פרשת ויקרא – דבר מלכות (הרבי מליובאוויטש)

מוצאי שבת י״ז אייר ה׳תשע״ד
שנת ה'תנש"א – "תנשא" בה"א הידיעה, "תנשא מלכותו" ד"דוד עבדי נשיא להם לעולם", דוד מלכא משיחא, הי' תהא שנת אראנו נפלאות – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובאופן ש"בהווייתה תהא", בכל התוקף והנצחיות, גאולה שאין אחרי' גלות. ובכל זה נעשה התוקף ד"חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה והקריאה בשלשת הספרים וההפטורה על שלשתם בענינים הקשורים עם הגאולה.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

 

משיחות ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן ה'תנש"א – הרבי מליובאוויטש

א.  ביום הש"ק זה ישנו חידוש מיוחד – שמוציאין שלשה ספרי תורה[1] "ראש חודש ניסן שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים, קורין סדר היום (פרשת השבוע) בראשון, וענין ראש חודש בשני, והחודש הזה בשלישי"[2].

ובהקדמה – שהוצאת שלשה ספרים לקרוא בהם הו"ע של חידוש, שהרי, בדרך כלל מוציאין וקורין בס"ת אחד, ו"אם יצטרכו לקרות שני ענינים מוציאין שני ספרי תורה"[3], כמו בשבת ר"ח, ובכל יום טוב, ורק לעתים נדירות (כשצריכים לקרות שלשה ענינים) מוציאין שלשה ספרים:

הפעם היחידה בכל שנה ("אחת בשנה") שמוציאין שלשה ספרים היא בשמחת תורה[4]: "מוציאין שלשה ספרים, וקורין באחד וזאת הברכה עד סוף התורה, ובשני' בראשית עד אשר ברא אלקים לעשות, ובשלישית קורא המפטיר"[5].

ובכמה שנים שקביעותם באופן מיוחד מוציאין שלשה ספרים פעם נוספת – כבקביעות שנה זו שר"ח ניסן חל בשבת[6] (ועד"ז בשנים שחל ר"ח טבת[7] או ר"ח אדר בשבת[8]).

ועילוי נוסף בשנה זו (גם לגבי כמה שנים שבהם חל ר"ח ניסן בשבת) מצד הקריאה ד"סדר היום" בפרשת ויקרא[9] – שנוסף על השייכות דפרשת החודש[10] להקריאה דר"ח (בכל ר"ח ניסן שחל בשבת), כיון שמצות קידוש חדשים נאמרה בפסוק "החודש הזה לכם"[11], שייכת פרשת החודש (שבה מדובר אודות ר"ח ניסן) גם לפרשת ויקרא – שנאמרה בר"ח ניסן[12], היינו, שבשנה זו מודגש בגלוי הצד השוה דהקריאה בכל השלשה ספרים, שכולם שייכים לפרשת החודש, ר"ח ניסן[13].

ב.  ויש לבאר תוכן הלימוד והוראה בעבודת האדם לקונו מהענין דהוצאת שלשה ספרי תורה ביום הש"ק זה – ע"פ הידוע שבכל ענין[14] יש לימוד והוראה בעבודת ה', ועאכו"כ בענין עיקרי וחשוב כהוצאת שלשה ספרי תורה.

ובפרטיות יותר:

כדי להבין תוכן הענין דהוצאת שלשה ספרי תורה בר"ח ניסן שחל בשבת בשנים מיוחדות, יש להקדים תחילה תוכן הענין דהוצאת שלשה ספרי תורה בכל השנים (בשמחת תורה), ולאח"ז יש לבאר ההוספה בשנים מיוחדות שבהם מוציאים שלשה ספרי תורה גם בר"ח ניסן (כשחל בשבת).

ובהקדם המדובר כמ"פ שגם הענינים שהם "אחת בשנה" מהווים לימוד והוראה ונתינת-כח בכל השנה כולה[15], ועד"ז בנדו"ד, שהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת שייכת ופועלת בכל השנה כולה[16], וכן הוצאת שלשה ספרי תורה בר"ח ניסן[17] שחל בשבת שייכת ופועלת בכל השנה כולה[18], ולא עוד אלא שפועלת גם בשאר השנים שקביעותם שונה, שגם בהם ישנו הלימוד והוראה ונתינת-כח מהוצאת שלשה ספרי תורה בר"ח ניסן שחל בשבת, נוסף על הלימוד והוראה ונתינת-כח מהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת שבכל שנה, כדלקמן.

ג.  תוכן הענין דהוצאת ספר תורה (ועאכו"כ שלשה ספרי תורה) מובן מהתפלות שאומרים בעת פתיחת הארון, שהתחלתם בפסוק[19] "ויהי בנסוע הארון גו'", ש"ספר (תורה) חשוב הוא בפני עצמו", אחד מ"שבעה ספרי תורה"[20]:

הוצאת ספר תורה היא כמו נסיעת הארון, שאז "ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך".

וענינו בעבודת כל אחד ואחד מישראל (גם בזמן הזה כשהארון גנוז[21]) – שבחי' משה שישנו בכאו"א מישראל[22] אומר (ממשיך ומגלה) ופועל שיהי' הענין ד"קומה ה'", הוספה (קימה) בכל עניני קדושה, "עשה טוב", וכן הענין ד"יפוצו אויבך וינוסו משנאיך", ביטול ושלילת כל הענינים הבלתי-רצויים, "סור מרע"[23], היינו, שהוצאת ספר תורה ("ויהי בנסוע הארון") מהוה נתינת-כח[24] לכללות העבודה[25].

ומזה מובן גודל העילוי שבהוצאת שלשה ספרי תורה – שהנתינת-כח לכללות העבודה שבהוצאת ספר תורה ("ויהי בנסוע הארון") היא באופן של חזקה ("בתלת זימני הוי חזקה"[26]), תוספת כח וחיזוק בכללות העבודה[27].

ד.  ובהוצאת שלשה ספרי תורה גופא ישנם ב' אופנים (בכללות): (א) חזקה שצריכה להיות וישנה בעבודה התמידית שבכל שנה ושנה ("תמידים כסדרם") – הוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת, (ב) חזקה שבאה באופן של הוספה ("מוספים כהלכתם") בשנים שיש בהם קביעות מיוחדת[28] – (ובנדו"ד) הוצאת שלשה ספרי תורה בר"ח ניסן שחל בשבת.

והחילוק ביניהם הוא בהתאם לתוכן הקריאה בהשלשה ספרי תורה:

תוכן הקריאה בשלשה ספרים בר"ח ניסן שחל בשבת, מודגש בהקריאה בספר השלישי[29] שבו קורין פרשת החודש ע"ד ענינו המיוחד דר"ח ניסן[30] – "החודש הזה לכם ראש חדשים וגו'".

ותוכן הקריאה בשלשה ספרים בשמח"ת, מודגש בהקריאה (בספר השני) בהתחלת התורה [שהרי הטעם שקורין בשלשה ספרים (אף שהקריאה מעיקר הדין היא בפרשת וזאת הברכה, וקרבנות היום[31], ב' ספרים בלבד) הוא מפני ש"מתכיפין התחלה להשלמה"[32]] – "בראשית ברא אלקים גו'".

ובלשון חז"ל (שהובא בהתחלת פירוש רש"י על התורה) "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית וכו'", היינו, שהקריאה דשמח"ת היא באופן ד"פתח בבראשית", והקריאה דשבת ר"ח ניסן היא "מהחדש הזה לכם . . מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל".

ויש לומר שהחילוק בין הקריאה דפרשת החודש להקריאה דשמח"ת הוא ע"ד ובדוגמת החילוק שבין ניסן לתשרי (שהמועדים שבו מסתיימים בשמח"ת), כידוע[33] שתשרי ענינו הנהגה טבעית ("פתח בבראשית"), וניסן ענינו הנהגה נסית[34] – סדר ההנהגה דישראל שבשבילם (ובשביל התורה) נברא העולם[35] (ועד שנשאלת השאלה "מה טעם פתח בבראשית", הרי "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל"), שההנהגה שלהם הוא הנהגה נסית, כמארז"ל[36] בפירוש "החודש הזה לכם", "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה" (גאולה גם מהנהגה טבעית להנהגה נסית).

ועפ"ז יש לבאר החילוק דב' האופנים בהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת ובשבת ר"ח ניסן – שבהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת נעשית ה"חזקה" על כללות העבודה ע"פ סדר הרגיל ("תמידים כסדרם"), עבודה באופן של הנהגה טבעית, ובהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת[37] ר"ח ניסן נעשית "חזקה" על כללות העבודה באופן של הוספה על הסדר הרגיל ("מוספים כהלכתם"), עבודה באופן של הנהגה נסית.

