פרשת בא – דבר מלכות (הרבי מליובאוויטש)

להקראת המאמר
יום רביעי א׳ שבט ה׳תשע״ד
בדבר מלכות לפרשת בא מסביר הרבי, שהחידוש של דורנו לגבי הדורות שלפני זה, שבדורנו זה יש תוספת מיוחדת בעבודת הפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

משיחות יום ד' פ' בא, ג' שבט, וש"פ בא, ו' שבט ה'תשנ"ב

– תרגום מאידית –

א.  ציווי ה' למשה "בא אל פרעה" הוא ההתחלה – ושמה[1] – של הפרשה שמדובר בה אודות גאולת בנ"י בפועל ביציאת מצרים[2], "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים גו' הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם"[3].

מכיון שכל פרשת יציאת מצרים נקראת על שם "בא אל פרעה" (וכידוע[4] ששם הפרשה מורה על תוכן כל הפרשה), מובן, ש"בא אל פרעה" קשור ונוגע לתוכן גאולת מצרים (בהמשך הפרשה).

כלומר: נוסף לכך שכל פרטי שליחותו של משה אל פרעה הם הכנה לגאולת מצרים, ניתוסף בזה בנוגע ל"בא אל פרעה", בהיותו ההתחלה ושם פרשת הגאולה, ונוסף לכך התחלה הנאמרת (לא כהקדמה לענין אחר, אלא) בתור ציווי בפ"ע של הקב"ה למשה ("ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", ותו לא[5]) – ש"בא אל פרעה" הוא הקדמה לגאולה עצמה[6] והתחלתה בפועל.

ויתירה מזו: ע"פ הידוע[7] שיציאת מצרים היא התחלת ופתיחת (כל הגאולות, כולל) הגאולה העתידה (עלי' נאמר[8] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"), יש לומר, ש"בא אל פרעה" (התחלת גאולת מצרים) הוא הקדמה גם לגאולה העתידה.

וצריך להבין השייכות ד"בא אל פרעה" לגאולה – דלכאורה תוכנם הפוך: "בא אל פרעה" מורה שפרעה נמצא בתוקף, ומשה צריך לבוא אליו ("בא") ולהזדקק אליו (עד שפרעה אמר לו בהמשך הפרשה[9] "לך מעלי השמר לך אל תוסף לראות פני כי ביום ראותך פני תמות"), להיפך מגאולת מצרים שענינה לבטל את תוקף פרעה ולנצחו, ועי"ז – להשתחרר, לצאת וללכת מ(פרעה מלך) מצרים?!

ב.  ויובן זה בהקדים שאלה כללית בענין "בא אל פרעה":

כל ענין בתורה הוא ענין נצחי[10] ו(במילא) הוראה נצחית לכל הדורות. ועפ"ז – מהי ההוראה הנצחית מ"בא אל פרעה", לאחרי שביטלו וניצחו את פרעה (מלך מצרים) בגאולת מצרים, ועאכו"כ לאחרי הגאולה האמיתית והשלימה כש"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[11], ולא נשאר שום רושם מפרעה, ומעין ובדוגמת זה – בסוף זמן הגלות, כשנסתיימו כבר כל הבירורים דקליפת פרעה וכיו"ב (כמדובר פעמים רבות).

ויש לומר הביאור בזה ע"פ הידוע שכל ענין בעולם, אפילו דברים שהם היפך הטוב והקדושה, יש להם שורש למעלה בקדושה. וזהו (שרשם בקדושה) אמיתת ענינם[12], אלא לאחר ריבוי השתלשלות, בכמה וכמה מסכים ופרסאות והעלמות והסתרים כו', נשתלשל מזה למטה דבר הפכי[13].

כמו"כ הוא בנוגע לפרעה: איתא בזהר[14] (על הפסוק[15] "והקל נשמע בית פרעה") "בית פרעה דא היא סימניך לעילא, ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים מתמן אתגלי, ובגין כך קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו". ומפרעה בשרשו דקדושה (הענין דפריעה וגילוי אלקותו ית'[16]), משתלשל פרעה למטה[17], בכל תקפו בלעו"ז.

ג.  עפ"ז יובן הענין ד"בא אל פרעה" בשרשו בקדושה:

בזהר פרשתנו[18] מבאר הענין ד"בא אל פרעה" כפי שהוא בפרעה למטה: "מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי לי', מאי בא, אלא דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא דכמה דרגין משתלשלין מני', ומאן איהו רזא דתנין הגדול, ומשה דחיל מני' ולא קריב אלא לגבי' אינון יאורין ואינון דרגין דילי', אבל לגבי' דחיל ולא קרוב בגין דחמא לי' משתרש בשרשין עלאין, כיון דחמא קב"ה דדחיל משה ושליחן ממנן אחרנין לעילא לא יכלין לקרבא לגבי', אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו[19], וקב"ה אצטריך לאגחא בי' קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמרת אני ה'".

כלומר, שבגלל התוקף דעצם קליפת פרעה ("התנין הגדול") בביתו בארמון המלך (ששרשו "בשרשין עלאין"), פחד משה להכנס אליו לשם. ולכן לא אמר לו הקב"ה "לך אל פרעה" (שילך לבד), אלא "בא אל פרעה", שיבוא יחד עם הקב"ה ויכנס לפרעה, הקב"ה מכניס אותו יחד אתו אל הפנימיות והעצם ד(קליפת) פרעה (אדרין בתר אדרין, חדרים לפנים מחדרים[20]), בכדי לכבשו לגמרי ("לאגחא בי' קרבא").

לפ"ז צריך להבין מהו הפירוש ב"בא אל פרעה" דקדושה ("דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"): בנוגע לפרעה דקדושה (גילוי אלקות) איך שייך לומר "דחיל משה", שמשה "יפחד" להכנס לשם לבדו, ושיזדקק לכך שהקב"ה יצווה עליו "בא אל פרעה", ויכניסו לשם ("עייל לי' קב"ה")?!

ויש לומר הביאור בזה:

פרעה דקדושה הוא גילוי הכי נעלה דאלקות, הן בעצם הגילוי – (א) גילוי כל האורות, כולל האורות והדרגות הכי נעלות באלקות – "כל נהורין וכל בוצינין", עד גם "כל מה דהוה סתים", והן באופן הגילוי – (ב) באופן ד"אתפריעו" מלשון פרוע (בלי סדר), היינו למעלה מסדר ומדידה והגבלה.

ויתירה מזו: ה"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'" בא דוקא מעצמותו ומהותו ית' [ובלשון הזהר: "בית פרעה כו' ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו' קב"ה אפיק כל נהורין כו'", שבבית (דירה) נמצא המלך בגילוי בכל עצמותו[21]] – שכן אור הוא מצ"ע הוא מוגדר בגדרו וציורו של גילוי (אור), וכל דרגא והמשכה באור – נמשכת בסדר מסויים בהתאם לציורו וגילויו הפרטי, והגילוי (אור) הוא מצ"ע באופן של גילוי בסדר והדרגה; מובן מזה, שבכדי שיהי' הגילוי ד"כל נהורין כו'" ו"כל מה דהוה סתים" (היפך הגילוי), ועוד באופן של "אתפריעו" (למעלה מסדר והדרגה), ה"ז צריך לבוא מעצמותו ית', שהוא ה"מקור" (כביכול) ד"כל נהורין כו'" [בלשון הזהר בפרשתנו: העצם דפרעה "דכמה דרגין משתלשלין מיני'"], ויחד עם זה "מקור" כזה שלמעלה לגמרי מגדר מקור וגדר מאור ואור, ולכן מתגלים ממנו "כל נהורין כו' וכל מה דהוה סתים" ובאופן ד"אתפריעו"[22].

עפ"ז מובן מדוע "משה דחיל מיני' ולא קריב", כי הוא ראה איך הגילוי דפרעה (דקדושה) מושרש "בשרשין עלאין", ולכן פחד להכנס ל"בית פרעה", בו ישנו גילוי העצם דפרעה דקדושה, שכן נברא מוגבל, נשמה בגוף, לא יכול לקבל את הגילויים הנפלאים דעצמותו ית', "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"; איך יכול נברא מוגבל לקבל את הגילוי ד"כל נהורין", ועוד גילוי באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (אתפריעו), הבא מהעצמות?!

