. רנז, ב.

[57]ראה מאמרי אדה״ז על מארז״ל שם ע׳ קעב ואילך. אוה״ת פרשתנו שם נו, ב ואילך. ביאוה״ז שם ע׳ יג ואילך.

[58]ב, י.

[59]ב״ר פ״ל, ו.

[60]סוטה מו, סע״א.

[61]תהלים קד, כד.

[62]בראשית א, כו.

[63]ב״ר פ״ח, ח.

[64]לקו״ת במדבר ה, ג. שלח לז, ד. שבת שובה סד, ב. ביאוה״ז להצ״צ ח״א ע׳ שנה (בשם מרז״ל). סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילך. ועוד.

[65]ס״כ (קל, ריש ע״ב).

[66]ראה פע״ח שער (ז) הק״ש פט״ו. לקו״ת נצבים מט, ד. הערת כ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א בקונטרס לימוד החסידות פ״ג (ע׳ 6. אגרות-קודש אדמו״ר מהוריי״צ ח״ג ע׳ שלה-ו. ובשינויים קלים – סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 49-50). וש״נ.

[67]ד״ה ויצא וד״ה וישלח תרס״ו (המשך תרס״ו ע׳ צה ואילך. שם ע׳ קא ואילך). ועוד.

[68]תניא שעהיוה״א פ״א.

[69]תהלים קיט, פט.

[70]מלכים-א כב, מח. לקו״ת שה״ש יא, סע״א.

[71]סה״מ תרכ״ו (קה״ת, תשמ״ט) ע׳ יז ואילך. ע׳ נד ואילך. ע׳ קסה ואילך. תרכ״ט (קה״ת, תשנ״ב) ע׳ קסב. המשך מים רבים תרל״ו ס״ע קעד ואילך. ועוד.

[72]ד״ה ויאמר לו יהונתן דש״פ בראשית שנה זו (סה״מ תשל״ז ע׳ 45).

[73]כתובות ה, א.

[74]תענית כה, א.

[75]ברכות נח, א.

[76]דברי הימים-א כט, יא.

[77]שה״ש ה, טו.

[78]במדב״ר רפ״י.

[79]תנחומא ויגש ו. וראה אוה״ת וישלח רמח, ב. סה״מ תרמ״ד ע׳ רצה ואילך. ועוד.

[80]בראשית ב, א.

[81]אוה״ת עה״פ (מב, סע״ב ואילך. (כרך ג) תקה, ב ואילך. תקח, א ואילך).

[82]בתפילת העמידה דשבת.

[83]ראה לקו״ת ר״פ נצבים.

[84]נצבים כט, ט.

[85]תצוה ל, י. אחרי טז, לד.

[86]לקו״ת תבוא מג, סע״ד. לקו״ש חי״ד ע׳ 145. וש״נ.

[87]ר״ה יח, א.

[88]פע״ח שער (כט) הלולב פ״ח. אגה״ק ס״כ (קל, ב). אוה״ת פרשתנו שם סה, א. ביאוה״ז שם ע׳ כג.

[89]ואתחנן ו, ה.

[90]ואתחנן שם, ח.

[91]שם, ט.

[92]שם, ד.

[93]כש״ט (הוצאת קה״ת) הוספות סימן י (ע, ב ואילך). וש״נ. וראה סה״מ תרפ״ט ס״ע 204. וש״נ.

[94]אוה״ת פרשתנו (כרך ג) תריד, א. תרכז, א.

[95]ראה מאמרי אדה״ז על מארז״ל שם ע׳ קעו ואילך. אוה״ת שם סג, ב ואילך. ביאוה״ז שם ע׳ כא ואילך.

[96]ראה אוה״ת פרשתנו שם סד, סע״ב ואילך. ביאוה״ז שם ס״ע כב ואילך. וראה גם המשך תרס״ו ס״ע קנז ואילך.

[97]ת״י שמות ב, ב. זח״א לא, ב. רש״י שמות שם (וראה פי׳ הרא״ם לרש״י שם). ע״ח שער הכללים פ״ג. ועוד.

[98]מאמרי אדה״ז תקס״ז ע׳ י. שם ע׳ קלה. וראה ספר הליקוטים – דא״ח צ״צ ערך משה ע׳ א׳תריט ואילך. וש״נ.

[99]ראה המשך וככה תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פפ״ח (ע׳ קו). סה״מ תרח״ץ ע׳ ריד (קונטרסים ח״ב תיב, א). ועוד.

[100]ע״פ מלכים-ב ב, יא.

[101]אבות פ״א מ״ב.

