פרשת וישב – להבין עניין החלומות

יום שני י״ט טבת ה׳תשע״ז
כיצד אפשר להבין חלומות שאדם חולם מה שלא ראה ולא חשב מעולם, ועוד שבחלום רואים אמת ושקר. אלא שענין החלום הוא בדוגמת ענין הנס שהוא למעלה מהשכל.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

בס״ד. ש״פ וישב, כ״א כסלו ה׳תשכ״ד

 

להבין ענין החלומות, הנה בביכל דאדמו״ר הזקן כת״י אדמו״ר האמצעי עם הגהות הצמח צדק ישנם שני מאמרים קצרים (אחרי המאמר ד״ה ונשב בגיא), והמאמר השני פותח להבין ענין החלומות[1]. [ואע״פ שבביכל אין כתוב זמן אמירת המאמר, אבל הרי יש לזה שייכות להפרשיות וישב ומקץ, שבהן מדובר אודות חלומות. שכן הוא גם בהדרושים שבתורה אור[2], תורת חיים[3] ואור התורה[4] דפרשיות אלו, שמדובר בענין החלומות]. ומביא אדמו״ר הזקן בתחילת המאמר, דנלאו הפלוסופים להבין ענין החלומות מה שאדם חולם מה שלא ראה ולא חשב זאת מעולם, ועוד שבחלום רואים ענינים אמיתיים ושקרים. אלא ענין החלום הוא בדוגמת ענין הנס שהוא למעלה מהשכל, כמו מה שמים דולקים מצד התהפכות הצירופים דמי שאמר לשמן וידלוק כו׳[5]. ועד״ז הו״ע החלומות שהוא למעלה מהשכל. ומבאר שזהו בחי׳ קטנות שבגדלות, דכשרואה נס ומתפעל מזה הו״ע קטנות שבגדלות. דבחי׳ הגדלות הוא, כי ההתפעלות הרי היא מכך שרואה ענין הגבוה, אבל לאידך גיסא הרי התפעלותו היא מצד זה שאינו משיג את הענין הגבוה, ולכן נקרא קטנות שבגדלות. דכשאינו רואה את הנס ואינו מתפעל הוא בחי׳ קטנות שבקטנות, וכשרואה את הנס ומתפעל הו״ע קטנות שבגדלות.

 

וצריך להבין, דהנה ישנו מאמר נוסף מאדמו״ר הזקן בענין החלומות[6], ועד״ז ישנו גם מאדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[7] (כמדובר כבר פעם[8]), שענין החלומות הוא בשביל תיקון האותיות, דהאותיות דמחשבה דיבור ומעשה שבמשך כל היום צריכים להתתקן ע״י החלומות, משא״כ כאן אומר שענין החלומות הוא למעלה מהשכל. גם צריך להבין מה דאיתא בגמרא[9] שכל החלומות באים מהרהורי לבו, וכאן אומר שחולמים מה שלא חשב מעולם.

 

והענין יובן בהקדים, דלכאורה אינו מובן מה שאמרו רז״ל שאין אדם חולם אלא מהרהורי לבו, שהרי מצינו בחלומות ענין הנבואה, וכמ״ש גבי משה לא בחלום אדבר בו[10], אבל אצל נביאים אחרים הנה נבואתם היתה ע״י חלום[11], ונבואה הרי באה מלמעלה ולא מהרהורי לבו, וע״ד החלומות של האבות אברהם יצחק ויעקב שראו בחלום ענינים של נבואה. אלא שמחלומות האבות אין קשה כל כך, כי שם הי׳ זה מהרהורי לבם, וכמו חלום יעקב ואראה את הצאן עולות גו׳[12], הרי אצלו היו הרהורי לבו בענין צאן, ועד״ז חלומו של יצחק אל תרד מצרימה[13], ועד״ז חלומו של אברהם שראה אימה חשיכה גדולה גו׳[14]. אבל הרי מצינו גם ענינים אחרים של נבואה, שלכאורה אינם קשורים עם הרהורי לבו.

