משיחת אור ליום ד' פ' שמיני, כ"ו ניסן ה'תנש"א

– ביחידות הכללית להאורחים שיחיו –

– תרגום מאידית –

א.  בעמדנו בסמיכות לסיום חודש ניסן, "חודש הגאולה"[1] – שענינו הכללי והעיקרי הוא חג הפסח, "זמן חירותנו"[2], כשמודים להקב"ה על הנסים והנפלאות שהראה בעת יציאת מצרים – ראוי אפוא להתעכב על הנסים והנפלאות שהתרחשו ומתרחשים בשנה זו בתקופה הנוכחית[3].

*

ההנהגה הנסית של הקב"ה בהוציאו את בנ"י מעבדות לחירות ביציאת מצרים איננה דבר חד-פעמי שאירע רק אז (ביציאת מצרים), אלא "בכל[4] דור ודור [ובכל יום ויום[5]] חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא [היום⁵] ממצרים" [ועד שזה מתבטא במעשה בפועל בליל הסדר, ש"ישב בהסיבה דרך חירות כו'"[6]], וכפי שאומרים בהגדה של פסח (בליל הסדר): "לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אלא אף אותנו גאל עמהם"[7] [ועד ש"אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"[8]], ו"לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל כו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה כו' ומשעבוד לגאולה כו'"⁴.

ויתירה מזה: גאולת מצרים "פתחה" את הדרך (הצנור)[9] ונתנה את הכח לחירות וגאולה – ובאופן נסי – של בנ"י במשך כל הדורות וכל הזמנים[10]; גאולת מצרים היא הפתיחה וההתחלה וכוללת[11] את כל הגאולות (כולל גאולה ש"לאו גאולה דגלות היא אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו כו'"[12]), עד גם – הגאולה האמיתית והשלימה[13] (שאין אחרי' גלות[14]), שעלי' נאמר[15] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". ולכן אומרים בהברכה[16] "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים" (בהמשך ובסיום ה"לפיכך" הנ"ל): "כן ה' אלקינו כו' יגיענו למועדים כו' בבנין עירך כו' ונודה לך שיר חדש על גאולתנו כו'".

ע"פ האמור לעיל מובן – כיון ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ויציאת מצרים ה"ה ההתחלה וכוללת את כל הגאולות דבנ"י – שעל ידי התבוננות בהנסים והנפלאות דיציאת מצרים אפשר לראות איך שהם משתקפים – "בכל דור ודור", "בכל יום ויום" – בנסים ונפלאות עתה, שעל ידם "הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם"[17] מאלו ה"עומדים עלינו" "בכל דור ודור", עד – (כפי שזה מביא את) הנסים והנפלאות בהגאולה השלימה (שהם בדומה להנסים דיציאת מצרים). וכדלקמן (סעיף ג).

ב.  והנהגה נסית זו – שנפעלה לכל הזמנים בעת יציאת מצרים – נמצאת עוד יותר בגלוי בחודש ניסן, אשר "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל"[18], וכידוע שניסן הוא מלשון נס[19], ויתירה מזו: ניסן (עם שני נוני"ן) מורה על "נסי נסים"[20]; ובמיוחד – בחציו השני של החודש, שמתחיל עם חג הפסח (בחמשה עשר בניסן), "זמן חירותנו",

ובפרט בקביעות שנה זו – "שנת אראנו נפלאות" – כאשר יום א' דפסח חל ביום השבת, שבכללות הוא זמן חירות (בערך לשאר ימי השבוע) – חירות מכל מלאכה (גם מ"מלאכת אוכל נפש" המותרת ביו"ט[21]), וישנו הכל מן המוכן (כל מלאכתך עשוי'[22]);

עאכו"כ לאחר כל (שבעת) שמונת ימי חג הפסח [כפי שזה בחוץ לארץ, ששם נמצאים עתה רוב מנין ובנין דבנ"י], שב"זמן חירותנו" עצמו הרי הימים האחרונים דחג הפסח הינם דרגת חירות נעלית יותר לגבי הימים הראשונים, וכידוע[23] שהימים הראשונים קשורים בעיקר עם גאולת מצרים והימים האחרונים[24] – בעיקר עם הגאולה האמיתית והשלימה, שאין אחרי' גלות, חירות אפילו בערך החירות דגאולת מצרים, נפלאות אפילו בערך הנפלאות ד"כימי צאתך מארץ מצרים"[25].

