ה' טבת – י"ט כסלו של הדור השביעי

הקראת כתבה
יום רביעי ג׳ טבת ה׳תשע״ב
דווקא כאשר נדמה כי אכן ספו וגם תמו כל הגילויים לגמרי – אחרי ג' תמוז – גם אז ודווקא אז מתגלה העצם שלמעלה מכל הגילויים, ששום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בו, והוא קיים בכל תוקפו ובכל עצמותו גם, ודווקא, אם צריך לשם כך להדליק "נרות של קרח" – כאשר ההכרזה "יחי אדוננו" פורצת מכל מקום ומכל פינה גם ודווקא כשנדמה כאילו ח"ו אין לה שום מקום כלל, כמו גם העובדה שהרבי חי וקיים בגשמיות כפשוטו.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
בניין כחול

 

מספר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: אחרי הגאולה והשחרור של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע מן הכלא והגלות בי"ב-י"ג תמוז, כאשר "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", התוועדו החסידים ורקדו ושמחו עד בלי די.

כאשר הגיעו לשלב שקצת נרגעו, כאשר הי' אפשר כבר להוריד את ה"אורות" לתוך ה"כלים" והאותיות, והתחילו להתוועד גם בדיבור – החל מעין דיון בין החסידים איזה חג גדול יותר: י"ב-י"ג תמוז או י"ט כסלו?

היו מזקני החסידים שטענו: לא צריך להגזים. למרות גודל המעלה הנפלאה של חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, הניסים הגלויים שראו וכל המשמעות הפנימית שבו, הרי סוף-סוף י"ט כסלו הוא[1] חג החגים והוא[2] ראש השנה לחסידות ומתן תורה[3] ושמחת תורה[4] של פנימיות התורה.

בי"ט כסלו[5] התחיל העניין של "יפוצו מעינותיך חוצה", של גילוי והתפשטות תורת חסידות חב"ד. אז ניתנה הרשות והיכולת והכוח מלמעלה לקחת את תורת החסידות, למרות היותה עמוקה ונפלאה עד אין קץ, להוריד אותה ולהחדירה גם בתוך השכל האנושי והמגושם, כהכנה והתחלה ל"ומלאה[6] הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

עד כדי כך מגיעים הדברים, שהרבי שליט"א אומר[7] בשם אביו הרה"ק ר' לוי-יצחק, שהגילוי של תורת החסידות בי"ט כסלו הוא גדול יותר מגילוי פנימיות התורה שע"י משיח צדקנו. "שלכן בכוחה (של תורת החסידות) לחבר שתי הבחינות (דנגלה ונסתר דתורה) גם יחד, שהנסתר והרז גופא יהי' מושג בנגלה", היות והיא "יותר גבוה מקבלה ונגלה".

איך שייך אם כן, טענו הללו, אפילו להשוות לזה את גאולת י"ב-י"ג תמוז, למרות כל גודל מעלתה.

כל מה שבא לאחר י"ט כסלו, טענו הללו, למרות שזו התפשטות והתפתחות של תורת חסידות חב"ד עוד יותר ועוד יותר, הרי סוף-סוף הוא אך ורק בזכות י"ט כסלו. על דרך כמו ה"ראש" הכולל בתוכו את החיות והכוחות של כל אברי הגוף, כמבואר בארוכה בדרושי דא"ח[8]. והרי י"ט כסלו הוא, כנ"ל, "ראש השנה לחסידות", לא רק תחילת השנה, אלא "ראש השנה". אם כן, וודאי שהוא הראש והוא העיקר.

לעומתם טענו אחרים, ובמיוחד הצעירים שבין החסידים, בהתלהבות ובלהט של קדושה, בפשיטות ובכל התוקף – שי"ב-י"ג תמוז הוא הרבה יותר נעלה מי"ט כסלו. שכן אילולא י"ב-י"ג תמוז לא הי' נשאר כלום מי"ט כסלו, וכל מציאותו של י"ט כסלו קיימת אצלנו אך ורק בזכות י"ב-י"ג תמוז. ומכיוון שי"ט כסלו תלוי בי"ב-י"ג תמוז, הרי הוא העיקר.

