לפני למעלה ממאה שנה חיו בהרי קווקז שבטים פראיים,

ללא מלך… ללא חוקים… ללא תרבות… חופשיים כציפור דרור!…

מנהיגם ושמו שאמיל היה איש גבוה, איש חזק,

פרש מעולה בעל כח לחימה, רצון של ברזל, ומשמעת עצמית.

יום אחד החליט הצאר הרוסי לכבוש את הרי קווקז כדי להגדיל את ממלכתו.

הוא שלח צבא רב לנהל מלחמת הרים נגד הקוזקים.

מלחמה שנמשכה למעלה משלושים שנה, אך ללא הצלחה…

הגרוזינים נלחמו באומץ רב על מנת לצאת מן הקרב כשידם על העליונה.

כשהבין הצאר שלמרות חייליו המרובים וכלי נשקו המשוכללים,

לא יוכל לכבוש את המקום אף שאנשיו מועטים,

כי ההרים הגבוהים בהם שוכנים הקוקזים משמשים להם מבצר חזק;

החליט הצאר שלא לוותר ובתחבולות עשה מלחמתו.

הוא פיתה אותם בהצעת הסכם שלום, כביכול,

בתנאי שיניחו את נשקם ויקראו לשאמיל לצאת אליהם.

ובדרך מרמה זו נלקחו מן הקוזקים כלי נשקם ושאמיל נלכד.

הרוסים הגלו את שאמיל לארץ גזירה והכניסוהו לבית הכלא.

שאמיל המנהיג המסכן נפרד מעמו והתבודד בבית הכלא במקום גלותו.

בהיותו חסר אונים וחסר ישע עצוב ומדוכא,

היה מתעורר מידי פעם בפעם בתשוקה לארץ מולדתו,

בה היה חופשי ומאושר.

רק מחשבה אחת ניחמה אותו –

הוא קיוה ליום שישוחרר מגלותו וישוב למעמדו הקודם,

ולא עוד אלא שיגדל כוחו ומעמדו אף יותר משהיה לפנים.

יום אחד מתוך התעוררות בתשוקה עזה לשוב לביתו,

פרץ מתוכו ניגון עצוב שראשיתו געגועים אך סופו תקוה.

*   *   *

בהתוועדות ליל שמחת תורה אחרי ההקפות וסעודת יום טוב בשנת תשי"ט

לימד הרבי ניגון זה בציינו שניגון זה עם הסיפור העומד מאחוריו שמע מן החסידים.

מאז אימצו החסידים ניגון זה והפכוהו לניגון חסידי.

למה חיבב הרבי ניגון זה כל כך?

כי הסיפור העומד מאחורי ניגון זה דומה מאד לגלגוליה של הנשמה.

*   *   *

נשמה שהיתה במעלה גבוהה ביותר,

ירדה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה.

נשמה שהיתה חצובה מתחת כסא הכבוד,

ואף כיסא הכבוד ירידה היא עבורה,

שהרי קודם לכן היתה קשורה בקב"ה עצמו והיתה מאוחדת עמו –

"חי ה' אשר עמדתי לפניו".

נשמה שהיתה משוחררת מכל כבל ומאסר, כשאין עליה שום מושל ושולט.

נשמה שמקור חוצבה ההרים הגבוהים, הם האבות (חג"ת דאצילות),

ולמעלה מאצילות (חג"ת שלפני הצמצום).

עברה פיתוי ושידול עד שהסכימה לצאת ממקומה להתלבש בגוף ונפש הבהמית

ולרדת לעולם הזה התחתון שאין תחתון ממנו – ירידה גדולה ביותר!

לעתים מתבוננת הנשמה במקור חוצבה ומתעורר בה צמאון גדול לשוב לשם,

והיא זועקת במרירות ובגעגועים – "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי".

אמנם ירידה זו היא צורך עליה!…

על ידי עבודת הנשמה בעולם הזה – לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים,

היא עולה למדרגה גבוהה יותר ממה שהיתה קודם ירידתה לעולם הזה,

אולם אין זה משנה את העובדה, שזו ירידה גדולה ביותר,

במיוחד שהדרכים בחזקת סכנה.

ואדם (נשמה בגוף) יודע שהוא עשוי לחטוא, אף אם הוא שומר תורה ומצוות,

ומבין שאולי חסרה אצלו ההתלהבות בעבודת ה', עבודה מתוך שמחה וטוב הלבב.

שמא הוא עושה עבודתו "מצות אנשים מלומדה".

והגוף והנפש הבהמית מגבילים את העבודה ומכבידים עליה,

ואין הוא חופשי לפרוש כנפיו לטייל בשמים כדרך הנשר.

וכשהוא מתבונן בעברו המזהיר הוא מתמלא געגועים להרים הגבוהים בהם שכן מקדם.

ואכן הנשמה מתגעגעת למקורה ושרשה כשעמדה בבחינת ההרים אלו אבות,

בחינת חג"ת דאצילות ואף למעלה מאצילות… עד להרים הגבוהים שלפני הצמצום…

ובהתעוררות תשוקה כזו הניגון מתחיל בהרגשת צמאון וגעגועים לעבר,

עד לתקוה שסוף סוף בעתיד תצא הנשמה מגלותה בבירא עמיקתא ותגיע למחוז חפצה.

לא רק לדרגתה הקודמת אלא למעלה ממנה,

שהרי תכלית הירידה היא צורך העליה,

עד שתתאחד עם עצמות ה' ותזכה "לאשתאבא בגופא דמלכא".