ומזה נמשך לימינו אלה לאחר פסח בסיום וחותם חודש ניסן (שגם אז לא אומרים תחנון[26], "נוהגין לעשות כולו (כל חודש ניסן) קודש כעין י"ט"[27]), ואדרבה – הכל הולך אחר החיתום[28].

ובפרט שזהו גם בשבוע דפ' שמיני, ובשנה זו – קורין פ' שמיני שמונה פעמים, וידוע הפתגם[29] ש"שמיני שמונה שמינה", ששנה שקורין בה שמיני שמונה פעמים תהי' שנה "שמינה" מבורכת בגשמיות וברוחניות – וכעת, בסוף חודש ניסן, עומדים בסיום השמונה פעמים דקריאת פ' שמיני – ששמיני מורה על הנהגה נסית של הקב"ה[30] (שלמעלה משבעת ימי ההיקף דמעשה בראשית, סדר הטבע[31]), ועאכו"כ שמונה פעמים שמיני, שישנה שנה "שמינה" ומלאה בנסים ונפלאות, ובאופן של שומן[32], ש"מפעפע בכולו"[33].

ג.  הסדר בגאולת ויציאת מצרים הי' (בכללות):

"התחלת הגאולה והנסים"[34] הי' עם הנס גדול[35] (עוד לפני חג הפסח) ד"למכה מצרים בבכוריהם"[36], שדוקא בכורי מצרים עצמם היכו את המצריים, ובאופן ד"למכה" דוקא (לא "להורג" וכיו"ב), כי הבכורים הרי לא הרגו את כל המצריים (רק חלק מהם), אלא רק היכו אותם ("למכה"). ואדרבה: ב"למכה" ישנה מעלה, שהמצריים עצמם באים אח"כ להכרה בהנסים והם בעצמם מגרשים את בנ"י ממצרים.

אחר-כך – ביום חמשה עשר בניסן – היתה יציאת מצרים בפועל, ודוקא באופן ד"ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם גו'"[37], "בשלח פרעה את העם"[38]. ובנ"י יצאו בשלימות, "ברכוש גדול"[39], "כספם וזהבם אתם"[40], ובאופן ד"וינצלו את מצרים"[41], "כלי כסף וכלי זהב ושמלות"[42], עד ש"אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם"[43].

עד – הגמר והסיום דיציאת מצרים בקריעת ים סוף, שכן אפילו כשבנ"י יצאו ממצרים הרי המצריים נשארו עדיין בתקפם, עד ש"וירדפו מצרים אחריהם"[44], והי' (שייך) הפחד והמורא דמצרים עליהם; משא"כ על ידי טביעת מצרים בים, "לא נשאר בהם עד אחד"[45], חוץ מה"אחד", פרעה מלך מצרים (שאח"כ נעשה מלך נינוה) [46]בכדי שיראה את הנסים והנפלאות שהקב"ה עשה לבנ"י.

ד.  "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות":

כאו"א יכול לראות בגלוי שהנסים דיציאת מצרים משתקפים כעת בהנצחון בימינו אלו – הן בעצם הנצחון והן בזמן בו הוא התרחש, ובמיוחד – בימים זכאין דחודש ניסן (שענין החירות שבו מודגש עוד יותר בשנה זו, כנ"ל):

עוד לפני חג הפסח – אירע ה"למכה מצרים בבכוריהם", שה"בכורים"

דאומות העולם[47] (כולל ממדינת מצרים ומדינות הערביים הסמוכות לה) – כפי

החלטת באי כחם ב"אומות-המאוחדות" ("יונייטעד ניישענס") – נלחמו והיכו את "מצרים", צורר היהודים, (מצרים מלשון[48]) "מיצר" לישראל ר"ל,

וביום הפורים שנה זו – "שנת אראנו נפלאות" – אירע הנצחון (כפי שהכריזו אוה"ע), והמפלה שלו, באופן ד"למכה גו'" (לא "להורג"), ודוקא באמצעות אינם-יהודים ("בכוריהם"), אשר נזפו בו וביזו אותו, והכריחו אותו להתחרט על פעולותיו עד אז,

והוא הוכרח להודות ולקבל ולקיים את כל הציוויים וההוראות והדרישות שניתנו לו מ"בכוריהם": לשחרר חלק משבויי-המלחמה, וגם לקיים את יתר הדברים שדרשו ממנו.