ועל-דרך דברי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א[9]: "מספרים על החסיד  ר' אלחנן דוב ("חאניע") מורוזוב, ששאלו אותו פעם אודות הרבי נ"ע ומשה רבינו, "פון וועמען האלט ער מערער" (=ממי הוא "מחזיק" יותר)? וענה: מהרבי. כי, לולי הרבי, איך הייתה נראית אמונתו במשה רבינו…"

המשפיע ר' מענדל הי' מאז ומתמיד עם הצעירים. מרגלא בפומי', וכן נהג בפועל פעמים רבות, שכאשר ישנו ספק באיזשהו עניין מהו אכן הרצון העליון, אזי צריך לשאול "א יונגען חסיד", חסיד צעיר. כי דווקא הצעיר שאין לו דעות קדומות, גם לא דעות חסידותיות ואמיתיות, אין לו כל כך מציאות, גם לא מציאות דקדושה, וממילא הוא שייך יותר לכוון לכוונה העליונה.

יותר מזה, טענו הצעירים, ג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז הינם לא רק חג הגאולה של הרבי הריי"צ וניצחון על אלו שקמו על היהדות והחסידות, אלא זהו גילוי אור אלוקי נפלא בעולם. או יותר נכון, גילוי המאור שלמעלה מכל גדר אור וגילוי. כשם שי"ט כסלו הוא ההתחלה והפתיחה ל"יפוצו מעינותיך חוצה", להתחלת גילוי חסידות חב"ד בעולם, שזוהי ההתחלה והפתיחה של גילוי משיח בעולם – כך, ויותר מזה, בקשר לג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז, שזהו שלב חדש ומיוחד בגילוי משיח בעולם. ולכן לא זו בלבד שגם הוא נחשב "ראש השנה", אלא שמעלתו גדולה עוד יותר מכל שאר החגים, אפילו יותר מחג החגים י"ט כסלו.

ואמנם הרבי מלך המשיח שליט"א מתייחס לחג הגאולה ג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז לא רק כשחרור וגאולה והתגברות וניצחון על המפריעים והמנגדים ליהדות ולחסידות – אלא גם ובמיוחד כפתיחה והתחלה של דרך ועניין חדש לגמרי, שלב חדש והתחלת גילוי חדש ונפלא בתורת החסידות, תורתו של משיח. כגון בדבר-מלכות פרשת חוקת יו"ד תמוז תנש"א[10]: "ידוע שעל-ידי המאסר והגאולה די"ב-י"ג תמוז ניתוסף בהפצת המעיינות חוצה, עד שזה (המאסר והגאולה) הביא ליציאת בעל הגאולה ממדינה ההיא, ולאחרי השתלשלות – בואו ל"חצי כדור התחתון", שזה הוסיף בהגילוי דפנימיות התורה, באופן דהפצה אפילו לגבי ההפצה בדורות שלפני זה, עד שזה מגיע לכל קצווי תבל, עד בחוצה שאין חוצה ממנו". ובשיחת ג' תמוז תשמ"ט: "ועוד ועיקר, שהייתה זו התחלה ופתיחה לסדר חדש בהפצת המעינות חוצה לאחר בוא כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לחצי כדור התחתון … למטה מטה ביותר ... נמצא שג' תמוז הוא התחלת ופתיחת השלב החדש דהפצת המעיינות חוצה בחצי כדור התחתון". ובדבר-מלכות לפרשת דברים תנש"א[11]: "כמבואר בדרושי הגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר [ויש לומר שבזה התחיל ה"לאלתר לגאולה"]".

כשהחל "משפט הספרים", שהניצחון בו הי' ביום הבהיר ה' טבת, לא הבינו רבים על מה ולמה כל הרעש. ומדוע כל כך חשוב ונוגע שהספרים שייכים לאגודת חסידי חב"ד – עד כדי כך שהרבי שליט"א הפסיק מאז כמעט לגמרי לומר מאמרי חסידות, נסע בתקופת המשפט כמעט בכל יום לאוהל, ודיבר על כך במרירות עצומה ובביטויים שלא שמעו אוזנינו בשום מאורעות אחרים, קשים וכואבים ככל שהיו, ולא הסכים בשום אופן שמישהו ייתן לצד שכנגד סכום כסף ויסגור את כל הפרשה סופית וכו' – עד שהרבי עצמו הסביר את הדברים.

בהתוועדות זאת חנוכה תשמ"ו (המשפט התחיל בי"ט כסלו תשמ"ו) הביא הרבי שליט"א את הסיפור, שבזמן שבתו של רבינו הזקן במאסר, באו לבקרו רבותיו מעולם האמת – רבו הרב המגיד והבעש"ט. שאל אותם רבינו הזקן למה מגיע לו שישב במאסר ומה תובעים ממנו. וענו לו, שנתחזק עליו הקטרוג על שאומר דברי חסידות הרבה ובגילוי. שאל אותם: וכאשר אצא מכאן – האם אפסיק מלומר דברי חסידות. השיבו לו: כיוון שהתחלת, אל תפסיק. ואדרבה, לכשתצא תאמר יותר, ותמשיך ביתר שאת וביתר עז. כלומר, מאסרו של רבינו הזקן למטה בגשמיות, נשתלשל מהקטרוג למעלה על ריבוי דברי החסידות שאמר ובגילוי. ועד כדי כך שנתעורר אפילו אצלו ספק אולי צריך להפסיק הנהגה זו. אולם רבותיו הורו לו שאדרבה, "לכשתצא תאמר יותר".

