פרק נא בליקוטי אמרים – היכן שורה אור אין סוף?

יום שלישי י״ג סיון ה׳תשע״ג
הינוקא מדגיש ומעורר אותנו שלא יחסרו המצוות ומעשים טובים המשמשים כשמן לאור השכינה שעל הראש בהסבירו את הפסוק: "החכם עיניו בראשו". מהי החשיבות הגדולה כל כך במצוות, עד כדי כך שאין השכינה שורה בלעדיהן, הרי "לית אתר פנוי מיניה", והוא נמצא בכל מקום בשוה? כיצד מסמלת הנשמה את השכינה? מהו היחס בין כחות הנפש לאברי הגוף? מה בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים?
מאת שולמית שמידע

 

 

לשון הינוקא מצריך תוספת ביאור

בפרק זה נותן לנו אדמו"ר הזקן תוספת ביאור ללשון הינוקא שבזהר (ראה פרק לה), המסביר את הפסוק: החכם עיניו בראשו (קהלת ב יד). החכם כל עיניו, דבורו והתעניינויותיו הן באור השכינה ששורה על ראשו. אור שכינה זה זקוק לשמן – הם המעשים הטובים – כדי שייתפס האור בפתילה, היא הגוף. ולכן שלמה המלך צווח ואמר: ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח), שלא יחסרו המצוות ומעשים טובים המשמשים כשמן לאור השכינה שעל הראש. כפי שמבוארים הדברים בפרק ל"ה, המסביר את תיבת "לעשותו" בפסוק: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל יד). השראת השכינה על הנשמה ועל לבושיה מחשבה ודיבור באה על ידי לימוד תורה, והשראת השכינה על הגוף והנפש הבהמית על ידי קיום מצוות. קיום המצוות דורש כוונה – אהבת ה' ויראתו (פרקים לז-נ). אהבת ה' יכולה להגיע עד לאהבה כרשפי אש (פרק נ) – אהבה שיש בה "רצוא" ו"שוב". "רצוא" – הרגשת כלות הנפש עד רצון להיפרד מהפתילה. "שוב" – רצון לחזור לגוף ולעסוק בתורה ומצוות. שכן האהבה והיראה אינן התכלית, ואין הן השמן לפתילה. אמנם תפקידן להעלות את התורה והמצוות שיתגלה בהן האלוקות; אולם דוקא המצוות הן השמן לפתילה, והן תכלית כל סדר ההשתלשלות, להמשיך אלוקות בעולם ולעשות לה' דירה בתחתונים.

 

נשאלת השאלה: מהי החשיבות הגדולה כל כך במצוות, עד כדי כך שאין השכינה שורה בלעדיהן, הרי "לית אתר פנוי מיניה", והוא נמצא בכל מקום בשוה? – אלא הכוונה היא להמשכת החיות ממנו לעולמות כהמשך הפרק.

 

ועוד נשאלת השאלה: מה הקשר בין מצוות מעשיות לשמן, והלוא שמן מרמז על חכמה? התשובה לשאלה זו נעוצה בעניין השראת אור השכינה, ובמצוות המעשיות הבאות מ"חכמה" שהיא כשמן לאור השכינה, כפי שיבואר להלן. ומזה יובן שמצוות מעשיות הן "שמן". וכמו שאור הפתילה זקוק לשמן כדי להיאחז בפתילה, כך אור השכינה זקוק למצוות כדי להיאחז בפתילה היא גופו.    

 

הנשמה כמשל לשכינה

אדמו"ר הזקן ממשיך להסביר את המושג השראת השכינה על הגוף והנפש הבהמית, וגם על נפשו האלוקית, ואת עניין השראת השכינה בכלל במקום מסוים. וקודם כל את עניין השראת השכינה בקדש הקדשים שבבית המקדש.

נשאלת השאלה: הרי ה' מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג) – ה' ממלא כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה. אז מה עניין השראת השכינה בבית קדשי קדשים, או כל מקום אחר, שאומרים עליו ששכינה שורה בו. כמו על עשרה מישראל, ובמיוחד עשרה מישראל כשעוסקים בתורה; ואפילו אחד שעוסק בתורה, וגם על העוסק במצוה, ובכלל על כל יהודי בכל מצב וכו'?

