פרשת וישב – הדרך לתענוג העליון ביותר

יום רביעי י״ח כסלו ה׳תשע״ד
שכרם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם מובטח. ואין הכוונה רק לשכר בגן עדן שהוא בבחינת נחת רוח של נברא, שלא בערך לנחת רוח של הבורא מעבודתנו ומעשינו, כי מאחר שהקב"ה נאמן לשלם שכר בשופי, הוא ימשיך לצדיקים שעשו לו נחת רוח גם דרגת נחת רוח של בורא, נחת רוח בדרגת התענוג העצמי של עצמות ה' ית', שאין בו שום גדר כלל. אך מהו התנאי שיוכלו לקבל דרגת נחת רוח כזו שאינה בערכם כלל?…
מאת שולמית שמידע

נשמה ירדה לעולם והתלבשה בגוף לקנות לה "סחורה" בעולם הזה דוקא,
"סחורה" הם הניצוצות שהיא מבררת בארץ על ידי קיום תורה ומצוות.
ובמיוחד "בארץ כנען", "כנען" מלשון "סוחר".
עכשיו יעקב מתיישב בארץ כנען – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען".
מתחילה עבודת הבנים לאגור ולאסוף את ניצוצות הקדושה ולהעלותם לעילא.
וכפי שיוסף רואה בחלומו "והנה אנחנו מאלמים אלומים" – מבררים הניצוצות.
רק על ידי גמר בירורי הניצוצות יוכל יעקב לשבת בשלוה, ולחיות בשלום.

 

זהו שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".
"וכל בניך לימודי ה'" – עם ישראל כולו בבחינת תלמידי חכמים.
ו"בניך" כולם הם "בוניך", הם הבנאים העוסקים בבנינו של עולם,
שתפקידם להרבות שלום בעולם.

 

ומיוחדים תלמידי חכמים העובדים את ה' מאהבה,
המביאים "שלום רב" קודם כל לעצמם – "שלום רב לאוהבי תורתך",
הם הזוכים להיקרא "בנים" – "ורב שלום בניך" שעובדים את ה' בתכלית הביטול –
לומדים תורה ומקיימים מצוות במסירות נפש,
מתוך רצון לעשות נחת רוח לה' מרוב אהבתם אליו.
אין הם עושים עבודתם עבור עצמם על מנת לקבל שכר אלא לשם שמים,
ברור להם שנחת רוח של נברא, אין לו שום ערך ויחס לנחת רוח של הבורא;
אם כי מאחר שתענוג הבורא הוא התענוג שלהם,
ובהיבטלותם כלפי מעלה אין להם מציאות לעצמם כלל,
נמשך להם בגילוי הנחת רוח והתענוג של הבורא.

 

אלה הם "אוהבי תורתך" שמעלתם נעלית ביותר,
שאינם אוהבים את התורה רק מצד עצמה, מצד החכמה שבה,
(אף שברור שתורה היא חכמה ובינה – "כי היא חכמתכם ובינתכם").
אלא מצד נותן התורה "אוהבי תורתך" – התורה שלך, של הקב"ה.
וכשלימוד תורה הוא לא רק באהבת התורה אלא גם באהבת ה' נותן התורה,
אהבה הכוללת גם את אהבת ישראל (שהרי אהבת ישראל היא כלי לאהבת ה'),
עד ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" בגילוי, אזי נמשך שלום רב.
מעל ומעבר לשלום הנעשה בלימוד תורה סתם, שממנו נובע שלום סתם (מעט שלום).

 

בעבודת ה' קיימות שתי תנועות – יראה ואהבה,
במתן תורה מודגשת היראה – "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק".
ואומרת הגמרא: "מה להלן (במתן תורה) באימה וביראה וברתת ובזיע,
אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע",
אך הזוהר הקדוש מעיד שבמתן תורה
דוקא "העם" היינו ה"ערב רב" היו בפחד, אך לא בני ישראל האמיתיים.
הזוהר המגלה לנו רזין דתורה אומר:
אמנם במתן תורה היתה יראה "אך אנן בחביבותא תליא מילתא".
ומסביר הרבי את התיווך בין גישת הזוהר לגישת הגמרא –
כמובן, צריכה להיות יראה שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושורשה –
"יראת ה' היא אוצרו";
אלא שהיראה צריכה להיות מצד האהבה,
שמצד גודל אהבת ה' יראים להיות נפרדים ממנו.
זהו "דחילו הנכלל ברחימו" (יראה הנכללת באהבה).

