היום זה לא אתמול

הקראת כתבה
יום שלישי א׳ שבט ה׳תשע״ב
זהו סדר חדש, תקופה חדשה, אומר הרבי. אי אפשר בשום אופן להסתפק במה שהי' עד עתה, ולהוסיף לו עוד איזשהו פרט או כלל או אפילו כלל גדול. "רב לכם שבת בהר הזה". די לסדר העבודה שהי' עד עתה. "פנו וסעו לכם", עשו תפנית חדה, התחילו לעבוד באופן חדש לגמרי. "בואו ורשו את הארץ" – "צריך כל אחד ואחד מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש".
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
בניין כחול

 

מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס: המשפיע המפורסם הרשב"צ, ר' שמואל בצלאל שעפטיל, שהי' מורם ומחנכם של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב וכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, הי' נוהג בהתוועדויות עם תלמידים לספר סיפורים ולהמשיל משלים, כאשר בדרך כלל לא הי' מפרט את הנמשל, ומשאיר לתלמידים להבין זאת בעצמם. מידי פעם הי' מספר את הסיפור הבא: הי' פעם יהודי פשוט, שאמנם השתדל לקיים את מה שידע, אבל מה שידע הי' רק מעט מאד. מלאכתו של אותו יהודי היתה מלאכת העגלונות. מידי יום הי' קם השכם בבוקר, מאכיל ומשקה את סוסיו, מושח בשומן את גלגלי העגלה, ויוצא להסיע נוסעים ומשאות למרחקים עדי ערב. העבודה היתה קשה מאד, הדרכים באותם ימים היו משובשות והי' צורך להתאמץ ולהתייגע מאד בניווט הסוסים והעגלה שלא יסטו מהדרך, שלא ישקעו ברפש ובבוץ, ושיסחבו היטב את הנוסעים והמשא הכבד אל היעד המבוקש. לכן הקפיד תמיד אותו יהודי לאכול לשובע פת שחרית בבוקר לפני תחילת העבודה, כדי לצבור כוחות לעבודה הפיזית הקשה שהיתה מנת חלקו.

בנו של אותו יהודי לא הי' למדן יותר מאביו, ואולי ידע אפילו פחות ממנו. משגדל הבן הכניס אותו אביו לעבודה יחד עמו. מוקדם מאד לפנות בוקר היו שניהם קמים, נותנים מאכל ומשקה לסוסים, מושחים בשומן את גלגלי העגלה, מתפללים בחפזון כמה שידעו, אוכלים פת שחרית ויוצאים לעבודת היום.

פעם אחת השכימו השנים כדרכם לפנות בוקר כמנהגם תמיד, אבל הפעם הודיע האב לבנו: היום הוא צום שבעה עשר בתמוז. לכן לא נוכל לאכול כפי שאנו עושים תמיד. עלינו לצום עד הלילה, עד צאת הכוכבים. הבן לא קיבל זאת כל כך בקלות, בפרט שלא הוא ולא האב ידעו מה ארע בדיוק בשבעה עשר בתמוז, אבל ברירה לא היתה לו והוא ציית ללא אומר ודברים.

יצאו השנים לדרך לעבודת היום כשבטנם ריקה. העבודה היתה קשה הפעם יותר מתמיד, ונדרשו מאמצים רבים יותר לנווט את הסוסים והעגלה. כמה פעמים הם סטו מהדרך, העגלה התהפכה, המשא הכבד נפל ממנה, ורק בהרבה עמל ויגיעה הצליחו בקושי לחזור ולעלות על דרך המלך. הבן כעס ורטן כל הזמן על אביו שהכריח אותו לצום ולעבוד כל כך קשה בלי לטעום מאומה, אבל שוב לא היתה לו כל ברירה. בימי הקיץ, ובפרט בתקופת תמוז, הימים ארוכים מאד. ובמיוחד באותו אזור בו שהו, נכנס הלילה בתקופה זו מאד מאוחר, בסביבות השעה אחת עשרה בלילה. כך שהבן המסכן נאלץ לצום, בלי לדעת על מה ולמה, עד מאוחר מאד בלילה, כשנגמר הצום.

