משיחות ש"פ מקץ, שבת (ו') חנוכה, אדר"ח טבת ה'תשנ"ב

א.  מהחידושים בהיו"ט דחנוכה לגבי שאר ימים טובים[1] – שבשאר ימים טובים (וכן שבתות) ישנו חיוב של סעודה, שעיקרה לחם[2] ומים[3], וגם (בשר ו)יין[4], משא"כ בחנוכה, "ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה"[5], אלא "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"[6], ועיקר היו"ט הוא בהדלקת הנרות, שקבעוהו על נס השמן[7].

ומהטעמים לזה[8] – כיון שהנס דחנוכה הוא הנצחון נגד היונים שרצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"[9], נצחון רוחני (דלא כבנס פורים שעיקר הנס הוא ההצלה מגזירת המן נגד קיום גופם של בנ"י, ועד"ז בנס דפסח שניצלו ממצרים ששעבדו את גופם), ולכן קבעו הנס (לא במשתה ושמחה שקשור ומורה על הצלת הגוף, אלא) בנרות, ע"ש "נר מצוה ותורה אור"[10].

ב.  ולכאורה יש לומר, שהחידוש דחנוכה לגבי שאר ימים טובים הוא (לא רק ביחס לענינים הגשמיים, משתה ושמחה, אלא) גם (ובעיקר) ביחס לענינים הרוחניים שבהימים טובים:

ובהקדמה – שגם עניניהם הגשמיים של בנ"י בכל ימות השנה רוחניים הם (שהרי "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[11] ו"בכל דרכיך דעהו"[12]), כמודגש גם באכילתם ושתייתם – ש"לחם" ו"מים" (עיקר האכילה ושתי') נמשלו לתורה[13], היינו, שבאכילת לחם ושתיית מים ניכר ונרגש שהם "משל" לתורה. ואם הדברים אמורים בימות החול, בשבתות ובימים טובים על אחת כמה וכמה, ועד כדי כך, שבשבתות ובימים טובים האכילה והשתי' (הסעודות דשבת ויו"ט) היא מצוה (סעודות מצוה), עונג שבת ושמחת יו"ט.

ועד"ז בהימים טובים הקשורים עם הצלת גופם של בנ"י (פורים ופסח) שקשורים גם עם הצלה רוחנית [הן בפסח, שהיציאה מעבדות לחירות קשורה עם מתן תורה[14], ועד"ז בפורים, ש"קיימו מה שקיבלו כבר"[15]], ובמילא, מודגשת גם בהמשתה ושמחה ההצלה הרוחנית[16].

[וכן לאידך, שהנצחון הרוחני דחנוכה קשור (גם) עם נצחון גשמי – שהרי נוסף לכך ש"בטלו[17] דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות", "פשטו ידם בממונם . . ולחצום לחץ גדול כו'", וכש"גברו בני חשמונאי . . והרגום והושיעו ישראל מידם", היתה להם הצלה גם בגשמיות].

ומזה מובן, שהחידוש דימי חנוכה ש"לא קבעום למשתה ושמחה" (כשאר ימים טובים) אלא "בהלל והודאה", הוא, בהדגשת הענין הרוחני (הצלה רוחנית) שבנס חנוכה (לא רק לגבי הענינים הגשמיים שבשאר הימים טובים, אלא) גם (ובעיקר) לגבי הענינים הרוחניים (הצלה רוחנית) שבשאר הימים טובים, כדלקמן.

ג.  ויובן בהקדם הביאור בתוכנם הרוחני של הענינים הגשמיים שבהם נקבעו הימים טובים – לחם מים ויין (בהסעודות שבכל הימים טובים) ושמן (בהדלקת הנרות שבחנוכה):

ידוע[18] שלחם ומים יין ושמן[19] רומזים על דרגות שונות בתורה: לחם ומים – רומזים על נגלה דתורה, יין רומז על רזין (נסתר) שבתורה, ושמן רומז על רזין דרזין שבתורה.

ומהביאורים בזה:

לחם ומים הם דברים המוכרחים לקיום האדם, ויין ושמן הם דברים שאינם מוכרחים לקיום האדם, אלא כדי להוסיף חיות (שמחה, ע"י יין, "המשמח אלקים ואנשים"[20]) ותענוג (ע"י שמן)[21]. ודוגמתם בתורה: נגלה דתורה, כל דיני התורה בענין האסור והמותר הטמא והטהור כו' – כיון שמוכרח לקיום המצוות, לידע את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה, נמשל ללחם ומים שמוכרחים לקיום האדם; ונסתר דתורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, "פרדס"[22], ידיעת אלקות, שעי"ז ניתוסף חיות ותענוג בקיום המצוות מתוך אהבת ה' ויראתו, כמ"ש[23] "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם" – נמשל ליין ושמן שמוסיפים חיות ותענוג.