"אינון יאורין ואינון דרגין דילי'", הגילויים דסדר השתלשלות, אותם יכול נברא לקבל, ולכן לא פחד משה לגשת אל פרעה כפי שנמצא בדרגא זו (בביתו, ועאכו"כ מחוץ לביתו[23]). אבל כפי שפרעה מלשון "אתפריעו כו' כל נהורין" נמצא בביתו בכל התוקף – הגילויים דעצמותו ית' – מכך הוא נתיירא, כי נשמה בגוף מצ"ע לא יכולה לקבל זאת!

ויש לומר שזה מרומז גם בהמשך הפרשה: כשפרעה אמר למשה "לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות", הסכים לכך משה באמרו "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך"[24]. ומזה מובן, שלדברי פרעה יש מקום בתורה וקדושה, אלא שכפי שזה בקדושה ה"ז טוב בשלימות. והענין בזה: מכיון שהגילוי דפרעה דקדושה הוא למעלה מכל מדידה והגבלה ("אתפריעו כל נהורין"), לכן "ביום ראותך פני תמות". מצד דרגת משה (מצ"ע)[25] אין ביכלתו של נברא בהשארו נשמה

בגוף לקבל את הגילוי ד"ראות פניך" דפרעה, לראות את הפנימיות ("פניך") ד"אתפריעו כל נהורין", גילוי שלמעלה מכל מדידה והגבלה; הגילוי ד"ראות פניך" הוא דוקא כפי שהנשמה היא למעלה מהמדידות וההגבלות של הגוף הגשמי והמוגבל[26].

ד.  על כך הוצרך להיות ציווי מיוחד ונתינת כח מיוחדת מהקב"ה למשה – "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", "עייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין": עצמותו ית' – שלמעלה מ(כל גדר ד)בלי גבול וגבול – מכניסה את משה לפרעה, שגם בהיותו נשמה בגוף מוגבל יוכל משה לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" מעצמותו ית'!

והביאור בזה:

פרעה מלשון "אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'" ניתן לפרש בשני אופנים: (א) הגילוי דכל האורות (כל נהורין) ובאופן ד"אתפריעו", למעלה מסדר והדרגה. שזה מורה שהגילוי בא מעצמותו ית' שלמעלה מגדר אור, ולא מתייחס לאור בגדרו וציורו הוא, שכן מצד דרגת האור (אפילו בהיותו מעין המאור) אין הוא באופן ד"אתפריעו" (כנ"ל). (ב) "כל נהורין", דרגת וציור האור גופא היא באופן ד"אתפריעו" – גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה וציור. דהיינו, שגם הציור ומדידה והגבלה ד"כל נהורין" הוא באופן דלמעלה ממדידה והגבלה ד"אתפריעו"[27].

וחיבור ההפכים (ד"כל נהורין" ו"אתפריעו") בא דוקא מצד העצמות (כנ"ל ס"ג): ידוע[28] שהאור (קודם שנתגלה) כלול בעצמות המאור ממש, רק ששם אי"ז בבחי' אור; שם נמצא הוא ביכולת העצמות (וקדמון כקדמותו ית'[29]), שנושא הכל וכל יכול, ו"אתפריעו מיני' כל נהורין". ולכן, גם כשהאור נמשך בגילוי (בציור אור), שקשור באיזה ציור והגבלה (ומצ"ע אי"ז באופן ד"אתפריעו"), נמשך בו מהעצמות שלימות הגילוי ד"כל נהורין", ויתירה מזו – שהמדידה והגבלה ד"כל נהורין" גופא היא באופן ד"אתפריעו", למעלה ממדידה והגבלה[30].

ומזה משתלשל למטה יותר הכח לחיבור ההפכים דבלי גבול וגבול (באור גופא), ולמטה יותר – החיבור דאור וכלי[31], עד – החיבור דנשמה וגוף, שגם נשמה בגוף מוגבל יכולה לקבל את האור הבלי גבול עד לגילוי ד"פרעה", "אתפריעו כל נהורין" מעצמותו ית', ויתירה מזו – שנשמה בגוף תוכל להכנס לשם ("בא אל פרעה"), "אדרין בתר אדרין", בפנימיותו ובתוכיותו[32] ממש.

ה.  ביאור הטעם מדוע עשה הקב"ה את החידוש ד"בא אל פרעה", שמשה כנשמה בגוף יוכל לקבל את הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" – יובן ע"י ביאור התוכן דגאולת מצרים בכלל (ש"בא אל פרעה" הוא ההקדמה וההתחלה לזה, כנ"ל):

הכוונה דגאולת מצרים היא – מתן תורה, כפי שאמר הקב"ה למשה מיד בתחילת שליחותו: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"[33]. החידוש דמתן תורה הוא – נתינת התורה והמצוות למטה לבנ"י נשמות בגופים, בכדי שיוכלו למלא את תכלית וכוונת בריאת כל העולם: נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים[34], שבמדידה וההגבלה וההעלם והסתר דנשמה בגוף בתחתונים, יהי' גילוי העצמות, (כביכול) כמו אדם הנמצא בגילוי בכל עצמותו בדירתו הפרטית21(ומכ"ש בנוגע להקב"ה, בורא העולם ומנהיגו), כפי שיתבצע בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה (ומעין זה הי' במתן תורה), כמ"ש[35] "ולא יכנף עוד מוריך"[36], הוא יהי' בדירתו בגלוי בלי שום לבושים, אפילו בלי הלבושים הכי עליונים (כנף העליון).

וכידוע[37], שקודם מתן תורה, היתה ה"גזירה" בין עליונים ותחתונים, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, ובמתן תורה נעשה ביטול הגזירה, הנתינת כח להמשיך בתחתונים את הגילוי דעליונים, עד לדרגות הכי נעלות באלקות, עד דעצמות ומהות, כך שהגוף הגשמי בעולם הזה הגשמי יהי' קדוש, עד לדירה לו יתברך – עד שבכל העולם מתגלה ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"[38].

מזה מובן, שבגלות מצרים ויציאת מצרים – המהוים הכנה לגילוי העצמות למטה במתן תורה – מודגשת ההקדמה לביטול הגזירה, המעבר ממצב של פירוד בין עליונים ותחתונים למצב של אחדות ביניהם, כהכנה לשלימות האחדות ביניהם במתן תורה עצמו.

ויש לומר ששלב עיקרי בזה נפעל ע"י ציווי ה' למשה "בא אל פרעה", כדלקמן.

ו.  ובהקדים, שעד"ז מצינו בהתחלת שליחותו של משה להוציא את בנ"י ממצרים:

בביאור טענת משה להקב"ה "לא[39] איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי", ולכן "שלח[40] נא ביד תשלח"[41] – מבואר בכ"מ[42], שבגלות מצרים "דיבור (משה) הוה בגלותא"[43], ולכן טען משה שעל ידו לא יכולה להיות הגאולה למטה[44].

ובשרש הענינים ה"ז בגלל מעלת משה, שמצ"ע הוא בדרגא שלמעלה מגילוי בדיבור, למעלה אפילו מהגילוי דתורה שבכתב ותושבע"פ למטה ["כבד פה באורייתא דבעל פה וכבד לשון באורייתא שבכתב"[45]], משה[46] הי' "כבד פה" כי "שרשו מתהו ששם היו האורות גדולים ולא היו יכולים להתלבש בכלים, וזהו ענין כבד פה שלא הי' יכול להשפיע אור שכלו לתוך כלי הפה"[47], ולכן אמר "שלח נא ביד תשלח" (משיח צדקנו), "דהיינו מי שהוא מעולם התקון"47, בו הכלים מרובים להכיל האורות.