למחרת בבוקר קם האב כרגיל לעבודה, אבל הבן מתהפך על משכבו ואינו רוצה לקום. כל מאמציו של האב להוציא אותו מהמיטה עלו בתוהו: אינני מוכן, אינני מסכים, קרא הבן בתגובה לנסיונות אביו להעירו, אין לי שום חשק לעבוד כל כך קשה תוך כדי צום שעות רבות כל כך!

כששמע האב והבין מה מעיק על בנו, חושב הוא כי גם היום יצטרך לצום כמו אתמול התחיל לטלטל אותו בחוזקה ולקרוא: קום בני, התעורר, אל לך לדאוג ממה שהי' אתמול, "היינט איז נישט נעכטן" – היום זה לא אתמול.

וכשהי' הרשב"צ מספר זאת לתלמידים, הי' חוזר ואומר וחוזר ואומר שוב ושוב: הערט זיך איין, קינדערליך הקשיבו היטב, ילדים: "היינט איז נישט נעכטן" – היום זה לא אתמול, "היינט איז נישט נעכטן"

אחד הדברים שבלטו במיוחד אצל המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס היא העובדה שהוא מסר את נפשו ללא שום חשבונות עבור הפצת היהדות והחסידות לא רק כשהיתה על כך הוראה מפורשת, אלא גם כאשר הבין שזהו הדבר שנדרש עכשיו על פי רצונו של הרבי גם ללא שהרבי יאמר זאת במפורש. וזאת, גם אם הי' צריך לשם כך לשנות את כל הנהגתו ("לך לך") כי אין זה לפי רוחו ("מארצך"), לפי נטיותיו הטבעיות ("ממולדתך"), ואפילו לפי כל מה שגדל וחונך בחינוך אמיתי וחסידותי ("מבית אביך"). שכן הוא ידע והרגיש, ודרש זאת גם מכל הסובבים אותו, שראשית העבודה ועיקרה ושרשה הוא "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך". ודווקא זו הדרך לקבלת התורה – כידוע שקיום הציווי "לך לך" על ידי אברהם אבינו, הי' התחלת הענין של מתן תורה. וגם בכל אחד זוהי ראשית ותחילת עבודת ה' שלו (ראה שיחת ש"פ לך תשנ"ב).

כשיצא הרבי במבצע תפילין, יצא ר' מענדל להניח תפילין עם יהודים גם אם לא ידע את שפתם. הוא ניגש ליהודי ואמר לו "אי ג'ואיש יו ג'ואיש. אי תפילין יו תפילין". כשיצא הרבי במבצע ספר תורה, יצא ר' מענדל ועמד ליד בית הכנסת "איצקוביץ'" בבני ברק, ורשם יהודים לספר התורה, דבר שלא הי' רגיל אליו כלל בעבר. כך גם כשציוה הרבי לרשום יהודים ל"הקהל" בכרטיסים בגודל טפח על טפח, כשהתחיל "מבצע יום הולדת" ועוד.

וכשם שלא עשה שום חשבונות כשנדרש לקיים את הוראותיו המפורשות של הרבי, כך גם כשהי' ברור לו כי זהו רצונו של הרבי גם אם לא הי' על כך שום ציווי והוראה מפורשים. ר' מענדל הי' דורש ותובע ללא הרף להיות קשורים בלב ונפש לרבי באהבה רבה, לנסוע לרבי ככל האפשר ומה יותר, לכתוב לרבי דוחו"ת על מצבו האישי, וגם ובמיוחד כאשר המצב אינו כראוי כלל וכלל. תמיד הי' מצטט את דברין של "הענדל", המשפיע בליובאוויטש: קינדערליך, אל תכתבו לרבי מה שאתם רוצים לכתוב כיתבו דווקא מה שאין אתם רוצים לכתוב. כי אם יש סיכוי לצאת מתי שהוא מן הבוץ – זה כאן ועכשיו, אצל הרבי. כן הי' דורש תמיד לעזור לחבר גם אם בגלל זה תהי' אצלך ירידה מסוימת וכדומה.