ולכאורה נשאלת השאלה, והרי קטרוג מסוג זה כבר היה בזמן נשיאותו של הרב המגיד ורבינו הזקן ביטל כבר אז את הקטרוג. כידוע הסיפור שהרב הקדוש רבי פינחס מקוריץ, שהי' בעצמו תלמידו של הבעל שם טוב, התנגד בתחילה להפצת החסידות בצורה נרחבת, כפי שנהג הרב המגיד ממעזריטש. שכן הבעל שם טוב מייסד החסידות, החביא את הגילוי הנפלא של תורת החסידות בסיפורים ובאמרות קצרות, שרק מי שהיו לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע הכיר את החידוש הנפלא בעבודת ה' שהי' בהם. ואילו הרב המגיד החל להסביר את תורת החסידות ברבים, ותלמידיו רשמו את הדברים והפיצו אותם. רבי פינחס התנגד לכך בתחילה וקרא על זה את דברי הכתוב במגילת איכה "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות". הוא טען שהדברים הם נשגבים ומרוממים מאד, ואסור לקחת ולשפוך אותם כאשר אין יודעים להעריך זאת. פעם הגיע רבי פינחס לחצרו של הרב המגיד וגילה שני עלים (דפים) כתובים דברי חסידות מתגוללים במקום לא נקי. הוא הקפיד מאד וטען: הוא אשר אמרתי, הדברים הקדושים והנשגבים כל כך מתגוללים בראש חוצות ואין איש שם על לב. רבינו הזקן, שהי' אז תלמיד אצל הרב המגיד, הרגיש בקטרוג שהתעורר למעלה מהקפידה של רבי פינחס, ניגש אליו וביקש לספר לו סיפור. רבי פינחס הסכים, ורבינו הזקן סיפר על בן המלך שחלה מאד, ושום תרופה לא הועילה לו. התרופה היחידה שנמצאה הייתה האבן היקרה שנמצאת במרכז כתר המלך, שבלעדיה יסור כל יופיו של הכתר. אם יפוררו וישחקו את האבן, יכניסו זאת במים או ביין וייתנו לבן המלך לשתות, הוא ישתה אותה ויבריא. השרים אמרו שאסור לפגוע בדבר היקר כל כך, כתר המלך. אבל כשהגיעה השאלה אל המלך, אמר שכשמדובר בחיי בנו היחיד אין דבר יקר יותר מזה, ועם כל הכאב צריך לשחוק את האבן ולהשקות את הבן. אולם אז באו ממיטת החולה ואמרו שהוא סגר את פיו בחוזקה ואי אפשר להכניס שם מאומה. עכשיו אפילו אם ייקחו את האבן וישחקו אותה, עלול הכל להישפך לצדדים וללכת לאיבוד. במצב כזה, טענו השרים, בוודאי שאסור להרוס את הכתר, ושהדבר היקר ביותר בעולם יישפך ללא תועלת. אך כשהגיעה השאלה למלך אמר שכאשר מדובר בחייו של בנו היחיד אין לעשות שום חשבונות: קחו את האבן היקרה, פוררו ושחקו אותה לאבק, שימו במים ושפכו על פיו של בן המלך. גם אם הכל יישפך לצדדים, טיפה אחת תיכנס לפיו של בן המלך ותציל אותו. כשמוע רבי פינחס את המשל חייך ואמר: אתה סנגור טוב, ואכן יש בכך לימוד זכות על השיטה להפיץ את תורת החסידות.