התשובה היא, אמנם הקב"ה נמצא בכל מקום בהעלם, אך במקום ששורה שכינה הקב"ה נמצא בגילוי. היינו, שכינה היא גילוי אלוקות.

 

ומבשרי אחזה אלוקה (איוב יט כו) – מה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם (ברכות י א). וכמו שאמר ר' הלל מפאריטש, שהגוף הוא כמשקפת שדרכה רואים אלקים. כלומר, מכיון שהאדם נעשה בצלם ובדמות שלמעלה, לפי מה שהוא רואה בנפשו וגופו, הוא יכול להבין ואפילו להרגיש ענייני אלוקות והקשר שבין אלקים לעולם.

 

היחס בין כחות הנפש לאברי הגוף

הנשמה עצמה, הנמשכת ממקום שלמעלה מן הגוף, במהותה ועצמותה היא עצם רוחני אחד פשוט, שאינו מורכב מחלקים ומכחות שונים. עצמותה הרוחנית של הנשמה מופשטת מכל ציור גשמי, כך שאין בה שום בחינת גדר, מקום, מדה וגבול גשמי. היינו, אין הנשמה כגוף אחד המורכב מרמ"ח אברים, כמו הגוף הגשמי, וגם לא כיום אחד המורכב מיום ולילה, או מעשרים וארבע שעות.

 

ואמנם הנשמה ממלאה את כל רמ"ח אברי הגוף מראשו ועד רגלו. היינו, עצם הנשמה נמצא בכל האברים בשוה. אף על פי כן, עיקר משכן הנשמה (בפנימיות) והשראתה (במקיף) הוא במוח. המוח הוא מרכז כל הכחות הפרטיים שבאברים, ומהמוח מתפשטים כל הכחות הפרטיים (דרישות, רצונות וכו') לאברים, כשכל אבר מקבל כח וחיות הראוי לו לפי מזגו ותכונתו: העין לראות, האוזן לשמוע וכו'. וגם לאחר שהתפשטו כחות הנפש לכל האברים, הם עדיין קשורים למקורם ונכללים בו, שטרם הגיעם לאברים הם בהתחלקות, ולכן כל תחושות האברים חוזרות למוח. וכמו שנראה בחוש, האדם מרגיש במוחו את מה שנפעל וקורה בכל אחד מרמ"ח אבריו, אם האבר כואב או חם וכיו"ב, כי עיקר מקום ומקור החיות הוא במוח. אם כי, כאמור, מהותה ועצמותה של הנשמה אינה בגדר ובחינת מקום, שלכן לא שיך ליחס לה הגבלות של מקום, ולומר, שהיא נמצאת במוחין שבראש יותר מאשר ברגלים. כי עצמות ומהות הנשמה נמצאת בכל האברים בשוה, ברגל כמו בראש. עצם החיים, הוא החיות הכללית, נמשך מן הנשמה לגוף בשוה, המוח והרגל מקבלים אותה חיות. כי הנשמה מופשטת עד כדי כך, שגם כאשר היא בתוך האברים, אין בכח האברים ליצור בה שינוי, רק שכחות הנפש כלולים בה. ומכיון שכחות הנפש גנוזים בה בהעלם בצורה מופשטת ללא שום ציור; לכן גם אין הם מפריעים זה לזה, למרות הניגודיות שבהם. רק כאשר הם מתלבשים בגוף הם נפרדים זה מזה. מדת החסד נמצאת בימין וגבורה בשמאל. כמו כן, כחות השכל הקרים נמצאים במוח הקר והמדות החמות בלב שהוא רותח וכו'.

 

העובדה שכל אבר מקבל חיותו וכחו לפי מזגו, אינו נובע מצד עצמותה ומהותה של הנשמה. היינו, אין שינוי קבלת הכחות והחיות שבאברי הגוף מצוי בעצם הנשמה. שאין מהותה ועצמותה מתחלק לרמ"ח (248) חלקים שונים המתלבשים ברמ"ח אברים שונים, כי עצם הנשמה הוא רוחני פשוט, ואינו מצויר בציור גשמי של מקום, גדר, מדה וגבול, כאמור, ואי אפשר לשייך לו דמות ותבנית כתבנית הגוף, ח"ו; אלא שכלולים בו רמ"ח (248) כחות היוליים בהעלם. ועל ידי התלבשות הנפש האלוקית בנפש החיונית, הם יוצאים מן הכח אל הפועל, באברי האדם.