ומרגלא בפומי': אמרו חז"ל "אשה כשרה עושה רצון בעלה" לא נאמר כאן שהיא עושה את פקודתו וציוויו של בעלה, אלא שהיא ממלאה את רצונו, גם אם לא אמר זאת במפורש. כך, הי' ר' מענדל אומר תמיד ביחס של חסיד אל הרבי: אל לו להיות "בן יחיד מפונק" שצריך תמיד להורות לו באצבע ולומר לו במפורש את כל פרטי הפרטים, "שאוני והטילוני" (ראה שיחת ש"פ שלח תשמ"ח). אלא אם רק הוא מרגיש ויודע שזהו מה שהרבי רוצה ממנו עתה, אין הוא עושה שום חשבונות. הוא מניח הצידה את כל עניניו שלו ומשליך את עצמו בביצוע רצונו העכשווי של הרבי.

ובתנאי, כמובן, שאין זה בגלל שכך הוא הבין והוא הרגיש והוא החליט, ואחר כך נהי' ברור לו שבוודאי הרבי רוצה מה שהוא חושב לנכון – כפי שהיו מספרים ב"חדר" על אותו "ראש ישיבה" שאמר לתלמידיו: דעו לכם כי כל מה שאני אומר הוא אמת ויציב ונכון. וגם אם תראו סתירה לזה מגמרא מפורשת, צריך ליישב ולדחוק את דברי הגמרא, שהרי לא ייתכן שהגמרא תאמר אחרת ממה שאני אומר… – אלא כל שאיפתו היא אך ורק למלא את רצונו של הרבי, "רצון בעלה", ללא שום המלצות מצידו וללא עירוב שכלו ורגשותיו שלו.

אבל כאשר הוא מגיע אכן למסקנה, על יסוד מה שראה ושמע מהרבי, שזהו מה שהרבי רוצה, גם אם לא נצטווה על כך במפורש – הוא מכניס את כל כולו, ללא שום חשבונות, במילוי הרצון.

בשיחת ש"פ וארא ה'תש"נ (סה"ש תש"נ ח"א ע' 255) אומר הרבי שליט"א: "בעשירי ל"עשתי עשר חודש" השתא ימלאו ארבעים שנה להנשיאות דכ"ק מו"ח אדמו"ר כנשיא התשיעי, שאז נעשית שלימות העבודה דדור התשיעי מכריז משה רבינו שבדורנו "רב לכם שבת בהר הזה" כבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, ובריבוי מופלג, ובאופן גלוי לעין כל ולכן ממשיך משה רבינו שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהכרזתו "פנו וסעו לכם גו' בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו' הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה בבוא זמן מיוחד ומסוגל ביותר וביותר לגאולה "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש גו'," ההכנה הכי אחרונה וקץ הכי אחרון להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה צריך כל אחד ואחד מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש, ע"י חיזוק האמונה בביאת המשיח, הצפי' והבקשה ודרישה לביאתו. ועוד ועיקר ע"י ההוספה בעניני תורה ומצוות ובפרט בהפצת המעיינות חוצה, האנשים והנשים והטף, כל אחד ואחת לפי ענינו".

ובהמשך לזה, בשיחת יו"ד שבט תש"נ (שם ע' 269 ואילך. תרגום מאידיש): "כל יהודי מדור זה מגיע אז ל"קאי אינש אדעתי' דרבי' " דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור (שהנשיא הוא הכל), שכל מציאותו ושכלו נצבים ועומדים על "דעתי' דרבי' " ובפרט שדור זה הוא הדור האחרון של הגלות (כנ"ל), לאחרי שסיימו כבר (ע"י "מעשינו ועבודתינו" במשך כל אלפי השנים שלפני זה) את הבירור דכל הפרטים. [לא כמו בדורות שלפנינו, שאילו היתה הגאולה באה אז היו כמה ניצוצות פרטיים שלא נתבררו (באופן פרטי). וי"ל שלכן כמה צדיקים בדורות הקודמים לא דחקו את הקץ (למרות שהי' בכוחם לעשות זאת) אף שידעו את גודל הצער דהגלות, שכינתא בגלותא וכו' בכדי ששום ניצוצות לא "יילכו לאיבוד"] וודאי זהו כבר זמן השיא לגאולה

"על פי הנ"ל זוהי התשובה לשאלת רבים במה מתבטאת העבודה המיוחדת של ארבעים שנה מההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו: העבודה צריכה להתבטא בזה שעתה צריך להיות מציאות חדשה – מציאות חדשה שעומדת על יסוד חדש: קאי אינש אדעתי' דרבי'. ובפשטות שכל הענינים שבעל ההילולא תבע, ובכלל לימוד התורה בהתמדה ושקידה וקיום המצוות בהידור, ובמיוחד הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה צריך להתחיל לעשותם בהיקף חדש, במעמד חדש, "א נייער שטעל" לא לפי ההשגות שהיו עד עתה (לפי דעת המקבל) אלא לפי ההשגות וההיקף של "דעתי' דרבי'" נשיא דורנו.