ה.  ויש לבאר זה בפרטיות יותר – ע"פ הדיוק בלשון מארז"ל ש"החודש הזה לכם" היא "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", "מצוה" דייקא, ולא "תורה"[38]:

ידוע החילוק בין תורה למצוה – שתורה היא למעלה מהעולם, משא"כ מצוה ענינה ציווי להאדם איך להתנהג בעולם כדי שיהי' החיבור (מצוה מלשון צוותא) דהאדם והעולם עם הקב"ה.

ומזה מובן בנוגע ל"החודש הזה לכם. . מצוה ראשונה" – שהכוונה ב"הנהגה נסית" שבעבודה דחודש ניסן (שעל זה נעשית ה"חזקה" בהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן), אינה (רק) לעבודה בענינים שלמעלה מהעולם, כמו לימוד התורה שלמעלה מהעולם (שהרי ענין התורה מודגש בגלוי ב"שמחת תורה"[39] יותר מאשר בשבת ר"ח ניסן[40]), כי אם, שה"הנהגה נסית" נמשכת וחודרת (גם) בעבודה בעניני העולם במעשה בפועל – כמודגש בזה ש"החודש הזה לכם" היא "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", היינו, לא ענין של תורה שלמעלה מהעולם[41], כי אם "מצוה" דוקא, מעשה בפועל בעניני העולם; אלא שהעבודה במעשה בפועל בעניני העולם אינה ע"ד הרגיל, כמו הנהגה טבעית, כי אם כמו הנהגה נסית, באופן של הרמה (נס מלשון הרמה[42]) למעלה מטבעו ורגילותו[43].

וענין זה הוא בהדגשה יתירה בשבת ר"ח ניסן דשנת "אראנו נפלאות" (ובהוספה על "שנת נסים" שלפנ"ז) – כי, בשנה זו הסדר הרגיל ("תמידים כסדרם") הוא באופן של "נפלאות" (שלמעלה מ"נסים" סתם), ומזה מובן שבשבת ר"ח ניסן ישנה נתינת-כח (ובאופן של "חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה) לעבודה באופן של הנהגה נסית נעלית יותר, ועד לעילוי שבאין ערוך, גם ביחס להנהגה נסית דחודש ניסן בכל השנים.

ו.  ויש לומר, שההוספה (בהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן לפעול "חזקה") בעבודה באופן דהנהגה נסית מודגשת גם בהקריאה בשלשת הספרים[44].

הקריאה בספר הג' – "החודש הזה לכם":

על הפסוק "החודש הזה לכם" דרשו חז"ל "משבחר ביעקב ובניו קבע להם ראש חודש של גאולה" (כנ"ל ס"ד), וענינו בעבודה – יציאה (גאולה) מהמדידה והגבלה דהעבודה הרגילה לעבודה באופן של הנהגה נסית.

והמשך הפרשה בענין קרבן פסח, "על שם הדילוג והפסיחה"[45] – עבודה באופן של פסיחה ודילוג, למעלה ממדידה והגבלה, הנהגה נסית.

הקריאה בספר הב' – "ענין ראש חודש":

ענינו של "(ראש) חודש" הוא – חידוש והוספה על העבודה שע"פ סדר הרגיל, כידוע שימי השבוע התלויים במהלך החמה ("ויהי ערב ויהי בוקר") שמאירה תמיד ללא שינויים, שייכים לעבודה הרגילה באופן ד"תמידים כסדרם", הנהגה טבעית שהיא באופן ד"לא ישבותו"[46], וימי החודש התלויים במהלך הלבנה שמתחדשת מידי חודש בחדשו והולכת וגדלה עד למעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא"[47], שייכים לעבודה באופן ד"מוספים כהלכתם", הנהגה נסית באופן של חידוש.

והחידוש דשבת ר"ח הוא בחיבור ב' אופני העבודה ד"תמידים כסדרם" (שבת, העלי' והשלימות ("ויכולו"[48]) דימי השבוע) ו"מוספים כהלכתם" (ראש חודש) – שהעבודה באופן של הליכה והוספה (מוספים כהלכתם) נמשכת ופועלת גם בעבודה באופן של סדר תמידי.

והקריאה בספר הא' – "סדר היום" בפרשת ויקרא:

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" – "פי'[49] ענין קריאה זו היינו הארה והשפעה למשה כדי שעי"ז יוכל לעלות ולבוא אל אוהל מועד". וענינו בעבודת כאו"א מישראל (שהרי "התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו"[50]) – "שיש בכל אדם מבחי' משה . . בחי' דעת שהוא הממשיך בחי' יחוד אור א"ס ב"ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם שיהא בבחי' אוהל מועד, מלשון ונועדתי . . אותיות ונודעתי, דהיינו לידע את ה' שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו, ע"ד מ"ש[51] ראו עתה כי אני אני הוא, דהגם שמקרא זה נאמר על לעתיד[52], מ"מ, כח זה יש בכל נפש מישראל לקשר מחשבתו בה' בקשר אמיץ וחזק כמו . . שרואה בעיני בשר", מעין ודוגמת השלימות דלעתיד לבוא[53].

וכמודגש בהמשך הפרשיות, בפרשת שמיני, שמיני למילואים הוא ר"ח ניסן (שבו הי' הענין ד"ויקרא אל משה גו'", כנ"ל ס"א) – "ותצא אש מלפני ה' גו' וירא כל העם וירונו גו'"[54], השראת וגילוי השכינה[55], ובהמשך לזה שלימות העבודה ד"בני אהרן נדב ואביהוא"[56] באופן דכלות הנפש ("וימותו לפני ה'")[57], ודוגמתו בעבודת כל בנ"י – שנקראים "בני אהרן"[58] להיותם "מתלמידיו של אהרן (ואמרו חז"ל[59] "כל המלמד כו' מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו") אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[60] – שעבודתם היא בתכלית השלימות דכלות הנפש בהיותם נשמות בגופים דוקא[61].

וזהו תוכן ההוספה והחידוש בעבודה באופן ד"הנהגה נסית" ("החודש[62] הזה לכם") – שבעבודת כאו"א מישראל נעשה הענין ד"ויקרא62אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד", ועד לשלימות העבודה באופן של כלות הנפש. ועוד ועיקר – שההוספה והחידוש בעבודה באופן דהנהגה נסית נעשה באופן של קביעות ונצחיות, כמ"ש בהמשך הפרשה[63] "ולא תשבית מלח ברית אלקיך", "ברית כרותה למלח"[64], כברית שקיימת לעד ולעולמי עולמים.

ויש לומר, שהקריאה בג' הספרים היא לא רק "חזקה" על העבודה באופן של הנהגה נסית, אלא גם ג' אופנים-דרגות בעבודה דהנהגה נסית: (א) הקריאה דפרשת החודש – כללות הענין דהנהגה נסית, (ב) הקריאה דשבת ר"ח – הפעולה דהנהגה נסית (ר"ח) על ההנהגה הרגילה (שבת), (ג) הקריאה דפרשת ויקרא – שההנהגה נסית נעשית דבר רגיל וקבוע באופן נצחי.

וענין זה מרומז גם בהפטורה (סיום וחותם הקריאה בכל השלשה ספרים) – שבהתחלתה וסיומה[65] מדובר אודות הקשר והשייכות דהנשיא עם כל בנ"י, ויש לומר הרמז בזה, שעבודת כל בנ"י היא באופן של "נשיאות"[66], למעלה מסדר העבודה ע"ד הרגיל, באופן של הנהגה נסית. ולא עוד אלא שהעבודה באופן של "נשיאות" נמשכת ופועלת גם בעבודה ע"ד הרגיל, ועד שנעשית באופן של קביעות ונצחיות[67] – "חקות עולם תמיד"[68], "עולת[69] תמיד"[70].

ז.  ויש להוסיף, שה"חזקה" בעבודה באופן של הנהגה נסית בהוצאת שלשה ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן, היא, גם בנוגע לביטול ושלילת הענינים הבלתי-רצויים [כמרומז באמירת "ויהי בנסוע הארון גו' ויפוצו אויבך גו'" בהוצאת ספר תורה, ועאכו"כ ג' ספרי תורה (כנ"ל ס"ג)] – שמתהפכים לטוב, אתהפכא חשוכא לנהורא.

וענין זה מרומז בהקריאה בכל השלשה ספרים, וגם (בסיומם וחותמם) בהפטורה:

בהקריאה דפרשת החודש, "החודש הזה לכם ראש חדשים" ("ראש חודש של גאולה") – שב"שמות החדשים שעלו עמהם מבבל"[71] נקרא בשם "ניסן", שיש בו ב' נוני"ן, שרומז על "נסי נסים"[72], ויש לומר, שרומז גם על הפיכת הנפילה (ר"ת נו"ן) [73]דגלות (כמ"ש[74] "נפלה גו'") ל"נסי נסים"[75] דגאולה[76].

