פרשת תזריע מצורע – החוט המקשר בין "דין יולדת" ל"דין מצורע"

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ו אדר ב׳ ה׳תשע״ד
מהו הקשר בין יולדת למצורע? הרבי גילה לנו סוד גדול שכל יהודי הוא פרט בשכינה, האשה של הקב"ה, שחובתה להתעורר מלמטה ("תזריע") ולהיות יולדת "זכר", כי על ידי לימוד תורת המצורע, תורתו של משיח, בא המשיח והגאולה שאין אחריה גלות.
מאת שולמית שמידע

"יולדת" ו"מצורע" נושאי פרשתנו "תזריע ומצורע" נראים מנוגדים זה לזה,

הראשון עוסק בטהרת האשה לאחר לידה עניין משמח בחיי האדם –

עניין של צמיחה והבאת חיים חדשים לעולם;

לעומתו, "מצורע" קשור בחטא לשון הרע ובעונשו – נגע הצרעת,

עונש קשה מנשוא המחייב את בעליו לשבת בדד מחוץ למחנה ישראל…

והריהו חשוב כמת…

 

לכאורה, מהנושא של יולדת – ארוע משמח, "אם הבנים שמחה",

עוברת הפרשה ומספרת על נושא עצוב, על חולה המתרפא רק בדרך נס.

אלא שבאמת אין רע יורד מלמעלה.

תורת ה' היא תורת חסד והקב"ה הוא עצם הטוב שטבעו להיטיב גם לפושעים.

ואכן תכלית עונשי התורה היא לזכך את האדם ולגרום לו לידה מחודשת,

שעל ידי התשובה ישוב אל ה' וייהנה בעולם הזה ובבא.

המצורע, היושב בדד מחוץ למחנה ישראל ואין לו עם מי לדבר, עושה חשבון נפש,

מעתה הוא פותח דף חדש של חיים חדשים נקיים מן החטא.

ומכאן שגם למצורע יש לידה וצמיחה המביאה לשמחתו בצאתו לדרכו החדשה.

 

ואכן הצרעת היא חסד אמיתי הקשור בנס שאינו ממנהגו של העולם,

השגחה פרטית מופלאה, אות להזהיר מלשון הרע;

שבאה בשרשרת של איתותים ואזהרות וברמזים "עבים" בדרך של חסד ורחמים.

אדם שסיפר לשון הרע, קודם כל היו משתנים קירות ביתו,

לרמז לו ברורות שעליו לשנות את דרכו ולחדול לדבר לשון הרע.

אם חזר בו, הכל בא על מקומו בשלום וביתו נטהר,

אך אם המשיך בדרכו הרעה, מצווה התורה לנתץ את ביתו.

אם עדיין עמד ברשעו, כלי העור שבביתו עליהם הוא יושב או שוכב היו משתנים.

אם חזר בו היו נטהרים.

אולם אם עדיין עמד ברשעו אף לאחר ששרפו את כלי העור שלו,

היו משתנים הבגדים שעליו.

אם היה חוזר בו היו מיטהרים,

אך אם עדיין עמד ברשעו עד שנשרפו בגדיו;

אז ורק אז היה משתנה עורו ומקבל את מחלת הצרעת,

עד שהיו מאלצים אותו להיות מובדל מאחיו באופן של פרסום.

ובהיותו מבודד היה משפיל עצמו ומביא עץ ארז ואזוב,

שאם היה כארז, הרי שמעתה הוא עושה עצמו כתולעת ואזוב,

ובדרגה של ביטול כזה ממילא אינו ממשיך להתעסק עוד בליצנות ולשון הרע

ומיד מתרפא וכנולד מחדש.

 

ועוד קשר מסתורי נפלא בין דין יולדת לדין מצורע.

שכשם שהאשה המסמלת את כנסת ישראל היא חלק מהאיש – "כי מאיש לוקחה זאת",

לכן תמיד עיניה נשואות אל בעלה ואליו תשוקתה;

כך כנסת ישראל שהיא חלק מה' (כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש),

תמיד עיניה נשואות כלפי מעלה אל הקב"ה בתשוקה אינסופית.

ואכן יהודי בפנימיות נפשו תמיד מתאוה להתאחד עם הקב"ה שממנו נלקחה נשמתו,

עד שכל התענוגות שבעולם הן הגשמיים והן הרוחניים לעולם אינם מספקים אותו;

כי נשאר לו רשימו מהתענוג האין סופי שהיה לו לפני ירידתו לעולם,

רושם מהעונג הנפלא שהתענגה נפשו על ה' קודם התלבשה בגוף.

