פרק כו בליקוטי אמרים – השמחה בעבודת ה'

יום ראשון ט׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
השמחה פורצת את כל הגדרים. היא משפיעה גם על גוף האדם ואף על בריאותו ונותנת לו משנה כח, היא מאירה את פניו של האדם, ועל ידה נעשה האדם קל ברגליו וכו'. השמחה מגלה באדם את הכחות הנעלמים ואת מצפוני הלב. היא נותנת חיות והתלהבות בעבודת ה' ומרוממת אותו מעלה מעלה, ובכוחה אף לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה, עד שהיא משנה אף את מידות האדם.

 

 

עבדו את ה' בשמחה

השמחה בעבודת ה' היא עיקר גדול והיא הכרחית. ואומר הרבי מה"מ שיל"ו: דהגם שהשמחה בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא (רמב"ם סוף הלכות לולב), היינו שצריך עבודה ויגיעה גדולה לזה, אף על פי כן, הרי כל אחד ואחד מישראל נצטוה על זה, ועד שנצטוה על שמחה גדולה ביותר בדוגמת דוד המלך שהיה מפזז ומכרכר לפני ה'… שאינו מתפעל מכל ההעלמות וההסתרים וכו', וכל ההעלמות וכו' אינם מזיזים אותו ממקומו ועובד את ה' בתוקף ובשמחה גלויה (ספר המאמרים ה'תש"מ עמ' מ-מא). אחד הביטויים של השמחה הוא הריקוד. ולפי הבעל שם טוב, הריקודים לפני הקב"ה תפילות הם. ועוד אומר הבעל שם טוב, שהמלאך מיכאל עושה כתר מסנדלים שנשרו מרגלי היהודים שרקדו בשמחת תורה.           

 

מדוע חשוב כל כך לעבוד את ה' בשמחה?

הגמרא מספרת על שני אנשים שהעיד עליהם אליהו הנביא, שהם בני העולם הבא, משום שכל עניינם היה לשמוח ולשמח אחרים (ראה תענית כב א). ואומר הרבי אד"ש, שתכונת השמחה היא שפועלת וחודרת בכל ענייני האדם. כשאדם שמח הוא חי חיים שמחים – שמחה שפועלת על כל מעשיו, ועל כל מה שבא אתו במגע. והשמחה מכניסה הצלחה בכל פעולותיו וכל חייו, וכמו בסיפור בגמרא הוא נעשה בן עולם הבא. ולא עוד, אלא שנעשה בן עולם הזה אמיתי, שחייו בעולם הזה הם חיים אמיתיים שמחים ומוצלחים (על פי דבר מלכות פ' תרומה). ועוד ועיקר, שהמשכת אלוקות למטה היא על ידי השמחה, מאחר שהשמחה והתענוג למעלה נובעים מעבודת התחתונים. וכמו שמסביר הרב המגיד את המשנה: דע מה למעלה ממך (אבות ב א) – שכל מה שלמעלה הכל הוא ממך (ליקוטי אמרים להה"מ סי' קצח, הוצאת קהת). ועל פי הזוהר, על ידי מאור פנים של שמחה למטה מושכים חדוה מלמעלה: תא חזי… – אפשר לראות את זה בראיה מוחשית – אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא כו' חדוא דבר נש משיך לגביה חדוא אחרא עילאה כו' (זוהר ח"ב קפד ב, וראה גם ספר המאמרים מלוקט ח"ג עמ' מז). דהיינו, על ידי שמחה של מצוה נעשית שמחה עליונה ומגלים עונג עליון בגן עדן. ועוד, שעל ידי שמחה פורצת גדר נעשים יחודים עליונים – יחוד פנימי של "חכמה" ו"בינה", ועל ידי זה יחוד "זעיר אנפין" ו"נוקבא", שממשיך את העצם, עד שנעשה התהוות חדשה – לידת נשמות (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' פ- פא). לעתיד לבוא, שאז תהיה השמחה בתכלית השלימות – אז ימלא שחוק פינו (תהלים קכו ב) – יתגלה על ידה אור אין סוף.