ולאחמ"כ הי' ההמשך בזה – בחודש ניסן, ובו גופא – בימי הפסח, "זמן חירותנו" – ש"בכוריהם" בה"יונייטעד ניישענס" המשיכו בנזיפה ובזיון שלו:

בימי הפורים ולאחרי זה עדיין לא ידעו מה יהי' ההמשך, עד היכן יבזו ויזיקו אותו, כמה חזק הוא ישאר, כמה הוא יצטרך להודות ולשלם, ואיך הוא ימלא אחר כל הדברים, או שהדברים יתבצעו ע"י אחרים; אח"כ בימי חודש ניסן, בימי הפסח – "בכוריהם" יצאו בנזיפה חזקה ובהחלטה למסקנא ותנאים חזקים (נוסף על ההוראות שלפני זה) איך סרדרם צריך לנהוג, וגם לראות ולוודא שהוא יקיים אותם: לשחרר את השבויים, להשיב את אשר לקח, ולשלם על הנזקים וההיזקות שעשה כעת (וגם על מה שעשה בעבר),

ובהמשך ימי החודש, עד הימים האחרונים של החודש, ניתוסף עוד יותר בהנס – שהוא הסכים להכל, וללא שום פעולה ומלחמה,

ועד שהוא גילה כספים ורכוש שהחביא (ועד עתה לא ידעו כלל שהוא החזיק בהם).

ה.  מזה ישנה התשובה ליהודים ששואלים: בעמדנו ב"שנת אראנו נפלאות" – איפה רואים נסים ונפלאות, ועד בדוגמת הנסים ונפלאות בעת יציאת מצרים ופורים?!

צריכים רק לפתוח את העינים ולהביט אל המאורעות האחרונים בחלקו האחר של העולם, כפי שהודפס בעתונים –

רואים בגלוי ממש שהתרחשו ומתרחשים נסים ונפלאות (בדוגמת הנסים ביציאת מצרים) לטובת בני ישראל ולטובת העולם כולו, החל מכך ש"למכה מצרים בבכוריהם", בכורי אוה"ע עצמם ביטלו את הכח והשליטה של צורר היהודים וצורר נגד אנשים אחרים (כולל לא יהודים), והוא מחזיר את מה שלקח, ומשלם את ההיזקות, כולל גם – הדברים הגנוזים שהחביאם.

ויתירה מזה: הנסים מתרחשים בימות השנה שקשורים במיוחד עם נסים לבנ"י: ימי הפורים – שבהם אירע הנס והנצחון והגאולה דבנ"י והמפלה דהמן הרשע צורר היהודים (במלכות פרס ומדי), וכן (מיסמך גאולה לגאולה[49] -) ימי חודש ניסן וימי הפסח – גאולת ישראל ממצרים, ובאופן דנסים ונפלאות,

ואדרבה³: נס פורים הי' נס המלובש בדרכי הטבע[50], כך שרק ע"י הקשר של ההתחלה דמלכות אחשורוש עם "בשנת שלוש למלכו"[51] ועם "בשנת שבע למלכותו"[52] ועם "חודש ניסן בשנת שתים עשרה" למלכותו[53] וסעודות אסתר לאחשורוש והמן[54] וכו' – ועושים מכל זה המשך וענין אחד ומתבוננים בזה – ניכר בו יד השם. משא"כ במאורעות העכשויים מתרחשים נסים ונפלאות גלויים, גלויים לא רק לבנ"י, אלא גם לאומות העולם.

ונסים אלו מתרחשים, כאמור, בחודש ניסן, כך שמיום ליום (בחודש ניסן עצמו) נוספים ענינים חדשים, בקשר עם ההחלטה ד"בכוריהם" (ב"יונייטעד ניישענס"), ובהסכמה של סרדרם – כפי שהי' בימים אלה בסיום חודש ניסן, חודש הגאולה, ומצפים להמשך בכיוון זה, היום בלילה, או מחר, מחרתיים וכו'.

ו.  ענין נוסף בהמאורעות בזמן האחרון שרואים בהם נסים ונפלאות – הוא היציאה של ריבוי יהודים ממדינה ההיא, שהיא בדוגמת יציאת מצרים[55]:

לאחרי ריבוי שנים של הנהגה באופן אחר לגמרי, שבהם יהודים לא יכלו לצאת משם – הרי דוקא בשנה זו ובשנה שלפני' פתחה מדינה זו את שערי' לשחרר יהודים לנסוע לארץ הקודש [ואפילו אם, מאיזו סיבה שתהי', התעכב חלק מהם במדינות אחרות לפי שעה (בארצות הברית או אוסטרלי' וכיו"ב) בקרוב הם יגיעו (ברצון שלם ומתוך שמחה וטוב לבב) לארץ הקודש, יחד עם משפחותיהם].

