פרשת בהעלותך – דבר מלכות א' (הרבי מליובאוויטש)

להקראת המאמר
יום ראשון ג׳ סיון ה׳תשע״ד
התוכן ד"בהעלותך את הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" – הוא, שעבודת היהודי צריכה להיות באופן שהוא מדליק ומאיר את עצמו וחלקו בעולם וכל העולם ב"נר מצוה ותורה אור"
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו

משיחות ש"פ בהעלותך, י"ט סיון ה'תנש"א

– תרגום מאידית –

א.  בפרשת בהעלותך ישנו חידוש לגבי כל שאר פרשיות התורה:

איתא בגמרא[1], שפרשת "ויהי בנסוע הארון" (בפ' בהעלותך[2]) "ספר חשוב הוא בפני עצמו", ועפ"ז נמצא (כהדרשה המובאת שם בגמרא עה"פ[3] "חצבה עמודי' שבעה") שישנם "שבעה ספרי תורה"[4], כיון ש"פרשה זו (ויהי בנסוע הארון) ספר לעצמו, נמצא שלמעלה ספר לעצמו ושלמטה ספר לעצמו . . נמצא ספר וידבר (במדבר) נחלק לג' ספרים"[5], במילא ישנם "שבעה ספרי תורה" (ארבעת הספרים – בראשית שמות ויקרא דברים, וספר במדבר שנחלק לג' ספרים). עפ"ז – החידוש בפ' בהעלותך הוא, שפרשה זו כוללת בתוכה "ג' ספרים" (חלק הפרשה שלפני פ' ויהי בנסוע הארון, פ' ויהי בנסוע הארון, וחלק הפרשה שלאחרי זה).

ובזה ישנם כמה ענינים שצריך להבין:

(א) דבר תמוה: על פי החלוקה ד"שבעה ספרי תורה", נמצא שהספר הששי (הספר השלישי בספר במדבר, לאחרי פ' ויהי בנסוע הארון) מתחיל ב"ויהי העם כמתאוננים"[6] – ענין בלתי רצוי שהביא לתוצאות שליליות ("ותבער בם אש גו'"6), ואח"כ – בהמשך הענין אודות חטא מרים[7], ולאחרי זה (אבל בפרשה שלאחרי זו[8]) אודות חטא המרגלים וכו'!

ואת החידוש בזה רואים גם בכך – שלכל הספרים יש שם, שנלקח מהתיבה הראשונה (או התיבות הראשונות) של הספר: בראשית (התיבה הראשונה שבספר), שמות (התיבה השני'), ויקרא (התיבה הראשונה), במדבר (מהפסוק הראשון בספר), דברים (התיבה השני'), וגם הספר השני בספר במדבר נקרא בשם "ויהי בנסוע הארון"; משא"כ הספר השלישי (בספר במדבר) – לא מצאנו שיקרא בשם (ספר "ויהי העם כמתאוננים" וכיו"ב).

ועוד ואדרבה: התיבות הראשונות דספר זה מדברות אודות ענין בלתי רצוי. ועד שכל תיבה בפני עצמה מורה על ענין לא טוב: "ויהי" – "כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער"[9], "העם" – "אין העם אלא רשעים"[10], "כמתאוננים" – בפשטות ענין לא טוב (וכן בהמשך הכתוב: "(כמתאוננים) רע באזני ה'"),

ולהעיר – זהו היפך הוראת התורה[11] "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".

(ב) בכלל הרי נחלקת התורה לחמשה חומשי תורה, חמשה ספרים. מהו החילוק והחידוש דשבעה ספרי התורה.

(ג) כיון שהחלוקה דספר במדבר לג' ספרים – שכתוצאה ממנה מתחלקת כל התורה לז' ספרים – היא בפ' בהעלותך דוקא, צריך לומר שיש ביניהם שייכות (תוכנית).

בפשטות השייכות ביניהם מובנת מכך שהמנורה – "בהעלותך את הנרות"[12] – קשורה עם ענין התורה (תורה אור[13]); וכשם ש"בהעלותך את הנרות" מורכב מ"שבעת הנרות"12, כך גם התורה נחלקת ל"שבעה ספרי תורה"[14] (כנגד השבעה נרות) [15] מהי השייכות בתוכן הענינים, וכיצד זה מתאים עם החלוקה דחמשה חומשי תורה.

ב.  ויובן זה ע"פ הביאור בתוכן וההוראה מ"בהעלותך את הנרות" בכלל.