 

השמחה פורצת את כל הגדרים. היא משפיעה גם על גוף האדם ואף על בריאותו ונותנת לו משנה כח, היא מאירה את פניו של האדם, ועל ידה נעשה האדם קל ברגליו וכו'. השמחה מגלה את הכחות הנעלמים ואת מצפוני הלב. היא נותנת חיות והתלהבות בעבודת ה' ומרוממת אותו מעלה מעלה. היא גורמת התרחבות והתפשטות, ופותחת את הלב, עד שהלב רוצה לקבל דברי תורה ושמח לקיים מצוות. ומאחר שהשמחה נוגעת בעצם הנפש – למעלה מהכחות הגלויים, למעלה מגדר והגבלה, למעלה מהגדרים שבטבע תולדתו – בכחה לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה. עד שהיא משנה אף את מידות האדם, כך למשל מי שקמצן וכילי בטבע תולדתו, בעת השמחה הוא נעשה פזרן וחסדן גדול, כאילו זה בטבעו, ועד שמתחסד גם עם שונאו (ראה ספר המאמרים מלוקט ח"ב עמ' עט- פ). ועוד, שהשמחה מעלה אותו בדרגות רוחניות עד לקבלת רוח הקודש, דוגמת האריז"ל שזכה לרוח הקודש על ידי שמחה של מצוה. ואפילו לדרגת נביא, שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה. כך זכה יונה הנביא לנבואה בגלל השמחה, ששמח בשמחת בית השואבה. והעיקר לענייננו שעל ידי השמחה אפשר לנצח את היצר.

 

מכאן שכח השמחה הוא עצום. ובתנאי שאין בשמחה "ישות" אלא שהיא באה מצד הענוה, ואמנם שמחה בבחינת ביטול וענוה, היא תכלית השמחה. וכמו שכתוב: ויספו ענוים בה' שמחה (ישע' כט יט). והיא פועלת ישועות בעליונים ובתחתונים.

 

לכן מדגישה החסידות כל כך את השמחה בעבודת ה', ומתנגדת לעצלות הנמשכת מעצבות שביסוד העפר, ולכבדות הנמשכת מטמטום הלב – מה שגורם לאדם להיות סתום לדברים רוחניים, שאינם נדבקים בו. וידוע משמו של הבעל שם טוב, שהעצבות נחשבת בעיני החסידים לעבירה דאורייתא. לכן החסידות דורשת לטהר את הלב מכל נדנוד עצב, אפילו משמץ  של דאגה, ולעבוד את ה' מתוך אהבה, יראה ושמחה, ועל ידי כך יוכל להתגבר על יצרו תמיד.

 

משל המתאבקים

לאחר שנתן לנו אדמו"ר הזקן את העצה, לעורר את כח האהבה המסותרת וכח המסירות נפש, עד להרגש בפועל ממש. הוא מודיענו כלל גדול, שכדי להגיע לעבודת ה' שלימה על ידי נצחון היצר הרע, צריך זריזות בעבודת ה'. הזריזות באה על ידי שמחה העוזרת להתנער לגמרי מן העצלות והעצבות המכבידות על העבודה. עניין זה מתבאר על ידי משל המתאבקים.

 

משל: שני אנשים המתאבקים זה נגד זה, כשאין הם משתמשים בכלי נשק אלא רק בזרועותיהם, וכל אחד רוצה להפיל את רעהו, הרי שהנצחון במאבק יתכן רק על ידי זריזות. ואפילו הגיבור שבשניהם, אם לא ינצל כחותיו ויהיה בעצלות ובכבדות, לא רק שלא ינצח, אלא ינוצח בקלות ויפול.