 

אם כן, חיות הנפש אינה פשוטה לגמרי, כי כבר בנפש כלולים כחות נפרדים שונים, וממנה הם נמשכים לגוף. היינו, יוצאים מן הכח אל הפועל, ומן ההעלם אל הגילוי להחיות רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבגוף על ידי התלבשותם בנפש החיונית, שגם בה יש רמ"ח ושס"ה כחות וחיות אלה. ולא שהשינויים בין כח לכח (של כל אבר ואבר) נוצרים רק לאחר שחיות הנפש מתלבשת בכל אבר ואבר על ידי האברים עצמם בדוגמת כלי זכוכית הצבועים בגוונים שונים, שעל ידם משתנה צבע האור או המים שבתוכם, אלא מקור השינויים הוא במוח. לכן גם המוח מרגיש מה שנעשה בכל אבר בנפרד (ראה שיעורים בספר התניא ח"ב עמ' 763-766).

 

כלומר, יש רמ"ח כוחות כנגד רמ"ח אברים. וליתר דיוק יש תרי"ג כחות, כי נוסף על רמ"ח אברים יש גם שס"ה גידים. (והם נמשכים לאברי הגוף, ונותנים בהם חיות פנימית, רק כשהנשמה מתלבשת בגוף). ועל המשכת כל התרי"ג מיני כחות וחיות, הנמשכים מהעלם הנשמה אל הגוף להחיותו, אמרו חז"ל, שעיקר משכנה והשראתה של המשכה זו וגילוי זה הוא כולו במוחין שבראש; שהמוחין מקבלים מהנפש תחילה את הכח והחיות הראוי להם לפי מזגם ותכונתם. שהם כחות השכל: חכמה, בינה ודעת וכח המחשבה וכל שאר מזג ותכונה השייכים למוחין לפני שאר האברים. ולא זו בלבד, שהמוחין מקבלים את החיות הפרטית שלהם לפני שאר האברים, אלא גם כללות כל המשכת החיות לשאר האברים, שהם כלל הכחות הפועלים בגוף, נמשכים ומתגלים תחילה במוח. היינו, שעוד קודם שהחיות הפרטית, כמו שהיא כלולה בתוך החיות הכללית, נמשכת בשאר האברים, היא כלולה ומלובשת במוחין שבראש. ושם במוחין שבראש הוא עיקרה ושרשה של המשכה זו בבחינת גילוי האור והחיות של כל הנשמה כולה. ומשם מתפשטת הארה זו לשאר האברים, ורק באברים ועל ידם כחות הנפש פועלים ומתגלים. כל אבר מושך מהמוח ומקבל כח הראוי לו לפי מזגו וערכו. כח הראיה מתגלה בעין, וכח השמיעה באוזן וכו'. היינו, אף שהנשמה נמצאת בכל האברים בשוה, כל אבר מקבל חיותו לפי מזגו ותכונתו: חומר העין מושך ומקבל את כח וחיות הראיה שהיה כלול בנפש כדי לראות, חומר האוזן מושך ומקבל את כח וחיות השמיעה שבנפש כדי לשמוע, חומר הפה מושך ומקבל את כח וחיות הדבור שבנפש כדי לדבר, וחומר הרגלים מושך ומקבל את כח וחיות ההילוך מהנפש כדי להלוך. ועל ידם מתבטאים הלבושים: מחשבה – על ידי עין ואוזן, דבור – על ידי הפה, ומעשה – על ידי הרגלים. (הרגלים הם תכלית העשיה והירידה, לכן נזכרים דוקא "רגלים" ולא "ידים". החוטם אינו מוזכר, כי אין בו כח פרטי, אלא כללות הנשמה. ככתוב: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז). וגם חוש הריח הנמצא בחוטם שיך רק לנשמה, כי רק הנשמה נהנית מחוש הריח ולא כל הגוף. בכל אחד מכחות הנפש יש כמה פרטים. למשל, בכח הראיה יש ראיה גשמית וראיה רוחנית ומדרגות רבות בראיה וכו' וכו'). ובכלל הכחות המתלבשים באברים הם – כח החום בלב, כח הקרירות במוח וכיו"ב.