וע"ז ענה לו הקב"ה "מי שם פה לאדם גו' הלא אנכי הוי' גו' ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר"[48]: מצד עצמותו ית' שהוא כל יכול (והוא המקור לכלי הפה דעולם התיקון והאורות מרובים דתהו), הוא יכול לפעול שגם בגלות מצרים, וגם אצל משה (שמצ"ע הוא למעלה מגילוי בכלים), יהי' הגילוי בדיבור בפה, "ואנכי אהי' עם פיך", "פי', אף שמצד שרשך מתהו אין לך כלים כאלו אבל אנכי הוי' שעשיתי את הכלים דתקון ואת עולם התהו אני יכול להפך הדבר להתערב בחי' תהו ותקון יחד היינו המעלות דשניהם, שיהיו האורות מרובים כמו בתהו כו' וגם בחי' המעלה דתקון שיהיו הכלים מרובים מאד"[49].

אלא שאז – במצרים – "ואנכי אהי' עם פיך" הי' גילוי בדרך נס – שבשעה שמשה דיבר עם פרעה "יהיו דבריו נכונים"[50] [ונוסף לכך גם "אהרן אחיך יהי' נביאך"[51], "ודברת אליו ושמת את הדברים בפיו גו'"[52], "הוא יהי' לך לפה"[53] – בכדי שהדיבור יתגלה בשלימות, גם בדרך הטבע]. אבל הוא לא התרפא אז[54], שלכן לאח"ז אמר משה "אני ערל שפתים"[55]. וזה נפעל ע"י הגילוי ד"אנכי (אהי' עם פיך)" דמתן תורה (התחלת עשרת הדברות[56]), שלכן בכחו לפעול יציאת מצרים ("אף שהדיבור הוא בבחי' גלות"), "רק בכדי שיהי' גילוי הדיבור לגמרי בכללות העולם צ"ל שבירת קליפת מצרים" ע"י "אנכי אהי' עם פיך"[57], וזה מביא לאח"ז – את גילוי הדיבור במתן תורה, "אנכי ה' אלקיך"56, שאז[58] משה התרפא לגמרי57.

ז.  עפ"ז יובן ג"כ הענין ד"בא אל פרעה" דקדושה בגלל זה ש"משה דחיל מיני'":

משה מצד דרגתו הוא (מצ"ע) – "כבד פה וכבד לשון" (בגלל ריבוי האורות הגדולים שלמעלה מכלים) – חשש איך יוכלו הכלים לקבל את האורות הגדולים ד"אתפריעו כל נהורין"; וזהו החידוש בציווי הקב"ה אליו "בא אל פרעה", "עייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין": בזה נתן לו הקב"ה את הכח – כח העצמות – שהכלים דנשמה בגוף יוכלו לקבל בפנימיות את כל הגילויים הנעלים מעצמותו ית', "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"[59].

והטעם ע"ז הוא, כי זוהי התכלית והשלימות של כל סדר ההשתלשלות, של כל האורות, עד לבחי' פרעה, "אתפריעו כל נהורין" – כי "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים", שבמדידה והגבלה דנשמה בגוף בתחתונים, יהי' גילוי העצמות. ולכן הי' "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף הוא נכנס אל פרעה דקדושה ומקבל וקולט את כל הגילויים הכי נעלים מעצמותו ית', ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'".

ח.  עפ"ז יובן ג"כ מדוע "בא אל פרעה" הוא הקדמה והתחלת הגאולה,

[נוסף לפירוש הפשוט, שע"י "בא אל פרעה" דלעו"ז נעשה ביטול ושבירת קליפת פרעה כפי שהוא בתקפו בארמון המלך[60], שזוהי התחלת הגאולה – ישנו בזה ענין עיקרי]:

השלימות דגאולת מצרים היא – להביא את מתן תורה (למלאות את הכוונה דדירה בתחתונים -) גילוי העצמות ("אנכי") למטה לבנ"י נשמות בגופים, נשמה בריאה בגוף בריא [כידוע[61] שבמ"ת התרפאו כל בנ"י (כולל משה, כנ"ל). וי"ל שזה מרומז גם באמירת הקב"ה לבנ"י קודם מ"ת "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"[62], שגם כפי שהם "גוי" בעולם הזה הגשמי, הם "קדוש" ועד לדרגת "ממלכת כהנים" – "כהנים גדולים"[63], שכהן גדול צריך להיות שלם הן בגופו והן בממונו[64], ואפילו בלבושיו – "לכבוד[65] ולתפארת"[66]], שכפי שבנ"י נמצאים כנשמות בגופים הם "כולא חד" עם הקב"ה.

ועד"ז נמשך גם בעולם – החיבור דעליונים ותחתונים שנפעל במ"ת, עד לגילוי העצמות בתחתונים.

והיות שזהו חידוש גדול (שנברא נשמה בגוף מוגבל התאחד עם בלי גבול, עד להעצמות), כפי שמשה התפלא על כך ו"דחיל מיני'" – לכן, כהכנה והקדמה לזה הי' "ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה", שבהיותו נשמה בגוף (משה), כפי שנמצא במדידה והגבלה ובמצב שיכולה להיות סכנה (בגלל פרעה דלעו"ז), הוא נכנס בפנימיות לפרעה דקדושה ומקבל את הגילויים הכי נעלים מעצמותו ית', ש"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"[67].

ועי"ז שכן הי' אצל משה, מזה נמשך הכח לכל בנ"י, שיוכלו לקבל את הגילוי דמתן תורה, כשנפעל החיבור דגבול ובלי גבול, "אתפריעו כל נהורין" ד"נר מצוה ותורה אור"[68], ש"כל נהורין" (גבול) הם באופן ד"אתפריעו" (בלי גבול),

כידוע שתורה ומצוות מצד עצמן הן בעצם למעלה ממדידה והגבלה (חכמתו ורצונו של הקב"ה[69]). והחידוש בזה הוא – ש(לא רק כפי שהם מצד עצמם, אלא) גם כפי שהם יורדים למטה (במ"ת) במדידה והגבלה, וקיומם ושלימותם תלוי' דוקא במדידה והגבלה – הרי המדידה והגבלה שלהם גופא היא למעלה ממדידה והגבלה: הן בתורה – הן תורה שבכתב שיש לה הגבלה: מספר מסויים של אותיות וכו', והן תורה שבעל פה שלימודה צריך להיות דוקא בשכלו והבנתו המוגבלת של האדם (שדוקא אז אפשר לברך ברכת התורה)[70], ועאכו"כ במצוות, שלכל מצוה יש מדידה והגבלה (ריבוי פרטי הדינים (וההידורים) בכל מצוה לפי ענינה) – הרי המדידה והגבלה גופא ד"כל נהורין" ("נר מצוה ותורה אור") היא באופן ד"אתפריעו" למעלה ממדידה והגבלה [ע"ד "והי' מספר גו' אשר לא ימד ולא יספר מרוב"[71], וע"ד "מקום ארון אינו מן המדה"[72]].

ומזה לומדים גם בעבודתו של יהודי מקבל התורה והמצוות, שגם כפי שהוא נמצא כנשמה בגוף למטה, עם כל המדידות וההגבלות הקשורות בזה, צריך הוא להיות באופן דלמעלה ממדידה והגבלה, לא רק מצד חלק הנשמה שלו ש"נשמה שנתת בי טהורה היא"[73] ולמעלה מהגבלת הגוף, אלא אפילו כפי שנמצא למטה במדידה והגבלה אמיתית (בגופו הגשמי), בו הוא זקוק ל"ואתה משמרה בקרבי"73– יכול וצריך להיות אצלו "בא אל פרעה", "דאתפריעו כו' מיני' כל נהורין", שהוא מקבל "כל נהורין", ויתירה מזו – שהגבול שלו עצמו הוא באופן ד"אתפריעו", למעלה ממדידה והגבלה.

והטעם ע"ז הוא, כי "ישראל וקוב"ה כולא חד" – לא רק מצד נשמתו למעלה (או חלק מנשמתו), אלא כל מציאותו – כנשמה בגוף יחד – היא "כולא חד" עם הקב"ה, כביכול, כי העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו[74].

וכמובן גם מהפס"ד (וכדעת הרמב"ן[75]) שתכלית שלימות השכר ו(במילא) שלימות כל הענינים היא דוקא לנשמות בגופים בתחיית המתים (ולא לנשמות בלי גופים, כדעת הרמב"ם[76]). ואדרבה – לע"ל הנשמה ניזונית מן הגוף[77].