 

נמשל: שתי הנפשות – האלוקית והבהמית, נלחמות זו בזו. אמנם לנפש האלוקית, הרוצה רק אלוקות, עוצמה רבה בעצם מהותה, כי עיקר משכנה במוח, והמוח שליט על הלב. אך אם תהיה בה עצלות וכבדות כאבן, הנובעות מעצבות ואטימות הלב, הרי שהעצבות גורמת תנועת כיווץ וחוסר פעולה; וכשהלב אטום אינו מקבל אור אלוקי – אין רצון לפעול ואין חיות והתלהבות בעבודת ה'. לכן לא תוכל הנפש האלוקית לנצח את היצר הרע שנמצא בתוך האדם וחבוק ודבוק בו ממש. רק כאשר הנפש האלוקית תפעל בזריזות להפילו ולהכניעו, העבודה תהיה יעילה. לא די בגבורה שיש לנפש האלוקית מצד עצמה, צריך זריזות, שאם לא כן, הנפש האלוקית תנוצח בקלות.

 

[כל אחד משני מתאבקים אלה – הם הבינוני (הנפש האלוקית) ויצר הרע (הנפש הבהמית) – מתכוונים להפיל איש את רעהו ולא להרגו. הבינוני אין לו כח להרוג את היצר הרע, שזוהי עבודת הצדיקים. וגם היצר הרע מבחינתו מתחיל לפתות את האדם בדרך חלקה רק כדי להפילו, שאם היה מאיים עליו להרגו לא היה נשמע לו].

 

עצבות או מרירות?

יש שני סוגים של עצבות: יש עצבות הנובעת מעצלות ומהרגש עצמי, שמביאה לידי דיכאון וחוסר מעש והעדר חיות, שהיא מושללת לחלוטין. אולם יש עצבות הנובעת מהרגש אלוקי שמתמרמר על חטאיו, וזה מביא לו דוקא חיות בעבודת ה', ובסופו של דבר שמחה. ולמעשה אין זו עצבות אלא מרירות. וזהו מה שכתוב: בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג) – שעל פי הפשט, בכל עמל ויגיעה שאדם טורח לצורך מחייתו יש תועלת ורווח; אך על פי התניא משמעו, גם בעצב יש איזו מעלה. אך בעצם הלשון הזאת שיש בזה איזה יתרון, מלמד שלמה המלך דבר חידוש. אמנם ברור שעצב הוא דבר גרוע ושלילי, אך יכול לצאת מזה גם טוב. ומהו הטוב שיוצא ממנו? הוא השמחה שלאחר העצב האמיתי. שעצב אמיתי הוא מה שמתעצב על חטאיו, ועל ידי כך נשברת המחיצה שבינו לבין אלוקיו. זוהי מעלת העצבות שמביאה לידי מרירות ובסופו של דבר לידי שמחה. וזהו משמעות רוח נשברה ולב נשבר, שעל ידי שנשבר לבו על חטאיו, נשברה רוח הסטרא אחרא, נשברה המחיצה של ברזל בינו לבין אביו שבשמים, ועל ידי שבירת המחיצה של ברזל יוכל להגיע לשמחה אמיתית. דהיינו, לב נשבר שובר את רוח הטומאה, כי זבחי אלקים – רוח נשברה (תהלים נא יט) – כדי להביא לאלקים זבחים, צריך לשבור את הסטרא אחרא.

 

חשבון נפש בעתים מזומנות

אף על פי כן, גם עניין המרירות על עוונות צריך להיעשות בזמנים מסוימים בלבד. צריך לעשות חשבון נפש רק בזמנים מיוחדים ומסוגלים לכך, ולא באופן תמידי וקבוע. כי עבודת ה' יכולה להיות רק על ידי שמחה, ואילו תרופה מרה לוקחים רק לעתים מזומנות. ולמה משתמשים בעצבות, שהיא דבר שלילי? כי היא מקליפת נוגה, ודוקא על ידי שמשתמשים במה שקשור בקליפה עצמה, שוברים אותה. שמתוך היער עצמו לוקחים את הגרזן כדי לשבור את עצי היער (ראה פרק ל"א). כך על ידי המרירות נשברת המחיצה בין היהודי החוטא לבין הקב"ה, לאחר שהרגיש נפרד מה' בגלל תאוות העולם הזה, ושבעצם בתאוות העולם הזה אין שמחה אמיתית. שמחה אמיתית של יהודי היא שה' אתו תמיד. יותר מזה, שהוא חלק מה', שהוא אלוקיו – שעצם מהותו הוא ה' אלוקיו.