ולהעיר, שסיום וחותם פרשת החודש בפסוק[77] "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", שבזה מרומז הביטול והשלילה בתכלית דכל הענינים הבלתי-רצויים שמצד היצה"ר שנקרא "חמץ"[78], עד ש"בכל מושבותיכם" (לא רק בירושלים[79], שלימות היראה[80]) לא נשאר אלא "מצות", כמ"ש[81] "את רוח הטומאה (יצה"ר[82]) אעביר מן הארץ"[83].

בהקריאה דראש חודש – כמארז"ל[84] בנוגע לקרבנו של ראש חודש (הקריאה דר"ח) "הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח", שבזה נכללת גם הכפרה על כל הענינים הבלתי-רצויים שנעשו כתוצאה ממיעוט הירח[85], ועד לשלימות הכפרה באופן ש"זדונות נעשו לו כזכיות"[86], ועד לזכיות ממש[87] – ע"ד ובדוגמת התיקון דמיעוט הירח לעתיד לבוא, כמ"ש[88] "והי' אור הלבנה כאור החמה".

ולהעיר, שבחיבור דשבת (השלימות דימי השבוע התלויים במהלך החמה) ור"ח (שתלוי במהלך הלבנה) מרומז מ"ש "והי' אור הלבנה כאור החמה".

ובהקריאה דפרשת השבוע, פרשת ויקרא – שבה מדובר גם אודות קרבנות שמכפרים על ענינים בלתי-רצויים, ועד שסיום וחותם הפרשה הוא "לאשמה בה"[89], שרומז על השלימות דאתהפכא חשוכא (אשמה) לנהורא[90], ומרומז גם במ"ש*62"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח גו'", כידוע ש"מלח" "ממרק ומבשם מרירו לאטעמא"[91], שזהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא.

וכן בהפטורה דפרשת החודש (סיום וחותם הקריאה בכל השלשה ספרים) – שנוסף לכך שבאה לאחרי ההפטורה דפרשת פרה (אף שפרשת החודש, ר"ח ניסן, קודמת לשריפת הפרה (בשני בניסן)) כדי "להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהן בטהרה"[92], מדובר בהפטורה עצמה אודות ענין הכפרה, "הוא (הנשיא) יעשה את החטאת גו' לכפר בעד בית ישראל"[93], "וחטאת את המקדש . . וכפרתם את הבית"[94].

ולאחרי ההפטורה דפרשת החודש מוסיפים (בשבת ר"ח ניסן) פסוק (ראשון ו)אחרון מהפטורת שבת ר"ח, הפסוק האחרון בספר ישעי', שבו מדובר בענין בלתי-רצוי ("והיו דראון לכל בשר"), אלא שלהיותו סיום וחותם ("הכל הולך אחר החיתום"[95]) ספר ישעי' (מלשון ישועה[96]) ש"כולי' נחמתא"[97], עכצ"ל, שרומז על השלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא, ומודגש בגילוי בהסיום בדבר טוב הנראה והנגלה עי"ז שחוזרים וכופלים הפסוק שלפניו[98], "והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'".

ח.  ע"פ האמור לעיל שבהוצאת ג' ספרי תורה בשבת ר"ח ניסן נעשית "חזקה" על כללות העבודה באופן של הנהגה נסית (למעלה מהטבע והרגילות) – יש לבאר ב' הדעות בלימוד הלכות הפסח קודם הפסח, "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום, ר' שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות"[99].

ובהקדמה:

אף שההלכה היא ש"שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום"[100], דלא כדעת רשב"ג, מ"מ, נוסף לכך שבנוגע לכל הפלוגתות אמרו חז"ל ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"[101] (גם הדעה שאין הלכה כמותה), ובפרט בנוגע לעבודה הרוחנית בנפש האדם שיכולים וצריכים ללמוד ולקיים ההוראה גם מהדעות שבמעשה בפועל אין הלכה כמותם[102], יש לומר שבנדו"ד יכולים לקיים ב' הדעות גם במעשה בפועל.

ובפשטות – שהתחלת הלימוד בהלכות החג היא שלושים יום לפני החג, וכשמתקרבים יותר לחג, "שתי שבתות" לפני החג, צריכים להוסיף בלימוד הלכות החג באופן נעלה יותר, הן בכמות הזמן והן באיכות הלימוד.

ויש לומר הביאור בזה ע"פ המבואר בהמשך דברי הגמרא98"טעמא דרשב"ג. . משה רבינו עומד בראש החודש ומזהיר על הפסח, שנאמר החודש הזה לכם ראש חדשים"[103] – שבזה מרומז שהענין ד"החודש הזה לכם ראש חדשים" (הנהגה נסית) מהוה נתינת-כח להוספה בלימוד הלכות הפסח[104] מר"ח ניסן ("שתי שבתות") באופן נעלה יותר[105] מהתחלת הלימוד שלושים יום לפני החג, ע"ד ובדוגמת ההוספה דהנהגה נסית בר"ח ניסן לגבי הנהגה טבעית שלפנ"ז[106].

ט.  וכשם שהדברים אמורים בנוגע ללימוד הלכות הפסח, כן הוא גם בנוגע לנתינת חטים לפסח וכל צרכי הפסח להנצרכים[107] – שהתחלת ההתעסקות בנתינת צרכי החג היא שלושים יום לפני החג, ו"שתי שבתות" לפני החג (מר"ח ניסן) צריכים להוסיף בזה עוד יותר, ובהתאם להנתינת כח דר"ח ניסן – באופן של הנהגה נסית, יותר מטבעו ורגילותו.

ובפרטיות יותר:

גם לאחרי ההתעסקות משך זמן בנתינת צרכי החג, צריך כאו"א לחזור ולהתבונן ולעשות חשבון-צדק האם נתינת צרכי החג היתה באופן המתאים, "כדבעי לי' למהוי"[108], או שיש מקום וצורך להוסיף בזה עוד יותר.

ונוסף לזה, גם לאחרי נתינת צרכי החג "כדבעי לי' למהוי", מעשר, ועד לחומש (מצוה מן המובחר[109]) – צריך לעשות חשבון שלפי-ערך ההוספה בברכתו של הקב"ה בימים שבינתיים, גדל גם הסכום דמעשר או חומש, ובמילא, צריך להוסיף יותר בנתינת צרכי החג. ויתירה מזה: ע"פ מארז"ל[110] "עשר בשביל שתתעשר" – יכול וצריך להוסיף בנתינת צרכי החג (נוסף על המעשר והחומש) עוד לפני ההוספה בברכתו של הקב"ה, וככל שירבה להוסיף בנתינת צרכי החג, תגדל יותר ברכתו של הקב"ה בעשירות מופלגה (כמדובר בארוכה לפנ"ז[111]).

וכל זה – גם בימים שלפנ"ז ר"ח ניסן; ועאכו"כ מר"ח ניסן[112], שאז נעשה החידוש בעבודה באופן של הנהגה נסית – צריך להוסיף בנתינת צרכי החג יותר מטבעו ורגילותו[113] (כולל גם טבע ורגילות דקדושה) [114] כלומר, ליתן יותר ממעשר ויותר מחומש, ועד – בלי גבול[115].

ויש להוסיף, שע"פ האמור לעיל (ס"ה) שב"החודש הזה לכם" מודגשת "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל", ה"ז קשור במיוחד עם מצות הצדקה (נתינת צרכי החג להזקוקים), ש"שקולה כנגד (וכוללת) כל המצוות"[116], ו"בכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות ועולה על כולנה"[117] – ע"ד ובדוגמת "החודש הזה לכם", "מצוה ראשונה (גם מלשון "ראש", שכולל כל האברים, מצוות, "אברין דמלכא"[118]) שנצטוו בה ישראל", ולא עוד אלא שעל ידה ניתוסף גם בלימוד התורה[119] (ובפרט לימוד שהזמ"ג – הלכות הפסח), כיון שע"י הצדקה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה[120].

י.  ויש לומר, שההוספה בכללות העבודה באופן של הנהגה נסית בר"ח ניסן קשורה גם עם הנשיא שהקריב בו ביום – "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה"[121]:

הטעם שבקרבנו של נחשון נאמר "למטה יהודה", ולא "נשיא (לבני) יהודה", כבשאר השבטים, הוא, כדי להדגיש שהקריב ראשון לא רק בגלל היותו נשיא דשבט יהודה, אלא מפני מעלת עצמו[122], כמודגש בשמו – "למה נקרא שמו נחשון, על שם שירד תחילה לנחשול שבים"[123], מעלת המסירת-נפש[124], שזוהי העבודה ד"בכל מאדך"[125], למעלה ממדידה והגבלה, הנהגה נסית.

