פרשת שמיני פותחת בתיאור נפלא ונשגב שקרה ביום השמיני למילואים,

כשירדה אש מן השמים ואכלה את הקרבנות שהעלו אהרון ובניו,

מה שגרם לבני אהרון נדב ואביהוא להגיע לדרגה גבוהה ביותר של כלות הנפש.

ואף שעניין זה קשור במציאות עגומה של חטא בני אהרון ועונשם,

אין להתעלם מהעובדה שדבר זה מעיד על גדולתם.

והנה בפרשתנו לצד סיפור נשגב זה יורדים אנו לענייני איסור והיתר באכילה,

התורה מפרטת מה מותר ומה אסור באכילת בעלי חיים,

עד לאיסור אכילת שקצים ורמשים ש"נפשו של אדם קצה בהם",

ללמדנו שקבלת עול בעבודת ה' היא יסוד ושורש כל העבודה,

וגם כשיהודי עומד בדרגה העליונה ביותר הוא נדרש לעשות רק את רצון ה' ותו לא.

והנה ברשימת העופות הטמאים מונה התורה את ה"שלך" ("שלינונא" בארמית),

הוא העוף הצולל למעמקי הים ושולה משם דגים מהם הוא ניזון.

ומעניין שמכל בעלי החיים הטמאים הגמרא נותנת תשומת לב מיוחדת דוקא לשלך,

ומספרת במס' חולין (דף סג ע"ב),

שכשהיה ר' יוחנן רואה שלך היה אומר: "משפטיך תהום רבה",

וכשהיה רואה נמלה ניזונית היה אומר: "צדקתך כהררי א-ל".

ר' יוחנן הבחין בעוף הפורח באויר היורד למעמקי הים, שלכאורה מה לעוף ולדגים שבמים?

דבר הבא ללמדנו שאף ב"תהום רבה" הקב"ה עושה משפט בדגת הים,

על ידי שבוחר בשלך שייפגש עם דג במעמקי הים לעשות משפטו;

[ר' יוחנן הבחין גם בנמלה בריה קטנטנה שאין לה כוח למצוא מזונותיה,

וראה שהקב"ה בחסדיו מזמן לה מזונותיה ללא טרחה יתירה].

וכפי שמסביר הבעל שם טוב שכל העניינים בעולם הם בהשגחה פרטית.

ומעניין שדוקא השלך הנכנס למעמקי המים מלמד על השגחה פרטית,

כי השלך שולה דגים מתוך הים המכסה ומעלים אותם.

הדגים מכוסים בים דוגמת האלקות הנעלמת ונסתרת ו"טבועה" בטבע.

כידוע, "טבע" מלשון טביעה וצלילה ("טובעו בים סוף"),

ואמנם כל מה שקורה בעולם לפרטי פרטיו הינו בהשגחה פרטית של הקב"ה,

אך אין זה גלוי וניכר מחמת לבושי הטבע המעלימים על האלוקות.

וכדוגמת השלך השולה דגים מהים בהשגחה פרטית,

כל הנבראים (גם חי צומח דומם) מתנהלים בהשגחה פרטית.

צריך רק לשלות דברים הנעלמים בתוך ים הטבע (המעלים ומסתיר) ולגלותם.

ולהבין את עניין ההשגחה הפרטית יש להקדים ולומר,

שהעולם לא נברא בפעם אחת!…

העולם זקוק להתחדשות של "יש מאין" תמידית!…

בריאת ה' אינה דומה לכלי של אומן,

שברגע שנוצר הכלי, ידי האומן מסולקות ממנו, כי אין הכלי זקוק לאומן.

כי מכיון שהעולם נברא "יש מאין" ולא "יש מיש",

מצד גודל ההפלאה שבעניין התחדשות "יש מאין",

הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית",

על ידי המשכת אורו (בחינת "בטובו") בכל יום ובכל שעה ובכל רגע.