כידוע שכל עניני התורה (תורה מלשון הוראה[16]) הם הוראה ליהודי בעבודתו. ובפרט הענינים הקשורים עם העבודה במשכן – המשתקפים בעבודת כאו"א מישראל, כמ"ש[17] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד מישראל"[18], ובפרט הדלקת המנורה ("בהעלותך את הנרות") במשכן, המבטאת את התוכן הכללי של עבודת היהודי לעבוד את ה' (כדלקמן).

ובהקדמה: אע"פ שבבהעלותך – כבכל עניני התורה – ישנם ריבוי פירושים (ששים ריבוא פירושים[19] ע"ד הפשט, הרמז, הדרוש והסוד[20]), הרי לכל לראש ישנו הפירוש הפשוט ע"ד הפשט (אין מקרא יוצא מידי פשוטו[21]), השייך לכאו"א מישראל ולכלל ישראל, האנשים הנשים והטף.

ולהעיר – זהו ענינו של פירוש רש"י – "אני[22] לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"[23], המובן אפילו לבן חמש (כיון שהוא שייך ולומד) למקרא.

ומזה מובן, שאת ה(תורה מלשון) הוראה מ"בהעלותך את הנרות" לכאו"א מישראל צריכים (לכל לראש) ללמוד מהפירוש הפשוט בפרש"י על הפסוק, שמובן לכאו"א מישראל, ובמילא מובן שגם ההוראה מזה שייכת לכאו"א מישראל, האנשים הנשים והטף, גם בתחלת עבודתו (עוד קודם שמגיע לדרגות הנעלות יותר בלימודו ובעבודתו).

ג.  על "בהעלותך" מפרש רש"י: "על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עלי', שצריך להדליק עד שתהא[24] שלהבת עולה מאלי'".

ביאור ההוראה שבזה:

"בהעלותך את הנרות" בכלל מבטא את העבודה הכללית של יהודי לשמש את קונו[25]: העבודה[26] ד"הדלקת" ה"נר ה' נשמת אדם"[27] בהאור ד"נר מצוה ותורה אור"13, ועי"ז תאיר באורה, ותאיר את כל מציאותו, גופו וחלקו בעולם – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"[28], ותאיר גם את האנשים סביבו, עד – הארת כל העולם כולו (ממנה אורה יוצאה לכל העולם[29]) – עם "נר מצוה ותורה אור", וכזה אור שמקשר – מצוה מלשון צוותא וחיבור[30] – את העולם הגשמי עם הקב"ה (כביכול), באופן שהעולם נעשה – בלשון הידוע[31] – דירה לו יתברך בתחתונים, "מנורה מאירה" שדולקת ומאירה באור אלקי.

והאופן בו צריך לבצע עבודה זו – הוא, כפי שרש"י מפרש: "צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'": אע"פ שהדלקת והעלאת הנרות באה ע"י היהודי המדליק את הנרות, הרי תוכן המצוה הוא שהנר יודלק באופן שאח"כ יאיר מעצמו, שלהבת עולה "מאלי'", ואינה צריכה לפעולה וסיוע של מדליק הנרות.

וכן הוא גם בעבודת השם: אע"פ שהקב"ה נותן כחות ליהודי לעשות עבודתו ("הקב"ה עוזרו"[32]) ב"נר מצוה ותורה אור" [נוסף על כך שהוא עשה ו"הדליק" את ה"נר ה' נשמת אדם", והורידה למטה], וכמו"כ מקבל יהודי כחות מאהרן הכהן (רועה ישראל) שמדליק את "נר ה'" למטה, וגם כחות מהוריו ומחנכיו, ומאנשים אחרים סביבו (ובלשון הכתוב[33] – "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק") – אעפ"כ, שלימות ואמיתית העבודה היא בכך, ש(לאחרי שהוא "נדלק" ע"י אחרים) הוא נעשה "שלהבת עולה מאלי'", דהיינו, שה"נר מצוה ותורה אור" חודר בו כל כך, עד שזה מאיר ממנו – מציאותו (כנשמה בגוף) – עצמו ("מאלי'"), כך שאינו צריך לפעולת המשפיע ("מדליק הנר"), בהיותו "שלהבת עולה מאלי'".

