פרשת ויקרא – מי שקרא למשה קורא גם לך!

יום רביעי ד׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד
כשם שהקב"ה צמצם עצמו בין בדי הארון להשראת השכינה, כך הקב"ה מצמצם את עצמו לשכון בנפשו של כל אחד מישראל. וכמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרא למשה, כך קורא הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל בשוה. במיוחד שבכל אחד מישראל יש מבחינת משה, בחינת הדעת הממשיך את בחינת יחוד אור אין סוף למטה, עד שהוא שורה ומתגלה בנפש האדם.
מאת שולמית שמידע

בשבת זו שבת פרשת ויקרא ופרשת החודש יחול ראש חודש ניסן,

היום בו הוקם המשכן תכלית הבריאה, הוא יום השמיני למילואים,

בו כיסה הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מילא את המשכן.

הקב"ה האינסופי והבלתי בעל גבול הנבדל מהעולמות והנבראים,

חפץ לשרות במשכן הגבולי באופן גלוי.

אך מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו?…

אפילו משה רבינו רבן של נביאים, הנבחר מכל האדם

לא יכול להיכנס אל אהל מועד כי שכן עליו הענן –

"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".

 

לאחר שלמדנו בפרשת פקודי על הקמת המשכן ועל השראת השכינה בו,

עד ש"כבוד ה' מלא את המשכן" – התגלות אלוקית נפלאה שבאה מלמעלה.

מגיעים לספר השלישי בתורה הפותח ב"פרשת ויקרא",

העוסקת בעבודת הקרבנות – עליית האדם מלמטה למעלה.

פרשת ויקרא פותחת במלים: "ויקרא אל משה" –

משמעות רבה יש לשם פרשה מה גם שהוא שם הספר כולו,

ומסביר רש"י שלכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה "קריאה".

מה טיבה של קריאה זו?…

על פי רש"י קריאה היא לשון חיבה, משמע, התקשרות פנימית של אהבה.

וכמו המלאכים הנותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם,

שאין ביניהם לא שנאה ולא קנאה ולא תחרות ותמיד קוראים זה לזה בחיבה,

כך פונה הקב"ה למשה באופן של קירוב בחיבה ואהבה,

שלא כפנייתו לנביאי אומות העולם בלשון עראי וטומאה ("ויקר אלוקים אל בלעם").

 

ומכיון שמשה רבינו לא יכול לסבול את ההתגלות הכבירה והנפלאה,

הקב"ה מצמצם את אורו האינסופי ומתגלה אליו בצורה מצומצמת ומוגבלת,

דבר המרומז ב"אלף הזעירא" שבמלה "ויקרא".

ומתוך ההתגלות העליונה ביותר של עצמות ומהות ה' יתברך שלמעלה משמות,

עוברים לעבודת האדם המעלה את כל ענייני העולם הזה לקדושה על ידי קיום תורה ומצוות.

שכך עלה ברצון ה' ית' שההמשכה וההתגלות האלוקית העליונה ביותר במשכן,

תיתן כח לאדם התחתון לעשות את עבודת העלאת ענייני העולם מלמטה למעלה לקדושה.

 

משה רבינו העניו מכל האדם שלא נטל גדולה לעצמו וברח מפני הכבוד,

משה רבינו שסרב לקבל את תפקידו וביקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח";

כשה' ציוה אותו "עשה לי משכן" על כל דבר ודבר שהיה עושה

היה כותב עליו "כאשר צוה ה' את משה".

אמר הקב"ה: כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ,

לכן קרא ה' למשה להיכנס פנימה:

"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".

קריאה קדמה לדיבור.

הקב"ה!.. "אנכי מי שאנכי" קרא למשה ואמר לו:

"אני הוא הקורא ואני הוא המדבר".

קול המלך בכבודו ובעצמו ולא על ידי שליח.

ובזכות קריאת חיבה זו נמשכה למשה הארה והשפעה,

שסייעה לו לעלות ולבוא אל אהל מועד.

 

והתורה היא נצחית!

דברים אלה שייכים לנו גם היום,

הן לגבי "אתפשטותא של משה רבינו בכל דור",

והן לגבי "בחינת משה" שיש בכל אחד מישראל.

כשם שהקב"ה צמצם עצמו בין בדי הארון להשראת השכינה,

כך הקב"ה מצמצם את עצמו לשכון בנפשו של כל אחד מישראל.

וכמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרא למשה,

כך קורא הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל בשוה.

במיוחד שבכל אחד מישראל יש מבחינת משה,

בחינת הדעת הממשיך את בחינת יחוד אור אין סוף למטה,

עד שהוא שורה ומתגלה בנפש האדם.

כך שכל אחד מישראל הוא בחינת "אהל מועד".

"מועד" מלשון "ונועדתי" – שהנפש מתעלה ומתקשרת בה' בקשר אמיץ וחזק,

ויודעת את ה', ומבינה שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו.

 

יהודי יקר, הקב"ה קורא אליך מתוכך!

רק שים לב להטות אוזן ולהקשיב לקול הזועק מקרבך.

הקב"ה מתגעגע אליך כשם שאתה מתגעגע אליו,

רק שצריך להוציא את זה מן ההעלם אל הגילוי.

 

הקב"ה אוהב כל יהודי בין צדיק בין רשע,

והוא פונה לכל יהודי בקריאה של חיבה בכל רגע ובכל מצב,

לעשות את העבודה וללכת מחיל אל חיל.

אמנם אין אנו רואים ואיננו שומעים את קול ה' הפונה אלינו

אולם דוקא בהיותנו גשמיים יכולים אנו להגיע לדרגות גבוהות

הרבה יותר מעולמות עליונים ומלאכים, אפילו משרפים.