וענין זה מודגש במיוחד בנתינת הצדקה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, כדרשת חז"ל[126] "בכל מאדך, בכל ממונך" – כמרומז בשם "(נחשון בן) עמינדב", מלשון נדיבות, "נדבה רוחו"[127], "ידבנו לבו"[128], "כל נדיב לבו יביאה"[129] (שהנדיבות נמשכת ובאה במעשה בפועל), ועד לנדיבות שאין למעלה ממנה (שהרי אם יש נדיבות למעלה ממנה, אינה נדיבות בשלימותה), למעלה ממדידה והגבלה – באופן של הנהגה נסית.

[ולהעיר גם משלימות העבודה בר"ח ניסן (הנהגה נסית) אצל "נדב[130] ואביהוא" (כנ"ל ס"ו). ויש לומר (בהפירוש ד"נדב ואביהוא" בעבודת כאו"א מישראל), ש"הוא" ד"אבי-הוא" קאי על "נדב" שלפניו, היינו, ש"נדב" (ענין הנדיבות) הוא ה"אב" ("אבי") שממנו באים כל עניני העבודה באופן של הנהגה נסית].

ויש להוסיף, שההנהגה נסית ד"המקריב ביום הראשון . . נחשון בן עמינדב למטה יהודה" היא גם בביטול והפיכת הענינים הבלתי-רצויים[131] – שע"י המסירת-נפש "שירד תחילה לנחשול שבים", נתבטל ה"נחשול שבים", ועד שנקרע הים, היינו, שנתבטל ההעלם וההסתר ד"ים" (שלא יתגלה הכח האלקי שבנבראים, אלא יהי' באופן ד"טובעו בים סוף"), ולא עוד אלא שמתהפך לקדושה, ים שלמעלה מיבשה, הגילוי דבחי' עלמא דאתכסיא (ים) שלמעלה מעלמא דאתגלייא (יבשה),[132] שעי"ז נשלם הענין דיציאת מצרים[133], יציאה מכל המיצרים והגבולים.

ועד"ז בנוגע לענין הצדקה (ענינו של "נדב", נדיבות לב) – "כפר לצדקה"[134], מלשון כפרה[135], שעי"ז מתבטלים כל הענינים הבלתי-רצויים, ועד שמתהפכים לטוב, ועוד ועיקר – "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[136], ביטול הגלות, ועד להפיכתו לגאולה, שים הגלות שנמשל לים סוער[137], "נחשול שבים"[138] ("און וויפל איז ר שיעור דערצו"?!…), מתהפך לים הגאולה – "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[139].

יא.  ויה"ר שההחלטה טובה שקיבל ויקבל כאו"א בשבת ר"ח ניסן להוסיף בכל עניני העבודה, כולל ובמיוחד בעניני חג הפסח (שתי שבתות לפני הפסח), בלימוד הלכות הפסח ונתינת צרכי הפסח לכל הזקוקים, באופן של הנהגה נסית – תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את השכר דהנהגה הנסית ע"י הקב"ה, החל מהנס העיקרי דגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקיימו כל בנ"י הלכות הפסח בשלימותן[140], החל מהקרבת קרבן פסח בי"ד בניסן, ואכילתו בליל ט"ו ניסן, באופן ד"כולנו מסובין", שכל בנ"י מסובין (דרך חירות[141]) על שולחנו של אביהם המלך[142], מלך מלכי המלכים הקב"ה, בעיר הבירה, ירושלים עיר הקודש, ובהיכל המלך, ביהמ"ק השלישי.

ועוד והוא העיקר – שהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו באה תיכף ומיד, ביום הש"ק פרשת ויקרא, ר"ח ניסן, שנת ה'תנש"א, הי' תהא שנת אראנו נפלאות:

יום הש"ק – מעין ודוגמא והכנה ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[143] (כמ"ש בברכת המזון דסעודות יום השבת),

פרשת ויקרא, "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" – ששלימותו תהי' בבית המקדש השלישי, שהוא גם משולש ("חזקה") כיון שכולל גם בית ראשון ובית שני[144],

ר"ח ניסן – "ראש חודש", שענינו חידוש הלבנה, ודוגמתו בישראל (שדומין ללבנה ומונין ללבנה[145]) "שהם עתידים להתחדש כמותה"[146], ו(ר"ח) "ניסן", "(ראש) חודש של גאולה", "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"[147],

שנת ה'תנש"א – "תנשא" בה"א הידיעה, "תנשא מלכותו"[148] ד"דוד עבדי נשיא להם לעולם"[149], דוד מלכא משיחא[150],

הי' תהא שנת אראנו נפלאות – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"[151], ובאופן ש"בהווייתה תהא"[152], בכל התוקף והנצחיות, גאולה שאין אחרי' גלות[153].

ובכל זה נעשה התוקף ד"חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה והקריאה בשלשת הספרים וההפטורה על שלשתם בענינים הקשורים עם הגאולה – שנעשה התוקף ד"חזקה" ע"י פס"ד התורה (ג' ס"ת), שבסמיכות זמן להוצאת השלשה ספרי תורה (לפני הוצאת הספר תורה בזמן המנחה[154]) מתגלה הארון ("ויהי בנסוע הארון") והס"ת בביהמ"ק השלישי (ש"בנוי[155] ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים, שנאמר[156] מקדש אדנ-י כוננו ידיך"[157]), בגאולה השלישית, עלי' נאמר[158] "ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו".

ובלשון הכתוב בסיום וחותם ההפטורה: "והי' מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו (החל משבת ר"ח זה[159]) יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'", בבית המקדש השלישי (השלימות ד"אוהל מועד"), שחנוכתו תהי' בר"ח ניסן, כמ"ש בהפטורה "בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר וחטאת את המקדש", וממשיך לבאר פרטי הענינים ד"חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי"[160].

ובדרך ממילא, בבוא י"ד ניסן, נהי' כולנו (בתוככי כל בנ"י, וכל בנ"י שבכל הדורות) בביהמ"ק השלישי, "שמחים[161] בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך[162] לרצון, ונודה לך שיר חדש[163] על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ברוך אתה ה' גאל ישראל"[164].

הערות



[1]ולהעיר, שחידוש זה נראה בגלוי לכאו"א מבנ"י שבאים לבית-הכנסת, כולל גם קטני קטנים, שעוד לפני שמגיעים לכלל הבנה, רואים שמוציאין שלשה ספרים, ולא עוד אלא שמנשקים כל שלשת הספרים, וב' פעמים, הן בעת הוצאתן מארון הקודש (והולכתן להבימה שבבית הכנסת לקרוא בהם), והן בעת הכנסתן לארון הקודש, כמנהג ישראל.

[2]רמב"ם הל' תפלה פי"ג הכ"א. – וראה בכס"מ, שדין זה נלמד מהמימרא דר' יצחק נפחא (מגילה כט, ב) בנוגע לר"ח טבת ור"ח אדר. ולהעיר, שגם בטושו"ע נתפרש ע"ד הוצאת ג' ס"ת רק בר"ח טבת שחל בשבת (או"ח סו"ס תרפד), ובר"ח אדר שחל בשבת (שם ר"ס תרפה), ולא נתפרש בנוגע לר"ח ניסן שחל בשבת*, כבמגילה שם. וראה לקמן הערה 6.

*ובאור שמח לרמב"ם שם: "ובשו"ע נשמט".

[3]שם פי"ב הכ"ג.

[4]נוסף על הוצאת כל ספרי התורה שבארון הקודש בעת ההקפות דשמע"צ ודשמח"ת.

[5](טו)שו"ע או"ח (סו"ס תרסח ו)ר"ס תרסט. – ולהעיר, שברמב"ם לא הובא ע"ד הוצאת ג' ס"ת בשמח"ת, אלא רק ב' ס"ת, פרשת וזאת הברכה, וקרבנות היום (שם פי"ג הי"ב-יד), וטעם הדבר – כי הקריאה דהתחלת פרשת בראשית אינה מעיקר הדין, אלא ש"רגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד" (טור שם). וראה הערה הבאה.

[6]ויש לומר, שיש מעלה בהקריאה בג' ס"ת בשבת ר"ח ניסן לגבי שבת ר"ח טבת ואדר – כי, הטעם שבמימרא דר"י נפחא נתפרש ר"ח טבת ואדר (ולא ניסן), הוא, משום ש"צריכא, דאי איתמר בהא וכו'" (מגילה שם. וראה תוד"ה חדא), משא"כ ר"ח ניסן שאין צורך לפרשו, כי "כש"כ הוא מהנך, דתמן (בר"ח טבת ואדר) המפטיר קורא ההפטרה מענינו של המפטיר (חנוכה ושקלים) אף שאינו שייך לשבת ר"ח . . אבל כאן (בר"ח ניסן) . . גם בהפטרה של פרשת החודש כתיב ובשבתות ובחדשים יבוא כו' להשתחוות לפני ה'", כבהפטרה דשבת ר"ח שאין שם רק פסוק "והי' מידי חודש בחדשו ושבת בשבתו כו' להשתחוות לפני" (אור שמח לרמב"ם).