ובנסתר דתורה גופא יש חילוק בין רזין שבתורה לרזין דרזין שבתורה – ע"ד ובדוגמת החילוק שבין יין לשמן:

יין – אף שאינו מוכרח לקיום האדם, שלכן שתייתו אינה בתדירות כמו מים (ולחם), כי אם בזמנים מיוחדים שניתוסף הצורך המיוחד ביין (בשבת ויו"ט וכיו"ב), הרי, בזמנים מיוחדים אלה שותים אותו בתור משקה בפ"ע (ומשקה חשוב שמברכים עליו ברכה מיוחדת לו בורא פרי הגפן[24]); משא"כ שמן – גם כשמשתמשים בו כדי להוסיף תענוג, אין שותים אותו בתור משקה בפ"ע (ואדרבה: שמן בפ"ע מזיק להאדם²⁴), אלא מערבים ממנו בשאר מאכלים, ורק טיפין בלבד.

ודוגמתו בנסתר דתורה[25] – שיין רומז על רזין דתורה ששייכים לגילוי, כמו היין שבזמנים מיוחדים משתמשים בו בתור משקה, ושמן רומז על רזין דרזין שבתורה שלמעלה מגילוי, כמו השמן שאינו ראוי לשתי' בפ"ע (ועד שמזיק להאדם, כיון שאינו כלי לדרגא נעלית כזו), כי אם לערב טיפין ממנו בתוך מאכל אחר.

ועפ"ז יש לבאר תוכן החידוש והמעלה דימי חנוכה לגבי שאר ימים טובים, שלא קבעום למשתה ושמחה (כשאר ימים טובים) אלא להלל והודאה ע"י הדלקת הנרות (לזכר נס השמן) – כיון שחנוכה קשור עם שמן, שמן שבתורה, רזין דרזין, שלמעלה מרזין סתם, יין שבתורה, ועאכו"כ למעלה מנגלה דתורה, מים ולחם שבתורה, ומצד גודל מעלתו לא נקבע למשתה ושמחה ע"י סעודה בלחם ומים ויין[26].

ד.  ויש לבאר הקשר והשייכות דחנוכה לשמן שבתורה – דלכאורה אינו מובן:

חנוכה – הוא יו"ט מדברי סופרים (ולא כהימים טובים דפסח שבועות וסוכות שהם מן התורה), ובזמן בית שני[27], ובמצב ירוד, "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך כו'"⁹, ואיך יתכן שדוקא חנוכה הוא היו"ט (היחידי מבין כל הימים טובים) שקשור עם שמן שבתורה, רזין דרזין שבתורה?!

ונקודת הביאור בזה – שהסדר דהתגלות התורה (ש"ניתנה לעשות שלום בעולם"[28]) הוא באופן שככל שהולך ומתגבר החושך בעולם, הולך ומתגבר גם בהתגלות התורה, "תורה אור"¹⁰, להאיר את העולם, ולכן, מצד גודל הירידה "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל", הי' צורך בהוספה והתגברות אור התורה, ע"י התגלות דרגא נעלית יותר בתורה, שמן שבתורה, רזין דרזין שבתורה[29].

ה.  ביאור הדברים:

ידוע[30] ש"היונים הם בחי' חכמה דקליפה, חכמות חיצוניות, שבזמן ההוא היו פילסופים המכחישים בנבואה ("שנתפשטה אז חכמה יונית שהוא הפלסופיא ורצו להתגבר על חכמת הקבלה האלקית ויסודותי' . . להאמין בה' ובמצוותיו כי הוא למעלה מעלה מבחי' החכמה והשגה כו'"), ולכן טמאו כל השמנים של בחי' חכמה דקדושה שרצו להשכיחם תורתך כו'".

ויש לומר, שהתגברות חכמת יון (חכמה דקליפה) עד כדי כך שרצו "להשכיחם תורתך", היא, מצד היניקה שלהם מחכמת התורה[31] (שהשתמשו בה) באופן בלתי-רצוי:

מצינו מעלה מיוחדת בלשון יון – ש"אף בספרים (תורה נביאים וכתובים) לא התירו שיכתבו (בלשון אחר חוץ מלשון הקודש) אלא יונית"[32], "אמר קרא[33] יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם . . יפיותו של יפת (הוא לשון יון לשונו יפה משל כל בני יפת) יהא באהלי שם"[34], ועד ש"בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להתרגם כל צורכה אלא יונית"[35], "נשתנה לשון יוני משאר הלשונות לפי שהי' מובן אצלם (אצל חכמי ישראל) . . מפני שהם פירשו התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם, וכאילו היתה אשורית"[36].