 

זוהי הסיבה שתיקן האר"י ז"ל לקרוא פרק נ"א בתהלים בסוף תיקון חצות. שתיקון חצות אינו רק זמן אבל על הגלות מחרבן בית המקדש, אלא גם תכלית עבודת היום. שזהו זמן חשבון נפש על חרבן מקדשו הפרטי וגלות השכינה שבנפשו. יש בזה עצבות אמיתית המביאה לידי מרירות, שהיא התלהבות של "גבורות קדושות". ואחרי המרירות בתיקון חצות יש שמחה בלימוד התורה שאחריה, שאחרי זה לומדים תורה עד הבוקר. אם כי בימינו רק יחידי סגולה עורכים תיקון חצות ושאר האנשים עושים חשבון נפש בקריאת שמע שעל המיטה (וראה קונטרס התפילה לרבי הרש"ב, פי"א).

 

המרירות היא הקדמה לשמחה. בתיקון חצות לאחר שהוא מתאבל על החרבן, הוא לומד תורה בשמחה. בתפילה אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש (ברכות ל ב) – רצינות וחשבון נפש, ואחר כך מתגלה אור הנשמה, שהרי אין עומדין להתפלל לא מתוך עצלות… אלא מתוך שמחה של מצוה (ברכות לא א). בתשובה – בתחילה תשובה תתאה – לב נשבר ונדכה (תהלים נא יט), ואחר כך תשובה עילאה – תשמיעני ששון ושמחה (תהלים נא י). שבטבעו יהודי קשור לה' ולכן הוא שמח. וגם כשהוא בעל תשובה ומתקיים סוף הפסוק: שבירת הלב שגורם שבירת הסטרא אחרא, מתקיים גם ראש המקרא (כמה פסוקים קודם לכן) – תשמיעני ששון ושמחה (תהלים נא י), השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה תסמכני (תהלים נא יד).

 

וכשהוא עצב סתם ככה ממילי דעלמא, גם היא שעת הכושר לעצבות על חטאיו ולחשבון נפש. אם כי הרבי מה"מ מדגיש שעיקר העבודה היום צריכה להיות מתוך שמחה.

 

יתרון האור מן החושך

שלמה המלך אומר: וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך (קהלת ב יג) – כוונת הפסוק על פי הזהר היא, שיש יתרון לחכמה שבאה מתוך הסכלות, יותר מאשר אם היתה חכמה מלכתחילה בלי סכלות. כמו שיש יתרון לאור שבא אחרי החשך, יותר מאשר אילו היה האור מלכתחילה בלי שום חשך. ולכן כתוב: בכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג), שדוקא על ידי עצב אמיתי ומרירות על חטאיו, יגיע האדם לדביקות בה' ולשמחה אמיתית יותר ממי שאף פעם לא חטא.

 

זהו יתרון האור מן החשך. דהיינו, שיש יתרון לאור הבא מן החשך דוקא, מאחר שאור הבא מן החשך מורגש יותר, ומה גם שמעלה את ניצוצות הקדושה מן החשך. כך שדוקא המצב הירוד והחשך מביאים את האור והשמחה, כי דוקא מי שהרגיש את החיסרון יודע לייקר מה שיש לו. כך אדם שהיה רחוק מתורה והרגיש כמה גרוע לחיות ללא תורה ומצוות, נכנס לחיי תורה ביתר התלהבות, כאדם שבא מארץ ציה ועיף בלי מים, המרגיש יותר את טעם המים. יתרון האור הבא מן החשך דומה לכלי ריק שמוכן לקבל. היינו, עניינה של שמחה אמיתית הוא כאשר היא באה דוקא לאחר המרירות האמיתית, לא על עניינים גשמיים וחולפים, אלא על הריחוק מה' – מרירות על חטאיו, מרירות של לב נשבר ונפש מרה לאחר שעשה חשבון נפש. שמחה שאין בה רגש החיסרון אינה אמיתית אלא חיצונית. זוהי עבודת "ויהי ערב" "ויהי בוקר" (בראשית א ה), שקודם מרגיש את הריחוק ואחר כך את הששון והשמחה שבהתקרבות. כלומר, יסוד העבודה היא עבודת ה' בשמחה. אך כדי להגיע לשמחה אמיתית צריך קודם כל לב נשבר, שבלי זה אין השמחה אמיתית.