 

ואכן, עיקר עבודת ה' היא אהבת ה' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא".
אין עבודה כעבודת האהבה ש"בחביבותא תליא מילתא".
וכדי להגיע ללימוד תורה מתוך אהבת ה' יש להקדים את עבודת התפילה,
שתכלית התפילה היא לבוא לאהבת ה',
וכשם שמעלת התפילה היא "שתהא תפלתי סמוכה למטתי" (כתפלת אבא בנימין),
כך מעלת לימוד התורה היא כשבאה סמוך לתפילה – מיד לאחרי התפלה דוקא,
(אף שתפילה ותורה הם שני קוים נפרדים שכל אחד הוא קו בפני עצמו).
כי על ידי התפלה מגיעים לאהבת ה', ואז לימוד התורה נעלה יותר,
שמעלה את הלומד לרמת "אוהבי תורתך".
לכן גם מקדימים ברכת התורה ללימוד התורה, כדי שבלימוד התורה נתייחס לנותן התורה.
[עניין זה חשוב ביותר עד שאמרו חז"ל על הפסוק "על מה אבדה הארץ?"…
"על עזבם את תורתי – על שלא ברכו בתורה תחלה",
היינו, שלא התייחסו לנותן התורה – תורתי (ולא שעזבו את התורה ממש)].

 

ברכות התורה ("ברכו בתורה תחלה") הוא המשכת ברכה ושפע בתוך התורה.
לכן כתוב "ברכו בתורה" ולא "ברכו לפני לימוד התורה",
"ברכה" משמעה "המשכה" כמו "המבריך את הגפן".
שבכלל זה נכללים "זריעה ונטיעה".
ואכן תורה ומצוותיה הם זריעה בארץ,
ו"ברכו בתורה" הוא המשכת "אור אין סוף" בתורה.
על ידי שעוסקים בתורה לשמה – לשם התורה עצמה,
ממשיכים בה אור אין סוף שלמעלה מחכמה.
וכמו דוד המלך שהיה מחבר תורה בהקב"ה.
[ומשמעות דברי חז"ל: "על עזבם את תורתי – על שלא ברכו בתורה תחלה" היא,
שכאשר מברכים בתורה היא נעשית תורת ה' ונמשך בה אור אין סוף.
וכשאין מקשרים את התורה לנותן התורה (הוא "עזבם את תורתי"),
אז התורה נשארת חכמה בפני עצמה, ולא נמשך בה גילוי אור אין סוף].

 

אמנם התורה עצמה היא תורתו של הקב"ה, ש"הוא וחכמתו אחד",
ואפילו אם אדם לא טהור לומד תורה אין היא מקבלת טומאה,
שדבר ה' הוא כאש – "הלא כה דברי כאש" שאינו מקבל טומאה.
אולם אדם שאינו טהור הלומד תורה אינו יכול לחבר תורה בהקב"ה,
ואינו יכול להמשיך "אור אין סוף" בתורה.
אמנם התורה שלו היא אותה תורה שנמשלה לאש שבטבעו עולה למעלה,
והתורה היא דבריו וחכמתו של הקב"ה ש"הוא וחכמתו אחד", אולם כל זה בהעלם,
וכל זמן שלא ברכו בתורה תחלה, אינם ממשיכים אור אין סוף בתורה בגילוי,
והתורה נשארת חכמת ה' בהעלם.