 

למעשה, הנשמה עצמה אינה המקור הישיר לכחות האברים כלל, רק המשכה והארה מן הנשמה שורה במוח. הארה זו היא נקודת החיות הכללית שהתלבשה במוח בה כלולים הכחות הפרטיים. ומהמוח מאירה הארה זו לכל האברים. דהיינו, המשכת הכחות והחיות מן הנשמה לאברים הוא כדוגמת התפשטות אור והארה מהמאור, כמו זיו מהשמש שאינו ממהות ועצמות השמש (ראה ספר הליקוטים א-תריג ואור התורה דברים א' רמט). וכחום המתפשט מתנור בוער, שאינו התנור עצמו, ולא כמו "שפע" הנמשך מהמשפיע עצמו. כך שלמעשה עצם הנשמה נמצא בכל הגוף ובכל האברים בשוה, לא בבחינת התלבשות פנימית אלא בבחינת מקיף. רק שבעצם הנשמה כלולים תרי"ג (613) מיני כחות וחיות בהעלם. (רמ"ח (248) הכחות ההיוליים של האברים ושס"ה (365) כחות היוליים של הגידים, וביחד הם תרי"ג (613) כחות, כאמור). תרי"ג כחות אלו הכלולים בנשמה בכח ובהעלם, הם כמו זיו השמש הכלול בגוף כדור השמש.

 

אם כן, כחות הנפש שבגוף נמשכים מהכחות הפרטיים הכלולים בנקודת החיות הכללית, רק לאחר שחיות זו התלבשה במוחין שבראש. ובחינה זו של הנשמה נעשית "עיקר ושרש" לחיות ולכחות שנמשכים ומתגלים בגוף (ראה המבואר בספר הליקוטים "שרש", וראה "משכיל לאיתן", להרב י. גרין עמ' 147-148). כל הכחות כולם מתפשטים מהמוח, כולל אפילו החיות הפרטית של האברים הפנימיים: לב, ריאה, כבד וכד', ואפילו הסוגים השונים הכלולים בתרי"ג מיני כחות. ואף שהחיות שבאברים היא "חיצונית" כנגד החיות שבמוח, הכל נמשך לרמ"ח אברים מהמוח. כחות אלה רק מתפשטים מהמוח, היינו, מתפשטים מכללות החיות שמתגלית במוח, אך ממשיכים להיות מאוחדים ודבוקים במקורם. ואף שהכחות הנמשכים לגוף אינם מתגלים במוח, המוח שהוא עיקר משכן הנשמה, הוא עיקר משכן כחות אלה.

 

ואכן החיות הכללית של הנשמה המלובשת במוחין דומה לשרש של עץ שהוא מקור העץ על כל חלקיו – ענפיו, עליו וכו'. וגם לאחר שצמח העץ, כל העץ על כל חלקיו מקבלים חיותם משרשו. לעומת זאת, מהגרעין שכולל בתוכו את כל חיות העץ, לא מתפתח העץ ישירות, אלא רק לאחר שנזרע במקום הראוי לקליטתו, והתפתחו ממנו שרשים.

 

כללות החיות, היינו, התפשטות הכחות הנפשיים, שהיא רק הארה מעצם הנפש, היא כאור המתפשט מן השמש, וכמו כן, כחות כללות החיות המאירים ומתפשטים מן המוחין לכל אברי הגוף הם כאור המתפשט מן השמש המאיר בחדרי חדרים. וכמו שאור השמש כל עוד הוא כלול בשמש אינו מאיר, כך כל זמן שכחות הנפש כלולים במוחין אין הם מאירים, ורק כשהם מתפשטים מהמוחין הם מאירים באברי הגוף.