 

[לכן חג שמחת תורה הוא בשמיני עצרת, אף שהיה צריך להיות בשבועות; אלא שבשבועות היה עם ישראל בדרגת צדיקים גמורים, שפסקה זוהמתם בזמן מתן תורה, והתקדשו בג' ימי ההגבלה. ואילו בשמחת תורה היו בדרגת בעלי תשובה – שדוקא לאחר הסתר הפנים בגלל חטא העגל שנמשך עד יום הכיפורים, ורק אז נמחל להם, הגיע זמן שמחת תורה, שמחה בתכלית כיתרון האור הבא מן החשך].

 

תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה… מרוב כל

התורה מחדשת דבר מדהים בסיום כל דברי התוכחה הקשים שבפרשת "כי תבוא" – שסיבת הפורענות היא: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך (דברים כח מז). אמנם לפי הפשט, כל דברי התוכחה קורים בגלל שלא עבדו את ה' בזמן שלוותם, כשהיו בשמחה וטוב לבב, ולפי פירוש רש"י: מרוב כל – בעוד שהיה לך כל טוב, כפי שמתבאר על פי הפסוק שלאחריו: ועבדת את אויביך… ובחוסר כל (דברים כח מח).. אבל נודע לכל פירוש האריז"ל, שכל דברי התוכחה קורים אף שהיתה עבודת ה' בשלימות, אך לא מתוך שמחה וטוב לבב; ועד ששמחת המצוות נעלית אפילו מהמצוות עצמן. וכמו שכותב הרמב"ם בסוף הלכות לולב: שכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, כמו שכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב (דברים כח מז). אם כי, פירוש זה מיוחס לאריז"ל דוקא ולא להרמב"ם, כי האריז"ל מדגיש שהשמחה בעבודת ה' צריכה להיות מרוב כל – לא רק הרבה יותר משמחה על כל ממון שבעולם, או מכל שמחה אחרת שה' מזמן לאדם ושמח בה, אלא על הזכות הנפלאה לקיים תורה ומצוות בעולם הזה, שעל ידי כך, מקיימים את הכוונה העליונה לעשות להקב"ה דירה בתחתונים; דבר הנעלה הרבה יותר מכל דבר אף מכל תענוג של גן עדן, כפי שהדבר מתבאר על פי הפירוש החסידי למלים: מרוב כל, כדלהלן.

 

על פי החסידות – מרוב כל רומז לתענוגי עולם הבא וגן עדן. דהיינו, שצריכה להיות שמחה עצומה בקיום תורה ומצוות יותר מכל חיי העולם הבא. שמרוב כל מתייחס למלה כל, היא ספירת היסוד המקשרת ומחברת שמים לארץ, על פי הפסוק: כי כל בשמים ובארץ (דברי הימים א כט יא). כמו כן, העמוד שמחבר את שני גני העדן – גן עדן העליון וגן עדן התחתון – וכולל את שניהם, נקרא כל. וכן בין כל מדרגה למדרגה בגן עדן יש עמוד, המקשר וכולל את שתי המדרגות, הנקרא כל. מכאן שיש גודל וריבוי עצומים בבחינת כל, ואף על פי כן, אלה הם רק דרגות בזיו והארה מהשכינה; ואילו בקיום התורה והמצוות יש גילוי העצמות ממש שלמעלה מהכל. לכן צריך לעשות מצוות בשמחה ובטוב לבב, הרבה יותר משמחה ותענוג שיש ברוב כל. לכן יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז) (וראה "פניני התניא" להרב חיים לוי יצחק שי' גינזבורג פרק כו', עמ' 38-39). וידוע על פי חסידות, שהמשכת הקדושה העליונה לעולם ועל נפשו בקיום המצוות נעשית לא על ידי המצוות עצמן, כי אם על ידי שמחת המצוה (ס' הליקוטים ש – שמ"ה). ורבי חיים ויטאל גילה לתלמידיו, שהאריז"ל זכה לרוח הקדש בזכות שמחתו בקיום המצוות. ואנו נשמח בחלקנו הטוב כעם ה', שתפקידנו לעשות לה' ית' דירה בתחתונים.