"הן בנוגע ללימוד התורה (ובפרט לימוד תורתו של בעל ההילולא) שזה צריך להיות (לא רק בתוספת הבנה והשגה, אלא בעיקר) במעמד ויסוד חדש מיוסד על דרך הלימוד ופנימיות הכוונה של "רבי' "; והן בההנהגות בהתאם להוראות דבעל ההילולא צריכות להעשות באופן כזה.

"לא די שיוסיפו עוד פרט, או אפילו עוד כלל, אפילו כלל גדול, בעבודה זו, אלא צריך להיות "קאי אינש" כל מציאותו צריכה להשתנות ולעמוד על "דעתי' דרבי' ". וביחד עם זה זה צריך לבוא בפרטים ובפרטי פרטים ובהתבוננות אפילו קלה יכול וודאי כל אחד בעצמו למצוא את הפרטים שהוא יכול להתחיל לעשות כמציאות חדשה ש"קאי אדעתי' דרבי' ". ובסגנון אחר: כל אחד צריך להיות "מוסד" חדש, בתורה עבודה וגמילות חסדים שלו, העומד על יסוד חדש "דעתי' דרבי'"." עכלה"ק.

כאמור, כך הי' נוהג לומר ולחזור ולומר הרשב"צ: "הערט זיך איין, קינדערליך היינט איז נישט נעכטן" – הקשיבו היטב, ילדים: היום זה לא אתמול, "היינט איז נישט נעכטן"

לא די, אומר הרבי שליט"א,  שיוסיפו עוד פרט, או אפילו עוד כלל, ואפילו כלל גדול, בעבודה זו – אלא צריך להיות "קאי אינש", כל מציאותו צריכה להשתנות ולעמוד על "דעתי' דרבי'."

לא מדובר רק על פרטים נוספים, על כללים נוספים, ואפילו לא על כלל גדול נוסף מדובר על שינוי מהותי בכל המעמד ומצב, בכל ה"שטעל", "א נייער שטעל", מעמד ומצב חדש לגמרי. "לא לפי ההשגות שהיו עד עתה (לפי דעת המקבל) אלא לפי ההשגות וההיקף של "דעתי' דרבי'" נשיא דורנו". מעתה, כל ה"שטעל" צריך להיות אחרת לגמרי. לא לפי ה"שטעל" שלנו אלא לפי ה"שטעל" של הרבי. וביחד עם זה צריך "שטעל" חדש זה לבוא בכל הפרטים ופרטי הפרטים.

זהו סדר חדש, תקופה חדשה, אומר הרבי. אי אפשר בשום אופן להסתפק במה שהי' עד עתה, ולהוסיף לו עוד איזשהו פרט או כלל או אפילו כלל גדול. "רב לכם שבת בהר הזה". די לסדר העבודה שהי' עד עתה. "פנו וסעו לכם", עשו תפנית חדה, התחילו לעבוד באופן חדש לגמרי. "בואו ורשו את הארץ" "צריך כל אחד ואחד מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש".

והרבי הראה לנו ברור מאד במה מתבטא אצלו אותו "שטעל" חדש  בכל ההנהגה של הרבי עצמו באותה תקופה, כאשר הכל חדור ומלא ממש עם משיח וגאולה, בבחינת "כל הספרים מלאים בדבר זה". וככל שעבר הזמן יותר ראינו זאת עוד יותר. כידוע שבכל תקופה חדשה, הרי בדרך כלל השינוי הוא לא בצורה דרסטית, בבת אחת, אלא לאט לאט. בתחילה השינוי הוא רק בכמה פרטים ולא לגמרי, וככל שעובר הזמן נכנסים יותר ויותר לאותה תקופה חדשה.