והנמשל: עם ישראל, בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, נהי' חולה במחלות הרוחניות של עקבתא דמשיחא. הרבה יהודים סרו, לצערנו, מדרך התורה והמצוות בגלל שיטות שונות ומשונות שהדיחו יהודים רבים מן הדרך. התרופה היחידה היא "האבן שבכתר המלך", תורת החסידות, שהיא גילוי סודות פנימיות התורה היקרים והנשגבים ביותר. עובדה היא, שבכל מקום אליו הגיעה החסידות, היא הביאה חיות והתלהבות בעבודת ה', ולכך שכל המחלות והמגפות הרוחניות לא יוכלו לפגוע ביהדות. אולם כדי שהתרופה תגיע לפיו של בן המלך צריך לפורר ולשחוק אותה ולפזר אותה בחוצות, כאשר אין איש שם על לב כיצד הדברים הנשגבים ביותר מתגוללים בחוצות. אומר המלך הקדוש ברוך הוא: כאשר מדובר בחייו של בנו היחיד אין לעשות שום חשבונות. קחו את האבן היקרה, פוררו ושחקו אותה לאבק, שימו במים ושפכו על פיו של בן המלך. גם אם הכל יישפך לצדדים, טיפה אחת תיכנס לפיו של בן המלך ותציל אותו.

נמצא שרבינו הזקן ביטל את הקטרוג, ע"י המשל מהאבן שבכתר המלך שרק היא התרופה לבן המלך. ואם כבר בימי המגיד ביטל רבינו הזקן את הקטרוג על גילוי דברי חסידות, הרי שכשעבר עוד שלב בירידת-הדורות, ומן הסתם ירד מצבו הרוחני של בן המלך, הרי בוודאי שהפצת דברי חסידות הוא הכי הכרחי להצלת חיי בן המלך. ומה נשתנה בעת נשיאותו של רבינו הזקן, ששוב נתעורר עליו הקטרוג בגלל ריבוי דברי החסידות שהשפיע בגילוי. ועד שנתעורר אצלו ספק שאולי יש לו למנוע מלומר דברי חסידות. והרי הוא עצמו טען שחייבים להציל את חיי בן המלך. ומדוע הוזקק להוראה מפורשת מרבותיו ש"אדרבה, לכשתצא תאמר יותר".

התשובה לזה, אמר הרבי, מרומזת בלשון המשל מהאבן שבכתר המלך: במשל רבינו הזקן על הצלת חייו של בן המלך ע"י שחיקת האבן הטובה שבכתר המלך – מודגש הצורך שתיכנס לפחות "טיפה אחת" לפיו של בן המלך, אשר טיפה זו תציל את חייו של בן המלך. ואמנם כך הי' אופן הפרסום וההפצה בתקופת הבעש"ט והרב המגיד ותלמידיהם – באופן של "טיפה אחת", באופן של נקודה בלבד ובקיצור. הם גילו את נקודת האמונה והמסירות נפש שקיימת בכל יהודי והביאו את הנקודה לידי גילוי. והתרופה אמנם הועילה רבות – מאות אלפי יהודים קיבלו חיות והתלהבות נפלאים כתוצאה מגילוי תורת החסידות. אולם רבינו הזקן לא הסתפק בכך. הוא גילה את החסידות לא באופן של "טיפה אחת", אלא הוא יסד את חסידות חב"ד, שעניינה להבין אותם דברים עמוקים ונפלאים כל כך בחכמה בינה ודעת, בהרחבה ובהעמקה. ושינוי זה באופן גילוי תורת החסידות, גרם לקטרוג החדש על רבינו הזקן, גם לאחרי שנתבטל הקטרוג הקודם. כאשר רבינו הזקן התחיל לגלות את תורת החסידות באופן של הרחבה, ע"י תורת חב"דאזי נתחדש הקטרוג למעלה. והטענה הייתה, אם רק בשביל להציל את חיי בן המלך, די ומספיק בהפצת "טיפה אחת", ואין צורך בגילוי תורת חסידות חב"ד, שלכאורה אין זה מוכרח להצלת חייו של בן המלך.

מדוע אמנם לא הסתפק רבינו הזקן ב"טיפה אחת" והתעקש דווקא על חסידות חב"ד – משום שגם אם אולי הי' ניתן אז להציל את חיי בן המלך ע"י טיפה אחת, אולם יש סיבה נוספת, ואפילו עיקרית יותר, מדוע מתגלים הסודות העליונים ביותר דווקא בדורות האחרונים – משום שמתקרבים יותר לביאת משיח צדקנו, וצריך להתחיל לטעום ממאכלי ה"יום שכולו שבת" כבר בערב שבת. תורת החסידות היא הטעימה וההתחלה מגילוי תורתו של משיח.

ועל כך הי' הקטרוג הנוסף למעלה, שהרי על כך עדיין לא ניתנה הרשות עד אז. ועד כדי כך שרבינו הזקן עצמו הסתפק האם להמשיך באופן זה. ובכל זאת הורו לו רבותיו, שע"י מסירת נפשו וישיבתו במאסר פעל למעלה שיוכל להמשיך לגלות דברי חסידות באופן של הרחבה. וזהו גודל השמחה בי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, כאשר "אור וחיות נפשנו ניתן לנו. זה היום תחילת מעשיך. שלימות הכוונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ. להמשיך גילוי אור פנימיות תורתנו הקדושה אשר נמשך ביום הזה…".