ועד"ז י"ל גם בנוגע להקריאה בג' ס"ת בשמח"ת – שכיון שאינה מעיקר הדין (כנ"ל בהערה שלפנ"ז), אלא כתוצאה מהמנהג לשמוח ב"גמרה של תורה" (שלא יוכל להתפרש באופן בלתי-רצוי ח"ו), י"ל, שהטעם שלא נתפרש בספרו של הרמב"ם הוא מצד גודל העילוי שאינו יכול להתפרש בתושבע"פ, ע"ד המבואר בנוגע למנהג ד"הקפות" בהשמחה לגמרה של תורה בשמח"ת* (ראה לקו"ת דרושי סוכות פ, ג. ובכ"מ).

*משא"כ בשו"ע – שהובא בו המנהג דהקפות (רמ"א או"ח שם).

[7]ובשנת העיבור – כשר"ח טבת חל בשבת חל גם ר"ח ניסן בשבת (כבהקביעות דשנה הבעל"ט).

[8]"ראש חודש אדר שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים, הראשון קורא בו סדר היום, והשני קורא בו ענין ראש חודש, והשלישי קורא בו כי תשא". וכן "ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מוציאין שלשה ספרים, הראשון קורא בו סדר היום, והשני קורא בו ענין ראש חודש, והשלישי קורא בו ענין חנוכה" (רמב"ם שם הכ"ג-ד).

[9]משא"כ בשנת העיבור, שבר"ח ניסן שחל בשבת קורין פרשת תזריע.

[10]בספר השלישי – סיום וחותם הקריאה דכל השלשה ספרים ("הכל הולך אחר החיתום"), ומפטירין בהפטרת פרשת החודש דוקא.

[11]בא יב, ב. וראה רמב"ם ריש הל' קידוה"ח.

[12]כפשטות הכתובים "ויהי בחודש הראשון גו' באחד לחודש (ר"ח ניסן) הוקם המשכן" (פקודי מ, יז), "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" (שם, לה), ובהמשך לזה "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד" (ראה גם תנחומא ריש פרשתנו. ספרי זוטא נשא ז, יא. לקו"ת ריש פרשתנו), וכן המשך הפרשה בפרטי דיני הקרבנות, והמשכם בפרשת צו, עד לפרשת שמיני*, שמיני למילואים, הוא ר"ח ניסן (וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 11. סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 9-508. וש"נ).

*) להעיר מהשייכות ל"שמיני עצרת", שבו מוציאים ג' ס"ת (בא"י – בו ביום שהוא גם שמח"ת, ובחו"ל – למחרתו, ביו"ט שני של גלויות (טושו"ע שבהערה 5)).

[13]ועד"ז בהפטורה דפרשת החודש – שנוסף לכך שנתפרש בה גם ענינו של ר"ח כמ"ש (יחזקאל מו, א-ג) "וביום החודש יפתח גו'", "והשתחוו עם הארץ גו' בשבתות ובחדשים וגו'", "וביום החודש פר בן בקר גו'"*), מדובר בה אודות קרבנות הנשיא**, ובזה מרומז הקשר והשייכות לפרשת השבוע, שקרוב לסיומה מדובר גם אודות קרבן דנשיא***.

*) גם לולי הוספת פסוק ראשון ואחרון מהפטורת שבת ר"ח.

**) ובכמה ק"ק (כמנהג האשכנזים) מוסיפים בהתחלת וסיום ההפטורה בפסוקים (שלפני ולאחרי פרטי הענינים ד"בראשון באחד לחודש גו'") שבהם מדובר אודות הנשיא. – ולהעיר שכ"ה מנהג רבותינו נשיאינו לאחרי קבלת הנשיאות.

***) ולהעיר, שבנוגע לקרבנות הנשיא שבהפטורה מביא רש"י (מה, יז) ב' דעות: "הנשיא הזה בכהן גדול מדבר . . במלך מדבר", ובפרשת השבוע מדובר אודות שניהם – קרבן ד"כהן המשיח" (ד, ג), וקרבן ד"נשיא" (מלך) (ד, כב).

[14]אפילו בעניני העולם, ועאכו"כ בעניני תומ"צ, כמ"ש (ואתחנן ו, כד) "ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' גו'".

[15]ומרומז גם בהלשון "אחת בשנה" – שה"אחת" נמשך וחודר "ב(כל ה)שנה".

[16]ובפרט ע"פ הידוע שמועדי חודש תשרי, אותיות רשית, הם מועדים כלליים שנמשכים ופועלים בכל השנה כולה (סה"מ תש"ב ע' 49. ועוד).

[17]ובפרט שר"ח ניסן הוא "ראשון גו' לחדשי השנה", "ראש השנה לרגלים" (ריש מס' ר"ה. שם ד, א), כמו שמח"ת, שהוא הסיום וחותם דראש השנה.

[18]ויש לומר – גם על החדשים שלפנ"ז, מהתחלת השנה, כיון שיודעים כבר (ע"פ הלוח) שר"ח ניסן חל בשבת.

[19]בהעלותך יו"ד, לה.

[20]שבת קטז, רע"א.

[21]יומא נב, ב. וש"נ. רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ד.

[22]ראה תניא רפמ"ב. לקו"ת פרשתנו ב, א. ובכ"מ.

[23]כולל גם – ובעיקר – הפיכתם לקדושה, שעפ"ז יומתק שהענין דסו"מ ("ויפוצו אויבך") בא לאחרי הענין דע"ט (אף שהסדר הרגיל הוא סו"מ וע"ט), כיון שהכוונה היא גם ובעיקר להפיכת הרע לקדושה, שענין זה בא לאחרי שלימות העבודה דע"ט. וראה לקמן ס"ז.

[24]ויש לומר, שבנתינת-כח ד"בנסוע הארון" נכללת גם הברכה בעניני פרנסה (שעי"ז יוכל לעסוק בעבודת ה' מתוך מנוחה, ללא דאגות וטרדות הפרנסה) – דכיון שכשנגנז הארון נגנזה עמו צנצנת המן (יומא ורמב"ם שם), מובן, שהנתינת-כח ד"בנסוע הארון" (ברוחניות, גם לאחרי שנגנז) קשורה גם עם צנצנת המן, שממנה ועל ידה נמשכת הברכה בפרנסה*, כמ"ש (בשלח טז, לב-לג ובפרש"י) "קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' (לפני הארון)** למשמרת לדורותיכם", "ראו בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו", ולכן אין צורך ואין תועלת בטירחא יתירה, כמו במן ש"לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר" מ"עומר לגלגלת" (שם, טז. יח), ובו נכללו "כל מעדני עולם"*** (במדב"ר פ"ז, ד).

*) ולהעיר מפתגם אדמו"ר מהר"ש שפרנסה בזמן הזה הוא בדוגמת ה"מן", "לחם מן השמים" (ראה סה"מ תרנ"א ע' קצו. ועוד).

**) להעיר ש"לא נאמר מקרא זה עד שנבנה אוהל מועד" (פרש"י שם) – בר"ח ניסן.

***) ועפ"ז יש לבאר השייכות דצנצנת המן להארון – כיון שבארון הי' גילוי אלקות שלמעלה ממדידה והגבלה, עד שמקום הארון אינו מן המדה (יומא כא, סע"א. וש"נ), ודוגמתו במן, שה"עומר לגלגלת" הי' למעלה ממדידה והגבלה, הן בכמות, שהושוו בו ה"מרבה" וה"ממעיט", והן באיכות, שנכללו בו כל מעדני עולם.

[25]וכמודגש גם בהמשך התפלות לאחרי "ויהי בנסוע הארון" – "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמי' כו'", "אב הרחמים כו' ויגער ביצר הרע מן הנשואים כו'".

[26]ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ.

[27]ויש לקשר זה עם הטעם הפשוט דהוצאת שלשה ספרי תורה "מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהם להיות עומדים עד שיגלול ספר תורה" (רמב"ם שבהערה 3) – שהתוספת כח וחיזוק ("חזקה") בכללות העבודה שוללת טירחא בעבודה בענין פשוט ("להיות עומדים עד שיגלול ס"ת"), כדי שתהי' הטירחא והיגיעה בענינים נעלים יותר.

[28]ולהעיר, שבקביעות שנה זו מודגש ביותר התוקף ד"חזקה" בהמשכת הקדושה – שהתחלת השנה בג' ימים רצופים ("חזקה") דקדושת יו"ט ושבת, ב' ימים דר"ה (ביום חמישי ויום ששי) ויום השבת, ובחו"ל גם בימים ראשונים דסוכות, ובשמע"צ ושמח"ת – ג"פ ג' ימים רצופים דקדושת יו"ט ושבת.

[29]סיום וחותם (מפטיר) הקריאה בכל השלשה ספרים, כנ"ל הערה 10.