ואעפ"כ, כש"כתבו[37] לתלמי המלך את התורה יונית, (ו)הי' היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל"[38] (היפך בתכלית דמתן-תורה)!

וההסברה בזה[39] – שמצד המעלה דהמשכת והתגלות התורה למטה גם בלשונות דאוה"ע ("באר היטב", "בשבעים לשון"[40]) התרגום ליונית[41] כשלעצמו הו"ע טוב; ורק שכש"כתבו לתלמי המלך את התורה יונית הי' היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל", כיון שהדבר נעשה (לא מצד ציווי ה', אלא) מצד דרישת תלמי המלך[42], שלכן הי' מקום לחשוש[43] שהדבר ינוצל (לאח"ז[44]) באופן בלתי-רצוי, ועד להיפך כללות הענין דמתן-תורה.

ויש לומר, שכתוצאה מזה[45] באה גזירת היונים "להשכיחם תורתך", "תורתך" (תורת ה') דייקא – כידוע[46] ש"בענין התורה שהיא חכמה גדולה ושכל נפלא לזה הסכימו גם היונים, ולהיותם חכמים גדולים גם נתפעלו על גודל עוצם הפלאת החכמה שבדיני התורה, אבל התנגדו על זה שהיא תורת הוי', היינו, לקדושת התורה שהיא חכמתו ית', נגד זה לחמו"[47] – שניצלו התרגום של התורה ליונית לעמוד על גודל עוצם הפלאת חכמת התורה (חכמה גדולה ושכל נפלא) על מנת לטמא ח"ו את הקדושה שבחכמת התורה, שלא יהי' ניכר שהיא חכמתו של הקב"ה, כי אם, חכמה אנושית כהפילסופיא דחכמת יון, שזהו"ע "טמאו כל השמנים שבהיכל".

ו.  ותוכן הנס דחנוכה הוא בענין שמן טהור – "מצאו . . פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול ולא הי' בו להדליק אלא יום אחד[48], נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"⁶("עד שכתשו זתים והוציאו שמן טהור"[49]):

כיון שגזירת היונים היתה "להשכיחם תורתך", שרצו לטמא ח"ו את הקדושה שבחכמת התורה, הוצרך להיות הנס בהדגשת הקדושה שבחכמת התורה, שהיא תורתו (חכמתו) של הקב"ה, "תורתך" – עי"ז שמצאו שמן טהור שלא טמאוהו היונים, ויתירה מזה, ש"מצאו . . פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול", דרגא הכי נעלית בשמן טהור שאין ביכולת היונים לגעת בו[50], ו"נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים", שבעה ימים נוספים על ה"יום אחד" ש"הי' בו להדליק", הכוללים כל שבעת ימי השבוע, כללות הזמן[51].

וענין זה (שמן טהור) מודגש בלימוד נסתר דתורה – כי, בלימוד נגלה דתורה, כיון שהעסק הוא בעניני העולם שבהם דנים הלכות התורה, יכול להיות (מצד הירידה דהתגברות החושך בעולם) מצב שמכירים בעוצם הפלאת החכמה, שהיא חכמה גדולה ושכל נפלא, מבלי להכיר ולהרגיש שזוהי חכמתו של הקב"ה[52]. והעצה לזה – שלימוד נגלה דתורה יהי' ביחד עם לימוד נסתר דתורה, ידיעת אלקות ("דע את אלקי אביך"), שעי"ז נעשה גם לימוד נגלה דתורה חדור בקדושת התורה, שניכר ונרגש שזוהי חכמתו של הקב"ה.

ובנסתר דתורה גופא מודגש ענין זה בשמן שבתורה (יותר מביין שבתורה) – כי:

נוסף לכך ששמן מורה על רזין דרזין שבתורה (שלמעלה מרזין סתם, יין שבתורה) – מודגש בשמן שאינו משקה בפ"ע אלא מערבים אותו בשאר מאכלים, ומפעפע בכל דבר[53], ודוגמתו בשמן שבתורה, העירוב והאחדות דנסתר שבתורה (שמן, רזין דרזין שבתורה) עם נגלה דתורה (לחם ובשר), שגם לימוד נגלה דתורה נעשה חדור בקדושת התורה, חכמתו של הקב"ה (שמן טהור).

