פרשת בשלח – באתי לגני אחותי כלה

הקראת כתבה
יום רביעי ח׳ שבט ה׳תשע״ד
תכלית ומטרת עבודת ישראל לפעול את "באתי לגני" לגנוני למקום שהיה עיקר שכינה בתחילה, היינו, לעולם הזה דוקא. ואכן המשכן לה' ית' הוא בדברים גשמיים דוקא, שעל ידם משלימים את תכלית הבריאה, כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. תפקידנו להחזיר לעולם הזה את עיקר השכינה, את מדרגת אור ה"סובב כל עלמין" המאיר בכל העולמות בשוה, ולמעלה מזה, גילוי עצמות ומהות ה' ית' ממש.
מאת שולמית שמידע

בעקבות נס קריעת ים סוף וגילוי מהות ועצמות ה' ית' שלמעלה מהשתלשלות –

שר עם ישראל את שירת הים ("אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'").

באחדות שלמעלה מהתחלקות ביטא עם ישראל את השמחה על נס קריעת ים סוף

ועל ראיית אלוקות בפשיטות ו"כאיש אחד בלב אחד" הכריזו: …"זה א-לי ואנווהו".

ולפיכך כל שבת פרשת בשלח זוכה לשמה המיוחד "שבת שירה" על שם "שירת הים".

 

בהשגחה פרטית "שבת שירה" חל השנה בי"א שבט,

יום קבלת המלכות של הרבי שהוא יום התקשרות לרבי.

יום אחרי י' שבט – יום ההילולא של הרבי הקודם הרבי הריי"צ.

ומעניינת העובדה שהרבי הריי"ץ חיבר כמה ימים קודם הסתלקותו מאמר "באתי לגני",

וביקש לקוראו בי' שבט, היום בו הסתלק והיה ליום ההילולא שלו.

המאמר פותח במילים: "באתי לגני אחותי כלה… דאיתא במדרש רבה,

לגני לגנוני למקום שהיה עיקרי בתחילה… דעיקר שכינה בתחתונים היתה,

ועל ידי ז' העניינים הבלתי רצויים נסתלקה השכינה מלמטה למעלה,

קוב"ה סליק לעילא ולעילא עד לרקיע השביעי.

ואחר כך עמדו שבעה צדיקים (שבעה דורות מאברהם אבינו עד משה רבינו),

והורידו את השכינה מלמעלה למטה,

עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין והורידה למטה לארץ".

וזהו "צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה"…

 

במאמר זה רמז הרבי הריי"צ רמז שקוף לגילוי אלוקות ("באתי לגני") בגאולה הקרובה.

גילוי שראשיתו ותחילתו בהתגלות ה' בקריעת ים סוף כהכנה לעיקר ההתגלות במתן תורה.

אמנם ההתגלות במתן תורה היתה רק לפי שעה,

אולם היא מעין והכנה לגאולה האמיתית והשלימה לעתיד לבוא,

בה יהיה גילוי אלוקות לנצח.

דורות על דורות אנו ממתינים שהקב"ה יתגלה לכנסת ישראל כלתו,

ויאמר לה כלשון שלמה בשיר השירים: "באתי לגני אחותי כלה",

והנה אנו נמצאים בימות המשיח וקרובים מאד לקיום כל היעודים של הגאולה,

כולל ובעיקר גילוי אלוקות.

לכן נתן הרבי מלך המשיח חשיבות רבה למאמר "באתי לגני" של הרבי הריי"צ,

ומאז י' שבט תש"י נתן הרבי כל שנה בי' שבט

מאמר המסביר קטע מהמאמר המקורי (של הרבי הריי"צ).

 

כמבואר במאמר "באתי לגני" העולם הזה "עולם על מילואו נברא",

ועיקר שכינה בתחתונים היתה ורק בגלל החטאים נסתלקה השכינה,

עד שבאו שבעה צדיקים מאברהם עד משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין,

ועל ידו נמשכה השכינה לארץ במתן תורה ("וירד ה' על הר סיני"),

ואחר כך נמשכה השכינה על ידי עשיית המשכן – "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם".