 

אכן, זה כוחה של תפלה (במיוחד תפילת עמידה) שעניינה ביטול שמביאה לאהבת ה'.
בתפלת שמונה עשרה עומד המתפלל לפני ה' כעבד לפני רבו.
ביטול נעלה אפילו מהביטול של קריאת שמע.
אמנם גם בקריאת שמע אסור לרמוז בעיניו ולקרוץ בשפתיו ולהראות באצבעותיו,
אך יש מקרים שמותר להפסיק בקריאת שמע… מה שאין כן בתפלת עמידה!…
לכן קריאת שמע היא בישיבה שלא כתפלת שמונה עשרה שהיא דוקא בעמידה,
ועד שאין "עמידה" אלא "תפלה".
שלא כתפילה הנאמרת בישיבה לשון התיישבות (דוגמת יעקב שביקש לישב בשלוה),
עמידה היא ביטול מוחלט, וכשיש ביטול בתפלה, גם לימוד התורה שלאחריה הוא בביטול.
ואמנם "הסולם מוצב ארצה" אולם "וראשו מגיע השמימה",
וכשעולים ב"כבש" התפילה וב"הר" (סיני) התורה, נמשך אור אין סוף בגילוי.

 

גם בלי קשר לעבודת התפילה תלמידי חכמים העוסקים בתורה מרבים שלום בעולם.
הם עוסקים בבנינו של עולם וממשיכים שלום בעולם.
ואף אם חסרה להם השלימות ביראת שמים וגם בעבודת התפילה,
הם יכולים לכוון הלכה לאמיתתה, ופוסקים פסק דין אמיתי,
ועל ידי זה ממשיכים שלום לעולם.
זה כוחה של תורה שניתנה לעשות שלום בעולם.
זוהי עבודת הצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות.
עשרה מאמרות שבהם נברא העולם מכוונים כנגד עשרת הדברות,
ותלמידי חכמים ממשיכים את עשרת הדברות שבהם כלולה כל התורה כולה,
בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם.
[רק שכדי להמשיך שלום לתלמידי חכמים עצמם,
הם צריכים להיות כלי לזה על ידי שמקדימים את עבודת התפלה].

 

אמנם גם בתחילת הבריאה "עולם על מילואו נברא".
גם עשרה המאמרות, שהם דבר ה' ממש, בכוחם לגלות אלקות בעולם,
אולם כוונת הבריאה היא שהאדם בעבודתו ימשיך תוספת אור בעולם.
עד שעל ידי התורה (עשרת הדברות) דוקא ממשיכים אור שלמעלה משרש הנבראים.
זה כוחם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם, "מרבים" דוקא, היינו, מוסיפים אור.
עד "ורב שלום בניך", דוגמת ריבוי השלום שיהיה לעתיד לבוא.
שעל ידי עסק התורה ממשיכים מעצמות אור אין סוף שלמעלה משרש העולמות,
עד לשלימות הכוונה העליונה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

 

"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו",
זכינו לזכות גדולה כל כך שאף אבותינו "הן הן המרכבה" לא זכו לה.
אמנם גם האבות המשיכו תוספת אור בעולם, אור נעלה מהאור של עשרה מאמרות,
אולם מכיון שעבודת האבות היתה בכח עצמם שהרי לא נצטוו על זה,
לכן האור שנמשך על ידי עבודתם הוא רק מבחינת שרש הנבראים.
ואין זה בערך כלל להמשכה שעל ידי קיום המצות שלאחרי מתן תורה.
אפילו אדם הראשון שעבודתו בגן עדן לפני החטא נעלית מעבודת האבות,
שהרי קיים מצוות "עשה" ו"לא תעשה" ולשם כך "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" –
"לעבדה" אלו רמ"ח מצוות עשה ו"לשמרה" אלו שס"ה מצוות לא תעשה.
ואכן על ידי עבודתו נמשך תוספת אור שלא בערך לגבי העולם מצד עצמו,
בדוגמת ההמשכה שעל ידי המצוות שלאחרי מתן תורה;
אולם ההמשכה שעל ידי עבודת אדם הראשון בגן עדן היתה רק "הארה",
כי עד מתן תורה היתה הגזירה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה".
ומשבטלה גזירה זו לאחר מתן תורה,
יש אפשרות להמשיך את ה"עצם" על ידי תורה ומצוות –
ריבוי שלום בעולם ברמה נעלית ביותר,
שנמשך בעולם לא רק הגילוי של אור אין סוף שלמעלה משרש העולמות אלא העצמות.
ובזה נשלמת הכוונה של דירה לה' בתחתונים, דירה לעצמותו ממש.