אולם אחרי כל ה"שטורעם" של י"ט כסלו – לא עברו שנתיים ימים, ורבינו הזקן יושב שוב במאסר. והסיבה, שוב, קטרוג על תורת החסידות: איזה קטרוג, מה פתאום קטרוג? והרי הגאולה מן המאסר בפעם הראשונה סימלה את הסרת הקטרוג שהיה על הפצת תורת החסידות. מה אם כן פשרו של המאסר השני, והרי הקטרוג כבר סר? אלא שאדמו"ר הזקן לא הסתפק גם בהפצה שהייתה עד אז. ברגע שקיבל את האות להפיץ את המעיינות חוצה, הוא הלך מיד עוד יותר קדימה, מסר את נפשו, והחל להפיץ את החסידות במידה רבה וגדולה הרבה יותר, כצעד נוסף לקראת הגאולה, שבאה ע"י הפצת החסידות. על כך היה קטרוג חדש, כאילו זה כבר יותר מדי. לכך עדיין לא ניתנה הרשות והכוח אפילו בי"ט כסלו. הגאולה מן המאסר השני בנר ג' דחנוכה ובנר ה' דחנוכה ("ויש לומר שבשניהם היו ענייני גאולה גם כפשוטם") מסמלת גם את הסרת הקטרוג הזה, ואת ההתקדמות בצעד נוסף לגאולה.

עברו עוד כמה שנים ואדמו"ר האמצעי נלקח למאסר, ממנו יצא בחג הגאולה יו"ד כסלו. והסיבה, שוב, קטרוג על הפצת תורת החסידות. שוב נשאלת השאלה: מדוע קטרוג, והרי כבר נפתחה הדרך וניתנה הרשות. והתשובה, שוב, משום שגם הוא לא הסתפק אפילו באופן ההפצה שהי' עד אז, אלא הוסיף הרבה יותר, באופן של "רחובות הנהר". עד פתגם הרבי הצמח צדק אודותיו, שאילו היו חותכים לו את האצבע, לא הי' יוצא דם אלא חסידות. שכן כל מהותו (הדם הוא הנפש) הייתה חסידות. על כך הי' הקטרוג הנוסף, והמאסר ומסירות הנפש שלו הביאו לנתינת רשות וכוח גם לזה. וכן אצל רבותינו נשיאינו לאחר מכן. כל הסיפורים אודות העדר הבריאות והמאסרים וכו' כולם לא היו אלא ביטוי של מאבק רוחני נגד קטרוג נוסף בגלל התקדמות גדולה יותר בהפצת תורת החסידות. ובמיוחד המאסר והגאולה של הרבי הריי"צ, שהיו קשים מאד, ואחריהם החלה ההפצה עוד הרבה יותר בכל רחבי תבל, עד ההכרזה "לאלתר לגאולה".

והרבי המשיך והשליך את הדברים במפורש על משפט הספרים בדורנו, שאינו אלא בגלל "טענה" שיש למעלה על הפצת היהדות והחסידות בדורנו בממדים שלא היו עד היום. ואם כי אין בזה חידוש ממש, שהרי הכל בנוי על היסודות הקודמים, אולם יש כאן לבוש חדש, וסוג הפצה חדש לגמרי ונרחב מאד. על כך הי' המשפט. ולכן מייחסים לו חשיבות כה רבה. והרבי הכריז בהדגשה שהבעש"ט והמגיד מורים ומצווים – לא רק שלא להפסיק ח"ו, אלא דווקא להמשיך, וביתר שאת וביתר עז. עד כדי כך, אומר הרבי באותה התוועדות, שכשם שרבינו הזקן למד הוראות בעבודת ה' מהטענות שהיו עליו בפטרבורג, למרות שהיו אלו טענות שטותיות ושקריות – כך צריכים גם אנו ללמוד הוראה בעבודת ה' מהטענות שהיו במשפט. ואחת הטענות במשפט הייתה ש"ליובאוויטש איז נישט אקטיב", שאגודת חסידי חב"ד איננה גוף פעיל. ולמרות שכולם רואים את השטות שבזה, שהרי ליובאוויטש פעילה באופן חובק עולם, ופועלת והופכת את העולם כולו. אך כיוון שעלתה טענה כזו, הרי צריך ללמוד גם מזה הוראה בעבודת ה'. וההוראה היא, שעתה מצפים מאיתנו לפעול כל כך חזק, ודווקא באופן החידוש של הזמן האחרון – בתי חב"ד בכל מקום, "צבאות השם" בכל מקום, כוללים "תפארת זקנים לוי יצחק" בכל מקום, ולעשות מכל הפעילות תמונות ואלבומים ולהרעיש ולפרסם זאת באופן כל כך חזק ופעיל, עד שכל מה שנעשה עד עכשיו ייחשב לגבי זה כ"לא אקטיב".