ד.  ובפרטיות לשון רש"י – "שלהבת עולה מאלי'":

"שלהבת": לפני שהנר נדלק ישנו נר, כלי, שמן ופתילה[34], אבל אין זה מאיר. עבודתו של יהודי היא שהוא מדליק את הנר, באופן שנעשה שלהבת, נר מאיר, שזוהר ומאיר את הסביבה. ולא רק נר קטן, אלא שלהבת.

"עולה": עבודתו להאיר כ"שלהבת" ב"נר מצוה ותורה אור" צריכה להיות באופן, שאין הוא נשאר לעמוד במקומו, אלא הארתו היא מתוך תנועה מתמדת של הליכה ועלי' ("מעלין בקודש"[35]): נוסף על כך שישנה אצלו המעלה של הליכה בכלל (שהיא למעלה מעמידה (אפילו מעמידה בתוקף), ובלשון ההפטורה[36]: "מהלכים בין העומדים"[37]), הליכתו היא באופן ד"עולה": יכולה להיות הליכה שהיא באורך וברוחב, דהיינו, הליכה באותו "שטח" וסוג עבודה, אלא שהיא באופן דהתפשטות לאורך ורוחב; הפירוש ד"עולה" הוא, שהוא עולה מעל השטח והדרגא שבה הי' עד אז [וכפי שהוא בשלהבת בפשטות[38]] – סוג עבודה נעלה יותר.

וה"שלהבת עולה" – "מאלי'": זה נעשה הטבע והמציאות שלו שמאיר מעצמו.

ולזה צריכים להיות כל התנאים בכדי שהנר יהי' כלי מוכשר להיות נר דולק מאליו, עי"ז שיש לו פתילה ושמן שמוכן ("בטל") לקבל את האור [כמבואר בפרטיות במשנה ובגמרא בפרק והסוגיא ד"במה מדליקין ובמה אין מדליקין"[39]], ועד"ז בעבודת השם – הכשרת וביטול האדם שיוכל לקבל ולהכיל את האור ד"נר מצוה ותורה אור", באופן שהוא נעשה "שלהבת . . מאלי'" בוערת, ובאופן של עלי'[40].

ה.  ועבודה זו – באופן ד"שלהבת עולה מאלי'" – צריכה להיות הן בנוגע לעצמו, הן בנוגע לעבודה עם אחרים, והן בנוגע לעבודה בעולם (כדלקמן ס"ה).

בנוגע לעבודת עצמו:

הגם שעבודת היהודי ב"נר מצוה ותורה אור" מתחילה ובאה בכחו של הקב"ה ושל הוריו – ב' השותפים בהולדתו (ומחנכיו) – ה"ז צריך לחדור בו לגמרי, כך שנעשה "שלהבת עולה מאלי'".

וכפי שהוא ב"תורה אור": לאחרי שבתחלת לימוד התורה מקבל יהודי מהתורה וממלמדו ורבו שלומד עמו תורה – ה"ה צריך אח"כ להתייגע בהבנת התורה בהבנה והשגה שלו עצמו, עד שזה יחקק בזכרונו ובשכלו, ועד לאופן שהתורה מתאחדת עמו (ואין הוא צריך עוד לרבו), עד ש"נקראת על שמו"[41] כיון ש"תורה דילי' היא"[42] ("מאלי'"), עד שאדרבה – הוא נעשה מחדש ומשפיע בתורה, באופן ד"שלהבת עולה מאלי'".

[ובכללות יותר – החידוש דמתן-תורה: אע"פ שהתורה ניתנה ע"י הקב"ה לבנ"י ובכחו של הקב"ה יכולים בנ"י ללמוד תורה (בדוגמת מה ש"בהעלותך את הנרות" הוא דוקא בכח המדליק), הרי היא ניתנה באופן שהתורה "לא בשמים היא"[43], ונמסרה דוקא לבנ"י נשמות בגופים, ודוקא ב"ד שלמטה בכחן לפסוק הלכה[44], עד שהקב"ה בעצמו כביכול וב"ד שלמעלה באים לשמוע איך הוא הפס"ד למטה[45], וקוב"ה "קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"[46] – כיון שהתורה (שבמנורה) למטה נעשית באופן ד"שלהבת עולה מאלי'"].