 

שכרם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם מובטח,
שהרי הקב"ה אינו מקפח שכר שום בריה.
ואין הכוונה רק לשכר בגן עדן שהוא בבחינת נחת רוח של נברא,
שלא בערך לנחת רוח של הבורא מעבודתנו ומעשינו,
(שלכן "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא").
כי מאחר שהקב"ה נאמן לשלם שכר בשופי,
הוא ימשיך לצדיקים שעשו לו נחת רוח גם דרגת נחת רוח של בורא,
נחת רוח בדרגת התענוג העצמי של עצמות ה' ית', שאין בו שום גדר כלל;
וכדי שיוכלו לקבל דרגת נחת רוח כזו שאינה בערכם כלל,
הם צריכים להיות בביטול בתכלית, עד שאינם מציאות לעצמם כלל.
שכל עבודתם בתורה ומצוות היא רק מצד אהבת ה',
ולא כדי לקבל שכר, שאינם רוצים שום דבר לעצמם,
דוגמת רשב"י שהעיד על עצמו "אנא סימנא בעלמא",
ודוגמת עבד, שאין לו מציאות לעצמו וכל מציאותו היא מציאות האדון,
עד שתענוג האדון הוא תענוג העבד.

 

ואכן "עמך ישראל" כולם הם בבחינת "אוהבי תורתך לשמה",
וכולנו לא רק בבחינת "עבדי ה'" אלא בבחינת "בנים למקום",
כמו שמבאר אדמו"ר הזקן בעל הגאולה של י"ט כסלו,
(בתורה אור דיבור המתחיל – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו").
שמקיים מצוות, המקיים מצות המלך ועושה דבריו, הוא בבחי' "עבד",
ואילו לומד תורה בביטול הרי הוא המלך עצמו – "מאן מלכי רבנן".
שאז "ואשים דברי בפיך" – דברי ממש!…
שלא האדם הוא המדבר, אלא "דבר ה' זו הלכה!"…
ומה שבגילוי נשמע מפיו זהו דבר הקב"ה הגוזר ואומר את הפסק דין (ההלכה).
זוהי דרגת "בן" שלמעלה מ"עבד".

 

וזהו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", "מגורי" לשון "יראה" ולשון "אוצר".
"מגורה" הוא כלי שאוצרין לתוכו, ו"מגורי אביו" הוא יראת אביו שבשמים,
והביטול הנובע מיראה ובפרט יראה עילאה הוא כלי קיבול לגילוי חכמה עילאה ("אביו")
וכשעוסק בתורה אז "ואשים דברי בפיך", "דבר ה' זו הלכה" מדברת מגרונו.
זוהי דרגת ביטול של בן שלמעלה מביטול של עבד – ביטול בתכלית.
שאינו מציאות לעצמו כלל וכל מציאותו היא מציאות האב.
ונשמות ישראל הנקראים "בנים למקום" הם בדרגה נעלית יותר מבנים בעולם הזה,
כי אף שהבן בעולם הזה נלקח ממוח האב, בסופו של דבר הוא נפרד ממנו,
(שלכן אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת).
ואילו הנשמה היא כולא חד עם קוב"ה ואינה נפרדת מה' ית' כלל.

 

עלינו לזכור תמיד את היחוס המיוחד והמחייב שלנו "בנים אתם לה' אלקיכם",
ונתפלל: יהי רצון שבימינו לאחר שכבר נגמרה עבודת הבירורים,
נזכה כולנו אם כעבדים אם כבנים לכל הגילויים של הגאולה האמיתית והשלימה,
ותתגלה עצמות אין סוף ויהיה העולם דירה לה' ית' לו לעצמותו מיד ממש,
ואז ימלא שחוק פינו ונחוש "תענוג בורא" בהיותנו שותפים לבריאה.

 

(על פי שיחת הרבי מוצאי ש"פ וישב, מברכין החודש טבת – בחדרו – ה'תשל"ח
יצא לאור בקונטרס י"ט כסלו – תשמ"ח)

פרסום תגובה חדשה

test email