ט.  ע"פ הנ"ל יובנו ג"כ דברי משה לפרעה בהמשך הפרשה[78] "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלקינו", ואח"כ – ציווי הקב"ה למשה "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב, ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם"[79], ולאח"ז חוזרת התורה על כך כשבנ"י קיימו זאת בפועל: "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים גו' וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים"[80] [נוסף על הפעם הראשונה הכתובה בפ' שמות[81]. נמצא שהתורה חוזרת על זה שלש פעמים!],

דלכאורה אינו מובן: מדוע נוגע לגאולת מצרים ש"גם אתה תתן בידינו גו'", ושה"וינצלו את מצרים" יהי' דוקא באופן ד"וישאילום", ויתירה מזו – דוקא מתוך חן, עד שהקב"ה עצמו מוודא שכך יהי' ("וה' נתן את חן העם בעיני מצרים")? כאשר בנ"י יצאו ממצרים, לאחרי מאות שנות שעבוד, היו צריכים למצוא דרכים לברוח משם מה שיותר מהר, ולא להתעכב כדי… למצוא חן בעיני המצריים?! אפילו אם הי' צריך להיות "וינצלו" (בכדי לקיים את הבטחת ה' לאברהם[82] "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"), מדוע הי' זה צריך להיות דוקא באופן של שאילה [הם היו יכולים ליטול את הכלים בשעת מכת חושך, וכיו"ב] ודוקא בנשיאת חן[83]?

ויש לומר הביאור בזה: כיון שהכוונה דגאולת מצרים היא בכדי לפעול דירה בתחתונים, הרי השלימות בזה היא (לא בדרך שבירה, אלא) דוקא כאשר גשמיות העולם גופא, ועד המנגד עצמו (המצריים), "מסכים" ברצונו[84] לסייע (עד כמה שאפשרי) לגאולה.

[הן אמת, שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת מאשר ביטול ושבירת המנגד – כפי שהי' ע"י מכות מצרים – צריך להיות כך הסדר בלית ברירה כביכול; אבל לאחרי זה, איפה שרק הדבר אפשרי, מחפשים שיהי' דוקא בדרכי נועם כו'].

שזה נעשה הכנה לשלימות הענין דדירה לו יתברך בתחתונים בגאולה האמיתית והשלימה, כשגם ה"נחש" – "תנין הגדול" (פרעה) – יהיה "שמש גדול"[85] לקדושה[86].

י.  אבל בגאולת מצרים לא היתה שלימות בירור התחתון, כמובן מזה שהי' צריך להיות "כי ברח העם"[87], "בחפזון יצאת מארץ מצרים"[88], כי הרע היה עדיין בתוקף כו'[89] (כמובן גם מזה שלאחר מכן "וירדוף (מצרים) אחרי בני ישראל"[90], ויצי"מ לא נשלמה עד ש"וירא[91] ישראל את מצרים מת על שפת הים"[92]).

שלימות בירור העולם תהי' דוקא בסוף גלות זה האחרון, בגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שלכן היציאה מהגלות לגאולה תהי' באופן ש"לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון"[93], כי "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ולכן ייצאו מהגלות (בזריזות, אבל) באופן דמנוחת הנפש ומנוחת הגוף, בתכלית השלימות והבריאות – נשמות בגופים, ועוברים מיד (בלי הפסק כלל) לחיים נצחיים של נשמות בגופים בגאולה האמיתית והשלימה (תכלית ושלימות השכר, כנ"ל).

יא.  לענין הנ"ל יש שייכות גם ליו"ד שבט, יום ההילולא דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, המתברך[94] (בשנה זו) משבת פ' בא אל פרעה [וההסתלקות היתה (בשנת ה'שי"ת) בשבת פ' בא עצמה]:

ידוע שביום ההילולא של צדיק עולה נשמתו למעלה, יחד עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"[95], וזה "מתגלה ומאיר בבחי'

גילוי מלמעלה למטה . . ופועל[96] ישועות בקרב הארץ"[97].

וביארצייט בכל שנה ושנה נוספת עלי' שלא בערך בנשמת בעל ההילולא (שזהו הטעם לאמירת קדיש ביום היארצייט בכל שנה[98]), ועלי' "בעילוי[99] אחר עילוי"[100].

ובסגנון פרשתנו: ביום יו"ד שבט נעשה אצל בעל ההילולא – משה רבינו שבדורנו (כידוע[101] שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא[102]) – "בא אל פרעה", "דעייל לי' קב"ה אדרין בתר אדרין" ("בעילוי אחר עילוי") אל פרעה דקדושה, "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין". ובכל שנה – ועד"ז בשנה זו – נוספת בזה עלי' נעלית יותר, עד – שלא בערך.

והגילוי ד"בא אל פרעה" אצל נשיא הדור – ש"הנשיא הוא הכל"[103] – נמשך ומתגלה למטה ו"פועל ישועות בקרב הארץ", אצל כל אנשי הדור (ובפרט מצד בחי' משה שבכאו"א מישראל[104]), נשמות בגופים דוקא.

ובפרט שדורנו זה – כפי שאמר בעל ההילולא – הוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, שדור זה (דעקבתא דמשיחא) הוא גלגול של הדור דיוצאי מצרים[105], במילא מתחזקת יותר ההשוואה של בעל ההילולא נשיא דורנו (משה שבדורנו) למשה שבדורו – כמאחז"ל[106] שמשה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון".

וכמדובר כמ"פ, שלנשיא דורנו יש שייכות מיוחדת לגאולת כלל ישראל (של דור זה ושל כל הדורות) בגאולה האמיתית והשלימה, כמרומז בשמו "יוסף יצחק": "יוסף על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל . . כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב[107] והי' ביום ההוא יוסיף אדנ"י שנית ידו וגו'"[108], ו"יצחק" – על שם "כל השומע יצחק לי"[109], ששלימות הצחוק והשמחה תהי' בגאולה ("אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה"[110]), כפי שראו בפועל שעבודתו והנהגתו של בעל ההילולא הצטיינה בכך שהיתה דוקא מתוך שמחה.

והפלא בזה חזק יותר בהתחשב בכך שהי' בעל יסורים גשמיים ל"ע, ועד באופן שזה פעל גם על עניניו הרוחניים (כדלקמן).

ומזה מובן עוד יותר, איך ה"אתפריעו כל נהורין" אצל בעל ההילולא (ובפרט ביום ההילולא), כולל בהנהגתו מתוך שמחה, נמשך לכאו"א מישראל ולכלל ישראל בדורנו, שכנשמות בגופים יוכלו לקבל את האורות הגדולים.

יב.  מבלי הבט על כך שאצל בעל ההילולא ישנו הגילוי ד"בא אל פרעה" – הרי זה כעת בפועל באופן כפי שנמצא כנשמה למעלה מהגוף. וע"פ המדובר לעיל בארוכה, מובן, שתכלית השלימות בזה היא דוקא כש"אתפריעו כל נהורין" מתגלה בנשמה בגוף, כפי שיהי' אצל בעל ההילולא תיכף ומיד ממש כש"הקיצו ורננו שוכני עפר"[111].

יתירה מזו: גם בחיים חיותו בעלמא דין סבל בעל ההילולא יסורים גשמיים, שפעלו גם על עניניו הרוחניים, כולל – זה שבשנותיו האחרונות הי' אצלו בדוגמת המצב ד"כבד פה וכבד לשון" אצל משה רבינו… וזה פעל בנוגע לאופן אמירת החסידות והפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה…

ועד כדי כך, שאפילו רופאו (שהי' גם פרופסור, שזוהי מעלה נוספת לגבי סתם רופא) שאל אותו בטענה – היתכן שיסוריו יפגעו דוקא בכח הדיבור שלו, באופן כזה שלא יוכל למלאות את שליחותו בעולם כרצונו?! הוא – בעל ההילולא – זה שמרעיש ("קאכט זיך") כה חזק בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה. הקב"ה הי' צריך לתת לו את מלוא האפשרות שיוכל לבצע זאת במידה המירבית, ובמילא הי' צ"ל שיוכל למשול ולשלוט על כח הדבור שלו, שע"י דיבור (בעיקר) מפיצים תורה ויהדות (ע"י אמירת מאמרי חסידות, ונתינת הוראות וכו'). ואדרבה: מכיון שהוא מרעיש ("קאכט זיך") כ"כ בעבודה זו, הי' צ"ל אצלו בענין זה (לא רק שלילת מניעות ועיכובים בערך לאחרים, אלא אדרבה -) יותר כחות מאשר לאנשים אחרים!