ועד"ז בלימוד שלו עצמו: הוא לומד ענין בתורה ריבוי פעמים כבימיהם – "שונה פרקו מאה פעמים"[47], כפי שהיתה הרגילות בימיהם (בזמן הש"ס)[48] – עד שזה נחקק בזכרונו, באופן שאין הוא זקוק ללמוד זאת פעם נוספת, אלא "מאלי'" – ה"ז נזכר בשכלו וזכרונו;

[ואעפ"כ צריך הוא ללמוד פעם נוספת (מאה פעמים ואחד47) – לא משום שחסר ב"מאלי'" (דאדרבה: ה"מאלי'" אצלו היא בשלימות, הרגל נעשה טבע[49] (שני[50])), אלא בכדי לשנות ולהוסיף על רגילותו48– (שאז הוא נקרא[51] "עובד אלקים")].

ועד"ז גם ב"נר מצוה", קיום המצוות: שלימות העבודה היא כאשר הוא מרגיל את גופו הגשמי לקיים מצוות, באופן ד"מאלי'" – ע"ד "כי מטא למודים מנפשי' כרע"[52] [וביחד עם זה אין זה באופן ד"מצוות אנשים מלומדה"[53], אלא באופן ד"מעלין בקודש"35(בהידור מצוות וכיו"ב)].

ונוסף על כך שעבודתו בתומ"צ צריכה להיות באופן ד"שלהבת עולה מאלי'", כך צריך להיות גם בנוגע לעבודתו בעניני הרשות (כל מעשיך יהיו לשם שמים ובכל דרכיך דעהו28) – שמציאותו בכל המעת-לעת (לא רק בזמן התורה והתפלה וקיום המצוות) חדורה כ"כ ב"שויתי ה' לנגדי תמיד"[54], עד שב"כל מעשיך" ו"כל דרכיך", בכל הענינים שהוא עושה – גם כאשר הוא אוכל וישן ומתעסק בעסקיו בעניני העולם – הרי הוא "שלהבת עולה מאלי'", מעצמו מתנהג הוא בכל הענינים "לשם שמים" ו"דעהו".

וכך צריך להיות גם בנוגע לעבודתו עם אחרים[55]: השפעה אמיתית ומושלמת על הזולת, היא דוקא כאשר הוא נעשה "שלהבת עולה מאלי'" – שגם כאשר המשפיע והרב הולך, נשאר הוא מעצמו נר מאיר ב"נר מצוה ותורה אור" ובדברי הרשות (לא רק במעשה אלא גם במחשבה ודיבור), כיון שזה נעשה מציאותו, טבעו ורגילותו, באופן שיכול לעמוד "על רגליו", ואינו זקוק לרב ומחנך שלו – "שלהבת עולה מאלי'".

ו.  ויש לומר יתירה מזה: העבודה ד"מאלי'" גופא יכולה להיות בשני אופנים:

(א) אע"פ שמצד עצמו גופו הגשמי של יהודי אינו מאיר לכתחילה ב"נר מצוה ותורה אור" ו"כל מעשיך לשם שמים" כו', מעבדים את הגוף ומרגילים אותו באופן שהרגל נעשה טבע שני50, ועד טבע ראשון49, שיקיים תומ"צ "מאלי'". אבל זהו כדבר נוסף על מציאותו – כיון שהוא (גופו הגשמי) מצ"ע לא הי' שייך לעבודה זו, והראי' שצריכים להרגיל אותו בזה, אלא שע"י "הרגל – נעשה טבע" [נוסף לזה, הרי טבע עצמו קשור עם מדידה והגבלה, ע"פ הגבלת הטבע שלו].

(ב) עי"ז שמגלים איך שמציאותו של יהודי – גם גופו הגשמי – קשורה עם הקב"ה, ובלשון הידוע[56]: המציאות האמיתית של היש הנברא היא המציאות דיש האמיתי – אזי עבודת היהודי בתומ"צ (קיום רצון ה') אינה כדבר נוסף, מיד בפעם הראשונה (אפילו ללא העבודה דהרגל נעשה טבע), כיון שמציאותו עצמה קשורה עם היש האמיתי, ואצל הקב"ה כביכול אין חילוק בין הפעם הראשונה ופעם השני', השלישית וכו'.

ויש לומר, שסדר העבודה צריך להיות, שתחילה – בתחילת העבודה (כאשר הגוף מעלים על אור הנשמה ותומ"צ), צריכה העבודה להיות באופן דהרגל נעשה טבע, ע"י זיכוך הגוף; ועי"ז מגלים – את כח העצמות בגוף היהודי.