 

לקבל הכל באהבה ובשמחה

הבעל שם טוב אומר, שאם מקבלים כל דבר באהבה ובשמחה, אזי יש לנו גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. ואדמו"ר הזקן נותן עצה איך לטהר את הלב מכל עצב ואפילו לנקותו מחשש קל של דאגה אף בדברים החשובים ביותר בעולם, שהם חיות האדם: בני, חיי ומזוני – ילדים, חיים ובריאות ופרנסה. ידוע מאמר חז"ל במשנה, שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (ברכות ט ה). ומסבירה הגמרא, שאמנם יש ברכה מיוחדת על הטובה: ברוך הטוב והמיטיב, וברכה מיוחדת על הרעה: ברוך דיין האמת – אלא שהכוונה היא לקבל את מה שנראה רע, ולברך את ה' על כך בשמחה אמיתית, כמו שהוא שמח בטוב הנראה והנגלה לעין. אף כשהוא מרגיש בכאב וביסורים הוא צריך לסבול אותם ברצון ולקבלם באהבה ולברך עליהם בשמחה.

 

ואיך יכול אדם לקבל הכל בשמחה?

על ידי התבוננותו שהכל בהשגחה פרטית. שיודע שבהעלם הכל טוב, וגם זו לטובה! כי שרש היסורים הוא טוב; ולכן גם הדברים, הנראים קשים ומפריעים וכואבים, הם באים מה', שהוא "עצם הטוב", ו"טבע הטוב להיטיב", ואין רע יורד מלמעלה. רק שאין זה טוב גלוי לעיני הבשר שלנו, שאין זה משמח וגורם תענוג בפשטות, כי הטוב שבזה אינו מושג ואינו מגולה, אך בשרשו הוא טוב מוחלט ואמיתי. וכמו שכתוב בליקוטי תורה: המלה "טוב" זה מלאך החיים, "מאד" זה מלאך המוות, שהוא טוב מאד בלי שיעור וגבול, אלא שעדיין לא בא לידי גילוי ואינו מושג שעדיין לא נתגלה הכל (ליקוטי תורה ס"ב א).

 

מאחר ששרש הטוב הגלוי הוא מעלמא דאתגליא – העולמות הרוחניים הגלויים, ששם מאירות הספירות התחתונות שרמוזות ב-ו"ה משם הוי'. הם העולמות שחיותם מבחינת האור הממלא כל עלמין המתלבש בעולמות. ואילו מה שנראה כרע הוא טוב נעלם, ושרשו גבוה יותר – מעלמא דאתכסיא – העולמות המכוסים, שהם עולמות רוחניים ששם מאירות הספירות העליונות הרמוזות ב-י"ה משם הוי', שחיותן מבחינת אור הסובב כל עלמין הנעלה מאור הממלא כל עלמין, ואינו מתלבש בעולמות. ומשום שזהו טוב נעלה כל כך, אין הוא נראה ואינו מתקבל בקלות לעיני בשר שלנו, ולעתיד לבוא יתגלה. וכפי שכל הקללות שבתורה הן ברכות נשגבות, ובגלל גודל מעלתן אינן יכולות לבוא באופן אחר, אלא כמו שהן בתורה.