[30]ששייך גם ל(שבת) ר"ח – מצות קידוש חדשים, ולפרשת ויקרא – שנאמרה בר"ח ניסן (כנ"ל ס"א).

[31]רמב"ם הל' תפלה פי"ג הי"ב-יד (וראה לעיל הערות 6-5).

[32]נוסח "מרשות" לחתן בראשית.

[33]ראה סה"מ מלוקט ח"ד ע' קצד. וש"נ.

[34]כמרומז בשמו של החודש – "ניסן, שבו נעשו נסים לישראל" (פס"ז (לקח טוב) בא יב, ב), ולא רק "נסים" סתם, אלא גם "נסי נסים" ("נס בתוך נס"), כמרומז בב' הנוני"ן ד"ניסן" (ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם).

[35]פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.

[36]שמו"ר פט"ו, יא.

[37]להעיר, שהעבודה דיום השבת היא באופן של הנהגה נסית לגבי ששת ימי המעשה, כי, העבודה דששת ימי המעשה היא בל"ט מלאכות דעובדין דחול, הנהגה טבעית, משא"כ ביום השבת העבודה היא בעניני קדושה, ולא עוד אלא ש"כל מלאכתך עשוי'", שגם עניני העולם ("מלאכתך") מתעלים לקדושה, ל"מלאכת הארבעים" ("ארבעים מלאכות (חסר אחת)"), "מלאכת הצדיקים" (ראה סה"מ עת"ר ע' רב. ובכ"מ), שזהו"ע דהנהגה נסית.

וי"ל שענין זה נעשה ביום השבת באופן של "חזקה"* – בג' הדרגות שביום השבת, מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דרעוין.

*) כולל גם התחזקות בהשמירה והזהירות מכל פרטי הענינים הקשורים לל"ט מלאכות האסורות בשבת, שיש בהם ריבוי הלכות, "הלכתא רבתא לשבתא" (ראה גם תניא (אגה"ק) בסופו).

[38]כהלשון בהתחלת המאמר "לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", שבהתאם לזה יכולים להמשיך "שהיא התחלת התורה לישראל", וכיו"ב.

[39]שמחה הקשורה עם גמר ושלימות קבלת התורה ביוהכ"פ, "יום חתונתו", "שניתנו בו לוחות אחרונות" (תענית כו, ב ובפרש"י. שם ל, ב).

ועפ"ז י"ל, שהוצאת שלשה ספרי תורה בשמח"ת ענינה נתינת-כח באופן של "חזקה" על לימוד התורה. ובפרטיות יותר: ג' הספרים הם כנגד ג' ענינים-מצבים בלימוד התורה: נצחיות התורה, ההתחדשות שבתורה – "בכל יום יהיו בעיניך חדשים" (פרש"י תבוא כו, טז. ועוד), וההוספה והחידוש בתורה – "תלמיד ותיק עתיד לחדש" (ראה מגילה יט, ב. ועוד). ובסגנון אחר: תושב"כ, תושבע"פ וחידושו של תלמיד ותיק.

[40]דאף שגם חג הפסח (ענינו העיקרי דר"ח ניסן) קשור עם קבלת התורה כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות ג, יב ובפרש"י – משמו"ר פ"ג, ד), ה"ז לאחרי יצי"מ.

[41]וגם לא תורה כפי שהיא א' מהמצוות – מצות תלמוד תורה, שהיא "כנגד כולם" (פאה ספ"א).

[42]ראה פרש"י יתרו כ, יז. הנסמן במכתב כ"ה אדר ש.ז. הערה ד"ה נס כו' (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 886).

[43]כולל גם שלאחרי שהורגל בזה נעשה טבע שני (ראה תניא ספי"ד. פט"ו).

[44]נוסף על האמור לעיל (ס"א) שגם הקריאה דר"ח ודפרשת ויקרא שייכים לר"ח ניסן.

[45]פרש"י בא יב, יא.

[46]נח ח, כב.

[47]זהר ח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, רע"א. ועוד. וראה שמו"ר פט"ו, כו.

[48]בראשית ב, א. וראה אוה"ת עה"פ.

[49]לקו"ת ריש פרשתנו (א, ב ואילך).

[50]לקו"ת שם, ג.

[51]האזינו לב, לט.

[52]כמ"ש לפנ"ז (א, ד) שזהו מ"ש "אני ראשון ואני אחרון". – ולהעיר, שהפסוק "אני ראשון ואני אחרון" (ישעי' מד, ו) הוא בהפטורת פרשת ויקרא.

[53]ובהמשך הענין שם: "וכדי שיבוא ויתגלה בחי' משה שבכל אדם (לבוא לבחי' אוהל מועד) . . צריך לזה המשכת אתעדל"ע מלמעלה ע"י המצוות . . להעלות הנפש ולקשרה בה', וזהו ענין ויקרא אל משה, אני הוא הקורא, שהמצוות נק' מצוות המלך . . היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו". ועפ"ז יומתק הקשר והשייכות ד"ויקרא אל משה" (דקאי על המצוות) ל"החודש הזה לכם", "מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל" (ולא תורה שלמעלה מהעולם*, כנ"ל ס"ה).

*)ולהעיר מליקוטי תורה שם, שהוצרך בקיום המצוות כדי שיוכל להיות הענין ד"ויקרא אל משה", "אני הוא הקורא אני הוא המדבר", ע"י לימוד התורה, הוא, "מחמת הסתר נה"ב" – בירידתה בעולם דוקא (וראה לקמן הערה 118).

[54]שמיני ט, כד.

[55]לאחרי ש"ויברכו את העם", "אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו*, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (שם, כג ובפרש"י).

*) סיום וחותם מזמור צ' בתהלים, שהתחלת אמירתו (ע"פ המנהג לומר המזמור המתאים למספר השנים) בי"א ניסן שנה זו, התחלת שנת התשעים. – ולהעיר, שקביעותו בשנה זו (שר"ח ניסן חל בשבת) ביום השלישי דפ' שמיני, שבשיעור חומש היומי מדובר אודות השראת השכינה בפועל ("ותצא אש גו' וירא כל העם גו'") ע"י התפלה ד"ויהי נועם גו'".

[56]עליהם נאמר "בקרובי אקדש" (שמיני יו"ד, ג), וכדברי משה לאהרן "הייתי סבור או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם (נדב ואביהוא) גדולים ממני וממך" (פרש"י עה"פ).

[57]שם יו"ד, ב. וראה בארוכה אוה"ח ר"פ אחרי.

[58]ועפ"ז יש לבאר (בפנימיות הענינים) השייכות דברכת כהנים לכאו"א מישראל, כמודגש באמירתה ע"י כאו"א מישראל בהתחלת כל יום בסמיכות לברכת התורה – דלכאורה, בשביל קיום מצות תלמוד תורה (לאחרי ברכת התורה) מתאים לכאורה יותר אמירת ענין כללי השייך לכל בנ"י בכל זמן, כמו "שמע ישראל", וכיו"ב, משא"כ ברכת כהנים שנתחייבו בה אהרן ובניו ("דבר אל אהרן ואל בניו") – כי, כל בנ"י הם "בני אהרן", ואמירתם "ברכת כהנים" בכל יום כוללת כל הברכות וההשפעות שבכל היום, החל מהברכה העיקרית ד"ויהי נועם גו'", "שתשרה שכינה במעשה ידיכם" – כביום השמיני למילואים, שלאחרי ש"וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", "ברכת כהנים*, יברכך יאר ישא" (שם, כב ובפרש"י), באה הברכה ד"ויברכו את העם", "אמרו ויהי נועם גו', יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם".

*) להעיר שר"ח ניסן הוא "ראשון לברכת כהנים" (שבת פז, ב. במדב"ר פי"ג, ו).

[59]סנהדרין יט, ב. פרש"י במדבר ג, א.

[60]אבות פ"א מי"ב.

[61]בהתאם להציווי שנאמר מיד לאחרי הכלות הנפש דנדב ואביהוא – "יין ושכר אל תשת" ("שתויי יין נכנסו למקדש") "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" ("בקרבתם לפני ה'"), שנאמרו בו ביום – שלא תהי' כלות הנפש באופן דפירוד הנשמה מן הגוף ח"ו (ראה בארוכה לקו"ש חכ"ז ע' 116 ואילך. וש"נ).

[62]להעיר שהגימטריא ד"ויקרא" ו"החדש" (חסר וא"ו, כמ"ש בתושב"כ) שוה, מספר שי"ז*. – ואולי י"ל שמספר זה (שי"ז) רומז על ש"י** עולמות – השכר דקיום התומ"צ בעולם, שנמשכים ומתגלים בז' ימי בראשית*** – הקשורים עם דרגת התורה השייכת לעולם, כדרשת חז"ל ש"חצבה עמודי' שבעה" קאי על שבעה ספרי תורה ושבעת ימי בראשית (שבת שם. סנהדרין לח, סע"א (הובא בפרש"י משלי ט, א)) – ע"ד "מצוה ראשונה כו'" (ולא תורה שלמעלה מהעולם, כנ"ל ס"ה).