ואם כן היתכן – שאל הרופא – שמבלי הבט על כל זה, רואים אצלו בדיוק ההיפך – שיסורי גופו פגעו בכח הדיבור שלו בגשמיות, שזה פעל שבפשטות תהי' פגיעה (כביכול) גם בדיבורו במאמרי חסידות וכיו"ב, שבפשטות הענינים פעל הדבר שיהי' בזה מיעוט (בכמות) מהראוי להיות, הן בהתפשטות הדיבור שלו באמירת מאמרי חסידות, והן בהתפשטות דברי חסידות שלו בכתב (כי אם הי' אומר יותר מאמרים, היה מתוסף גם ב"חזרה" של המאמרים, וגם ברשימות בכתב).

ואע"פ שלא שייך לשאול שאלות על הנהגת הקב"ה בעולמו, ובפרט עם נשיא הדור, ולא שייך לומר "איך הי' צריך להיות", ו"איך לא הי' צריך להיות" – אעפ"כ, קבע הקב"ה את הסדר ש"איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן"[112], שישתדלו להבין זאת בשכל אנושי של כאו"א מישראל "לפי כחן".

ובפרט בנדו"ד – שאין זו רק שאלה ע"פ שכל (של רופא), היתכן שנשיא הדור לא יכול למלאות את שליחותו כרצונו, אלא זה גם מתאים ע"פ התורה – כמובן מזה שמשה טען להקב"ה "כבד פה וכבד לשון אנכי", "ואני ערל שפתים", ולכן "שלח נא ביד תשלח", ענה לו הקב"ה מיד: "אנכי אהי' עם פיך", ולא הסתפק בזה, אלא גם – ש"אהרן אחיך . . יהי' לך לפה", שע"י אהרן יצאו דברי משה בדיבור גשמי ממש!

ויש לומר, שמה שהי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא ע"ד מה שהי' אצל משה בדורו (כנ"ל ס"ו): מכיון שעדיין לא נשלם הבירור, לכן "הדיבור הוא בגלות" (ומשה מצ"ע הוא למעלה מהגילוי בדיבור), והקב"ה לא ריפא אותו, רק עשה נס ש"ואנכי אהי' עם פיך", "יהיו דבריו נכונים";

ותיקון ומילוי הדבר בתכלית השלימות נפעל – בכחו של בעל ההילולא – ע"י הנשמות בגופים, נשמות בריאות בגופים בריאים, של דורנו, הדור התשיעי, שבכוחנו לפעול את התפקיד של "אהרן אחיך יהי' נביאך", ע"י הביטוי בדיבור בפועל (באופן ד"הקול נשמע בית פרעה"), ובשפע רב, של דברי תורה והוראות וכו' דבעל ההילולא, עד שדורנו זה הוא הדור בו מתקיים – ותיכף ומיד ממש – "שלח נא ביד תשלח"[113], שע"י משיח צדקנו נפעל בשלימות גילוי האורות בכלי הדיבור (כנ"ל ס"ו).

[וי"ל, שזה מרומז גם בר"ת של "מיד" – משה, ישראל (הבעש"ט), דוד (מלכא משיחא): שלימות עבודת משה ועבודת הבעש"ט (הכולל כל רבותינו נשיאינו, עד לנשיא דורנו) נפעלת ע"י דוד מלכא משיחא, "שלח נא ביד תשלח"].

יג.  ויש לומר שענין הנ"ל מרומז גם בקביעות יו"ד שבט בשנה זו – ביום הרביעי בשבוע, שבו "נטלו המאורות אבל בו ביום נתלו המאורות, נתלו בתי"ו"[114]:

ביום זה היתה הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר (נטלו המאורות). אבל לא באופן שנשאר "נטלו" ח"ו, אלא מה"נטלו" נעשה מיד נתלו "שני המאורות הגדולים"[115] באופן נעלה יותר – כידוע שע"י הסתלקות נעשה עלי' וגילוי נעלים יותר (מבחי' "אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין"[116]), ואז הנשמה "אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי"[117]; וע"י חסידיו ותלמידיו המקושרים אליו כנשמות בגופים כאן למטה בדור התשיעי (תשיעי בתי"ו, ע"ד התי"ו ד"נתלו" לגבי הטי"ת ד"נטלו") – נפעלת גם למטה השלימות ד"נתלו המאורות", "אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" בנשמה בגוף למטה.

מזה מובן החידוש דדורנו – הדור התשיעי לגבי כל הדורות שלפני זה, עד גם הדור שלפנ"ז (דור השמיני): מכיון שהגאולה לא באה אז בפועל, ה"בא אל פרעה" (הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" למטה) לא הי' בתכלית השלימות כנשמה בגוף בריא (היתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, וגם הנשמה בגוף היתה במצב ש"הדיבור הוא בגלות" וכו'); משא"כ בדורנו זה – הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה – נעשה תומ"י "נתלו המאורות", שלא זו בלבד שלא חסר ח"ו במאורות הגדולים דגילוי תושב"כ ותושבע"פ[118], אלא אדרבה – נוספת בזה שלימות נעלית יותר [לא באופן ד"כבד פה מאורייתא שבע"פ וכבד לשון מאורייתא שבכתב", להיותו למעלה מזה], באופן שכנשמות בגופים מקבלים בפנימיות "אתפריעו כל נהורין" ש"נתלו" עתה, עי"ז שתיכף מגיע משיח צדקנו, "שלח נא ביד תשלח", וילמד תורה את כל העם כולו[119], עד "תורה חדשה מאתי תצא"[120],

וזה פועל את השלימות והעלי' דכל הדורות שלפנ"ז, עי"ז ש"הקיצו ורננו שוכני עפר", ובעל ההילולא בראשנו.

את החידוש של דורנו לגבי הדורות שלפני זה – רואים בפועל בעבודת הדור: בדורנו זה נוסף עד שלא בערך לגבי הדורות שלפנ"ז בעבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, הן בריבוי השפע (הספרים הנדפסים וכו'), והן בעשיית כל העולם, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, כלי לקבלת האורות הגדולים, הן בנוגע לבנ"י – ע"י התרי"ג מצוות, והן בנוגע לאוה"ע – ע"י הפצת השבע מצוות בני נח[121], כך שמאירים את כל העולם עם "נר מצוה ותורה אור" באופן ד"אתפריעו כל נהורין", שכל אחד יכול לקבל את האור כנשמה בריאה בגוף בריא,

עד שרואים בפועל (כמדובר כמ"פ לאחרונה) שאומות העולם בכו"כ מדינות מסייעים לבנ"י בעבודתם (ע"ד ויותר מכפי שהי' ביציאת מצרים), עד שגם במדינה ההיא שהיתה סגורה ומסוגרת ריבוי שנים, ולא נתנו לבנ"י לצאת ממנה ולא איפשרו להם לקיים תומ"צ בשלימות וכו' – הרי לאחרונה נשתנתה מן הקצה אל הקצה, וכעת לא זו בלבד שמאפשרים לבנ"י להתנהג שם כרצונם, ומאפשרים להם לצאת משם, אלא יתירה מזו – מסייעים להם בכך.

עד שרואים כיום בפועל, שנוסף לזה שבנ"י עומדים "הכן כולכם" לגאולה, גם אוה"ע עומדים "הכן כולכם" שבנ"י יצאו כבר מהגלות וילכו לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה,

ונשמות בגופים בלי שום הפסק כלל, באים מיד לתכלית השלימות ד"בא אל פרעה" בגאולה האמיתית והשלימה, שלימות הגילוי ד"אתפריעו כל נהורין", "והי' לך הוי' לאור עולם"[122].