ז.  וע"ד כפי שהוא בנוגע לעבודת האדם (עם עצמו ועם אחרים) – כך צריך להיות גם בנוגע לעבודה בעולם:

עי"ז שיהודי מקיים מצוה עם דבר גשמי שבעולם (שרוב מצוות הן דוקא בדברים גשמיים[57]) – נעשה בירור וזיכוך בדבר הגשמי, עד שבכמה ענינים נעשה הוא חפצא של קדושה (כבמצות מילה וכיו"ב).

והגם שקדושת החפצא נעשית דוקא ע"י האדם המקדש את הדבר, דוקא ע"י האדם המקיים את המצוה – אבל אח"כ נקבעת הקדושה בהדבר הגשמי, באופן שגם לאחרי (זמן) קיום המצוה וקידוש החפצא, נשארת שם הקדושה[58] [ועד"ז הבירור וזיכוך בכל הדברים הגשמיים שבהם מקיים מצוה], באופן ד"מאלי'".

ועד יתירה מזה, שיש בכחו של החפץ שאדם יעשה עמו שבועה בנקיטת חפץ של קדושה[59], דהיינו, שדוקא באמצעות החפץ של קדושה נפעלת שבועת האדם (שלא היתה ע"י שבועת האדם בפני עצמו[60], אע"פ שקדושת החפץ נעשתה ע"י האדם), שנעשה מקושר לקיום השבועה[61] [וגם שבועה מלשון שובע, מושבע בכחות הבאים ע"י השבועה, כידוע הפירוש[62] ב"משביעין אותו תהי צדיק כו'"[63]] – שזה מורה שכח הקדושה שבהחפץ נעשה "עולה מאלי'" מהחפץ עצמו, וזה פועל בשבועת האדם (גם מלשון שובע[64]).

וכפי שזה בנוגע לחפצא של קדושה בקרבנות: הגם שקדושת הקרבן נעשית ע"י האדם המקדש את הקרבן, הרי הקרבן מתקדש בקדושת הגוף, שאינה נפקעת[65], הקדושה נשארת באופן ד"מאלי'", עד שהקרבן מכפר על האדם (הגם שקדושת והקרבת הקרבן היא דוקא ע"י האדם המקדיש והמקריב את הקרבן, כמ"ש[66] "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (וכיו"ב)).

ויש לומר החידוש בזה, שאע"פ שגשמיות העולם מצ"ע אינה קשורה עם קדושה, ובכדי להמשיך שם קדושה, עד לאופן שייעשה מזה חפצא של קדושה – זקוקים לכחו של הקב"ה שמחבר הפכים (וזה ניתן במ"ת, כאשר נתבטלה הגזירה[67] בין עליונים ותחתונים)[68] הרי הקב"ה נתן את הכח (ליהודי), שע"י עשיית מצוה עם דבר גשמי ייעשה הדבר הגשמי עצמו חפצא של קדושה באופן ד"עולה מאלי'", שאינו זקוק כביכול לכח העליון (וכח האדם) להמשיך בו קדושה[69].

[בדוגמת ענין הנרות בפשטות, שצריכים את האדם המדליק בכדי להדליק את הנר, כיון שהפתילה הגשמית והשמן הגשמי מצ"ע לא יכולים להדלק מעצמם; אבל לאחרי שמדליקים אותם באופן המתאים – הרי הם דולקים "מאלי'", הפתילה הגשמית והשמן הגשמי נעשים מקור לאור הנר (וכאשר לא נשאר פתילה ושמן, הרי זה נכבה)].

ח.  ועד"ז הוא גם בנוגע לעבודה בעניני הרשות: "כל מעשיך" של יהודי צריכים להעשות "לשם שמים", ויתירה מזה – "בכל דרכיך דעהו", דהיינו, שנוסף על כך שזהו לשם שמים (לדוגמא, שאוכל בכדי שיהי' לו כח ללמוד תורה ולקיים מצוות), עושים מזה גופא הכשר מצוה וכיו"ב, עד ש"דרכיך" גופא נעשים (חלק מ)"דעהו" עצמו[70]. ולא רק שלא זקוקים שהיהודי יעשה זאת כל פעם מחדש, אלא אדרבה: דבר הרשות עצמו הוא "עולה מאלי'", ומעורר אותו לעבודתו.