 

משל האור מתאים רק לעניין כללות החיות, היינו, המשכת הכחות, כפי שהם כלולים עדיין בכללות החיות באופן כללי לגוף, לפני שהם מתפרטים לפרטים. כי כמו שאור המתפשט מן השמש אינו נתפס בדבר שעליו הוא מאיר, כך עצם התפשטות הכחות מכללות החיות שבמוח אינה נתפסת עדיין באברים. לעומת זאת, המשכת הכחות באופן פרטי לאברים, אינם כאור המאיר מהשמש, אלא ככח הפועל בנפעל, שנתפס באברי הגוף ומפעיל אותם על ידי החיות הפרטית המתאימה לכל אבר. שבכחות הפרטיים יש שינויים והבדלים בחיות ובכחות. ואפילו הלב שהוא אבר כללי ומרכזי בגוף הממשיך לשאר אברים – לבא פליג לכלהו שיפין (זהר ח"ג קסא ב ועוד) – מקבל מהמוח. שהלב שולח את הדם לכל הגוף להחיותו בכח האור והחיות שמקבל מהמוח. ולכן המוח שליט על הלב בתולדתו (ראה פרק יב), שכך נברא האדם בטבעו.

 

אם כן, תרי"ג כחות הנפש אינם עצם הנשמה ולא ממהותה כלל, שהנשמה נעלה מאד, חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש. שרשה מפנימיות "עתיק", שבשרשו הוא פנימיות ועצמיות אין סוף, ואילו עשר כחות הנפש הכלולים בנר"ן, הם רק כנגד עשר הספירות העליונות ונשתלשלו מהן. וכשירדה הנשמה להתלבש בגוף עברה דרך עשר הספירות שבעולם האצילות, וכך נטבעו בה כחות הנפש, שהן השתקפות עשר הספירות. עשר כחות הנפש הם עשרה כחות כלליים ומהם מתפרטים תרי"ג כחות הנפש.

 

ואכן, נשמות ישראל הן נבראים רוחניים, שלמעלה אפילו ממלאכים. כי בעוד המלאכים כמו כל העולמות נבראו בדבור – חיצוניות הרצון, נשמות ישראל "עלו במחשבה" – פנימיות הרצון. רק הארה מן הנשמה מתלבשת בגוף, כי אין הגוף יכול להכיל את עצמותה ומהותה. ואף על פי כן, תרי"ג כחות הנפש, שאינם ממהותה ועצמותה, מושרשים וכלולים בה בהעלם עוד לפני התלבשותה בגוף, דוגמת אש הנעלמת בצור החלמיש. וכשאדם נולד כלולים בנשמתו כל כחות הנפש. היינו, הארה מן הנפש מתלבשת בגוף וליתר דיוק במוח, והכחות הפרטיים כפי שהם כלולים בחיות הכללית (חי בעצם) – גם הם עדיין בהעלם בנשמה, אך לא כמו קודם התלבשות הנשמה בגוף, אלא בדוגמת אש הנעלמת בתוך הגחלת. ומנקודת חיות כללית זו נמשך ומתפשט בשלב שני גילוי זה שבמוח לכל אברי הגוף. היינו, גילוי זה כולל שני סוגי חיות: סוג החיות הכללית, שנמצאת בכל האברים בשוה, וחיות פרטית שמתלבשת בכל אבר לפי מזגו ותכונתו.

 

הראיה לכך שכחות הנפש כלולים בנפש היא מבעלי מום: עיורים, חרשים וכיו"ב, שנולדים להם ילדים בריאים לחלוטין; כי החסרון של בעלי המום הוא באבר, שלא נמשך בו הכח הראוי לו, אם כי הכח קיים בנפש. כל הכחות הכלולים בנפש הם במעלה גדולה ונפלאה שלא בערך לכחות המתגלים בגוף, כי בעצם הנפש הם במקום אחד ממש ובהתכללות מוחלטת, ורק בהתלבשותם בגוף הם מחולקים ממש ואף מתנגדים זה לזה. ואכן תרי"ג כחות הנפש הכלולים בנשמה, אף שאינם ממהות ועצמות הנשמה, הם מאוחדים אתה, ואין להם מציאות בפני עצמם. לכן בצאת הנשמה מן הגוף מסתלקים גם כל כחות הנפש.