יד.  מזה מובן הלימוד עתה מ"בא אל פרעה":

דובר כמ"פ, שכבר "כלו כל הקיצין"[123] וכבר סיימו הכל, והגאולה היתה צריכה לבוא כבר מזמן, ומפני טעמים שאינם מובנים כלל וכלל עדיין לא באה.

מזה מובן, שעכ"פ כעת, צריכה הגאולה לבוא תיכף ומיד ממש. ובלשון העולם: זהו זמן השיא ("העכסטע צייט") לגאולה האמיתית והשלימה!

ולהעיר, שבלשון "זמן השיא" ("העכסטע צייט") מרומז תוכן הגאולה – ש"זמן", הקשור עם מדידה והגבלה (עבר הוה ועתיד), נעשה "(הזמן) הכי נעלה" ("העכסטע"), באופן שאין למעלה הימנו. כלומר, שהגבול (זמן) עצמו נעשה בלי גבול (שיא), עד לאופן שהם מתאחדים ממש, ע"ד המדובר לעיל בענין "אתפריעו כל נהורין".

ואדרבה: עיקר ההדגשה בזה היא על הגבול של זמן גשמי ("זמן") – כי ברוחניות (עד לדרגות "השיא") יש כבר את שלימות הענינים עד גם השלימות דגאולה (רוחנית), עיניהם הרוחניות של בנ"י רואות כבר את הגאולה; כעת צריך רק לפתוח את העינים הגשמיות, שגם הם יראו את הגאולה כפי שהיא בגלוי לעיני בשר בזמן הזה.

וכמובן גם בפשטות: עיקר הבקשה והגעגועים לגאולה הם לא כ"כ מצד הרוחניות והנשמה, כי מצד רוחניות הענינים הנשמה היא בשלימות וכל הענינים הם בשלימות (והגם שיהודי נמצא נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, הרי מצד הנשמה והרוחניות לא מורגש חושך העולם), משא"כ מצד גשמיות הענינים של הגוף, שם בעיקר נרגש ההעלם והסתר, ובמילא – ה"ז מעורר את הגעגועים לגאולה באופן חזק עוד יותר.

והחידוש בגאולה הוא בכך, שהגילוי ד"אתפריעו כל נהורין" יהי' גם בגשמיות העולם הנראה לעיני בשר, במקום וזמן גשמי, שייעשה דירה לו ית' בתחתונים. ואדרבה: בזה מתבטאת השלימות גם של הרוחניות (שלכן לע"ל הנשמה ניזונית מן הגוף), משום כך הגאולה בגשמיות תביא גאולה בכל העולמות והדרגות למעלה.

טו.  ובנוגע לפועל:

בעמדנו בימי ההכנה ליו"ד שבט, יום ההילולא של נשיא דורנו – כשנוספת עלי' בנשיא הדור כ"ק מו"ח אדמו"ר, ועל ידו – בכל אנשי הדור, נשי הדור וטף הדור – צריך כאו"א מישראל בדורנו, אנשים נשים וטף, לקבל החלטות טובות בנוגע לכל הענינים שתבע בעל ההילולא, החל מ"נר מצוה ותורה אור", לימוד התורה (תושב"כ ותושבע"פ) וקיום המצוות בהידור, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת – העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, באופן ד"בא אל פרעה", לעשות כאו"א מישראל לכלי לקבלת "אתפריעו כל נהורין" ד"שני המאורות הגדולים", תושב"כ ותושבע"פ, נגלה דתורה ופנימיות התורה,

כולל ובמיוחד – ע"י ההוספה בלימוד תורתו של בעל ההילולא עצמו וקיום הוראותיו.

וכל זה בהדגשה – שכל אחד יקבל על עצמו שהלימוד בתורתו של בעל ההילולא ישלים וימלא גם מה שנחסר בהתפשטות והפצת המעינות בגלל המניעה והעיכוב בכח הדיבור דבעל ההילולא, הן ע"י לימודו הפרטי בדיבור והן בהפצת המעינות חוצה לאחרים.

טז.  ובפרטיות יותר – בעל ההילולא התמסר לכל סוג מבנ"י לפי ענינו כפי שראו את הפנים הצהובות והשמחות שהראה בעל ההילולא לכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף – אנשים לפי ענינם, נשים – לפי ענינן, וטף – לפי ענינם.

ובזה הוא אחד מחידושיו של נשיא דורנו, שבשנותיו האחרונות בפרט מסר נפשו על הפצת התורה והיהדות – ובמיוחד לימוד התורה וחינוך – דנשי ובנות ישראל ושל טף בישראל (דבר חידוש לנשיא בישראל).

והגם שמצינו דוגמתו אצל גדולי ישראל בשנים שלפנ"ז [כידוע ממכתביהם וכיו"ב], ה"ז לא התקבל אצל כולם, ואפילו אלו שנתקבל אצלם הי' זה עם כמה הגבלות; משא"כ פעולותיו של בעל ההילולא בזה התפשטו והגיעו לריבוי מקומות בעולם, והולך ומתפשט, ועי"ז נוסף שלא בערך בלימוד התורה דנשי ובנות וטף בישראל.

מזה ישנה ההוראה – שחיזוק הפעולות בקשר ליו"ד שבט צריך להיות עם כל הסוגים בבנ"י, אנשים נשים וטף, וכל סוג – לפי ענינו. והדגשה מיוחדת על פעולות עם נשי ובנות ישראל וטף, שנוסף לעבודתם בעצמם נפעלת עי"ז הוספה גם בעבודת כל בני הבית, כולל האנשים:

ייחודם של הטף הוא בכך שצריך לחנך אותם קמעה קמעה, לפי הכלים שלהם, באופן שיוכלו לקבל. ובלשון הכתוב[124] – שיוסף (ועד"ז יוסף בדורנו) הכין "לחם לפי הטף". ונוסף לזה: טבע הטף לפרר את האוכל[125], שעי"ז יכול המאכל להגיע גם לאחרים שאינם יכולים לע"ע לקבל יותר מאשר פירורים קטנים.

ועד"ז בנוגע לנשי ובנות ישראל:

בין המצוות המיוחדות של נשי ובנות ישראל – הוא ענין הדלקת נרות שבת קודש ויום טוב. שזהו גם מחידושי דורנו – שניתוסף ריבוי גדול דנשי ובנות ישראל המדליקות נרות שבת קודש ויו"ט, ועי"ז מאירות את בתיהן ואת העולם ב"נר מצוה ותורה אור", עד לאופן ד"אתפריעו כל נהורין".

כנראה בפשטות, שכאשר מדליקים נר נעשה כל החדר מואר באור הנר. ולהיותו נר קדוש, שבירכו עליו, ה"ה מאיר את כל החדר בקדושה – ע"ד הענין ד"אתפריעו כל נהורין".

[משא"כ מצוות אחרות, יכולות להיות באופן שמצוה אחת מחולקת מחברתה. וכדיוק לשון חז"ל[126] "מלאין מצוות כרמון": הוא אכן מלא מצוות, אבל הם מחולקות זו מזו ומכוסות בקליפה, בדוגמת הגרעינים ברימון].

ועפ"ז מובן ג"כ, איך ע"י נש"ק דנשי ובנות ישראל מתוסף בקיום המצוות דכל בני ביתם, גם של הבעל והבנים. וכפשטות הענין: הדלקת נרות שבת היא הפתיחה שמכניסה את כל השבת עבור כל בני הבית, ורק לאח"ז באים תפלות השבת והקידוש של האנשים. ועד"ז בכללות יותר – כמאמר הגמרא[127] שע"י הדלקת נרות שבת קודש, זוכים לבנים תלמידי חכמים, "דכתיב כי נר מצוה ותורה אור . . ע"י נר מצוה דשבת . . בא אור דתורה"[128].

ויש לומר שזה מרומז גם בגימטריא של "נר"[129] – רמ"ח מצוות עשה חדורים ומונהגים ע"י שני הקוים דאהבה ויראה.