ועד שהמדינה עצמה מסייעת להם לצאת, בדוגמת כפי שהי' ביציאת מצרים, שתכליתה הי' ללכת לארץ הקודש (והבאתי אתכם אל הארץ גו'[56]), כולל גם – סיוע מהדברים הגנוזים של "מצרים" (כנ"ל ס"ד-ה), שמנצלים גם את זה, עד שחלק מזה – וגם מכספים אחרים דמדינות אחרות – מגיע לבנ"י, אחינו בני ישראל שיצאו זה עתה (ויוצאים כעת) ב"יציאת מצרים", מ"מצרים" (מלשון מיצרים וגבולים[57]) דהמדינה ההיא, בדוגמת כפי שהי' ביציאת מצרים בפעם הראשונה, ש"וינצלו את מצרים", עד ש"אף מה שלא היו שואלים היו נותנים להם", וגם את הדברים הגנוזים[58].

ז.  ההוראה מכל הנ"ל מובנת בפשטות:

כשרואים את הנסים שהקב"ה עושה – מעורר זה ביהודי עוד יותר, את ההכרה שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, ושהוא עושה תמיד נסים לבנ"י, ו"הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" של אלו ה"עומדים עלינו".

ובפרט שהנסים העכשויים מזכירים ומחזקים את ההרגש אצל יהודי "לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים", וש"לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אלא אף אותנו גאל עמהם" – גאולת מצרים היא ההתחלה וכוללת את כל הגאולות (כולל אפילו גאולה ד"יגאלנו מן הצרות הבאות עלינו כו'"), כנ"ל,

ולכן נותנים שבח והודאה, "יודו לשמך"[59], "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה כו'".

ועוד וג"ז עיקר: האופן העיקרי איך מקבל יהודי את הנסים ופועל שהקב"ה יוסיף בנסים – ע"י זה שהוא מוסיף בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור,

כולל – מצות תפילין (שהיא הרי אות וזכר ליציאת מצרים[60]) – והוקשה כל התורה כולה לתפילין[61] – שעי"ז נפעל "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"[62], עד שאוה"ע מעוררים את בנ"י שהצלחתם בעבר ובעתיד (עוד יותר) היא כיון ש"שם ה' נקרא עליך", וכן – "יודו לשמך".

ובלימוד התורה עצמו – במיוחד בלימוד פנימיות התורה, שעי"ז נפעל "אתי מר" דא מלכא משיחא[63], "אראנו נפלאות" בגאולה האמיתית והשלימה.

ונוסף על עבודתו הפרטית, צריך גם להשפיע על עוד יהודים, ע"י הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, כולל ובמיוחד – אצל יהודים אלו שיוצאים עתה (ביציאת "מצרים") מהמדינה ההיא.

ח.  ויהי רצון שהקב"ה יעזור לכאו"א מישראל שיהי' לו את ה"עינים לראות ו(במילא) אזנים לשמוע" ו"לב לדעת"[64] – לראות את "המסות הגדולות אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם"[65], את הנסים הגלויים שקורים בכל יום,

ובפרט שעומדים כבר לאחר "ארבעים שנה"[66] במדבר העמים (דגלות), במצב של "(ארבעים שנה) אקוט בדור"[67], ואוחזים כבר ב"יבואון אל מנוחתי"[68], בארץ הקודש וירושלים[69], עד "שלם", שלימות המנוחה – בגאולה האמיתית והשלימה,

ומובן א"כ, שבנ"י מוכנים כבר לכך, ויש להם כבר את ה"לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" [כפי שהי' בשנת הארבעים לאחר יציאת מצרים, שכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות].

ואפילו אם עדיין ישנו יהודי שצריך להסביר לו עד שיראה את הנסים (כיון שהוא לא מבחין בקיומם לע"ע) – הרי זה בא באופן הכי קל, בדרכי נועם ובדרכי שלום ובשמחה ובטוב לבב, מספיק שיעוררוהו על כך פעם אחת.