 

אם כן, תכלית ומטרת עבודת ישראל לפעול

את "באתי לגני" לגנוני למקום שהיה עיקר שכינה בתחילה, היינו, לעולם הזה דוקא.

ואכן המשכן לה' ית' הוא בדברים גשמיים דוקא, שעל ידם משלימים את תכלית הבריאה,

כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים.

תפקידנו להחזיר לעולם הזה את עיקר השכינה,

את מדרגת אור ה"סובב כל עלמין" המאיר בכל העולמות בשוה,

ולמעלה מזה, גילוי עצמות ומהות ה' ית' ממש.

 

בעבודה של "אתכפיא" ו"אתהפכא" אנו יכולים להפוך חושך לאור ומר למתוק,

עד לגילוי האור האלוקי בעולם.

תפקידנו להפוך כל דבר גשמי לקדושה.

גם קרשים של עצי שיטים הפכו לקירות המשכן.

"קרש" אותיות "שקר" וכמשתמשים בקרשים לבניית המשכן

הופכים את השקר של העולם (השטות של ה"לעומת זה") לקדושה.

"שיטים" מלשון "שטות", ואכן רוח שטות מנשבת בעולם,

ו"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".

והתורה מלמדת אותנו איך להפוך את הרוח שטות של ה"לעומת זה" ל"שטות של קדושה".

על ידי שלוקחים עצי שיטים עומדים והופכים אותם למשכן,

הופכים את השקר של העולם לקדושה (לקרש המשכן).

עלינו לקחת את החום וההתלהבות של ה"שטות דלעומת זה",

ולהופכם לחום והתלהבות של קדושה, עד ל"שטותא דקדושה".

כך ממשיכים בעולם את עיקר השכינה כמו שהיה בתחילת הבריאה,

ועושים לה' ית' דירה בתחתונים – "ושכנתי בתוכם".

בתוכו של כל אחד ואחד מישראל ("בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם").

וכיצד?… על ידי העבודה ד"אתהפכא חשוכא לנהורא", כאמור.

 

ומכיון שהתורה היא נצחית, גם "ושכנתי בתוכם" הוא נצחי וקיים גם בזמן הגלות.

אמנם "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו",

אולם גם בזמן הגלות ישנן כל המצוות התלויות במשכן ומקדש;

כמו שכל פרטי גלות מצרים – "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" –

קיימים בכל דור כולל דורנו הדור האחרון לגלות.

גם היום כמו במצרים אנו ממשיכים את העבודה

בחומר ("דא קל וחומר") ובלבנים ("דא לבון הלכתא") ברוחניות.

ודוקא על ידי זה נזכה לגאולה העתידה דוגמת יציאת מצרים "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

ואכן כנסת ישראל פזורה בגולה ורועה בגנים של אחרים,

ובכל זאת יושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות ועוסקת בתורה,

עד ש"חברים (הם מלאכי השרת ועמם הקב"ה) מקשיבים לקולך".

 

זוהי מעלתם היתירה של עם ישראל, שלכן הם נקראים "צבאות ה'",

ודוקא כשהם יוצאים ממצרים הם זוכים להיקרא "צבאות ה'" –

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים".

עם ישראל עשה עבודה גדולה במצרים ("וינצלו את מצרים"),

ובירר ניצוצות רבים הנקראים "צבאות".

אולם גם לאחר שיצא ממצרים אינו נח ואינו שוקט על שמריו,

ובהתמדה של קיום תורה ומצוות כנסת ישראל הפזורה בגלותה והרועה בגנים של אחרים,

ממשיכה ללא הרף לברר את הניצוצות שבגלות.

 

ישראל, הנקראים "אדם" על שם "אדמה לעליון",

אינם רק "צבאות ה'" (בסמיכות) אלא הם גם "צבאות" (בנפרד) –

"ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם".