כפי שראינו למשל בתחילת נשיאותו של הרבי שליט"א, שאז התחילה העבודה המיוחדת של הדור השביעי – הרי לא בבת אחת הכניס הרבי את כל ההנהגה באופן החדש המיוחד, אלא לאט לאט, בכדי להכניס זאת אל המקבלים, שהתרגלו לאופן העבודה הקודם והי' קשה להם לקבל ולהתרגל לאופן החדש. וכמפורסם שרבים מהדור הקודם הי' קשה להם עם ההנהגה החדשה, ולא קיבלו זאת כל כך בקלות.

מילים אלו, אודות התחלתה של תקופה חדשה והנהגה חדשה, כאשר "לא נותר אלא ענין אחד ויחיד עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי", אומר הרבי בפעם הראשונה בש"פ ויגש תשמ"ז, השבת שהייתה בתוך "שבעת ימי ההיקף" מה' טבת תשמ"ז, יום "דידן נצח". והרבי מוסיף שאין לחשוש שמא זהו "ווילדע רייד" (דיבורים פראיים), שכן צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל מהעולם, מה גם שהעולם מוכן לזה. וגם כשטוענים ש"חנטו חנטיא וספדו ספדיא", מדגיש הרבי שם, צריך לומר את האמת על פי תורת אמת ולא להתפעל, ובפרט שהעולם כבר מוכן לזה.

ואמנם מאז התחיל הרבי לדבר בסגנון אחר לגמרי [אחת הדוגמאות הבולטות לכך, מספר שבועות לאחר מכן, ובפרט מתחילת שנת תשמ"ח, התחיל הרבי לדבר על כך ש"כבר גמרו לצחצח את הכפתורים האחרונים" מילים שלא נאמרו בכל השנים הקודמות, בהם דובר עדיין שצריך רק לגמור לצחצח את הכפתור האחרון] והיו הנהגות חדשות, אלא שכאמור הדברים החלו לאט לאט וככל שחלף הזמן ראו זאת יותר.

מילים אלו, על כך שמתחילה תקופה חדשה, נאמרו שוב, ובהדגשה יתירה, בקשר לכ"ב שבט תשמ"ח, יום הסתלקות הרבנית חי' מושקא נ"ע. ועד כדי השוואת השינוי בתקופה חדשה זו לגבי קודם לשינוי שהי' בי"א שבט תש"י ובפרט בי"א שבט תשי"א, כשהרבי שליט"א קיבל רשמית את הנשיאות והתחיל לדבר על ההנהגה המיוחדת של הדור השביעי מרבינו הזקן.

ואז מגיע יו"ד שבט של שנת הארבעים, תש"נ. והרבי מדבר, כפי שהובא לעיל, על "א נייער שטעל", סגנון חדש והנהגה חדשה לגמרי, בהתאם ל"שטעל" של נשיא הדור.

ואכן ראינו מאז שינוי גדול בכל ההנהגה: ההתוועדויות בימות החול פסקו. המאמרים, גם בניגון שיחה, אחרי משך זמן נפסקו לגמרי. הפסיקו לנגן בהתוועדויות של הרבי את ניגון הד' בבות לרבינו הזקן. לאט לאט נפסקו הביאורים ברש"י וברמב"ם וכו'. ותחת זאת הרבי מדבר ללא הרף על העובדה שזהו זמן השיא, קץ הכי אחרון, לגאולה, והיא מגיעה תיכף ומיד ממש.

כאמור, הדברים החלו לאט לאט, וככל שעבר הזמן ראו זאת יותר ויותר.

הקהל כולו, ובפרט ה"חוזרים" וה"מניחים" (אלו שרושמים את השיחות) שהיו רגילים שנים רבות לסגנון העשיר והמיוחד של שיחות הרבי, עמדו נפעמים. כל הסגנון השתנה. לא זו בלבד שהרבי מדבר על הגאולה הרבה ובגילוי, אלא ממש כל ההתוועדות וכל השיחות מלאות מזה ללא הפסקה.