ויה"ר שלא יצטרכו לדבר ולספר אחד לשני אודות הנסים, כיון שכאו"א יראה ורואה זאת בגלוי, מראה באצבעו ואומר זה[70], ומכיר ומודה לה' על הנסים,

עד שהוא לא מתבייש לצאת בריקוד בגלל הנסים הגלויים!

כיון שהוא לא משכנע את עצמו שאין מה לרקוד ולהרעיש על הנסים שהקב"ה מראה, אלא אדרבה: הוא בא לידי הכרת האמת לאמיתו, א שהקב"ה מראה נסים גלויים, וכן ב שצריך להיות על כך בשמחה גדולה.

ובפרט בעמדנו, כאמור, בחודש ניסן, כשכל בנ"י הם בדרגת צדיקים [כידוע[71] החילוק בין חודש תשרי וחודש ניסן, ע"ד החילוק בין עבודת התשובה ועבודת הצדיקים[72]], ויש לומר שזהו אחד הטעמים לכך שלא אומרים אז תחנון²⁶(כיון שלא זקוקים אז לזה (תחנון), כמדובר כמה פעמים[73]), כיון שכאו"א מישראל מתעלה (בבחי' נס, ארים נסי[74]) לדרגת צדיק[75], במילא לא זקוקים לאמירת תחנון ותשובה על ענינים הפכיים, אלא ישנה אז התשובה באופן ד"לאתבא צדיקיא בתיובתא"[76] (התשובה היא על כך שהי' יכול לעשות את עבודתו באופן נעלה יותר).

וחודש ניסן נותן תוספת כח לכאו"א מישראל ומגביהו עוד יותר למעלה, שאע"פ שמעמדו ומצבו עד עתה הי' גבוה, הוא מתעלה לדרגת נס (למעלה מטבע העולם לגמרי), ורואה את הנסים של הקב"ה מסביבו.

כפי שרואים זאת במיוחד אצל בנ"י אלו שיוצאים (כביציאת מצרים) ממדינה ההיא, שמבלי הבט על הנסיונות שהם עברו ולחלק מהם לא היתה שייכות גלוי' עם לימוד התורה וקיום המצוות, הרי ריבוי מהם הגיעו לארץ הקודש, ויש להם שייכות לתומ"צ בפועל, גם עי"ז שעוזרים לעוד יהודי בזה, עד שהם עצמם – וילדיהם – נעשים לומדי תורה ומקיימי מצוות בהידור;

ואפילו אלו שלע"ע התיישבו, מסיבות שונות ומשונות, במדינות אחרות, גם הם יבואו לאחמ"כ לארץ הקודש, כנ"ל. ועוד וגם זה עיקר – שהם כולם באים ל"ארץ הקודש" ול"ירושלים עיר הקודש" ברוחניות "יראה שלם", שלימות היראה[77].

כפי שרואים זאת בגלוי בקיום מצות מילה[78], שמקיימים אותה עכשיו אצל כו"כ מאחינו בני ישראל ממדינה ההיא (שלא קיימו זאת מצד הנסיונות והקשיים), עד שהם מבקשים שלא יעכבו זאת ומיד יכניסו אותם בבריתו של אברהם אבינו, "אחד הי' אברהם"[79].

ט.  ועוד והוא העיקר: שמהשמחה והשירה[80] על הנסים הגלויים העכשויים, נבוא תיכף ומיד ממש ל"נודה לך שיר חדש על גאולתנו", בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהיו הנסים והנפלאות הגדולים ביותר, "אראנו נפלאות" (נפלאות – אפילו בערך לנסים ביציאת מצרים),

וכל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"[81], בכל מקום שהם – הן מהמדינה ההיא, והן אלו שלע"ע התיישבו במדינות אחרות – הולכים, "וארו עם ענני שמיא"[82] (ע"ד שטסים במטוס, אבל עוד יותר מהר) – לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי.

ומזרזים זאת עוד יותר ע"י עשיית כאו"א לשליח מצוה לצדקה (ובהוספה מדילי'), ד"גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"[83]. ובפרט בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים – בית משולש – של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

והקיצו ורננו שוכני עפר[84], והוא וכל בני ביתו נשמות בגוף בתוכם, יחד עם כל בנ"י מכל הדורות, ולוקחים לארץ הקודש את ביהכנ"ס וביהמ"ד זה וכל הבתי כנסיות ובתי מדרשות[85].

ועוד והוא העיקר: לא עכבן אפילו כהרף עין[86], יראה אל אלקים בציון[87], בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו.

הערות