זוהי משמעותו הנפלאה של היום הבהיר ה' טבת, יום "דידן-נצח" במשפט הספרים. היום של "פדה בשלום נפשי" שלנו, של הדור השביעי. אז נפתחה הדרך וניתנה הרשות והכח להפיץ את החסידות באופן של הדור השביעי. עם המבצעים והטנקים, עם השליחות לכל קצווי תבל ולכל הפינות היותר נידחות בגשמיות וברוחניות, עם ההפצה גם באופנים החיצוניים והשטחיים ביותר. עם הפצת המעיינות חוצה בכל קצווי תבל, בחוצה כפשוטו. שגם המקומות הרחוקים והנידחים ביותר, הן בגשמיות והן ברוחניות, הרי בהם עצמם ומתוכם עצמם פורצת היהדות והחסידות: "מתרגמים" את תורת החסידות לכל השפות כפשוטם, ולכל ה"שפות" וצורות ההבנה, עד הרחוקות והנידחות ביותר. כגון, שלומדים את המושג "ירידה צורך עליה" מהעובדה שבמשחק כדורגל חוזרים כמה צעדים לאחור כדי לבעוט בכדור ביתר תוקף, וכהנה וכהנה דוגמאות לאין-ספור. הרבי ממנה "כל אחד ואחת מאנשי הדור", אנשים נשים וטף, לשלוחים בהפצת היהדות והמעיינות, גם את אלו הפשוטים ביותר שנדמה שכלל אינם ראויים לכך, ואף-על-פי-כן פועלים על ידם גדולות ונפלאות. משתמשים בכל החידושים המודרניים שבעולם, להפצת המעיינות והיהדות. כמו: וידאו, לויין, פאקסמיליה, תקשורת מחשבים, גרפיקה ופרסומת ועוד – להראות ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו". מתערבים בכל נושא שבעולם, ויהא הרחוק והנידח ביותר, שנדמה כי אין לו שום שייכות ליהדות ולחסידות ואלקות, ומביעים בקשר אליו בבירור את דעת התורה התמימה ללא כחל ושרק. דוגמאות בודדות: שלימות הארץ, מדיטציה, תכנון המשפחה, ניצול אנרגיית השמש במקום אנרגיית הנפט וכו'. עד כדי כך הדבר פועל בעולם, שהדבר הופך לעובדה שרבנים מכל החוגים מתערבים וקובעים ופוסקים בכל נושא שהוא מענייני העולם (כשבעבר היה פשוט אצל כולם להיפך, שאין זה שייך כלל לרבנים) ועוד. דרך שאמנם מבוססת ומיוסדת על כל הדורות הקודמים, אבל היא מתקדמת הלאה בצעדי ענק אל המטרה והתכלית, להמשיך את השכינה לא רק מרקיע לרקיע, אלא מן הרקיע לארץ. למלא את העולם כולו אלקות, גם את התחתון והחיצוני ביותר, את החוצה שאין חוצה חוץ הימנו. שגם מתוך האינטרנט והוידיאו, מה"טיימס סקוואר" ומהתחנה המרכזית, מתיאלנד ומטוקיו ומניו-זילנד, מכל השלטים והסטיקרים ומכל ה"גימיקים" למיניהם, תפרוץ ותבקע האלקות, היהדות והחסידות. שזהו עניינו של המלך המשיח המביא את הגאולה.

על כך היה ההעלם והסתר, ועד למשפט כפשוטו, ב"טענה" – "הזאת ליובאוויטש?!" וכי זהו ההמשך לשלשלת הזהב של רבותינו נשיאינו, שעסקו בעיקר בלימוד והפצת החסידות ועבודת ה', בהדרכה להתבוננות ואהבת ה' ויראתו – מדוע ואיך אפשר כאילו "לזלזל בכבוד החסידות", ולהוריד אותה לרמות ולעניינים כאלו ש"לא שערום אבותינו".

וזהו הניצחון וההדגשה של "דידן-נצח" – שדווקא דרך זו היא היא המשך הדרך הסלולה והרחבה של רבותינו נשיאינו. ודווקא היא קיום הציווי וההוראה "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", אשר על ידי כך "קאתי מר – דא מלכא משיחא". וכלשון הרבי במאמר הראשון באתי לגני תשי"א – "להמשיך את השכינה למטה בארץ".

