בס״ד. ש״פ אחרי-קדושים, י״ג אייר ה׳תשמ״ה

והתקדישתם והייתם קדושים גו׳[1], ומביא בזה כ״ק אדמו״ר הצ״צ באוה״ת (על הפסוק)[2] מה שאמרו רז״ל במסכת ברכות[3] על פסוק[4] המזבח עץ גו׳ וידבר אלי זה השולחן אשר לפני הוי׳, כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו. ויש לבאר קשר הענינים (דפסוק זה (והתקדישתם גו׳) לענין שולחנו של אדם) ע״פ מה שאמרו רז״ל בברכות[5] (הובא ג״כ באוה״ת פרשתנו[6]) והתקדישתם[7] אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו׳ אני ה׳ אלקיכם זו ברכה כו׳, ומזה מובן, ששלימות שולחנו של אדם, דהיינו ענין הסעודה שבשולחן, היא דוקא ע״י והתקדישתם והייתם קדושים גו׳, ע״י מים ראשונים ומים אחרונים וברכה ראשונה וברכה אחרונה וכו׳. וזהו גם הקשר עם ענין הקדושה, קדושים תהיו[8], דפירש״י פרושים תהיו מן העריות ומן העבירה, כי ענין האכילה כאשר אינו כדבעי יכול להיות ג״כ ענין של עבירה כו׳, כמארז״ל[9] מלי כריסי׳ זני בישי כו׳, ולכן צ״ל ענין של פרישות, שזהו ע״י מים ראשונים ומים אחרונים וכו׳. ומבאר שם²ענין הכפרה של שולחנו של אדם בהקדם ביאור ענין הכפרה דמזבח. דגבי מזבח אמרו רז״ל[10] מזבח מזיח גזירות ומזין מחבב ומכפר עוונות, שמזה מובן שעיקרו של מזבח היא הכפרה. וכן מובן גם ממה שאמרו במדרש[11] שמזבח הוא ר״ת מ׳ מחילה ז׳ זכות ב׳ ברכה ח׳ חיים, דראש התיבה מזבח הוא האות מ׳, היינו ענין המחילה שהיא הכפרה, שמכל זה מובן שעיקר ענין המזבח היא הכפרה שבו. ועד״ז הוא בשולחנו של אדם.

וביאור הענין הוא, כמבואר בהמשך המאמר שם[12], דהנה כללות ענין עבודת הקרבנות שעל המזבח תוכנו היא עבודת הבירורים. וידוע[13] שבמזבח יש ב׳ אכילות, א׳ אכילת כהנים ובעלים, אכילת אדם (ובפרטיות ענין אכילת כהנים הוא ממוצע בין אכילת מזבח לאכילת בעלים), ב׳ אכילת מזבח, האכילה שלמעלה שע״ז נאמר[14] את קרבני לחמי לאשי גו׳, ריח ניחוח לה׳[15], נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני[16]. ומבאר בזה, שכנגד ב׳ ענינים אלה שבמזבח כפשוטו ישנם ג״כ ב׳ עניני עבודה בשולחנו של אדם הדומה למזבח. ומביא שם[17] מספר תולעת יעקב[18] ומחידושי אגדות מהרש״א[19] שזה ששולחנו של אדם דומה למזבח הוא מצד ב׳ ענינים, א׳ מצד ענין הצדקה שבשולחן, ב׳ מצד ענין התורה שבשולחן (כדלקמן). וב׳ ענינים אלה הם כנגד ב׳ האכילות הנ״ל שבמזבח. דענין אכילת אדם שבשולחן זהו ע״י הכנסת אורחים שבו וצדקה שבו, וכדאיתא בגמרא ברכות שם³, שזה ששולחנו של אדם מכפר עליו כמזבח הוא מחמת ענין הצדקה, דילמא אתי עני ויהיב לי׳, או ענין הכנסת אורחים שבשולחן[20], שגם הוא בכלל צדקה. ויש להוסיף בזה ע״פ מה שאמרו בגמרא[21] גבי מעלת הצדקה דאשה, דאיתתא שכיחא בביתא ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנאתה, משא״כ הבעל נותן מעות. דכן הוא גם בצדקה שבשולחן, שנותנים לא מעות אלא דברי אוכל. ויתר על כן, דגם בצדקה דאשה אפשר שתתן בשר או חיטים וכו׳ הדורשים איזו טירחא[22], משא״כ בשולחן הרי הכל מוכן לסעודה, ומזה מובן גודל מעלת הצדקה שבשולחן. ועוד זאת שהצדקה היא מלחמו של האדם האוכל על השולחן, ויש בה ממעלת מ״ש[23] טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, מלחמו דוקא. וענין אכילת מזבח שבשולחן היא התורה, שהרי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה[24], ולכן נקראת בשם לחמי לאישי[25], כמ״ש[26] לכו לחמו בלחמי, ועד דאורייתא וקוב״ה כולא חד[27], ובאופן שהיא דם ובשר כבשרו[28] כביכול. והיינו, דנוסף על מה שמובא שם[29] מספר תולעת יעקב, דכמו שבקרבנות היו ישראל במעמדם קורין במעשה בראשית[30] (שזהו ענין לימוד התורה, שהרי המעמדות הם סיפור מעשה בראשית שהם הם עשרה מאמרות שבתורה שבהם נברא העולם[31], שע״ז אמרו רז״ל[32] קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא), כן עכשיו בשולחנו של אדם סידור דברי תורה על השולחן הוא דוגמת אנשי מעמד שהיו קורין במעשה בראשית כו׳, הנה עוד זאת, שלימוד התורה עצמו נחשב כקרבנות ואכילת מזבח, וכפי שמביא בחידושי אגדות מהרש״א[33] מהמשנה דאבות פרק ג׳ (הנלמד בשבת זו) משנה ג׳, שע״י שאומר דברי תורה על השולחן עי״ז נקרא זה השולחן אשר לפני ה׳ שהוא המזבח (כנ״ל), ובלשון המשנה הנ״ל שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כו׳ אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה׳.