*) ראה לך יד, יד: "וירק גו' שמונה עשר ושלש מאות" ("מנין גימטריא כו'" (פרש"י עה"פ)) – די"ל הרמז ש"וירק" עם הכולל הוא "ויקרא" (בגימטריא שי"ז), ו"ויקרא" עם הכולל בגימטריא שי"ח ("שמונה עשר ושלש מאות"). ושייך גם לפסח ("החדש") – כמ"ש (שם, טו) "ויחלק עליהם לילה", "שנחלק הלילה ובחצות הראשון נעשה לו נס וחציו השני נשאר ובא לו לחצות לילה של מצרים" (פרש"י עה"פ).

ואולי י"ל, שהנסים ("החדש") בשייכות לביטול ושלילת הלעו"ז [בחצות הראשון – "וירדוף עד דן גו' עד חובה", "ע"ש עבודת כוכבים" (שם ובפרש"י), ובחצות השני – "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה גו' ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" (בפרשת החודש – בא יב, יב)] הם באופן ד"וירק", אותיות "ויקר" – לא באופן ד"ויקרא", "לשון חיבה", אלא באופן ד"ויקר", "לשון עראי" (פרש"י ר"פ ויקרא).

**) "יקר" ד"ויקרא" – בגימטריא ש"י (ראה לקו"ת נשא כג, ג).

***) שנחלקים לששת ימי המעשה ויום השבת (ראה תוד"ה חצבה סנהדרין שם) – ו' וא' שבתיבת "ו(יקר)א".

[63]ב, יג.

[64]פרש"י עה"פ.

[65]ראה שוה"ג הב' להערה 13.

[66]להעיר ש"נוהגין מר"ח (ניסן) ואילך לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום" (שו"ע אדה"ז או"ח סתכ"ט סט"ו), וע"פ מארז"ל (מנחות בסופה) "כל העוסק בתורת כו' מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כו'", מובן, שמר"ח ניסן ואילך מקריב כאו"א מישראל קרבן הנשיא.

[67]וי"ל גם באופן של "חזקה" – כיון שענין הנשיאות בהפטורה דפרשת החודש (הפרשה הרביעית מד' הפרשיות) הוא גם בהמשך להענין ד"כי תשא את ראש בני ישראל" בפרשת שקלים (הפרשה הראשונה דד' הפרשיות), ובפרשת תשא (כשקורין אותה ב"סדר היום"), שעי"ז ישנו ענין הנשיאות ג"פ.

[68]יחזקאל מו, יד.

[69]שם, טו.

[70]ויש לומר, שהמעמד ומצב של נשיאות באופן תמידי מרומז גם ב"ארבעה ראשי שנים", "ראש" (שהוא באופן של "נשיאות" לגבי כל הגוף) בזמן – כי, לדעת ר' אלעזר ור' שמעון שא' הזמנים דמעשר בהמה הוא כ"ט אלול, "אמרו בכ"ט באלול ולא אמרו באחד בתשרי (אף שס"ל שאחד בתשרי ר"ה למעשר בהמה) מפני שהוא יו"ט ואי אפשר לעשר ביו"ט לפיכך הקדימוהו בכ"ט באלול", נקבע כ"ט אלול לזמן מעשר בהמה בגלל שייכותו לר"ה למעשר בהמה (משא"כ שאר הזמנים דמעשר בהמה, הן לדעת ר"א ור"ש והן לשאר הדעות, שנקבעו בגלל טעמים אחרים (ראה בכורות נז, ב ואילך)), ונמצא, שהתחלת השנה (אחד בתשרי) הוא ראש השנה, וגם סיום השנה (כ"ט באלול) שייך לר"ה, ועי"ז נעשה מעמד ומצב ד"ראש" (נשיאות) בכל השנה כולה.

[71]ירושלמי ר"ה פ"א ה"ב. ועוד. – ולהעיר שגם בזה מרומז הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא, שמבבל (גלות) עלו עמהם שמות החדשים (החל משמו של ראש חדשים, חודש של גאולה).

[72]ראה לעיל הערה 34.

[73]להעיר, שה"ספר (תורה) . . בפני עצמו" ד"ויהי בנסוע* הארון" (כנ"ל ס"ג) נעשה ע"י "סימניות מלמעלה ולמטה" שהם "כמין נו"ן הפוכין", "כי הנו"ן . . מורה על הנפילה, וע"כ הם הפוכים שיתהפך הנפילה לטוב" (חדא"ג מהרש"א שבת שם). וראה הערה 74.

*) להעיר שבתיבת "בנסוע" יש אותיות "נס" (ראה שוה"ג להערה 74).

[74]עמוס ה, ב.

[75]ויומתק יותר ש"ניסן" מתחיל בנו"ן כפופה ומסיים בנו"ן פשוטה – ע"ד המבואר בשל"ה (מס' תענית רו, א-ב) בענין י"א פסוקים שמתחילים בנו"ן כפופה ומסיימים בנו"ן פשוטה, שנו"ן כפופה הו"ע הנפילה, ונו"ן פשוטה הו"ע הקימה (ע"ד מ"ש סומך נופלים)*, ע"י נו"ן שערי בינה (וראה ספר הליקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך אותיות ע' תתנז-נט). ויש לומר, שב' הנוני"ן (כפופה ופשוטה, כב"ניסן") בי"א פסוקים, רומז לבחי' "אחד עשר" שלמעלה מעשר ספירות, "אנת הוא חד ולא בחושבן" (ראה בארוכה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 389. וש"נ), שעל ידו נעשית ההפיכה מנפילה (גלות) לקימה (גאולה).

*) להעיר ש"נס הוא ב' אותיות נ' ס', נ' מורה על נפילה וס' מורה על סמיכה ועזר מהנפילה" (לקוטי לוי"צ לזח"א ע' קפא. וראה תורת מנחם – תפארת לוי"צ בראשית אות סו).

[76]להעיר ממארז"ל (יל"ש ר"פ לך לך – מפדר"א פמ"ח) "חמש אותיות נכפלו (וביניהם נו"ן, כפופה ופשוטה) וכולן לשון גאולה" (ראה ספר הליקוטים שם ע' תתנה).

[77]בא יב, כ.

[78]ראה ברכות יז, א ובפרש"י. ר"ה ג, סע"ב ובפרש"י. לקו"ת צו יג, ג. ובכ"מ.

[79]שמזה למדו "פרט למעשר שני וחלות תודה" שאינם ראויים ליאכל בכל מושבותיכם, אלא בירושלים (מכילתא ופרש"י עה"פ).

[80]לקו"ת פ' ראה כט, ד. ובכ"מ.

[81]זכרי' יג, ב.

[82]פרש"י עה"פ.

[83]ולהעיר מ"סדר קרבן פסח" (שאומרים במקום הקרבת הפסח שדיניו נתבארו בפרשת החודש) שסיומו וחותמו בענין שהוא היפך הטוב ("ואם הפסח נמצא טריפה כו'") – דיש לומר שבזה מרומזת השלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא (וראה בארוכה לקו"ש חל"ב ע' 36 ואילך).

[84]חולין ס, ב.

[85]ראה סה"מ קונטרסים ח"א קצב, א ואילך. ועוד.

[86]יומא פו, ב.

[87]ראה תניא פ"ז. ובכ"מ.

[88]ישעי' ל, כו.

[89]ולהעיר ממ"ש בהפטורה דפרשת ויקרא – "מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך" (ישעי' מד, כב)

[90]ראה לקו"ש ח"ז ע' 24 ואילך.

[91]זח"א רמא, ב. וראה בארוכה לקו"ת פרשתנו ג, סע"ד ואילך.

[92]פרש"י מגילה כט, א (ד"ה פרה אדומה).

[93]יחזקאל מה, יז.

[94]שם, יח-כ.

[95]ברכות יב, א.

[96]פרש"י ומצו"ד ישעי' מט, א. זח"ב קעט, סע"ב.

[97]ב"ב יד, ב.

[98]ראה פרש"י סוף איכה.

[99]פסחים ו, סע"א ואילך. וש"נ.

[100]טושו"ע ואדה"ז או"ח ר"ס תכט.

[101]עירובין יג, ב. וש"נ.

[102]ראה (לדוגמא) לקו"ת נצבים מה, סע"א (בענין שופר יעל פשוט). לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שה (בענין שמינית שבשמינית). ועוד.

[103]ולהעיר, שענין זה מודגש ביותר בקריאת פרשת החודש בשבת שבו חל ר"ח ניסן.

[104]והוספה זו היא בב' הקוין שבכללות העבודה: לידע את המעשה אשר יעשון – "עשה טוב", ואלה אשר לא תעשינה – "סור מרע".