ועוד וג"ז עיקר – ש"שמן" הוא גם דבר המאיר, "שמן למאור"[54], שעל ידו מתגלה ומאיר ה"מאור שבתורה" (פנימיות התורה)[55],

ולא רק בד' אמותיו של יהודי, אלא גם מחוץ לד' אמותיו, בכל הסביבה כולה – כמודגש בהדלקת נר חנוכה (שנקבע על נס השמן) ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"⁶, "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק . . עד דכליא רגלא דתרמודאי"⁶– שגם בזמן החושך, ובחוץ, בשוק שיש בו "תרמודאי", אותיות מורדת[56], מורדים בה'[57], פועל האור דנר חנוכה לבטל ולכלות ("כליא") המרידה בה' ("תרמודאי"), שלא ישאר אפילו הרגל ("רגלא"), דרגא הכי אחרונה (כולל גם דבר הגורם, וגם גרם דגרם כו', לאפשרות) של מרידה בה', ויתירה מזה, שהאור דנר חנוכה פועל כליון וכלות הנפש ("כליא" למעליותא) גם ב"רגלא דתרמודאי", שגם הם יבואו לבחינת כלות הנפש[58], מצד גודל ועוצם האור דשמן שבתורה, רזין דרזין שבתורה.

ז.  ועיקר ושלימות הגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה בנס השמן דחנוכה נעשה (בהיו"ט שבחודש כסלו שנתגלה בדורות שלאח"ז) בי"ט כסלו[59], שבו התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך (דהבעש"ט, תורת החסידות, שמן שבתורה) חוצה"[60]:

גם לאחרי שבטלה גזירת יון "להשכיחם תורתך" ע"י הדגשת ה"מאור שבתורה" בנס השמן דחנוכה, נמשך סדר לימוד התורה באופן שעיקר הלימוד הוא בנגלה דתורה, שהרי גם בזמן התנאים והאמוראים (לאחרי החורבן) "כל חכמת הקבלה היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים, כ"א ליחידי סגולה, ואף גם זאת בהצנע לכת ולא ברבים, כדאיתא בגמרא[61] . . וגם רשב"י אמר בזוה"ק[62] שלא ניתן רשות לגלות רק לו ולחבריו לבדם", ורק בדורות האחרונים הולכת ומתגלה, "כמ"ש האריז"ל[63] דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"[64], ועד להתגלות פנימיות התורה בתורת החסידות ע"י הבעש"ט והמגיד, ובתורת חסידות חב"ד באופן של הבנה והשגה ע"י רבינו הזקן (ובפרט לאחרי י"ט כסלו).

כלומר: בחנוכה – מודגשת בעיקר פעולת השמן (מאור) שבתורה בלימוד נגלה דתורה (שהוא עיקר הלימוד) שנעשה חדור בהידיעה וההכרה והרגש בקדושת התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה, "תורתך"; והחידוש די"ט כסלו (שלימות הגילוי דשמן שבתורה שבחנוכה) – שנעשה גם הלימוד ברזין דרזין (שמן) שבתורה בתור לימוד חשוב ועיקרי, היינו, לא רק באופן שמערבים השמן (רזין דרזין) בהמזון העיקרי (נגלה), אלא שהשמן עצמו (רזין דרזין שבתורה) הו"ע עיקרי של מזון, שבא בהבנה והשגה בשכל האדם, "יתפרנסון מיני'"[65], בדוגמת מזון גשמי (פרנסה כפשוטה) שנעשה דם ובשר כבשרו.

וטעם הדבר שדוקא בדורות האחרונים נתגלו רזין דרזין (שמן) שבתורה באופן של הבנה והשגה (מזון) – כיון שנתגבר יותר החושך בעולם, כולל ובמיוחד ההתגברות דחכמות חיצוניות שמצד יניקתם מחכמת התורה באופן בלתי-רצוי מתגברת הסכנה ד"להשכיחם תורתך"[66] (כנ"ל ס"ה), ולכן יש צורך בגילוי השמן שבתורה, ועד שנעשה דבר המוכרח כמזון[67] (אף שבדורות שלפנ"ז לא ניתן רשות לגלות השמן שבתורה, כמו שמן שאינו ראוי לשתי' בפ"ע, ומזיק לאדם[68]).