וכשם ש"אחרי פטרבורג" התחיל רבינו הזקן את דרך חסידות חב"ד באופן רחב וגדול ועמוק, הרבה יותר מאשר היה לפני כן, כך מיד אחרי ה' טבת מתחיל הרבי שליט"א בהכרזה שזהו זמן חדש ותקופה חדשה, תקופה שבה לא נותר עוד מאומה, אלא לעמוד הכן לקראת משיח. בשבת הראשונה שאחרי ה"דידן נצח" (ש"פ ויגש תשמ"ז. התוועדויות כרך ב' עמוד 203) יוצא הרבי בקריאה ובהכרזה שכבר סיימו את כל העבודה, ועתה "יש להכריז ולפרסם שבימינו אלה נמצאים אנו בזמן (ומקום) מיוחד אשר  ל א   נ ו ת ר   ב ו   א ל א   ד ב ר   א ח ד   ו י ח י ד   –   ו ח י י ב   א ד ם   ל ו מ ר   ב ל ש ו ן   ר ב ו ,   ב ל ש ו ן   כ " ק   מ ו " ח   א ד מ ו " ר :   ע מ ד ו   ה כ ן   כ ו ל כ ם   ל ב נ י ן   ב י ת   ה מ ק ד ש   ה ע ת י ד   ב ב י א ת   ד ו ד   מ ל כ א   מ ש י ח א " !

ומוסיף (התוועדויות שם ע' 209): "לכאורה יכול מישהו לבוא ולטעון: דיבורים כאלו הם "ווילדע רייד", אשר בכל הזמנים והדורות שלפנינו לא נאמר, ומה מדברים לפתע דיבורים כאלו, כיצד יגיב העולם לשמע דיבורים כאלו.

"ובכן, לכל לראש צריך לדעת שאין מה להתפעל מהעולם, מה יאמרו וכו', מכיוון שכן הוא באמת על פי תורת אמת, יש להכריז על כך באופן גלוי.

"ועל-דרך-זה כאשר נשמעת טענה בעולם ש"ספדו ספדיא וחנטו חנטייא" – אזי צריך לומר בפירוש את המציאות על-פי תורה, ואין מה לחשוש כיצד תהי' התגובה כו', מכיון שהעולם מוכן לקבל את הדברים… צריך רק לאומרם בדברים היוצאים מן הלב, שאז הדברים פועלים פעולתם, ובאופן שהפעולה היא בדרכי נועם ובדרכי שלום, מבלי שיהיה צורך לבטל איזו התנגדות (ועל-אחת-כמה-וכמה שאין צורך במלחמה) כפי שראו במוחש כל אלו שעסקו בזה…"

עד כדי כך הייתה עוצמת הדברים, שהרבי הוצרך להבהיר ולהדגיש מיד (בחלק הבלתי מוגה של השיחה באריכות גדולה) שאין הכוונה ח"ו להפסיק באיזשהו נושא, והכל חייב להימשך בכל ה"שטורעם" וביתר שאת, אלא שעתה ההדגשה היא שהכל צריך להיות מלא וחדור באותה נקודה אחת ויחידה, משיח וגאולה.

כך דיבר הרבי בתחילת אותו זמן שהגדיר כ"זמן חדש ותקופה חדשה". אלא שהדברים לא השתנו בבת אחת, אלא אט אט בסדר והדרגה. עד אז הנוסח היה כל הזמן שצריך לגמור לצחצח את הכפתורים האחרונים, ואילו אחרי ה' טבת החל הרבי לומר שוב ושוב – אמנם בסדר ובהדרגה, בתחילה ביטויים נחרצים פחות ואחר כך יותר ויותר – שכבר סיימו גם לצחצח את הכפתורים האחרונים (אם כי גם לאחר מכן היו פעמים שהרבי התבטא שצריך לגמור את הצחצוח של הכפתור האחרון). ועד הביטוי בשיחת ב' ניסן המפורסמת, שאם מצחצחים יותר מדי, עלולים לפגוע כבר בשלימות הכפתור. [דוגמאות בעלמא מהעברה ברפרוף מתחילת שנת תשמ"ח: שיחת שבת פרשת לך לך (בלתי מוגה. התוועדויות תשמ"ח ח"ג עמוד 432): "ולא עוד אלא שכבר סיימו אפילו את 'צחצוח הכפתורים' ". ש"פ חיי שרה (מוגה. שם עמוד 481): "ועד שכבר סיימו גם את 'צחצוח הכפתורים' ". ש"פ ויצא (מוגה. שם עמוד 543): "ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שלא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים", ולאחרי שעברו עוד עשיריות שנים של התעסקות בהפצת המעיינות חוצה בשליחותו של נשיא דורנו, סיימו כבר גם את 'צחצוח הכפתורים' – הרי בוודאי ובוודאי שלא נותרה אלא הפעולה הכי אחרונה ד"עמדו הכן כולכם" לקבלת פני משיח צדקנו". ועוד]. בהמשך החל הרבי למלא את כל ההתוועדות ואת כל המציאות בענייני משיח וגאולה, עד שכל סגנון השיחות השתנה לגמרי.