עם ישראל זוכה להיקרא בשם "צבאות" שהוא אחד מז' שמות ה' שאינם נמחקים…

 

השם "צבאות" נתגלה על ידי הנביאים, וזכות ראשונים לחנה אם שמואל.

"מיום שברא ה' את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות,

עד שבאתה חנה וקראתו צבאות"…

"אמר הקב"ה: עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה"…

דוקא נביאים אחרונים בסוף בית ראשון ובתחילת הגלות זכו שעיקר נבואתם בשם זה.

אמנם דברי הנביאים הם דברי קבלה שלמטה מדברי תורה,

אולם יש מעלה בדברי נביא על דברי תורה,

שלכן העובר על דברי נביא עונשו קשה יותר מעובר על הרבה דברים מדאורייתא.

 

"צבאות" פירושו "אות בצבא שלו" –

"אות" היא בחינת האלוקות הנמשכת בריבוי הנבראים (צבא).

ואכן גדודי נשמות ומלאכים של עולם הבריאה שמצד עצמן אינן אלוקות כלל,

הם ה"צבאות" (לשון "חיילות") של ה'.

ובזה נבדל השם "צבאות" משאר השמות שאינם נמחקים,

שכל השמות מורים על "אור אין סוף" כמו שהוא באצילות עולם האחדות,

ששם "איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד",

ואילו השם "צבאות" מורה על "אור אין סוף" כפי שנמשך ומתלבש בעולמות הנפרדים:

בריאה יצירה ועשיה שהם "עלמא דפרודא" – עולם הנבראים הנפרדים.

וכמבואר בזוהר ובתיקוני הזוהר ובכתבי האריז"ל,

ששם "צבאות" הוא ב"נצח והוד" שהם "לבר מגופא" (מחוץ לגוף),

שנמשכים בעולמות שלמטה מאצילות ולא באצילות עצמה.

("נצח והוד" הן כליות יועצות להשפיע ל"בן" ול"תלמיד").

לכן יש בגמרא הסוברים ש"צבאות" אינו שם קודש,

שלא נקרא "צבאות" אלא על שם ישראל.

 

מכאן מובן למה לא נזכר שם "צבאות" בתורה אלא בנביאים דוקא.

שם "צבאות" מורה על אור אין סוף כמו שנמשך בנבראים שלמטה מאצילות,

אולם משה רבינו ששמו מעיד עליו "כי מן המים משיתיהו" ("מים" בחינת "חכמה דאצילות"),

הוא נשמה והנהגה דאצילות.

וגם התורה שניתנה על ידי משה ונקראת על שמו ("תורת משה עבדי") היא בחינת אצילות,

לכן לא שייך שהשם "צבאות" השייך לנבראים שלמטה מאצילות ייזכר בתורה.

לכן גם בימי משה "פני משה כפני חמה" היתה המשכה בחינת "אצילות",

וביציאת מצרים וקריעת ים סוף היו ניסים גלויים שלמעלה מדרך הטבע,

בלי לבוש הטבע כלל;

וגם הנהגת המלחמות היתה על ידי שם הוי' בחינת אצילות, ככתוב: "הוי' ילחם לכם",

ולא על ידי שר צבא ה'.

אולם בימי יהושע "פני יהושע כפני לבנה" שבהיותו ביריחו קודם מלחמת יריחו,

הוא פוגש מלאך שאומר לו: "אני שר צבא ה' עתה באתי" (רק "עתה" ולא בימי משה).

 

שם "צבאות" נמשך על ידי הנביאים ("אות הוא בצבא שלו"),

שגם בנבראים בבריאה יצירה עשיה ("צבא") יהיה "אות הוא בצבא שלו" ממש.

שגם שם יהיה "איהו וגרמוהי חד" כמו באצילות, ולמעלה מ"שר צבא ה'" שביהושע.