והנה ע״פ מה שנת״ל שכללות ענין שולחנו של אדם הו״ע עבודת הבירורים שבעולם (שע״י צדקה ותורה), יובן ג״כ הטעם מה שענין זה נקרא בשם שולחן דוקא. דלכאורה אינו מובן, הרי אפשר לומר שסעודתו של אדם מכפרת עליו, ומהו ענין השולחן דוקא. וכן במשנה דאבות אינו מובן למה נאמר כאן שלשה שאכלו על שולחן אחד כו׳, ולא ע״ד מ״ש לפני זה[34] שנים שיושבין כו׳. אך הענין הוא (כמבואר בהמשך המאמר שם[35]), משום שעבודה זו דצדקה ותורה מרומזת בתיבת שולחן דוקא. וכמבואר שם שתיבת שלח היא גם לשון חרב או כלי קרב וכו׳[36], שזהו הקשר להעבודה דאכילת אדם, כמאמר הזהר[37] נהמא אפום חרבא ליכול, שהעבודה בסעודה צ״ל באופן של מלחמה, מלחמת הבירורים, לברר את המאכלים וכו׳ (וכנ״ל דמלי כריסי׳ זני בישי). ומטעם זה שלח הוא מלשון הפשט (להפשיט)[38], כי תוכן עבודה זו הוא להפשיט הרוחניות מהגשמיות. וכן שלח הוא לשון שליחות, דיש לומר שקאי על כללות הכוונה בירידת הנשמה למטה, ששליחותה[39] היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים.

וזהו מ״ש וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה׳, פירוש לפני ה׳ הוא למעלה משם הוי׳, וע״ד המבואר בענין מ״ש[40] (גבי יום הכיפורים) לפני הוי׳ תטהרו ששורש הטהרה הוא למעלה משם הוי׳[41]. כי הוי׳ הוא לשון מהוה[42] שיש לו שייכות להוויות העולם ולהתהוות העולם, משא״כ ישראל ע״י עבודת הבירורים בכחם להמשיך מבחינה שלמעלה משם הוי׳.

וזהו והתקדישתם והייתם קדושים כי אני ה׳ אלקיכם גו׳, דהנה אמרו רז״ל[43] עה״פ קדושים תהיו כי קדוש אני גו׳ יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם, ומבואר במ״א[44] הפירוש בזה, שהקדושה שלמעלה היא מקדושתכם, על ידי קדושתכם, ובלשון הספרא עה״פ קדושים תהיו, אם אתם מקדישים עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי, היינו שישראל ממשיכים קדושה למעלה כביכול. דענין זה נפעל ע״י העבודה דשולחן, שזה כולל את ב׳ הענינים דצדקה ותורה. כי ע״י ב׳ ענינים אלו נעשה האדם שותף להקב״ה במעשה בראשית[45], ויתר על כן, שממשיך מבחינה שלמעלה גם מזה, וכנ״ל שקדושתי למעלה היא על ידי הקדושה שלמטה. דזהו ענין לפני הוי׳ הנ״ל, למעלה משם הוי׳. וענין זה נמשך בעיקר ע״י התורה, שהרי ישראל מחדשים בתורה, לאפשא לה[46], ועי״ז הם פועלים חידוש בתורה למפרע, היינו בהתורה שניתנה בסיני[47] [דזה קשור גם עם התחלת מסכת אבות, משה קיבל תורה מסיני, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני[48], ומ״מ גילוי הענין הוא ע״י התלמיד ותיק דוקא[49]]. שזהו ענין החידוש דישראל שהם משפיעים בתורה. ועד״ז הוא בכאו״א מישראל (גם מי שאינו שייך לחדש בתורה), שהרי ישראל ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה[50], היינו שכל אחד מישראל יש לו אות בתורה כנגדו[51], וא״כ כל אחד יש לו שייכות לכל התורה כולה, כי התורה היא תורה אחת ועצם אחד והעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו[52]. דזהו גם מה שנאמר[53] וכל בניך לימודי הוי׳ ורב שלום בניך, שכל בניך, כל בני ישראל, הם לימודי (תלמידי) הוי׳[54].

והנה ענין זה יהי׳ בגלוי לעתיד לבוא כמ״ש[55] והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, כי אז לא יהי׳ לא מלחמה ולא קנאה ותחרות[56], ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו[57], ואז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי׳ לעבדו שכם אחד[58]. והיינו, דגם אז יהיו אומות העולם, אבל מ״מ הם יהיו בבחי׳ זרים וטפלים כמ״ש[59] ועמדו זרים ורעו צאנכם גו׳, משא״כ ישראל יהיו העיקר, כי יתגלה אז מה שבני בכורי ישראל[60], שישראל הם בנים למקום[61], היינו שהם חלק אלוקה ממעל ממש[62], ויתר על כן, שהם בבחי׳ יורש שבמקום המוריש ממש[63] (שלמעלה מהיחס דבן ואב[64]), בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

מקורות והערות

[1]פרשתנו (קדושים) כ, ז.