[102]ראה גם אוה״ת פרשתנו (כרך ג) תריד, א. תרכח, א.

[103]ביאוה״ז לאדהאמ״צ ואדמו״ר הצ״צ ר״פ חיי שרה. ד״ה ויהיו חיי שרה תשי״ב (לקמן ע׳ רמז ואילך). תשי״ג (ע׳ רנו). תש״ל ס״ח (ע׳ דש). תשמ״ג (ע׳ שעב ואילך). תשמ״ה ס״ה (ע׳ שפג) ואילך. תנש״א (ע׳ תו ואילך). וש״נ.

[104]ר״פ חיי שרה (כג, א).

[105]ח״א קכג, א.

[106]סה״מ תרנ״ט ע׳ קצט. המשך תער״ב ח״א ע׳ ב. ועוד.

[107]סד״ה צהר תעשה לתיבה ה׳ש״ת (סה״מ ה׳ש״ת (קה״ת, תשמ״ו) ס״ע פד). לקו״ש ח״א ע׳ 10. ועוד.

[108]תרל״ז (קה״ת, תשע״ג) פצ״ה (ע׳ קיב).

[109]ראה סוכה כח, ב. שו״ע ודאדה״ז או״ח סתרל״ט.

[110]ישעי׳ יא, ו. ט.

[111]ראה (נוסף להמשך וככה שם) מאמרי אדה״ז ענינים ע׳ פז. אוה״ת פרשתנו (כרך ג) תרלד, א ואילך. תרלט, א.

[112]לקו״ת מטות פו, ד.

[113]ראה סנהדרין צט, ב.

[114]לקו״ת שם פו, ג ואילך. וראה גם ד״ה החלצו תש״מ (סה״מ במדבר ח״ב ע׳ שסה ואילך). תשמ״ז (שם ע׳ שעח-ט). ועוד.

[115]ראה מאמרי אדה״ז על מארז״ל שם ע׳ קעה. אוה״ת פרשתנו שם סא, ב ואילך. ביאוה״ז שם ע׳ יח ואילך.

[116]ראה אוה״ת וביאוה״ז שם.

[117]בראשית ב, טו.

[118]עה״פ. וראה זהר ח״א כז, א. ח״ב קסה, ב. תקו״ז תכ״א (סב, א). שם תנ״ה (פח, ב).

[119]אוה״ת פרשתנו שם סא, סע״ב ואילך. ביאוה״ז שם ע׳ יט.

[120]בהבא לקמן – ראה אוה״ת שם סה, א. ביאוה״ז שם ע׳ כג.

[121]פע״ח שער (כד) ר״ה פ״ד.

[122]שבהערה 88.

[123]ראה סה״מ תרנ״ז ע׳ רכג ואילך.

[124]ראה מנחות כט, א. רמב״ם הל׳ תפילין פ״א הי״ט. טושו״ע יו״ד סרע״ד ס״ד. או״ח סל״ב ס״ד. שו״ע אדה״ז או״ח שם ס״ה.

[125]אוה״ת פרשתנו (כרך ג) תריד, א. תרכח, א.

[126]ע״פ ישעי׳ ב, כב. ברכות יד, א. נתבאר בלקו״ת פינחס עט, ד. אוה״ת בראשית (כרך ו) תתרכ, א. סה״מ תרפ״ט ע׳ 85. וש״נ. סה״מ במדבר ח״ב ע׳ ר. וש״נ.

[127]נוסח מודה אני (סדר היום בתחלתו – הובא בבאה״ט או״ח ס״א סק״ה. שו״ע אדה״ז או״ח מהדו״ק ס״א ס״ה. מהדו״ב שם ס״ו. סידור אדה״ז בתחלתו).

[128]ברכות בסופה.

[129]שם לה, ב.

[130]אגה״ק ס״ד.

[131]אבות פ״ב מי״ב.

[132]ראה לקו״ש ח״ג ע׳ 907. 932. ח״י ע׳ 104. חכ״ה ע׳ 135.

[133]משלי ג, ו.

[134]ד״ה אתה הראת וד״ה ויאמר לו יהונתן שנה זו (סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ לה ואילך. סה״מ תשל״ז ע׳ 46).

[135]ואתחנן ד, לה.

[136]סנהדרין שבהערה 10.

[137]כלאים פ״ט ה״ג. וראה אגרות-קודש אדמו״ר מלך המשיח שליט״א ח״א ע׳ קמה ובהערה 5 שם.

[138]ע״פ תהלים צה, ז. סנהדרין צח, א.

[139]סוף הל׳ מלכים.

 

פרסום תגובה חדשה

test email