במקום ההנהגה בעבר שהתוועדות הרבי בשבת היתה נפתחת בניגון המיוחד של השנה, מתוך ה"קאפיטל", פרק התהילים של הרבי – פותחים תמיד עתה בניגון "זאל שוין זיין די גאולה" (שתבוא הגאולה). בהמשך הופכת אותה המנגינה ל"עס קומט שוין די גאולה" (הגאולה כבר מגיעה), ובהמשך זוהי המנגינה של "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

הרבי פותח כמעט כל התוועדות וכל שיחת קודש בדיבור אודות הזמן המיוחד בו נמצאים, על סף הגאולה ממש, מזכיר כמה מילים בקשר לפרשת השבוע או לאירוע הקשור ליום זה, ומקשר זאת מיד לגאולה. ובעיקר הרבי מאריך שוב ושוב בהדגשה שהנה הנה נמצאים תיכף ומיד ממש בארץ הקודש ובעיר הקודש ובהר הקודש ובבית המקדש השלישי ובקדש הקדשים עד באבן השתי' שלא שייך בה השינוי דגניזה. עוד מילה על הקביעות המיוחדת השנה, ושוב הקשר לגאולה. "ועוד והוא העיקר, שהנה הנה נמצאים כבר בירושלים ובבית המקדש ובקדש הקדשים" וכו', וכך במשך כל ההתוועדות.

כשישבו לחזור על השיחות ולכתוב אותן, הייתה עבודה קשה ביותר. הי' צורך להסביר קצת יותר את המילים הקצרות של הרבי אודות הענינים השונים, כדי שיובנו ללומדים, ולקצר ולקצץ כביכול בדיבורים אודות משיח וגאולה שחזרו על עצמם ללא הרף. כך שאפילו בשיחות של הדבר-מלכות, למרות ההפלאה שבהם והעובדה שהם הוגהו ונחתמו בטבעת המלך להפצה בשמו בכל התוקף. ולמרות הצורך החיוני שאי אפשר בלאו הכי כלל וכלל, ללמוד זאת שוב ושוב, ולחזור על כך ולחיות עם זה ללא הרף, כי דווקא ע"י הלימוד בו מקבלים מהרבי את כל הענינים המיוחדים לתקופה זו, ורק כך אפשר "לחיות עם משיח" כהוראת הרבי – ובכל זאת גם בו לא ניתן הי' כמעט להעביר את כל רוח הדברים כפי שהרבי אמר אותם, שהם מלאים וחדורים ממש בכל מכל כל אך ורק במשיח וגאולה. עד הביטוי שאמר הרבי לחסיד פולין ש"אומרים עלי כי אני "קרייזי" על משיח, אבל אני מתכוין באמת".

"והימים האלו נזכרים – ונעשים" כשנמצאים בעיצומה של תקופה זו, משנה לשנה ברור פי כמה שאנו נמצאים בתקופה חדשה לגמרי, תקופה שקשורה עם "עצם" שלמעלה מכל הגילויים. והתביעה והדרישה מכל אחד מאתנו היא לא פרט נוסף או כלל נוסף, או אפילו לא רק כלל גדול נוסף, אלא "א נייער שטעל" העמדת עצמו ובני ביתו וכל הסביבה ועד כל העולם כולו באופן המתאים לרצונו ולהנהגתו של הרבי.

מובן ופשוט שה"נקודה" וה"עצם" חייב ומוכרח להתבטא גם בפרטים ופרטי פרטים כפי שמדגיש הרבי, אבל העיקר הוא ה"נקודה" וה"עצם". ובלשון הדבר-מלכות בפרשת וארא – "שכל אחד ואחד מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור, (וזאת דווקא) ע"י שמלאים וחדורים בקיום שליחותו של נשיא הדור, גואל אחרון, שענינו העיקרי "להביא לימות המשיח" בפועל ממש".

ובפשטות: להיות כולו חדור ומלא במה שהרבי שליט"א תובע עכשיו – משיח וגאולה, ע"י לימוד הדבר-מלכות וענייני גאולה ומשיח בכלל ו"לחיות עם זה" כל הזמן. על ידי הכרזה ופרסום ללא הרף של בשורת הגאולה והגואל, והקריאה לכולם להתאחד סביב מנהיגותו של הרבי שליט"א מלך המשיח, בבקשה ודרישה ללא הרף מהקב"ה ומן המלך המשיח עצמו את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש. שכל זה מתבטא בקריאה ובהכרזה הממלאת את כל המציאות "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

פרסום תגובה חדשה

test email