ועד"ז בדורות האחרונים גופא – שככל שהולך ומתגבר החושך בעולם, הולך ומתגבר גילוי השמן שבתורה באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה".

ומהדוגמאות הבולטות – בזמנו של אדנ"ע – שכשנתייסדה חברת "מפיצי השכלה", עמד וייסד ישיבת תומכי תמימים, "ישיבה"[69] שבה לומדים ב"התיישבות" "תורת הנגלית ותורת החסידות תמימה"[70], ובאופן ש"החסידות יבינו כמו שמבינים ענין בנגלה"[71].

ובכל זה ניתוסף עוד יותר ע"י בנו וממלא מקומו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, בהתייסדות ישיבות תומכי תמימים וסניפים שלהם בכל קצוי תבל, ומוסיף והולך ביתר שאת וביתר עוז עד היום הזה,

ועוד וג"ז עיקר – שהולך וניתוסף בההפצה דתורת החסידות חוצה ממש גם ע"י התרגום דריבוי ענינים בתורת החסידות בלשונות דאוה"ע, שעי"ז נעשה שלימות הענין דהתגלות האור דנר חנוכה (נס השמן) "על פתח ביתו מבחוץ", "עד דכליא רגלא דתרמודאי", עי"ז שהמעיינות דפנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות, שמן שבתורה, באים באופן של הפצה גם בחוצה, היינו, לא רק שהשמן מאיר "על פתח ביתו (ועי"ז מאיר גם) מבחוץ", אלא יתירה מזה, שהמעיינות (שמן) עצמם באים באופן של הפצה גם ב"חוצה".

ח.  ויש להוסיף בזה – בעומק יותר[72]:

גילוי השמן שבתורה בחנוכה וב(יתר שאת בדורות שלאח"ז ב)י"ט כסלו הוא (לא רק בגלל הצורך וההכרח שבדבר שנעשה בעקבות התגברות החושך בעולם, אלא) גם ובעיקר בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, שנקרא "משיח" ע"ש המשיחה בשמן, כמ"ש[73] "בשמן קדשי משחתיו", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"[74], ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) . . לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועאכו"כ בנ"י ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'"[75], היינו, שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה[76], ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים להתגלות של משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" ("טועמי' חיים זכו"[77]) מתורתו של משיח[78].

[ויש לומר, שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם – שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעו"ז שמנגד לביאת משיח צדקנו, ויש צורך ללחום עם המנגד, שזהו"ע "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח"[79]].

וענין זה מודגש בחנוכה – שנוסף לכך שנקבע על נס השמן, שקשור עם משיח[80], יש בו שמונה ימים[81] (ושמונה נרות[82]), שמספר שמונה קשור עם משיח, שהוא מ"שמונה נסיכי אדם"[83], ו"כינור . . של ימות המשיח שמונה (נימין)"[84]; וכן (ויתירה מזה) בי"ט כסלו – שאז התחיל עיקר הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שבזה תלוי' ביאת המשיח, כדברי מלך המשיח להבעש"ט במענה על שאלתו אימת אתי מר, לכשיפוצו מעינותיך חוצה[85].

ומהתגלות תורת חסידות חב"ד ע"י רבינו הזקן בי"ט כסלו הולך וניתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכל שבעת הדורות דנשיאי תורת חסידות חב"ד, כולל ובמיוחד ע"י התייסדות ישיבת תומכי תמימים, חיילי בית דוד שיוצאים למלחמת בית דוד לנצח את אלה "אשר חרפו עקבות משיחך"[86], ולהביא בפועל ההתגלות דדוד מלכא משיחא[87], ובפרט בדורנו זה, שכבר נשלמו כל הענינים, וצריכים רק "לפתוח את העיניים" ולראות ש"הנה זה (המלך המשיח) בא"[88].

*

ט.  האמור לעיל קשור ושייך גם לפרשת השבוע – פרשת מקץ:

שם הפרשה – "מקץ" – קשור עם "קץ הימים"[89], סוף הגלות ("כל לשון קץ סוף הוא"[90]), ו"קץ הימין"[91], התחלת הגאולה ("יש מקץ שהוא תחלה"[92]).

ויש לומר, שב' הענינים ד"קץ הימים" ו"קץ הימין", סוף הגלות והתחלת הגאולה, קשורים עם ב' הענינים-טעמים בגילוי השמן שבתורה בדורות האחרונים, התגברות החושך וההתקרבות לביאת המשיח – שהתגברות החושך קשורה עם סוף הגלות ("קץ הימים"[93]), וההתקרבות לביאת המשיח קשורה עם התחלת הגאולה ("קץ הימין").