כי בעולמות העליונים יש גילוי אור לפי ערך הכלי וממילא האור מוגבל בכלי,

אך לנשמה בגוף האור אינו מתגלה כלל.

הנשמה אינה רואה ואינה מרגישה את אור האין סוף השוכן בה,

כי הגוף והעולם הזה מסתירים את האור האלוקי השוכן בתוכנו,

לכן האדם יכול לסבול את גילוי האור הזה יותר מכל העליונים ולהישאר נשמה בגוף,

מבלי ליפול או להתעלף מפחד ומבלי להיעלם ולהתבטל.

 

פעמים ה' קורא לאדם דרך "הכרוזים העליונים" ו"בנות הקול";

בת קול – היא מדת קול הנמשכת ברוח, כאיש הקורא בין שברי ההרים והמערות,

והיא מכריזה בכל יום הכרזות כמו: "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג יד),

"אוי לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו ב) וכיו"ב.

ואף שהאדם אינו רואה ואף אינו מרגיש את האור הזה השוכן בתוכו,

"מזלייהו חזי" (מגילה ג א) – נשמתו מרגישה!…

 

לכל אדם ולכל נברא יש שרש רוחני למעלה,

הוא חלק הנשמה שמחוץ ומעל לגוף המאיר לנר"ן שבגוף,

והוא נקרא "מזל", כי ממנו נוזל ונוטף כח רוחני,

שמקיים ומחיה את הנר"ן ומשפיע על תפקודו.

ומכיון שהנשמה בשרשה למעלה רואה את הגילויים האלוקיים,

ושומעת את ה"כרוזים" ואת "בנות הקול" העליונים,

זה משפיע על האדם למטה באופן מקיף וסתום,

ולפעמים זה מעורר בו הרהורי תשובה וחרדת קודש ממה שקלטה נשמתו שלמעלה,

בלי שיבין את פשרם וסיבתם כמו בסיפור על חברי דניאל.

חברי דניאל היו עמו בזמן שהוא לבדו ראה חזיון אלוקי ונחרדו בשל כך;

אמנם הם לא ראו ולא שמעו,

אולם ה"יחידה" שבנפש – עצם הנשמה הנקראת "מזל" – ראתה.

וזה השפיע על הכוחות הגלויים שבגוף.

 

אף לצדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים הקב"ה קורא,

כדי שיוסיף ויתעלה לדרגה גבוהה יותר בעבודת ה',

עד לשלימות העבודה בבחינת כלות הנפש…

וביחד עם הקריאה הוא גם נותן כח לכל אחד מישראל למלא ציווי זה.

 

ובמה זכינו בחיבה היתירה הזו של הקב"ה אלינו עד שה' קורא אלינו בכל עת?…

הקשר בין ה' לעמו הוא קשר מיוחד במינו וסוד גדול טמון בו.

הקשר בין הקב"ה לנשמות ישראל דומה לקשר בין איש לאשה.

ה' ברא את כנסת ישראל להיות לו לעזר כנגדו,

וכמו שקבע בתורה: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".

לפני בריאת העולם היה ה' לבדו והכל היה כלול בו,

ואף שהיה שלם בתכלית וללא כל חיסרון,

מכיון שהוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב,

החליט לברוא אדם כדי להיטיב לו.

וכשעלו נשמות ישראל במחשבה לפניו,

מתוך כוונה להפוך אותן לנשמות "נפרדות" כביכול ממנו,

על ידי מחשבה זו נאצלו מפנימיות עצמותו נשמות ישראל.

ובעוד נשמות ישראל ("נשמות צדיקים") עדיין בתוכו נמלך בנו: נעשה אדם?…

והסכמנו.

 

וממחשבה לדיבור ברא אותנו במאמר: "נעשה אדם",

וכמו שדיבור יוצא מן האדם כך גם אנו הנבראים יצאנו מהקב"ה.

משמע, הקב"ה ברא אותנו על ידי צמצום,

ובכך נתן לנו את התחושה שאנו עצמאיים ונפרדים ממנו עד שיש לנו תחושת "יש",

אף שהצמצום באמת אינו כפשוטו ומעולם לא נפרדנו ממנו.

אנו החצי השני של הקב"ה, אנו השותפים שלו ה"עזר כנגדו".

בעודנו כלולים בו לא הרגשנו את קיומנו, כי היינו באופן של "אחור באחור",

אולם על ידי הצמצום נפרדנו ממנו, כביכול, כדי לחזור ולהתאחד עמו "פנים בפנים" דוקא.

וכדי שלא יהיה זה נהמא דכיסופא נטע בנו הקב"ה את היצר הרע כדי שנלחם בו.

הקב"ה מסתיר את עצמו מאתנו כמשחק ב"מחבואים" כדי שנחפש אותו ונמצא אותו,

עד שנתקרב אליו ונתאחד ונתכלל בו ולא בבחינת "אחור באחור" אלא בבחינת "פנים בפנים",

ומאהבתו הגדולה אלינו הוא קורא לנו תמיד בלשון חיבה.

 

קשר זה בין ה' לעמו שהתחיל ב"שידוך" בקשר עם האבות,

והמשיך ב"אירוסין" במתן תורה מתקדם כל הזמן לקראת ה"נישואין",

הגאולה האמיתית והשלימה, בה תגיע החיבה היתירה של ה' לעמו לתכלית שלימותה,

עם כל היעודים הנפלאים הקשורים בזה מיד ממש.

 

(נכתב בשנת ה'תשע"א)

 

פרסום תגובה חדשה

test email