 

אך נשמה ירדה לעולם והתלבשה בגוף לעשות עבודה,

ועיקר עבודת כנסת ישראל היא "אשה כי תזריע" –

"אשה" היא כנסת ישראל,

"כי תזריע", "תזריע" מלשון "זורע צדקות", "זרעו לכם לצדקה",

(שכידוע, מצות צדקה היא מצוה כללית הכוללת את כל המצוות).

היינו, תפקיד היהודי בעולם לשמור תורה ומצוות.

וכנסת ישראל שומרת את מצוות ה' בעולם הזה דוקא,

שזהו רצון ה' שהזריעה הרוחנית של המצוות תהיה בעשייה גשמית בפועל ממש.

 

וכשכנסת ישראל מקיימת את מצוות התורה והן מושרשות ונזרעות בארץ בעולם הזה,

הן נושאות בחובן פירות ופירי פירות בריבוי עצום הרבה למעלה מכמות הזרעים שנזרעו,

אז "יציץ ופרח ישראל" בחינת צמיחה מן ההעלם אל הגילוי,

אז מתגלה אור הסובב כל עלמין!… נולדת הגאולה!…

(ש"לידה" רומזת על "גאולה").

עד שכנסת ישראל יולדת "זכר" – יולדת את נשמתו של משיח,

נשמה ממדרגה עליונה – מעלמא דדכורא (=עולם הזכר),

ומתגלה מלך המשיח, ש"צמח שמו".

ונולד "שיר חדש" – הגאולה הנצחית "גאולה שאין אחריה גלות".

 

ועוד ש"זכר" הוא גם מלשון "זיכרון",

ואכן כל עבודת ה' בנויה על יסוד הזיכרון.

מצוה עלינו לזכור את ה' ואת מצוותיו תמיד – "שויתי הוי' לנגדי תמיד",

ובמיוחד את תכלית הבריאה, תכלית הכוונה העליונה;

שכל העולם נברא בשבילי ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני.

ועניין זה צריך להיות לנגדנו באופן תמידי ונצחי,

כי בעלמא דשקרא בו אנו חיים, קשה לראות את האמת ולזכור אותה.

לכן תפקידינו בעולם לבטל את ההעלם וההסתר, את הקליפות המסתירים על האלוקות,

ולגלות ש"הכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל",

ועל ידי זה לעשות לקב"ה דירה בתחתונים כפי שנתאווה.

אז יתגלה ניצוץ משיח הוא אור האין סוף החבוי בכל אחד מאיתנו;

כי כל זמן שלא הגענו לדרגה של ביטול, אור הנשמה שבנו לא יכול להאיר.

רק על ידי ביטול הישות נחזור לשורשנו האמיתי – ה"אין" האלקי.

 

חוט הקשר שבין "תורת יולדת" ל"תורת מצורע",

מתגלה גם בעובדה שמשיח נקרא מצורע – "חוורא דבי רבי".

לכאורה, דבר מפליא הוא שמשיח נקרא מצורע.

אך בעיון ב"תורת מצורע" מתברר שהיא בעצם "תורת משיח".

צרעת היא מחלה של "אדם", ש"כולו הפך לבן, טהור הוא".

נגע הצרעת שורשו באורות עליונים ותקיפים ב"לובן העליון" שבפנימיות הכתר.

ומכיון שהוא ב"כתר" – ב"אורות דתהו" – אין הוא משתלשל בסדר והדרגה,

כי שם האור מתנהג באופן של "רצוא", שאינו נמשך למטה.

רק "נובלות" ממנו, נופלות למטה.

וכל הגבוה גבוה ביותר נופל מטה מטה ביותר,

עד שיורד לעומק הקליפות ולבסוף מתגלה במחלת הצרעת.

ואכן מחלת הצרעת מקורה באורות העליונים והתקיפים (דינא קשיא של קדושה),

שטבעם ואופיים לעלות במהירות למעלה – בתנועה של "רצוא".

רק על ידי "בטול במציאות" רק על ידי תנועת "שוב" מתוך הכנעה

נעשה תיקון אמיתי והמצורע נרפא.

 

ואל יוציא אדם עצמו מן הכלל,

כולנו נגועים בצרעת ועל כן אנו יושבים בגלות מחוץ למחנה מחוץ למקום הטבעי שלנו.

מחלת הצרעת נתגלתה כבר באדם הראשון.