 

בהתאם למצב האברים, כך רמת גילוי הכחות. לכן, מכיון שמוחו של ילד הוא קטן, גם שכלו קטן. וככל שמוחו מתרחב שכלו גדל, כי ה"כלי" לגילוי השכל גדל. אף אצל אדם מבוגר לא כל העתים שוות ביכולת ה"כלי" לקבל את אור השכל. למשל: כשאדם אוכל אכילה גסה, עד שעולים אדים למוחו, או כשאדם עייף מאד, אין אור הנפש מאיר בו.

 

[שלשה חלקי הנפש: נפש, רוח ונשמה, הם כחות היוליים שבהם נכללים בהעלם כמה מיני כחות של אברים פרטיים. הכח העליון והכללי ביותר הכולל בתוכו הכל, הוא הנשמה שבמוח, וממנו מסתעף כח כללי פחות והוא כח הרוח שבלב. והכללי והתחתון שבכולם הוא כח הנפש (הדם) שבכבד. אף שבכללות, הנשמה שבמוח היא המהוה ממוצע בין עצם הנשמה לפרטי כחות הנפש. שעל ידי המוח נמשכת החיות מכלל עצם הנפש, עד לכל פרט ופרט מכחות הנפש כפי שהם מתגלים בכל אחד מאברי גוף האדם (על פי אור התורה, דברים פנחס א'קכו)].

 

הנמשל: המשכת החיות לעולמות

על המשכת החיות בעולמות אפשר ללמוד מהתבוננות באדם עצמו, כי כל מה שברא הקב"ה בעולם ברא באדם (אבות דר' נתן פרק לא), לכן האדם נקרא עולם קטן (תנחומא פקודי ג) והעולם נקרא גוף גדול (מורה נבוכים חלק א פרק עב). ומה הנשמה ממלאה את הגוף, כך הקב"ה ממלא את העולם (ברכות י א). אם כן, מבשרי אחזה אלוקה (איוב יט כו). מגוף האדם למדים על המשכת החיות לעולמות – על פי חיות הנפש מבין האדם את האלוקים ואף מרגיש אותו. כך כמו שאברי גוף האדם מקבלים חיותם מהנשמה באמצעות המוח. גם הלב, שהוא אבר כללי שממנו נמשך דם לשאר האברים – לבא פליג לכלהו שייפין (זהר ח"ג קסא ב ועוד), מקבל מהמוח. ולכן המוח שליט על הלב בתולדתו כמו שכתוב בפרק יב. ואכן עיקר משכן הנשמה, שממנה יש המשכה אל האברים, הוא במוח, אף שעצם הימצאות הנשמה בגוף הוא בכל חלקי הגוף בשוה.

 

כך בנמשל, עצמות אור אין סוף נמצא בכל מקום בשוה, אבל ההמשכה אל העולמות מתחלקת לכל נברא לפי ערכו. שבכל עולם יש ברואים – נשמות ומלאכים – לאין קץ ותכלית, כי יש עולמות ללא מספר בריבוי מדרגות זה למעלה מזה. ולקמן בפרק נב יתבאר, שעיקר החיות הוא בחב"ד שהן המצוות. שכל העולם מקבל חיותו מאור אין סוף דרך התורה, שהיא המוחין (חכמתו ורצונו) של הקב"ה, ובעיקר בה שוכן הקב"ה. ובפרק נג יסביר שאור השכינה מאיר גם בעולם הזה הגשמי. בזמן שבית המקדש היה קיים, האיר אור השכינה בהיכל קדשי הקדשים שבבית המקדש, שבו היו הארון והלוחות. ומשם התפשטה השכינה לכל העולם. ובדומה לכך יש מקומות מיוחדים שבהם השכינה שורה קצת יותר ממקומות אחרים. כגון, בכל יהודי, ובמיוחד בכל יהודי שעוסק בתורה, על עשרה מישראל במקיף, ובאופן פנימי בתוך עשרה מישראל שעוסקים בתורה וכו'.