 

ויובן זה ע״פ מארז״ל[15] אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, דלכאורה, כיון שנבואה הרי היא מה שרוח הוי׳ דיבר בם ומלתו על לשונם[16], הרי יכול להיות זה בסגנון אחד. דמזה רואים שאע״פ שבאמת רוח הוי׳ דיבר בם, אעפ״כ הנה זה קשור עם אותיות וכלים של הנביא, והיינו שתוכן הענין בא באמת מלמעלה, אבל זה נתלבש באותיות שלו. וע״ד המבואר בחסידות[17] בהענין שרי״ף רא״ש ור״ן אומרים את אותה ההלכה וכל אחד אומרה באותיות אחרות, ואיתא הטעם על זה בחסידות שזה קשור עם נשמתם, דאותיות שרשם מעצם הנפש. דאע״פ שתורתם היתה תורת אמת, מ״מ בנוגע לאותיות, הנה הדבר הלכה היתה מוכרחת להתלבש באותיות שלהם. ועד״ז הוא גם בענין הנבואה, דאע״פ שתוכן הענין בא מלמעלה, אבל הוכרח להתלבש באותיות שלהם. דאע״פ שאצל נביאים היתה הפשטת הלבושים[18] שהו״ע הפשטת הגשמיות[19] [שזה ישנו גם אצל חסידים בשעת התפילה, כמ״ש אדמו״ר הזקן בשולחנו[20]], ולא רק הפשטת הלבושים החיצונים אלא גם הפשטת לבושים פנימיים, אבל זהו רק פנימיים לגבי חיצונים ממש. אבל לבושים הפנימיים ממש שהו״ע האותיות, מזה לא התפשטו. ובפרט שאמיתית ענין האותיות אינו ענין הלבושים, אלא שרשם מעצם הנפש, כמבואר בכמה מקומות[21]. ועפ״ז אין סתירה בין ענין הנבואה שבחלום למארז״ל אין אדם חולם אלא מהרהורי לבו, כי הגם שעצם הנבואה בא מלמעלה, אבל מכיון שבא באותיות שלו דוקא, הנה זהו מהרהורי לבו.

 

אמנם מ״ש בהמאמר שרואים בחלום מה שלא חשב מעולם, הנה זהו ענין נעלה יותר ממה שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, והוא בחי׳ גילוי אור שלמעלה מהכלים שלו, שלכן אין נוגע כאן האותיות שלו שמהרהורי לבו. ומה דאיתא בגמרא שאין אדם רואה בחלום אלא מהרהורי לבו הוא כי תורה על הרוב תדבר[22], ואצל רוב בני אדם הנה החלומות באים מהרהורי לבם, אם בשביל תיקון האותיות אם בשביל הכלים לענין הנבואה כו׳, אבל ישנו יוצא מן הכלל (אַן אויסנאַם), שבא לו בחלום (אַז אים חלום׳ט זיך) מה שלא חשב מעולם, שהוא גילוי אור שלמעלה מהכלים שלו. דזהו ג״כ מה שאומר בהמאמר שזהו בדוגמת הנס, שענין הנס הוא מה שלמעלה מהטבע, ומצד נמנע הנמנעות יכול להתגלות בו אור שלמעלה מהכלים שלו ונמשך בפנימיותו. שזהו ג״כ מה שאומר בהמאמר שרואה ענינים אמיתיים ושקרים, שזהו ג״כ מצד נמנע הנמנעות[23].

 