אמנם, על פי המבואר בחסידות, מלכתחילה עשה הקב"ה לאדם "כתנות אור",

אלא שמיד לאחר החטא לבש "כתנות עור" – עור הנחש "משכא דחויא",

וכתנות עור אלו עוברים בירושה לכל אחד מאתנו מדור לדור,

עד שגם המשיח נקרא מצורע – "חורא דבי רבי" – "אכן חליינו הוא נשא".

והוא יושב בשער רומי "נגוע ומעונה" ומצפה להתרפא ולגאול את ישראל,

וברגע שיתרפא, הנגע ייהפך לענג, ותורת משיח תתחיל להתגלות.

 

ואכן "שכינתא מרעא בגלותא".

והמשיח "מצורע" – חולה ומעונה ונגוע ומחולל מפשעינו.

אז מה עושים?

הרבי מה"מ מורה נבוכי הדור המכין אותנו בתורתו לגאולה האמיתית והשלימה,

נותן הוראה ללמוד ענייני גאולה ומשיח מכל מרחבי התורה ובמיוחד מתורתו.

בדבר מלכות כ"ח ניסן ה'תשנ"א הודיע לנו הרבי חגיגית, אני את שלי עשיתי…

מכאן ואילך, עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא משיח תיכף ומיד ממש.

באופן של "אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון".

דברים מדהימים אלה הם המרעישים ביותר ששמענו מהרבי,

דברים ששינו אצלנו את זוית הראיה שהיתה לנו עד אז.

הרבי גילה לנו סוד גדול וחידוש נפלא הקשור לגאולה.

קודם לכן חשבנו שעניני משיח וגאולה בידי שמים,

הורגלנו לחשוב ולהאמין שמשימת הגאולה מוטלת על שכמו של הרבי.

מעתה גילה לנו הרבי שאין הדבר תלוי אלא בנו.

כל יהודי הוא פרט בשכינה היא האשה של הקב"ה,

ועל כנסת ישראל מוטלת החובה והמשימה לעשות את העבודה האחרונה –

להיות בבחינת התעוררות מלמטה ("תזריע") יולדת "זכר",

המביאה את המשיח ואת הגאולה שאין אחריה גלות.

 

עצתו העיקרית של הרבי היא לעסוק ב"תורת המצורע",

היא "תורתו של משיח" שעניינה טהרה.

הוא מסביר לנו שכדי להיפטר מן הצרעת הקשה שאנו דבוקים בה,

יש להכניס את ה"אורות דתהו" התקיפים ובלתי מרוסנים בבחינת "רצוא",

ב"כלים דתיקון" ("שוב") בביטול אמיתי.

הפתרון לנגעים שבמקורם הם אורות עליונים ("אורות דתוהו") הוא,

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו".

כל תורת המצורע על רגל אחת היא לגלות את עניינו האמיתי!…

כשמתברר שמקור הנגעים הוא גבוה מאוד,

אזי הוא הופך לטהור – זהו "יום טהרתו".

 

עיקר העבודה הוא לדעת לחבר את שתי התנועות ההפכיות של "רצוא" ו"שוב",

לא יתכן "רצוא" (גבורה – אש)  בלי "שוב" (חסד – מים).

רק על ידי התכללות של "רצוא" ו"שוב" מגיעים למידת התפארת,

שבה מאיר אור אין סוף בגילוי רב.

עניינה של מידת התפארת הוא התכללות המידות ביחוד גמור ונפלא,

התכללות הנובעת מהתבטלות לאור הנעלה ונשגב ממנה – הארת אור אין סוף!…

 

דוקא על ידי הביטול והמסירות נפש שמצד היחידה שבנפש,

הקשורה ומקבלת מבחינת יחיד שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות,

יתחברו ה"רצוא" ו"שוב" ויתגלו האורות העליונים בכלים.

 

ועוד ש"תפארת – זו מתן תורה".

אדם יכול להיטהר רק על ידי תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה,

ודוקא באופן של ביטול – ש"פתח לבי בתורתך" הוא דוקא על ידי "ונפשי כעפר לכל תהיה".

והקב"ה ההופך רע לטוב וחושך לאור ישלים את העבודה,

ויעביר את רוח הטומאה מן הארץ כליל.

עד שטמא ייהפך לטהור וניגאל גאולה אמיתית ושלימה,

ונזכה ללמוד תורתו של משיח – "תורה חדשה מאתי תצא".

 

פרסום תגובה חדשה

test email