הדברים קיבלו תאוצה מיוחדת, בכל המובנים הנ"ל, במיוחד החל מהסתלקות הרבנית חיה מושקא נ"ע, בכ"ב שבט תשמ"ח. וגם את התאריך הזה מציין הרבי בהדגשה מיוחדת (בשיחת כ"ב שבט תשנ"ב) כהתחלת התקופה החדשה. ועוד יותר החל מיו"ד שבט תש"נ, מלאת ארבעים שנה לנשיאות, שאז אומר שוב הרבי כי מתחילה כאן תקופה חדשה, של "קאים אינש אדעתיה דרביה", שכן עתה "נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע". עד לסגנון המיוחד והדרישות והתביעות המיוחדות של שיחת כ"ח ניסן תנש"א, "עשו כל אשר ביכולתכם", והולך ומוסיף בתקופה שלאחר מכן, ככתוב ומבואר ומפורסם בדבר-מלכות משיחות תנש"א תשנ"ב. עד להגדרה הנחרצת בכינוס השלוחים תשנ"ב, הגדרה שקבעה כי "הדבר היחיד שנשאר בעבודת השליחות הוא לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש". עד לשנים תשנ"ג-תשנ"ד, שאז הייתה ההסכמה הפומבית לעיני העולם כולו – הסכמה שלצידה גם עידוד בכל כוחו במסירות נפש ממש, כידוע ומפורסם –  של הכרזת "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

וכל זה בא לידי ביטוי הכי מלא דווקא כאשר נדמה כי הפעם אכן ספו וגם תמו כל הגילויים לגמרי – אחרי ג' תמוז – גם אז ודווקא אז מתגלה העצם שלמעלה מכל הגילויים, ששום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בו, והוא קיים בכל תוקפו ובכל עצמותו גם, ודווקא, אם צריך לשם כך להדליק "נרות של קרח" – כאשר ההכרזה "יחי אדוננו" פורצת מכל מקום ומכל פינה גם ודווקא כשנדמה כאילו ח"ו אין לה שום מקום כלל, כמו גם העובדה שהרבי חי וקיים בגשמיות כפשוטו, "שליט"א", בוקעת מכל פה ומכל לשון, גם כאשר מצד הגילויים נדמה שאין כלל על מה לדבר. ודווקא הנהגה זו מביאה להתגלות העצם המלאה, כאשר העצם יהי' מלא גם בתוככי כל הגילויים, שנראה את הרבי שליט"א מלך ביופיו מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש לעיני כל בשר, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

 


[1] אג"ק מוהריי"צ ח"ז ע' ל. היום יום בהקדמה. נתבאר בלקו"ש ח"ה ע' 436 ואילך. וראה גם שיחת ש"פ וישלח תשנ"ב הערה 53.

[2] אג"ק מוהרש"ב ח"א ע' רנט. היום יום בתחילתו.

[3] שיחת י"ט כסלו תרע"ג (סה"ש תו"ש ס"ע 171), תרפ"ט (ליל ב). לקוליו"צ אג"ק ע' רה. ריז. ריט. לקו"ש ח"א ע' 75.

[4] שיחת י"ט כסלו תש"ד (סה"ש ע' 50). וראה קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס תשנ"ב (סה"ש ח"ב ע' 483) הערה 82 וש"נ.

[5] סה"ש תו"ש ס"ע 112 ואילך.

[6] ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.

[7] ראה סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 484 וש"נ.

[8] לקו"ת תבוא מא, ג. נצבים מז, א-ב. דרושים לר"ה נח, א-ב. עט"ר שער ר"ה בתחילתו ובכ"מ.

[9] שיחת ש"פ תרומה תש"י – התוועדויות ע' 15.

[10] ס"י. וראה גם קובץ כ"ח סיון – יובל שנים" ע' 37 ואילך.

[11] סי"ג.

 

פרסום תגובה חדשה

test email