ופשיטא, שאם הקב"ה בורא את הנבראים בכל רגע מחדש,

ברור שיש לו עניין בברואיו והוא מתייחס אליהם ומשגיח עליהם,

כך שאין דבר הקורה לנבראים סתם כך במקרה שלא ברצון ה'.

ומכיון שמציאות הנבראים חיותם וקיומם תלויה אך ורק ברצון ה' ובהשגחתו עליהם,

הרי לא יתכן שום קיום לנברא בלעדי רצון הבורא והשגחתו;

ומדגיש הבעל שם טוב, שאין מדובר בהשגחה כללית בלבד אלא בהשגחה פרטי פרטית.

אמנם הבעל שם טוב שהדגיש את עניין ההשגחה הפרטית ופרטי פרטית על כל נברא,

לא המציא את האמונה בהשגחה פרטית שהיא מעיקרי האמונה.

ואף שהיו כמה מגדולי ישראל כהרמב"ם שסברו שההשגחה הפרטית

היא רק על מין האדם וכל מה שקשור אליו,

למעט מין הצומח והחי, וקל וחומר מין הדומם,

שעליהם ישנה רק השגחה כללית של הבורא ולא פרטית.

אולם כפי שמסביר הרבי בעצם אין כאן חילוקי דעות כלל,

כי גם הרמב"ם הסובר שהקב"ה משגיח על חי צומח ודומם רק בהשגחה כללית,

אינו מתכוון שאין השגחה פרטית על חי צומח דומם, אלא שההשגחה הפרטית היא נסתרת,

ובגלוי אין רואים שאיכפת לקב"ה מה קורה אצל החי הצומח והדומם,

בניגוד לאדם ובמיוחד צדיקים שעליהם ההשגחה הפרטית גלויה וניכרת.

מצד שני, גם הבעל שם טוב מסכים שלא תמיד ההשגחה הפרטית גלויה.

אם כן, הכל מודים בהשגחה פרטית על כל נברא,

אלא שיש הבדל בדרגת הגילוי של ההשגחה.

ההשגחה על האדם היא גלויה,

ואילו על דומם צומח חי, שאינם קשורים ישירות עם האדם,

בדרך כלל ההשגחה היא בהעלם ובהסתר ולא בהכרח בגילוי.

אך מכיון שתורת החסידות עניינה לגלות את הפנימיות,

היא מורה לאדם לאמן עצמו בהתבוננות בהשגחה הפרטית אף כשהיא נסתרת,

במטרה לגלותה לעין כל ולפרסמה ברבים.

ואמנם הבעל שם טוב מייסד תורת החסידות גילה לנו

בהדגשה יתירה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים,

שהשגחת הבורא היא על כל הנבראים,

אף על מין הצומח והדומם ועל כל פרטיהם ופרטי פרטיהם ובכל רגע ממש,

שהרי השגחה פרטית של הבורא קשורה בעצם קיום העולם וחיותו בכל רגע.

ומכיון שהנבראים כולם מתהווים על ידי הבורא בכל רגע מחדש,

פשיטא שהם פרטים בידיעתו ובהשגחתו;

ויש לתת את הדעת על כך ולהאמין בזה אף בזמן שאין זה גלוי וברור.

אם כן, הכל בהשגחה פרטית על פי הכוונה העליונה.

הקב"ה הכוסף למעשה ידיו מתייחס לכל נברא,

כי כל פרט בבריאה נוגע לו וחשוב לו.

יתרה מזו, כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם היתה לו תכלית ברורה,

וכל מה שקורה בעולם לפרטי פרטים מתאים לכוונה העליונה ולתכלית הבריאה.

כך שלכל פרט יש חשיבות ויחס לכללות כוונת הבריאה.

כלומר, גם עלה יחיד שעף ברוח, או גרגר חול שזז ממקומו,

משפיע על הבריאה כולה ונוגע למטרה הכללית של הקב"ה בבריאה.

כל מה שצפוי מראש ומה שבלתי צפוי הכל בהשגחה פרטית,

כי בצירוף ואיחוד כל הפעולות הפרטיות נשלמת הכוונה העליונה בסוד הבריאה כולה.