י.  ויש להוסיף גם בנוגע לתוכן הפרשה, כולל גם (ובעיקר) השייכות לפרשת וישב שלפני' ולפרשיות ויגש ויחי שלאחרי', שהם המשך אחד – שהרי כתוצאה ממינויו של יוסף ל"משנה למלך" (בפרשת מקץ), ירד יעקב למצרים (בפרשת ויגש), ועי"ז "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", מבחר שנותיו[94], שבהם נתקיימה בקשתו "לישב בשלוה"[95], כמו בהשנים שהי' יעקב עם יוסף לפני ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף"⁹⁵(בפרשת וישב):

המשך הפרשיות וישב-ויחי קשור עם ענין הגאולה: "וישב יעקב", "ביקש יעקב לישב בשלוה" – שלימות השלוה דימות המשיח, כיון שמצדו הי' מוכן כבר להגאולה[96], "מקץ" – קץ הימים וקץ הימין (כנ"ל ס"ט). "ויגש", הגשת יהודה ליוסף – ענין סמיכת גאולה (יוסף) לתפלה (יהודה)[97], ועד לחיבור דיהודה ויוסף "לעץ אחד והיו אחד בידי . . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"[98]. "ויחי יעקב" – חיים נצחיים דיעקב (כאו"א מישראל שנקרא ע"ש יעקב וישראל[99]) בעולם התחי'.

והענין בזה – שיעקב, השלישי (בחיר[100]) שבאבות, קשור עם הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי (גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי), "כיעקב שקראו בית"[101], "נחלה בלי מצרים . . כיעקב שכתוב בו[102] ופרצת"[103], כי, יעקב ענינו תורה [משא"כ אברהם ויצחק, שאף שלמדו תורה, "אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי' . . יצחק אבינו זקן ויושב בישיבה הי'"[104], מ"מ, עיקר ענינם הי' גמ"ח (אברהם) ועבודה (יצחק[105]), כידוע[106] שאברהם יצחק ויעקב הם כנגד ג' הקוין גמ"ח עבודה ותורה], כמ"ש "ויעקב איש תם יושב אהלים"[107], "אהלו של שם ואהלו של עבר"[108] (תושב"כ ותושבע"פ, נגלה דתורה ונסתר דתורה[109]), "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל"[110], קו האמצעי, בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה[111], למעלה ממדידה והגבלה.

ועיקר ושלימות המשכת ענינו של יעקב בעולם נעשה ע"י יוסף בירידתו למצרים (לאחרי ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף") – כמ"ש[112] "אלה תולדות יעקב יוסף[113] בן שבע עשרה שנה וגו'", ש"ע"י זה נתגלגלו וירדו למצרים"[114] [לאחרי וע"י הקדמת לימוד התורה, "כל מה שלמד (יעקב) משם ועבר מסר לו"[115], שזוהי הנתינת-כח דיעקב ליוסף על כל המאורעות הקשורות עם ירידתו למצרים[116]], שאז נעשה אמיתת ושלימות הענין ד"ויחי יעקב בארץ מצרים"[117], שהגילוי דתורה (יעקב) נמשך וחודר (ע"י יוסף) גם במצרים[118], מלשון מיצר[119] (וגבול), ועי"ז באים לשלימות נעלית יותר באין-ערוך, ע"ד מ"ש[120] "מן המיצר גו' ענני במרחב", מרחב אמיתי (ושלוה אמיתית) דהגאולה האמיתית והשלימה, ולכן שייכת גם הגאולה ליוסף, כמ"ש (בסיום וחותם פרשת ויחי) "ויאמר יוסף גו' ואלקים פקד יפקד אתכם", "פקד יפקד אלקים אתכם"[121], ומרומז גם בלשון הכתוב[122] "ביום ההוא יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'"[123].

יא.  עפ"ז יש לבאר דברי יעקב לפרעה בבואו מצרימה[124] – "ויאמר יעקב אל פרעה (במענה לשאלת פרעה "כמה ימי שני חייך") ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" – דלכאורה תמוה:

א כשפרעה שומע מיעקב מספר ימי שני חייו, יודע בעצמו אם רב הוא או מעט, ואין צורך שיעקב יודיעו זאת (משא"כ "רעים")?

ב ועיקר: דברי יעקב שמספר ימי שני חייו, "שלושים ומאת שנה", הוא "מעט", הם (לא רק מיותרים, אלא גם) היפך המציאות (לכאורה), להיותם עשר שנים יתירות על שלימות מספר שנות חיי האדם (כפי שנקבע בזמן המבול, ומאז "כבר קצרו שנותם") "והיו[125] ימיו מאה ועשרים שנה".