ששר צבא ה' הוא מלאך, אולם השם "צבאות" הוא אחד משבעה שמות שאינם נמחקים.

 

זהו החידוש של הנביאים שהמשיכו אור אלוקי

גם בכלים של עולמות: בריאה יצירה ועשיה,

עד שאור אין סוף התלבש בהם בתכלית היחוד כמו בכלים של עולם האצילות.

והשם "צבאות" הוא כאחד השמות "א-ל" "אלקים" וכו' (שמורים על הכלים של האצילות).

וכמו באצילות "איהו וגרמוהי חד",

ש"צבאות", הם ה"חיילות" – גדודי נשמות ומלאכים דבריאה – נעשו חד עם ה' ית',

על ידי המשכת אור ממקום נעלה ביותר;

אור נעלה גם מבחינת התורה כמו שהיתה בגילוי בימי משה,

שבה לא נזכר השם "צבאות",

שאז "איהו וגרמוהי חד" רק בעולם האצילות ולא בעולמות בריאה יצירה ועשיה.

 

ואכן עבודת ישראל, עבודת הבירורים, מושכת אור נעלה ביותר.

בכל דבר שנמצא ברשותו של ישראל יש ניצוצות קדושים הקשורים לשורש נשמתו,

שהכל בהשגחה פרטית (לכן חסה התורה על ממונם של ישראל),

ובירור וזיכוך ניצוצות אלה כדי להעלותם לשורשם הם חלק מעבודתנו,

עד שמוסיפים עילוי גם בנו בעצמנו.

וכמו במצרים שעל ידי "וינצלו את מצרים",

ש"עשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן",

על ידי בירור הניצוצות השייכים ל"עלמא דאתכסיא" ("כמצולה שאין בה דגים"),

והניצוצות השייכים ל"עלמא דאתגליא" ("כמצודה שאין בה דגן"),

נעשה עילוי גם בישראל, שהירידה למצרים היתה צורך עליה.

 

וזהו מה שכתוב: "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים",

לעומת "ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם".

"צבאות ה'" בסמיכות הם הצבאות שנתבררו בגלות מצרים ונתעלו ליכלל בשם ה',

ומצד הניצוצות שנתבררו על ידי ישראל גם ישראל נקראו "צבאות ה'".

אולם "הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם",

משמעו, שישראל עצמם נקראו "צבאות", כי הם למעלה מהניצוצות שנתבררו.

מכיון שישראל הם המבררים את הניצוצות הרי הם למעלה מהם,

שהמברר הוא למעלה מהמתברר.

ולכן "צבאות ה'" ו"על צבאותם" שייכים לשם "צבאות".

על ידי שהניצוצות מתבררים ונכללים בה' – "צבאות ה'",

נעשים ישראל "על צבאותם" שמתעלים למעלה מבחינת הניצוצות,

וממשיכים ריבוי אור ממקום עליון יותר.

 

יהי רצון שמאחר שסיימנו את עבודת הבירורים תסתיים גם עבודת הנסיונות,

ותהיה כבר "בקיעת הנהר" שלמעלה מ"קריעת ים סוף"

מתוך שירה ושמחה – "שם נשמחה בו".

ושירה זו תהיה השירה העשירית שהתחילה בשירת הים,

וכולנו מוזמנים לשיר "שירו לה' שיר חדש".

"שיר" לשון זכר – שלא יהיה אחריו שעבוד,

עד ל"תורה חדשה מאתי תצא" (ויקרא רבה פי"ג ג).

שסודות התורה שהיו נעלמים כל כך מעינינו יתגלו,

עד שהתורה תיראה לנו כאילו היא תורה חדשה.

ויקויים בנו היעוד "ולא יכנף עוד מוריך", "והיו עיניך רואות את מוריך",

"ולא ילמדו עוד איש את רעהו… כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

 

(על פי מאמר "באתי לגני"יי יו"ד שבט ה'תש"מ)

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email