והחי יתן אל לבו:

"אם תנועת עשב באה בהשגחה פרטית ונוגעת להשלמת כוונת הבריאה,

מין המדבר בכלל וישראל עם קרובו בפרט על אחת כמה וכמה" (היום יום של כ"ח חשון).

לכן חייבים אנו להתבונן בהשגחה הפרטית של הקב"ה על כל פרט בחיינו הפרטיים.

ובהיותנו החצי השני של הקב"ה ושותפים לו בבריאה,

וביודענו שה' משגיח עלינו והוא צופה ומביט ומאזין לכל מה שקורה אתנו,

מתוך הכרה שהוא חפץ בנו ואוהב אותנו אהבה רבה וחומל עלינו חמלה יתרה,

חיינו מקבלים את צורתם האמיתית ואנו נעשים רגועים ומאושרים.

עם ישראל אינו ככל הגויים החושבים שמכיון שהקב"ה רם ונישא,

אין הוא מצוי לא בעולם השפל הזה ולא בפרטיו השוליים ("רם על כל גויים ה'").

זוהי גדולתו האינסופית של הקב"ה וזוהי גם ענוותנותו,

שיכול להתעסק עם הדברים הקטנים והשוליים לפרטי פרטיהם;

והאמת היא שלגבי הקב"ה "המשפילי לראות בשמים ובארץ",

עניינים נעלים כ"שמים" וענינים גשמיים כ"ארץ" הם היינו הך.

גם ירידה ל"שמים" היא השפלה וירידה עבור הקב"ה בדיוק כמו השפלה ל"ארץ".

ולא עוד אלא שדוקא תכלית הבריאה היא העולם הזה התחתון שאין למטה ממנו,

כי "נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – בתחתונים דוקא!…

ממילא, כל מה שמתרחש בכל הפרטים בעולם הזה חשוב לבורא והוא תכלית בריאתו,

אף אם שכלנו הדל אינו תופס ואינו מבין זאת.

אמונה זו בהשגחה הפרטית של הבורא עלינו ש"עין רואה ואוזן שומעת",

והוא בוחן לבנו וכליותינו וחפץ בטובתנו,

שהוא אוהב אותנו ומתעניין בנו וכל מה שקורה לנו הוא מאתו ית' ובהשגחתו,

וכל מה שהוא דורש מאיתנו זה רק לטובתנו,

צריכה ללוות אותנו כל הזמן ולשמח אותנו.

אנו לא לבד, אנו בידים טובות ורחמניות, וכל מה שקורה לנו הוא טוב.

הבורא שהוא עצם הטוב ותכלית הטוב טבעו להיטיב לברואיו,

ממילא הכול לטובה!… גם אם הטוב לא נראה לעינינו.

העולם החומרי מסתיר ומעלים את האמת האלוקית,

ולא תמיד אנו מבינים את דרכי ההשגחה העליונה שבראיה שטחית אינה גלויה,

ובמצב של גלות יש הסתר פנים "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

בכל זאת, גם במצב כזה יהודי צריך לדעת שגם כוח ההסתר בא מה' ("אנכי הסתר אסתיר").

ולהבין שגם בתוך ההסתר הבורא נמצא והכל בהשגחתו.

עצם הידיעה שהכל מהקב"ה עוזר לגלות את ה' בתוך ההסתר ומסייע לעמוד בנסיונות.

בהתבוננות אמיתית נוכל לפעמים (אם אנו זוכים) לגלות את הטוב האמיתי הטמון בכל דבר.

בכל אופן גם אם לא הגענו לתובנה המלאה של הטוב שבדבר,

הרי שאפילו רק האמונה שהכל בהשגחה והכל לטובה מביאה מנוחה רגיעה ושמחה

מתוך ציפיה לגאולה האמיתית והשלמה שתהיה בקרוב ממש,

שאז תהיה האמת הזאת גלויה לעיני כול,

"ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".