שאלה זו מתחזקת יותר ע"פ המבואר במפרשים[126] שפרעה שאל את יעקב "כמה ימי שני חייך", מפני ש"זרקה בו שיבה והי' נראה זקן מאד ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך שכבר קצרו שנותם", ועפ"ז תמוה עוד יותר שיעקב משיבו שימי שני חייו, מאה ושלושים שנה, הם מעט, היפך המציאות (הידועה לפרעה) שאין מאריכים ימים כל כך, שבגללה תמה פרעה על זקנותו של יעקב ושאלו "כמה ימי שני חייך"!

לכאורה יש לומר, ש"מעט" הוא ביחס לשנות חיי אבותיו, כמ"ש לאח"ז "ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי", שחיו (קע"ה[127] ו)ק"פ שנים[128]. כלומר, כשפרעה תמה על אריכות ימיו של יעקב, השיב לו יעקב שאריכות ימיו עד עתה (ק"ל שנה) חשיב "מעט" לגבי מספר השנים שנשאר לו לחיות, כשנות חיי אבותיו, ק"פ שנה (והזקנה שקפצה עליו היא מפני היותם "רעים" בגלל הצרות שעברו עליו)[129]. אבל, מפירוש רש"י "ולא השיגו בטובה" (שמתייחס ל"רעים" ולא ל"מעט"[130]), משמע, שק"ל שנותיו עצמם (לא רק ביחס לק"פ שנות אבותיו) הם "מעט".

ויש לומר הביאור בזה – ש"ימי שני מגורי . . מעט" (אף שהם "שלושים ומאת שנה") הוא באיכות, כלומר, אף שבכמות רבים הם, מועטים הם באיכות, להיותם ימים חסרים (היפך ד"בא בימים"[131], שפירושו ימים מלאים ושלמים[132]), מפני החסרון בטובה (שאינם מלאים בטובה), ויתירה מזה, ש"רעים היו", וענין זה נשלם ב"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", "כאילו כל ימיו בטובה"[133] (ויש לומר, שעל ידם השיג גם שנות חיי אבותיו, שבקמ"ז שנותיו הגיע לתכלית השלימות[134], כולל גם השלימות דק"פ שנה[135]).

וההסברה בזה [הסיבה שבק"ל שנות יעקב לא הי' הענין ד"בא בימים" כמו באברהם] בפנימיות הענינים – שכיון שענינו של יעקב הו"ע הגאולה, ומשנולד יוסף[136] הי' מוכן לחזור מבית לבן לארץ מגורי אביו, לישב בשלוה, הרי, כל זמן שעדיין לא באה הגאולה בפועל ("קפץ עליו רוגזו של יוסף"), נחשבו אצלו ימי שנות חייו "מעט", ימים חסרים, כיון שחסר בהם העיקר (הגאולה)[137].

וענין זה הודיע יעקב לפרעה – שלא יטעה לחשוב שיעקב ובניו יסתפקו בכך שיושיבום "בארץ מצרים במיטב הארץ"[138] ויתנו להם "את חלב הארץ"[139], כיון שהעיקר אצלם הו"ע הגאולה, ובמילא, גם ישיבתם במצרים משך זמן אינה אלא לצורך שלימות הגאולה, כיון שע"י הבירור דמצרים (עי"ז ש"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה") תהי' הגאולה ("אעלך גם עלה"[140]) באופן נעלה יותר, בתכלית השלימות, ואז יהי' "ויחי יעקב" לא רק קמ"ז שנה[141], ולא רק ק"פ שנה, אלא חיים נצחיים.

*

יב.  מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

כיון שנוסף לכך שדורנו זה הוא דור האחרון של הגלות, סוף הגלות, ודור הראשון של הגאולה, התחלת הגאולה, נמצאים אנו בימי סגולה השייכים להגאולה,

– הן מצד פרשת השבוע, פרשת "מקץ", "קץ הימים" ו"קץ הימין" (כנ"ל ס"ט), והן מצד ימי חנוכה שנקבעו

על נס השמן, שהו"ע "בשמן

קדשי משחתיו" (כנ"ל ס"ח), ובפרט

בשבת חנוכה (ששבת[142] קשור עם גאולה[143]), ובקביעות שנה זו[144] שהוא לאחרי נר חמישי[145], יום גאולת רבינו הזקן ממאסרו השני[146], ובראש חודש, שמורה על החידוש דישראל ש("דומין ללבנה" ו"מונין ללבנה"[147] ו)"הם עתידים להתחדש כמותה"[148] בהגאולה האמיתית והשלימה –

יש להוסיף מיום ליום (כהוראת ימי חנוכה[149] ש"מכאן ואילך מוסיף והולך"⁶) בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי.