יז.  ובכללות – הלימוד מכך הוא, שעבודתו של יהודי צריכה להיות באופן ד"אתפריעו כל נהורין", שכל מציאותו חדורה ב"נר מצוה ותורה אור", והוא עושה את עבודתו עם נשמה בריאה בגוף בריא, בדוגמת כהן גדול שהוא שלם בכל (כנ"ל ס"ח).

ואפילו אם ישנו ח"ו הפסק וירידה "ברגע קטן עזבתיך"[130], שחסר אב או אם ר"ל (מכיון שהגאולה עדיין לא באה בפועל) – הרי זו ירידה צורך עלי', רק כדי להגיע לדרגא נעלית יותר בגילוי ד"בא אל פרעה", הן בנשמה, ועוד ועיקר – בבני ביתה, הבנים ובעיקר הבנות, שיראו למלאות ולהמשיך לעשות את העבודה שעשתה בחיים, ברוח שהחדירה בהם ע"י חינוכם, שע"י "זרעה בחיים", "אף היא בחיים"[131].

ובכללות – שעי"ז יתוסף עוד יותר בגילוי הנשמה בבחי' שושנה, המקבלת מהקב"ה הנקרא שושן[132], עד שנעשית התאחדות גמורה ד"ישראל וקוב"ה כולא חד".

יח.  ויהי רצון, שע"י עצם קבלת ההחלטות בקשר עם יו"ד שבט – כולל, שכל אחד משתתף בכל הפעולות והמנהגים הקשורים עם יו"ד שבט, החל מהתוועדות שעורכים בכל מקום ביום זה, ובשבוע שלפניו ושלאחריו –

שעוד לפני זה יהי' "הקיצו ורננו שוכני עפר", ובעל ההילולא בראשנו, ותיכף ומיד ממש, בפירוש הממשי של "ממש" – כידוע[133] שצדיקים קמים בתחה"מ מיד, וחוגגים יחד איתו את יום ההילולא,

ותיכף ומיד ממש נעשה "בשלח פרעה את העם"[134], "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"90– שיוצאים מהגלות והולכים לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי, ולקדש הקדשים,

ה' ימלוך לעולם ועד[135].

הערות

 


[1]כן נקראת ("בא אל פרעה") ברמב"ם סדר תפלות כל השנה (בסוף ספר אהבה), ובאבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות.

[2]משא"כ בפ' שמות ובפ' וארא מדובר אודות ההבטחה וההכנה ליצי"מ.

[3]פרשתנו יב, מא. נא.

[4]ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. ובכ"מ.

[5]ראה לקו"ש ח"ו ע' 57 ואילך. וש"נ.

[6]ראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"א ע' 273 ואילך.

[7]ד"ה כימי צאתך תש"ח פי"ב (ע' 164).

[8]מיכה ז, טו.

[9]יו"ד, כח.

[10]ראה תניא רפי"ז. ובכ"מ.

[11]זכרי' יג, ב.

[12]ובתורה נאמרים הענינים כפי שהם לאמיתתם בשרשם בקדושה, כמבואר במק"א (ראה לקו"ש ח"כ ע' 341 ואילך. ספר השיחות תשמ"ח ח"א ס"ע 36 ואילך. ועוד) בענין "יעקב ועשו האמורים בפרשה" (ל' רש"י ר"פ תולדות).

[13]ראה בארוכה סה"ש תשמ"ח שם. וש"נ.

[14]ח"א רי, א.

[15]ויגש מה, טז.

[16]ראה תו"א ד"ה ויהי מקץ (לא, א). תו"ח שם רפ"א (עד, א). פ"ו (עז, סע"ד ואילך).

[17]תו"א שם לא, ג.

[18]לד, א.

[19]יחזקאל כט, ג.

[20]פי' דרך אמת.

[21]ראה אוה"ת בלק ע' תתקצז. המשך תרס"ו ס"ע ג. הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' כז הערה 35.

[22]וראה תו"ח שבהערה 16 (עח, סע"א), ש"פרעה" מלשון פריעה וגילוי – "הוא בחי' התגלות הפנימית דוקא כי ל' פריעה לא שייך רק לגלות מתוך ההעלם והכיסוי כו'". ועפ"ז מובן עוד יותר שהוא לא בכח האור (שענינו גילוי), כ"א דוקא בכח העצמות.

[23]ראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 5-274. וש"נ.

[24]פרשתנו יו"ד, כח-כט.

[25]ולכן הסכים משה לדברי פרעה "כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך", כי לדעתו – מצד דרגת משה – לא יתכן שאדם נברא, נשמה בגוף, יכיל בתוכו הגילוי דפרעה דקדושה. אבל באמיתית הענין – כן הוא בכח העצמות ("בא אל פרעה"), כדלקמן בפנים.

[26]וע"ד "לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי" (תשא לג, כ).

[27]ראה תו"ח שם (עז, סע"ד ואילך) ב' פירושים ב"פרעה" מלשון פריעה וגילוי: גילוי החיצוניות, וגילוי הפנימיות (שזהו אמיתית ענינה של פריעה, כנ"ל הערה 22). ושם (בהמשך לפירוש השני ב"אתפריעו"): "עיקר המכוון שהוא בהשתלשלות העולמות שיהי' התגלות הפנימי' בחיצוני' הכלי דוקא באופן שלא יסתיר הכלי לאור כלל וכמו שהי' במ"ת . . וכמו שיהי' לע"ל כו'".

[28]המשך תרס"ו ע' קפב ואילך.

[29]שם ע' קסט.

[30]משא"כ מצד זה שעצמותו ית' הוא מופשט ולמעלה מכל גדר מאור ואור, הרי האור אינו מתייחס לעצמותו ית', והגילוי שלו אינו באופן ד"אתפריעו" שלמעלה ממדידה והגבלה, שזהו דוקא בכח העצמות.

[31]ראה לעיל הערה 27.

[32]ראה אוה"ת וארא ע' קצו (בפירוש "בא אל פרעה" דלעו"ז).

[33]שמות ג, יב.

[34]ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

[35]ישעי' ל, כ.

[36]תניא שם (מו, א).

[37]ראה תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.

[38]ראה זח"ג עג, א.

[39]שמות ד, י.

[40]שם, יג.

[41]"ביד מן דכשר למשלח" (תרגום אונקלוס עה"פ), "שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהי' כשר וראוי לשליחות נכבדות כזאת כו'" (רמב"ן שם).

[42]זח"ב כה, ב. ד"ה ויאמר גו' מי שם פה באוה"ת שמות ע' עה. ד"ה הנ"ל תרכ"ז (ע' עה ואילך). תרנ"ח (ס"ע עו ואילך).

[43]לשון הזהר שם.

[44]וראה ד"ה ויאמר גו' מי שם פה תרע"ח (ע' קלח), שפליאת משה היתה "איך יכול להיות גילוי אוא"ס עד למטה מטה, וגם ראה הקליפה הקשה דמצרים שמונע ומעכב ביותר כו'". וראה ד"ה זה תרל"ד (ע' קכ). תשי"ט.

[45]זח"ג כח, רע"א. וראה מקומות שבהערה 42.

[46]בהבא לקמן – ראה תו"א וארא ד"ה ויאמר גו' מי שם פה (נא, ד ואילך). תו"ח שם (נט, א ואילך).

[47]ל' התו"א שם, ב.

[48]שמות ד, יא-יב.

[49]תו"א שם נב, סע"ב-ג. וראה תו"ח שם בסופו (סח, א): "הלא אנכי כו' כי כל יכול לעשות מתהו תיקון ומתיקון תהו . . יכול לעשות ג"כ היפך האור לכלי והכלי לאור . . ויכול להיות היש בבחי' אין והאין בבחי' יש כו'".

[50]שמו"ר פ"ג, טו. הובא באוה"ת שבהערה 42.

[51]וארא ז, א.

[52]שמות שם, טו.

[53]שם, טז.

[54]דב"ר רפ"א. זח"ב שם. רמב"ן שמות ד, יו"ד. וראה גם שמו"ר שם.

[55]וארא ו, יב. ל.

[56]יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו.

[57]סד"ה מי שם פה תרנ"ח (ע' פז).