והנה במאמר הראשון (שאחרי המאמר ד״ה ונשב בגיא)1, פותח בענין טענת המלאכים שטענו תנה הודך על השמים[24], מה אנוש כי תזכרנו[25], הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן[26]. וצריך להבין, מהו המענה על טענתם מה שהושיט כו׳. והענין הוא, דהנה ענין אורות וכלים בעבודת האדם הוא חב״ד ונה״י, שבחי׳ נה״י הם כלים להשגת המוחין. והנה הכלים הם באין ערוך ובחי׳ יש לגבי האורות, דכמו״כ באדם, עבודתו בנה״י שלו היא באין ערוך ובחי׳ יש ופשע לגבי השגתו. וכמו עבד שעובד את השר ואדונו, הנה מצד זה שהעבד אינו משיג את גדלות השר והאדון כמו שהאדון עצמו משיגו, הנה עבודתו היא פשע ועון לגבי השגת השר [ויש לומר הכוונה, שע״ד עבד ושר, הנה כמו״כ גם בעבד עצמו, עבודתו היא יש ופשע לגבי השגתו]. שמזה מובן דכל מה שמשיג יותר את הגדלות, הנה לא זו בלבד שע״י ההשגה לא יתוסף ישות, אלא אדרבה, מצד השגת הגדלות יהי׳ בו ביטול יותר. וזהו מה דאיתא בספרי עה״פ[27] והאיש משה ענו מאוד, יכול אפילו ממלאכי השרת, תלמוד לומר מכל האדם אשר על פני האדמה ולא ממלאכים. דלהיות שמלאכים הם בעלי השגה גדולה יותר, לכן אצלם הביטול הוא יותר. וזה הי׳ ענין טענת המלאכים מה אנוש כי תזכרנו, כי אצל האדם אין כל כך ביטול כמו במלאכים. ועל זה השיבו להם מה שהושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם, דאצבעו הקטנה הו״ע ספירת המלכות, כח הפועל בנפעל, וגם מבחינה זו כשנתגלה אליהם יותר מכפי חוק הקצוב להם נתבטלו. וזהו ענין ושרפן, שאין זה עונש כי אם הו״ע הביטול שמצד גילוי אור. וזו היתה התשובה על טענתם מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים, שהראו להם שגם אצלם ישנה הגבלת הכלים, וכשהאיר אור נעלה יותר נתבטלו ממציאותם. ע״כ תוכן המאמר.

 

וע״פ האמור בהמאמר, יובן כללות הענין מה שמסופר לנו אודות ענין טענת המלאכים. דלכאורה, תורה נזהרת מלדבר אפילו בגנות בהמה טמאה[28], ומדוע מספרת לנו התורה ענין טענת המלאכים, ובפרט שהרי ניצחו אותם ממילא, הנה מה נוגע לדבר ולספר מה שטענו וכו׳. אך הענין הוא, שמה שהושיט ושרפן, זה הביא למתן תורה. והסיפור מטענתם ומה ששרפן הוא הוראה בעבודתנו, מה שאנו צריכים לקחת מענין מתן תורה. דהנה תורה היא למעלה מהשתלשלות וירדה למטה[29], ועל זה טענו המלאכים שכאן למטה מצד העדר הביטול אינם כלים לתורה, והשיבו להם, שע״י הגילוי אור עצמו נעשה הכלי[30]. דזהו ענין מה שהושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ושרפן, דמה שהושיט הרי אור זה אינו לפי ערך הכלים שלהם, ומצד אור זה עצמו נעשה בהם הביטול במציאות. וזהו ענין ההוראה ממתן תורה, שלפעמים צריכים להתחיל מגילוי אור שלמעלה מהכלים, והאור גופא פועל את זיכוך הכלי.

 

ובזה יובן גם מה שמבאר בתו״א פ׳ וישב ד״ה שיר המעלות גו׳ היינו כחולמים[31], שכאשר אדם רואה שבשעת התפילה הוא נתעורר ואחרי התפילה הוא מונח שוב בענינים גשמיים, אל יפול לב האדם עליו, כי כללות זמן הגלות הו״ע היינו כחולמים[32], ובחלום ישנם שני הפכים. ולכאורה, איזה נחמה הוא זה (וואָס איז דאָס פאַר אַ נחמה), שתמיד נהי׳ כך בתרדמה עמוקה (הינער פלעט) מבלי לדעת מה שנעשה עמנו, עת כך ועת כך (אַ וויילע אַזוי און אַ וויילע אַזוי). אך הענין הוא, שמצד הגילוי אור הנה סוף כל סוף יפעל זיכוך הכלי. דענין החלום הוא הגילוי אור מלמעלה, וכמו שנת״ל דענין החלום הוא מה שלא חשב זאת מעולם, שלמעלה לגמרי מהכלים שלו, בדוגמת הנס שלמעלה מהטבע. שלכן יכול להיות בזה ענינים אמיתיים ושקרים, דמכיון שזהו למעלה מהכלי שלו, הנה אפילו בעת שישנם בו ענינים שקריים, מאיר אצלו הגילוי אור שמלמעלה, וכמבואר בתו״א שם שההתעוררות שבתפילה אינה דמיונות שוא, שמצד נמנע הנמנעות מאיר האור גם כאשר מצד הכלים שלו אינו ראוי לזה, ויתירה מזו, שסוף כל סוף הנה הגילוי אור עצמו מסיר את הגבלת הכלים שלו, וכנ״ל בענין הושיט כו׳ ושרפן.