 

והנה מהותו ועצמותו של אין סוף ב"ה נמצא בעליונים ובתחתונים בשוה. בדוגמת עצם הנשמה, שהיא למעלה מהתחלקות ונמצאת בכל האברים בשוה, במוחין שבראש כמו ברגלים. וכמו שאין מהות ועצמות הנשמה מתלבשת בגילוי באברי הגוף להחיותם, כך אין מהות ועצמות אור אין סוף ב"ה מתלבש בכל עולם ובכל נברא בגילוי להחיותו. ככתוב בתיקוני הזהר, שהקב"ה איהו סתימו דכל סתימין. הקב"ה סתום ונעלם בתוך העולמות הנעלמים העליונים – עלמין סתימין דלעילא, בדיוק כמו שהוא סתום ונעלם בתחתונים. כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל (מאמר "פתח אליהו") – אין מחשבה שיכולה לתפוס במהותו ועצמותו כלל, אפילו בעולמות העליונים. ואף שהוא נמצא גם בעליונים וגם בתחתונים, שלית אתר פנוי מיניה, אין הוא מתגלה.

 

מה בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים?

ההבדל שבין העולמות העליונים לעולמות התחתונים הוא רק במדת התגלות הקב"ה להחיות את העולמות והנבראים. שמזיו והארה, שהיו כלולים בו ובאורו ית' בתחילה בהעלם, הוא ממשיך ומאיר בבחינת גילוי. וככל שההתגלות גדולה יותר, מדת החיות של הנבראים גדולה יותר. כך שבעולמות העליונים ההארה מהחיות האלוקית היא יותר בהתגלות מאשר בעולמות התחתונים. וכמו החיות הכלולה בהעלם בנשמה, שממנה נמשכת חיות פרטית לכל אבר בגוף לפי ערכו בגילוי, שבראש היא בגילוי יותר מאשר ברגלים וכד'.

 

בסוגריים המרובעים מסביר אדמו"ר הזקן מדוע נקראת המשכה זו אור על ידי המקובלים, לעומת החוקרים שקראו לה שפע. כי האור הוא רק התפשטות והארה מהמאור ולא ממהות ועצמות המאור; בניגוד לשפע, דוגמת שפע של מים, שבו נמשכים המים עצמם, ורק משנים את מקומם. היינו, שהחיות המתפשטת מה' ית', להחיות את העולמות והנבראים דומה לאור השמש, שכלול בתחילה בשמש, ורק כאשר הוא מתפשט לארץ הוא יוצא מן ההעלם אל הגילוי. ההבדל הוא רק שהתפשטות האור מהשמש הכרחי, ואילו התפשטות החיות מה' ית' נעשית ברצונו, ש"ממשיך ומאיר" את האור ברצונו דוקא.

 

אמנם כל העולמות הן העליונים והן התחתונים מקבלים אותו סוג של אור, וגם בעליונים – כל אחד מקבל אור וחיות בבחינת המשכה והארה פרטית כפי כחו ותכונתו. אלא שהעולמות העליונים מקבלים קצת יותר אור וחיות בהתגלות מהתחתונים. שהעולמות התחתונים, אפילו הרוחניים, אינם מקבלים את החיות האלוקית בבחינת גילוי כל כך כמו העולמות העליונים, רק באמצעות לבושים רבים המסתירים את האור והחיות האלוקית.

 

ההסתרה שעל ידי הלבושים יוצרת הבדל איכותי באור המתגלה בעולמות התחתונים. מאחר שהלבושים מסתירים את האור לא רק בכמותו אלא באיכותו, עד שנוצר עולם חומרי וגשמי ממש. וכמו שאומר המדרש: נטה ימינו וברא שמים, ונטה שמאלו וברא ארץ (פרקי דר' אליעזר תחילת פרק יח) – שימין מעיד על האור והגילוי שברא על ידו שמים – עולמות עליונים, ובחינת שמאל – יד כהה, גבורה וצמצום, ברא על ידו את העולמות התחתונים. ואם בעולמות העליונים זה כדוגמת אור שמש החודר לחלון גדול, הרי שבעולמות התחתונים זה דוגמת אור שמש החודר לחלון קטן, העובר גם מסכים רבים (פל"ח ופ"מ).