[58]דב"ר וזהר שבהערה 54.

[59]ויש לומר, שזהו הפירוש ב"והקל נשמע בית פרעה", כמבואר בזהר שם (בהמשך לזה ש"בית פרעה" הוא "ביתא דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין כו'"), "ובג"כ קב"ה אפיק כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא לההוא קול דאקרי קל בלא וא"ו" – שהגילוי דפרעה (שענינו קול ודיבור – ראה אוה"ת וישב (כרך ו') תתרצד, ב) מאיר גם בדרגת משה שהוא "כבד פה וכבד לשון" ("קל בלא וא"ו"), לעשותו קול (בוא"ו), שהאור בא בגילוי בכלי הפה.

[60]ראה בארוכה ד"ה בא העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ע' תתמא). תש"ד (ע' 127). סה"ש תנש"א ח"א ע' 274 ואילך. וש"נ.

[61]תנחומא יתרו ח. במדב"ר רפ"ז. וראה גם מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ יתרו כ, טו. ובכ"מ.

[62]יתרו יט, ו.

[63]בעה"ט עה"פ. וראה אגדת בראשית פע"ט [פ].

[64]ראה יומא יח, א. וש"נ. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ה.

[65]תצוה כח, ב.

[66]ויש לומר, שבדרגת הספירות, "כבוד" ו"תפארת" (מלכות ותפארת, הכוללות כל הספירות) הם ע"ד בלי גבול וגבול, כידוע שתפארת (ז"א) הוא "קצה אוא"ס", ומלכות (שרגלי' יורדות) הוא מקור לעולמות בי"ע (תו"א תרומה פא, א). ובבגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת" נעשה חיבור שניהם יחד.

[67]וי"ל שמזה נמשך הכח גם ל"בא אל פרעה" כפשוטו, כדי לבטל ולשבור קליפתו, שהרי תוקף הקליפה בא מהקב"ה, שלכן נאמר (בהמשך ל"בא אל פרעה") "כי אני הכבדתי את לבו" (ולכן דחיל ממנו משה), והכוונה פנימית בזה היא – כדי לבטל הקליפה ויהי' יתרון האור כו' (סד"ה בא העת"ר), ולכן ע"י "בא אל פרעה" בשרשו בקדושה – גילוי "כל נהורין" מעצמותו ית', נעשה גם הכח ל"בא אל פרעה" (יחד עם הקב"ה) להלחם עמו ("לאגחא בי' קרבא") ולבטלו מכל וכל, שזהו רק "ביכלתו ית' שהוא כל יכול" (אוה"ת וארא ע' רלא. ד"ה ראה נתתיך תרל"א, עזר"ת (ע' קלד), תשט"ו. וראה לקו"ש חט"ז ע' 74 ואילך).

[68]משלי ו, כג.

[69]תניא פ"ד ואילך.

[70]הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

[71]הושע ב, א.

[72]יומא כא, א. וש"נ.

[73]נוסח ברכות השחר.

[74]כתר שם טוב בהוספות סקט"ז. וש"נ.

[75]שער הגמול בסופו. וראה הנסמן בסה"מ מלוקט ח"ה ע' קסה הערה 126.

[76]הל' תשובה פ"ח ה"א-ב. פיה"מ סנהדרין פ' חלק ד"ה ועתה אחל.

[77]המשך וככה תרל"ז פפ"ח ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' ריט. וראה גם סה"ש תורת שלום ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג, ב. ובכ"מ.

[78]יו"ד, כה.

[79]יא, ב-ג.

[80]יב, לה-לו.

[81]ג, כא-כב.

[82]לך לך טו, יד.

[83]וראה נחלת יעקב פרשתנו (י, כב), שהנשיאת חן בעיני מצרים נעשתה מזה שהמצריים ראו שבנ"י לא לקחו מעצמם הכלים בעת מכת חושך.

[84]וכבר שקו"ט במפרשים בגדר נתינה זו – ראה לקו"ש חכ"א ע' 12 ואילך. חכ"ד ע' 87 ואילך. וש"נ.

[85]ראה סנהדרין נט, ב.

[86]ומעין זה נעשה ע"י הפיכת התנין למטה, ע"ד אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' (צפני' ג, ט. אוה"ת וארא ע' קצה).

[87]בשלח יד, ה.

[88]פ' ראה טז, ג.

[89]ראה תניא פל"א (מ, ב).

[90]בשלח יד, ח.

[91]שם, ל.

[92]שעד אז היתה אימת מצרים עליהם (שהרי "איקטורין שלח עמהם" – פרש"י בשלח יד, ה, ממכילתא עה"פ). וראה גם סה"מ מלוקט ח"ד ע' רכו הערה 16.

[93]ישעי' נב, יב.

[94]ראה זח"ב סג, ב. פח, א.

[95]תניא אגה"ק סי' ז"ך (קמז, א-ב).

[96]תהלים עד, יב.

[97]אגה"ק סכ"ח (קמח, א).

[98]ראה לקו"ש חכ"ו ע' 329 הערה 15.

[99]ל' האגה"ק בביאור לסי' ז"ך (קמז, א).

[100]ראה לקו"ש שם ע' 329 ואילך. וש"נ.

[101]זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה תניא פמ"ד (סג, א). ועוד.

[102]ובב"ר פנ"ו, ז: ואין דור שאין בו כמשה.

[103]פרש"י חוקת כא, כא.

[104]תניא רפמ"ב.

[105]שער הגלגולים הקדמה כ. ל"ת וספר הליקוטים להאריז"ל שמות ג, ד.

[106]ראה שמו"ר פ"ב, ד. שם, ו. זח"א רנג, א. ש' הפסוקים פ' ויחי. תו"א משפטים עה, ב.

[107]ישעי' יא, יא.

[108]שמו"ר פ"א, ז.

[109]וירא כא, ו.

[110]תהלים קכו, ב.

[111]ישעי' כו, יט.

[112]במדב"ר פי"ב, ג.

[113]ראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 97 (לעיל ע' 52) ואילך.

[114]לקו"ד ח"א מב, סע"א ואילך. וראה ז"ח בלק ד"ה אראנו (נה, ב).

[115]בראשית א, טז.

[116]ראה תניא פכ"ז ולקו"ת ר"פ פקודי (מזח"ב קכח, ב. ועוד). תו"א ויקהל פט, ד. לקו"ת חוקת סה, ג. וראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת פ"א.

[117]זח"ג עא, ב. הובא ונת' באגה"ק סכ"ז וביאורה (קמו, א ואילך).

[118]ראה של"ה בהקדמתו טז, סע"א. מס' שבועות שלו קצא, א. וראה לקו"ת שה"ש יא, ד. אוה"ת בראשית יד, א. לו, סע"ב. במדבר ע' מו. מג"א ע' ב'שמא (בהוצאת תש"נ – ע' קמט). נ"ך ע' ריז. ועוד. וראה לקו"ש ח"ל ע' 10 ואילך.

[119]ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. לקו"ת צו יז, א ואילך. ובכ"מ.

[120]ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.

[121]ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.

[122]ישעי' ס, יט.

[123]סנהדרין צז, ב.

[124]ויגש מז, יב.

[125]ראה פסחים י, ב. – וראה מפרשים עה"פ ויגש שם (לק"ט, רא"ם ושפ"ח לפרש"י), דזהו הדגשת הכתוב "לחם לפי הטף", כי מצד טבעם לפרר, צריך ליתן להם יותר משיעור אכילתם. וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 209 הערה 47.

[126]חגיגה בסופה. וש"נ.

[127]שבת כג, ב.

[128]פרש"י שם.

[129]ראה זח"ב קסו, ב. לקו"ת בהעלותך לג, ג. שלח מד, ד. ובכ"מ.

[130]ישעי' נד, ז.

[131]ראה תענית ה, ב.

[132]ראה זח"ג קז, א. סה"מ תקס"ח ע' צ. וראה ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך שושנה. וש"נ.

[133]זח"א קמ, א.

[134]ר"פ בשלח.

[135]שם טו, יח.

 

פרסום תגובה חדשה

test email