ומהם:

חיזוק האמונה התשוקה והצפי' לביאת המשיח, עד כדי כך, שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב[150] שאפילו מאה ושלושים שנה הם "מעט", כיון שעדיין לא באה הגאולה בפועל (כנ"ל סי"א).

ועוד ועיקר: להוסיף בלימוד והפצת פנימיות התורה (ותורה בכלל – ענינו של יעקב¹⁵⁰), שמן (רזין דרזין) שבתורה, באופן שמאיר "על פתח ביתו מבחוץ", "יפוצו מעינותיך חוצה", "עד דכליא רגלא דתרמודאי".

וכפשוט – ההוספה במבצע חנוכה כפשוטו, כולל גם עריכת התוועדויות של שמחה, כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל"[151], והוספה בקיום המנהג דנתינת מעות חנוכה[152] וכיו"ב.

יג.  ובכל זה – כההוראה המיוחדת מקביעות שנה זו ששבת חנוכה חל (בר"ח, ור"ח הוא ב' ימים, שאז חל שבת חנוכה) ביום א' דר"ח:

ובהקדמה – שענינו של נר חנוכה, ש"מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ", "פתח הסמוך לרשות הרבים"[153], "עד דכליא רגלא דתרמודאי", מודגש ביותר בשבת חנוכה – שגם ב"רשות הרבים", שניכר במיוחד בפרטי דיני רה"ר בהלכות שבת, נעשה מעמד ומצב של כלות הנפש ("כליא"), שמודגש בהכליון דיום השבת, "ויכולו"[154] מלשון כליון, וגם מלשון גמר ושלימות ("כל"[155]).

וכששבת חנוכה (שבו מודגש כללות הענין דחנוכה) חל בראש חודש, מודגשת עוד יותר ההוראה ד"מוסיף והולך" – שההוספה היא באין-ערוך לגמרי[156], ועד באופן של חידוש ממש, בדוגמת החידוש דרגע המולד (ראש חודש, מלשון חידוש[157]).

וחידוש גדול יותר כשר"ח הוא ב' ימים, שאז חל יום א' דר"ח בשבת, ובמילא שייך גם יום השני דר"ח[158] לשבת[159], כיון שבהפטרה דיום השבת מזכירים גם את היום השני של ר"ח ע"י הוספת פסוק ראשון ואחרון ד"מחר חודש"[160] (משא"כ כשיום א' דר"ח חל ביום ששי, ויום ב' דר"ח חל בשבת) – שכל עניני חנוכה (המודגשים בשבת חנוכה) הם באופן של חידוש כפול, חידוש ע"ג חידוש.

יד.  ויה"ר שעוד לפני ההוספה בעניני חנוכה במעשה בפועל יתן הקב"ה "מעות חנוכה" (ולא רק באופן של מתנה, אלא גם באופן של תשלום חוב) ל"נער ישראל ואוהבהו"[161] בהענין הכי נחוץ ומוכרח – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא (ש"בשמן קדשי משחתיו") בפועל ממש, ועל ידו תהי' חנוכת ביהמ"ק השלישי (ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים"[162]) בפועל ממש.

והעיקר – בסמיכות זמן ממש, עוד לפני תפלת מנחה והקריאה בתורה בפרשת ויגש, שתוכנה סמיכת גאולה לתפלה, באופן שהגאולה באה עוד לפני התפלה (ועאכו"כ לאחרי התפלות על הגאולה גם ביום הש"ק זה), תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין"[163].

וכיון שהגאולה תבוא תיכף ומיד, ביום ראשון דר"ח טבת, יהי' העשירי בחודש יום טוב, כפס"ד הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות[164] "כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר[165] כה אמר ה' צבאות גו' צום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

הערות

[1]כולל גם פורים, אף שחנוכה ופורים שוים בכמה ענינים (ומודגש גם בחלוקת ההלכות בספר הרמב"ם – "הלכות מגילה וחנוכה")*.*) שלומדים בשיעורי הרמב"ם דימים הסמוכים: הלכות מגילה – ביום ראשון (מוצאי ש"ק), והלכות חנוכה – ביום שני, "זאת חנוכה".