 

וזהו ג״כ מה שמבאר בהמאמר שחלום הוא דוגמת הנס. דענין הנסים ישנם גם בזמן הגלות (הזמן דהיינו כחולמים), ואע״פ שהם בהעלם, הרי אדרבה, הם נסים נעלים יותר, וכמ״ש[33] לעושה נפלאות גדולות לבדו, שישנם נפלאות גדולות כל כך שרק הוא לבדו יודע מזה[34], והמשכת נפלאות אלו פועלת סוף כל סוף את הביטול בנפשו. וכמ״ש בהמאמר, שרואה את הנס ומתפעל מזה, שהו״ע קטנות שבגדלות. וכן הוא גם בהנס די״ט כסלו וגילוי תורת החסידות, שהגילוי פועל סוף כל סוף ביטול הכלי. דזהו כאשר רואה את הנס, לא שחושב שישנו נס שאירע לפני מאה וששים וכמה שנים[35], אלא הוא רואה את הנס גם עכשיו ומתפעל מזה, שהתפעלות זו הו״ע הזיכוך והביטול בבחי׳ קטנות שבגדלות, ומזה הוא בא אח״כ לגילוי עליון יותר, בחי׳ גדלות שבגדלות, שיתגלה לעתיד.

 

 

מקורות והערות


[1]מאמרי אדה״ז תקס״ב ח״א ע׳ צד.

[2]פרשתנו (וישב) כז, ג ואילך. כח, ג ואילך. ר״פ מקץ (ל, ג ואילך).

[3]פרשתנו סג [רד], ג ואילך. ר״פ מקץ (עא [ריב], ג ואילך).

[4]פרשתנו ערב, ב ואילך. מקץ (כרך ה) תתקעא, א ואילך.

[5]תענית כה, א.

[6]ראה מאמרי אדה״ז תקס״ג ח״ב ע׳ תרעה-ו. כתובים ח״א ע׳ לה ואילך. הקצרים ע׳ תפב.

[7]סה״מ תרע״ח ע׳ קל ואילך.

[8]ד״ה ר״ש פתח הנה ישכיל עבדי די״ט כסלו תשכ״ב.

[9]ברכות נה, סע״ב.

[10]ע״פ בהעלותך יב, ו-ח.

[11]ראה רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ז ה״ב.

[12]ע״פ ויצא לא, י.

[13]תולדות כו, ב.

[14]לך לך טו, יב.

[15]סנהדרין פט, א.

[16]ע״פ שמואל-ב כג, ב.

[17]ראה סה״מ תש״י ע׳ 36, ובהערה שם.

[18]ראה שמואל-א יט, כד.

[19]ראה סה״מ תש״י ע׳ 118, ובהערה שם. וש״נ.

[20]או״ח סצ״ח ס״א (צויין בסה״מ שם).

[21]ראה אגה״ק ס״ה (קז, א-ב). ובכ״מ.

[22]ראה מו״נ ח״ג פל״ד.

[23]חסר המשך הענין. המו״ל.

[24]תהלים ח, ב.

[25]שם, ה.

[26]סנהדרין לח, ב.

[27]בהעלותך יב, ג.

[28]ב״ב קכג, א. וראה פסחים ג, א.

[29]ראה תניא פ״ד (ח, ב).

[30]ראה ע״ח שער (ו) העקודים פ״ב.

[31]כח, ג ואילך. וראה גם ד״ה זה באוה״ת מקץ (כרך ו) תתש, ב ואילך. ד״ה שיר המעלות גו׳ היינו כחולמים דש״פ מסעי תשכ״ז.

[32]תהלים קכו, א.

[33]שם קלו, ד.

[34]ראה נדה לא, א. וראה בארוכה ד״ה כימי צאתך תשל״ח פ״ג (סה״מ מלוקט ח״ה ע׳ שו) ואילך. ובכ״מ.

[35]תקנ״ט-תשכ״ד (165 שנים). המו״ל.

 

פרסום תגובה חדשה

test email