 

וכמו שלמדנו (פמ"ט), ה' צמצם את אורו הגדול בצמצומים רבים ומגוונים, כדי לברוא עולמות. לשם כך האציל את הספירות העליונות. הספירות הן כלים שיש בכל העולמות, כולל עולם העשיה, והם ממשיכים את אור הקדושה ומגלים אותו, ורק על ידיהם יכולים העולמות להכיל את האור. אלא שה' מסתיר את האורות וה"כלים" העליונים על ידי לבושים רבים, כדי שיתהוו העולמות התחתונים ויוכלו לסבול את האור העליון.

 

אמנם גם בעולם האצילות יש לבושים, אלא שהם אינם רבים וגסים. ואילו בעולמות התחתונים יש ריבויי השתלשלות של הלבושים, עד שבלבושי יצירה ועשיה יש טוב ורע. ועוד שיש הבדל גם בין החיות הנמשכת לעולמות הרוחניים לבין החיות הנמשכת לעולם הזה החומרי והגשמי ממש, שהוא התחתון ביותר של העולם הזה, ולמטה מחיות: צומח, חי ומדבר. כי העולם הזה מלובש, מכוסה ומוסתר בתוך הלבושים הרבים – בכמותם, והעצומים – באיכותם (פרק לח), המעלימים ומסתירים את האור והחיות. שלא היה די בריבוי הלבושים הרגילים כדי שיתהוה העולם הזה, אלא בלבושים שאיכותם שונה.

 

ההסתר הוא עצום כל כך, עד שאין בו חיות ממש, עד שנראים בו רק דברים חומריים וגשמיים ונראים מתים – וכמו שב"מת" נשארת רק חיות של "הבל דגרמיה", שרק בגללה הגוף ממשיך להתקיים, אך אין בכך "חיים" או "אור וגילוי" (ראה אור התורה דברים קמה, וספר המאמרים תער"ב- תכז, ו"משכיל לאיתן" להרב י. גרין עמ' 170-171), כך העולם הזה החומרי והגשמי ממש. ואף שיש חיות אלקית בכל נברא – בצומח החיות גלויה קצת, בחי עוד יותר ובמדבר עוד יותר; ואילו בדומם החיות האלוקית היא בצמצום הגדול ביותר עד שאינה נראית כלל בגילוי, אם כי גם בדומם יש "נפש". העולם הזה נברא בששת ימי בראשית, וה' מהווהו ומחייהו מאז ועד היום מ"אין" ל"יש" בכל רגע מחדש, כדי שלא יחזור להיות אין ואפס כמו שהיה לפני שנברא. שאם לא כן, היה חוזר לאין ואפס ממש.

 

וכמו שכתוב בעץ חיים (ש"נ פ"א), שגם אור זה המחיה את הדומם שבעולם הזה הוא מאור אין סוף ב"ה, שהרי הוא ממלכות דמלכות דעשיה – הספירה הנמוכה ביותר בעולם התחתון ביותר, אך בתוכה מלכות דיצירה ובתוכה התכללות עולם הבריאה וכו', עד שבתוך כולן, היינו, בספירות של כל העולמות, כולל עולם העשיה, ישנן עשר ספירות דאצילות. עולם האצילות, שנכלל ומתיחד באור אין סוף בתכלית היחוד, הוא העולם העליון ביותר, שכולו אלוקות; האור האלוקי מאיר בו בגילוי, מאחר שספירות עולם האצילות מיוחדות במאצילן ב"ה. והארת הקו שבעולם האצילות בוקעת את המסך ומתלבשת בבריאה. וכן מבריאה ליצירה, ומיצירה לעשיה. כך שהחיות האלוקית שבכדור הארץ מקורה בעשר הספירות שמיוחדות במאצילן אור אין סוף ב"ה ממש. היינו, גם בכדור הארץ החומרי והגשמי יש אור וחיות של אין סוף ב"ה, הבאים על ידי הספירות (האלוקות) של העולמות, ונמשכים דרך לבושים המכסים ומסתירים את החיות שלא תיראה. כך שהחיות האלוקית שבעולמות התחתונים היא פחות בגילוי מחמת הצמצומים והמסכים הרבים, ועד שבעולם הזה אינה נראית כלל. אך לגבי מהותו ועצמותו ית', אין שום הבדל בין העולמות העליונים לתחתונים, מאחר שאור אין סוף נמצא בכולם בשוה.

פרסום תגובה חדשה

test email