[105]"מזהיר על הפסח" – גם מלשון זוהר ואור.

[106]כולל גם בפורים – ש"מפורים ואילך ידרשו הלכות פסח" (שו"ע אדה"ז שם) – שאפילו הנס שבו מלובש בטבע.

[107]שו"ע אדה"ז שם ס"ה.

[108]ראה כתובות סז, רע"א.

[109]רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ז ה"ה. טושו"ע יו"ד ר"ס רמט.

[110]שבת קיט, א. וש"נ.

[111]שיחת יום ג', כ"ו אדר – למשתתפים בקרן לטובת "מחנה ישראל".

[112]ובהדגשה יתירה בר"ח ניסן שחל בשבת, החיבור דשבת ור"ח, חמה ולבנה (כנ"ל ס"ז) – שנוסף לכך שעבודת כאו"א מישראל היא בבחינת מקבל, "לבנה", מודגשת גם עבודתו בבחינת משפיע, "חמה", ובנדו"ד, ע"י השתדלותו בנתינת צרכי החג.

[113]והוספה זו היא בב' הקוין שבכללות העבודה: קיום מצות הצדקה – עשה טוב, והאתכפיא לשנות טבעו ורגילותו – (ע"ד) סור מרע (וראה הערה הבאה).

[114]ועד שגם יד שמאל (גבורה וצמצום), יד כהה (כמ"ש בתפילין "ידכה" בכ"ף כפופה), נותנת צדקה באופן של הרחבה, כמו יד ימין ("ידך" בכ"ף פשוטה, שמורה על גודל ההמשכה והשפעה למטה, שמהפכת הכ"ף כפופה*).

*) ע"ד הפיכת הנו"ן כפופה ע"י הנו"ן פשוטה שב"ניסן", כנ"ל הערה 74.

[115]ראה תניא אגה"ת פ"ג (צג, א). אגה"ק סוס"י (קטו, סע"ב ואילך). נת' בארוכה בלקו"ש חכ"ז ע' 217 ואילך.

[116]ב"ב, ט, א. ירושלמי פאה פ"א ה"א.

[117]תניא פל"ז (מח, ב).

[118]ראה תקו"ז ת"ל (עד, סע"א). הובא בתניא פ"ד. רפכ"ג. ועוד.

[119]וע"ד מ"ש (ישעי' סג, א) "אני מדבר בצדקה", ש"ע"י צדקה וגמ"ח שהאדם עושה נמשך להיות בעסק תורתו בחי' אני מדבר", שזהו"ע ד"ויקרא אל משה", "אני הוא הקורא אני הוא המדבר" (לקו"ת פרשתנו ב, ב).

[120]תו"א בראשית א, ב. וראה אוה"ת בראשית (כרך ו) תתרכו, ב.

[121]נשא ז, יב.

[122]ראה אוה"ח עה"פ.

[123]במדב"ר פי"ג, ז.

[124]ושייך גם למטה יהודה – ענין ההודאה והביטול.

[125]ואתחנן ו, ה.

[126]ברכות רפ"ט. ספרי ופרש"י עה"פ.

[127]ויקהל לה, כא. וראה רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל.

[128]תרומה כה, ב.

[129]ויקהל לה, ה.

[130]להעיר ש"נפשו (של נדב) היתה משרש זקנו, עמינדב אבי אלישבע אמו, ולקח ממנו שלשה אותיותיו האחרונות, והם נדב" (שער הגלגולים הקדמה לג).

[131]ראה לעיל ס"ז.

[132]ראה תו"א בשלח סב, א ואילך. ובכ"מ.

[133]ראה לקו"ש חכ"ב ע' 34. וש"נ.

[134]פרש"י ב"ב יו"ד, ב (ד"ה א"ל בכי תשא).

[135]ועד לשלימות הכפרה – כמ"ש בפרשתנו (א, ד) "ונרצה לו לכפר עליו", ש"אין זו כפרת נפשו, אלא לכפר לפני ה', להיות נחת רוח לקונו" (תניא אגה"ת פ"ב).

[136]ב"ב יו"ד, א. וראה תניא פל"ז (מח, ב).

[137]ראה תו"א ר"פ נח. סה"מ מלוקט ח"א ע' רעג ואילך. וש"נ

[138]וההגנה מזה (בזמן הגלות) נעשית ע"י התומ"צ (ראה אבות פ"ד מי"א. סוטה כא, א), ובמיוחד ע"י הצדקה (כללות כל המצוות) – כמרומז ב"כפר לצדקה", ש"כפר" בגימטריא שלש מאות, שרומז על "שלש מאות אמה* אורך התיבה"** (נח ו, טו), שעל ידה היתה ההגנה דנח מפני מי המבול.

*) ר"ת "אלקינו מלך העולם" (לקו"ש ח"א ע' 10. ועוד), שרומז על המשכת וגילוי האל"ף, אלופו של עולם, שעי"ז נעשה מ"גולה" "גאולה" (ראה ויק"ר ספל"ב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ).

**) ושאר מדותי', "חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה" – יש לומר, ש"חמישים" רומז על הנו"ן דניסן (נו"ן ארוכה שמהפכת הנו"ן כפופה, כנ"ל הערה 74), ו"שלושים" רומז על ההכנה ד"שלושים יום לפני הפסח" – ענין הגאולה. ועצ"ע.

[139]ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".

[140]ועפ"ז י"ל שהגאולה אינה בתורת "שכר" על עבודת בנ"י בהכנות לחג הפסח (לימוד ההלכות ונתינת צרכי החג), אלא דבר המוכרח לקיום ציווי הקב"ה בתורה להקריב הפסח.

[141]רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ז. שו"ע אדה"ז או"ח סתע"ב ס"ז.

[142]ראה ברכות ג, סע"א.

[143]תמיד בסופה.

[144]ראה זח"ג רכא, א.

[145]ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.

[146]נוסח ברכת "קידוש לבנה" (סנהדרין מב, א).

[147]ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.

[148]בלק כד, ז ובפרש"י.

[149]יחזקאל לז, כה.

[150]משבט יהודה, שהנשיא שלו (נחשון בן עמינדב) הקריב קרבנו בר"ח ניסן "על שלשלת המלוכה", החל מהמלכות דיהודה (שהמליכו אביו על אחיו), והמשכה ע"י מלכי בית דוד שעמדו ממנו, עד למלך המשיח (ראה במדב"ר פי"ג, יד)

[151]מיכה ז, טו.

[152]ראה ברכות יג, א. מגילה ט, א. שם יז, ריש ע"ב. בכורות ד, ב. ובכ"מ.

[153]מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

[154]וכמרומז גם בהפרשה שמתחילין לקרוא בזמן המנחה – פרשת צו – "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" (פרש"י ר"פ צו).

[155]פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.

[156]בשלח טו, יז.

[157]ועד"ז בנוגע לפעולתם של ישראל (גם) בבנין ביהמ"ק השלישי – "מעשה ידינו (בשתי ידים) כוננהו".

[158]הושע ו, ב.

[159]ראה יל"ש ישעי' בסופו (רמז תקג): "הרי שחל ר"ח להיות בשבת . . באים שני פעמים, אחד של שבת ואחד של ר"ח".

[160]רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב הי"ד.

[161]נוסח ברכת "אשר גאלנו" בהגש"פ (מפסחים שם).

[162]כלשון הכתוב בפרשתנו (א, טו): "ונמצה דמו על קיר המזבח".

[163]ראה של"ה שבהערה 74: "נו"ן כפופה . . שירה חדשה הנקבה, ונו"ן פשוטה שיר חדש".

[164]לשון עבר דייקא, כיון שהברכה היא על הגאולה ממצרים ("אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים"). – ויש לומר, שכיון שחתימת הברכה באה לאחרי ובסמיכות ממש להבקשה על הגאולה העתידה, ה"ה כוללת גם הגאולה העתידה כפי שנעשית (לא בלשון עתיד, ולא רק בלשון הוה, "גואל ישראל", אלא גם) בלשון עבר, "גאל ישראל"*, כיון שהיתה כבר ברגע שלפנ"ז.

*) ואולי י"ל שמרומז גם בפתיחת הברכה (שהיא מעין החתימה) "אשר גאלנו" – שרומז גם להגאולה העתידה (שבהמשך הברכה) כפי שהיא בלשון עבר. ועפ"ז יומתק הקדימה ד"אשר גאלנו" לפני "וגאל את אבותינו" – שהקירבה אלינו ("גאלנו") היא (לא רק בגלל שאנו מרגישים ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו כו' משועבדים היינו", אלא גם ו)בעיקר מפני שקאי (גם) על גאולה העתידה (כפי שהיא בלשון עבר) שתהי' לנו ("גאלנו"), ולאח"ז (ועי"ז) גם "לאבותינו".

 

פרסום תגובה חדשה

test email