 

ולתוספת ביאור:

היסורים כמו מצוות לא תעשה שרשם גבוה מאד בי"ה, בניגוד למצוות עשה ששרשן בו"ה. לכן בעוד קיום מצוות לא תעשה הוא באופן שלילי ואין להן כלי, הרי שביסורים נעשה יחוד י"ה בגילוי, כשם שבמצוות עשה שיש להן כלי נעשה יחוד ו"ה בגילוי (ראה אור התורה תשא ב טו).

 

י"ה הן "חכמה" ו"בינה" שלמעלה מהעולם – הן אלוקות. (י = חכמה, נקודה למעלה מהתפשטות. ה = בינה, התפשטות הבינה).

 

ו"ה  הן "זעיר אנפין" ו"מלכות", ויש להם שיכות לעולמות, יש להם מציאות. (ו = רומז על שש המדות, שהעולם נברא בהם, כמו שכתוב: ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא), ולא בששת ימים. ה = מלכות, עניינה לברוא ולהוות את העולמות, שאין מלך בלא עם).

 

כמו שבפשטות מוחין זה לעצמו, ומדות הן הרגש הקשור בזולת.

 

וזהו שכתוב: אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה (תהלים צד יב) – אדם שבאים עליו יסורים צריך להיות מאושר, כי יסוריו נמשכים מי"ה שבשם הוי', זהו טוב עליון גנוז ונעלם. אלה הם יסורים של אהבה, שכל הדברים הטובים ניתנים ביסורים, כמו: התורה, ארץ ישראל וחיי העולם הבא. ותנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שבת פח ב) – מי שמאמין שהיסורים הם טוב נעלם וחסד עליון ושמח לקבלם, זוכה להיות אוהב ה', ששמח שהוא קרוב לה'; וזה טוב לו יותר מכל חיי העולם הזה, כמו שכתוב: כי טוב חסדך מחיים (תהלים סג ד) – שחסד ה' טוב לו מכל תענוגי העולם הזה. קרבת ה' בעלמא דאתכסיא היא גדולה בכמות ביתר שאת ובאיכות מעלה אין קץ. ששם חביון עוזו – שם מסתתר עוזו וכחו העצמותי של הקב"ה, שלמעלה מהתפשטותו בעולמות הגלויים. היינו, העליון ביותר יושב בסתר, כמו שכתוב: יושב בסתר עליון (תהלים צא א). העליון ביותר נמצא בעולמות המכוסים יותר מהעולמות הגלויים, כמו שכתוב: ישת חשך סתרו (תהלים יח יב). וממקום זה הגבוה כל כך נמשכים היסורים על האדם. לכן הוא זוכה לשכר: כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה לא) – שהחמה תתגלה ותצא מכיסויה. דבר המסמל את הגילוי האלוקי שיצא מכיסויו ויתגלה במלוא עוזו ותוקפו בלי לבושים. שהרי לעתיד לבוא הנרתק של שם אלקים שמסתיר על שם הוי' כבר לא יסתיר, כי שם הוי' יצא מנרתקו. שעל ידי השמחים ביסורים והשומעים חרפתם ואין משיבים, יתגלו העולמות המכוסים – "עלמא דאתכסיא" – העולם המכוסה, מקור הטוב הנעלם. כלומר, שעתיד הקב"ה להתגלות לכל החוסים בו ולכל המסתופפים בצילו, בטובו הנעלם, בעולם הזה, היינו, לכל מי שישב בצל החכמה. שחכמה אינה אור וטוב גלוי, אלא מכוסה שבמכוסה – שחכמה מכוסה יותר מבינה. ומי שהעדיף את קרבת ה' על "טובתו" הגלויה, יזכה לגילוי האלוקי הנפלא.     

 

כמובן, יסורים נוחתים עלינו מלמעלה שלא ברצוננו ובעל כורחנו. ומבחינתנו צריך להשתדל ולהתפלל שלא יבואו יסורים. אנו מתפללים לזכות ולראות את הטוב באופן הנראה והנגלה לעין. וגם צריכים אנו להקל על עצמנו את היסורים עד כמה שידנו מגעת. עם זאת, כשבא על האדם נסיון הוא צריך לקבלו באהבה ובשמחה, שזהו טוב נעלם וכמשל אור גדול שתלמיד עדיין לא יכול לקבלו. ומאחר שהנסיון הוא רק דמיון, בעמידה בנסיון ועל ידי שאין מתפעלים ממנו הוא נעלם. ועוד שעלינו להתפלל, שבזמן הקצר שנותר לנו בעבודת הנסיונות עד הגאולה האמיתית והשלימה, שיהיו אלה מצד ריבוי של חסדים ולא מצד הגבורות.  

 

ואם העצבות היא בענייני שמים

ואם העצבות היא בענייני שמים – בגלל עוונות שנכשל בהם, ויש לו על מה להצטער – כדי שצערו יהיה יעיל ולא ישוב לכסלה עוד, צריך לעשות חשבון נפש רק בזמנים הראויים לכך. על כל פנים, צריך להיפטר מהעצבות, וברור שאין צריך להיות עצוב בשעת העבודה בתורה ובתפילה, שצריך לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. כי אפילו מרירות אמיתית שעניינה תשובה יכולה להפריע לתפילה.  

 

ואם הוא בעל עסקים ודרך ארץ, ומרירותו מתעוררת בזמן התעסקותו בעניינים גשמיים, שלכאורה אין זה מפריע לעבודת ה'; בכל זאת, ברור שצריך להיפטר מהמרירות, כי אין זה זמן עבודת ה' שלו. ומנין הגיעה העצבות לפתע? עצבות בשעת עסקים היא מתחבולות היצר. היצר הוא ערמומי, ורוצה להכשיל את האדם, כדי שעל ידי עצבותו, אפילו מעוונותיו, יבוא לידי ייאוש. והיאוש מביא את האדם להיות כאסקופה הנדרסת לכל דבר רע, עד שבא לידי תאוות, כדי לפצות את עצמו על צערו, ח"ו. ובמקום להתבטל לקדושה מתבטל לקליפה. אין זאת כי אם תחבולת היצר הערמומי, שאם לא כן, מאין באה לו עצבות אמיתית בגלל עוונותיו בשעת עסקיו?!…

אמנם יתכן שהכרוזים העליונים מעוררים אותו לתשובה, ומזלייהו חזי (מגילה ג א) – חלק הנשמה העליון שמחוץ לגוף מרגיש, ובאים לו הרהורי תשובה בשעת עסקיו; אך זה צריך להביאו להחלטה לחזור בתשובה ולשמור בעתיד תורה ומצוות, ולא להביאו לידי עצבות על העבר. כלומר, יש לדחות את העצבות על החטאים, גם אם העצבות נופלת לו בשעת עבודתו בתורה ובתפילה וגם אם היא נופלת לו בשעת עסקיו. כי אין זה הזמן לעצבות אמיתית אפילו על עוונות חמורים, וצריך לדחות את זה לשעת הכושר לכך. ושעת הכושר היא תיקון חצות או קריאת שמע שעל המטה, או בזמן שהוא עצוב ממילי דעלמא או בלי סיבה – שכדאי להפוך את זה לעצבות אמיתית על חטאיו ולעשות זאת בישוב הדעת, על ידי שיתבונן בגדולת ה' שחטא לו, עד שיבוא למרירות אמיתית. ולא יאריך בזה, רק שיהיה לבו נשבר, ומיד אחרי זה יבוא לידי שמחה; ויזהר שלא להאמין ליצר, שאולי לא עשה תשובה כדבעי, ועדין לא נסלח לו, אלא יאמין שה' סלח לו והעביר חטאתו (כמו שמבואר באגרת התשובה). זוהי השמחה האמיתית בה', שבאה לאחר העצבות האמיתית, שהיא גדולה הרבה יותר מהשמחה הבאה בלי העצב. גם הדביקות בה' שבאה אחרי הריחוק ממנו גדולה יותר. ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד ב). שזהו יתרון האור הבא מן החשך, כמו שהוסבר בתחילת הפרק.

פרסום תגובה חדשה

test email