וכמובן בפשטות גם אצל ילד – כמדובר לעיל (ס"ב) שההוראה מ"שלהבת עולה מאלי'" (שהובאה בפרש"י – לבן חמש למקרא) היא לכל בנ"י, גם לטף:

כאשר קובעים בחדרו של הילד חומש, סידור, קופת-צדקה וכיו"ב[71] – צריכים לקבוע זאת במקום כזה ובאופן כזה, שלאחרי שקבעו זאת, לא זקוקים יותר לאדם הקובע, ואפילו לא לילד, שיזכור להשתמש בחומש וכיו"ב, אלא כאשר הוא נכנס לחדר הרי החומש עצמו "עולה מאלי'" ומעורר אותו שיסתכל וילמד בו; ועד"ז הסידור. ועד"ז קופת-הצדקה – מונחת בכזה מקום ובאופן בולט כזה, שזה מעורר את הילד שיכניס בה פרוטה לצדקה.

ועד"ז בכל הענינים דחינוך ילדי ישראל, ומזה מובן גם בנוגע לדברי הרשות של מבוגרים, ועאכו"כ ע"י קיום המצוות שלהם – שזה צריך להעשות באופן, שהחפצא עצמו (שעמו עושים את המצוה) – הוא "עולה מאלי'", עד שזה מזכיר ליהודי אודות עבודתו.

ט.  ע"פ הנ"ל יובן הענין ד"ויהי העם כמתאוננים" – התחלת הספר הששי ד"שבעה ספרי תורה", והשייכות לפ' בהעלותך:

התוכן ד"בהעלותך את הנרות" – "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" – הוא, שעבודת היהודי צריכה להיות באופן שהוא מדליק ומאיר את עצמו וחלקו בעולם וכל העולם ב"נר מצוה ותורה אור", עד באופן "שתהא שלהבת עולה מאלי'", שגם מציאות האדם (גופו הגשמי) – שמצ"ע מעלים על אור הנשמה – יהי' "שלהבת עולה מאלי'" ב"נר מצוה ותורה אור", ועד"ז גם לפעול במציאות העולם, ע"י עשיית הדברים הגשמיים בעולם לחפצא של קדושה.

ומזה מובן, ששלימות העבודה היא כאשר ה"בהעלותך את הנרות" "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" נפעל וחודר בכל פרטי האדם ובכל פרטי העולם, מהענינים הנעלים עד הענינים הכי תחתונים – כיון שהעבודה באופן ד"מאלי'" היא הרי אבן הבוחן שהעבודה היא בתכלית השלימות ובתכלית האמת גם מצד מציאות האדם ומציאות העולם (ולא רק מצד הכח העליון, או עכ"פ מכחו של המדליק את הנרות), ולכן ה"ז צריך לחדור בכל פרטי הדרגות, עד גם לחלק הכי תחתון, שגם הוא יאיר "מאלי'". ואדרבה: דוקא עי"ז שהתחתון ביותר מאיר "מאלי'" באור האלקי, ה"ז מורה על שלימות ואמיתית הענין דעבודה "מאלי'" (גם בדרגות הנעלות יותר). ע"ד משל הידוע[72], שדוקא ע"י הגבהת החלק הכי תחתון של הבנין, מגביהים את כל הבנין, גם את הדרגות הנעלות ביותר של הבנין.

עפ"ז מובן מדוע הציווי ד"בהעלותך את הנרות" נאמר לאהרן כהן גדול[73] (והוא קיים זאת בפועל) – כיון שענינו של אהרן הוא כמפורש במשנה[74] – "(הוי מתלמידיו של אהרן כו') אוהב את הבריות ומקרבן לתורה": יש לו אהבה אפילו ל"רחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראי' בשם בריות בעלמא"[75] (מעלתם היחידה היא זה שהם נבראו ע"י הקב"ה), "ומקרבן לתורה" – הוא מקרב את ה"בריות" שנמצאים בדרגא הכי תחתונה לתורה שהיא למעלה מכל העליונים, באופן כזה שהוא מקרב אותם (ה"בריות") עצמן לתורה (ולא ח"ו לקרב את התורה אליהם[76]), עד שהם נעשים "שלהבת עולה מאלי'".

ומזה שכך נפעל אצל בנ"י (שגם ה"בריות" הם "עולה מאלי'") נמשך גם הכח בעולם, להאיר גם את החלק הכי תחתון שבעולם, עד באופן ד"שלהבת עולה מאלי'".

י.  החילוק בין שני עניני העבודה הנ"ל – (א) עבודת עצמו, ו(ב) העבודה בעולם, ובפרטיות – (א) העבודה בעניני קדושה, ו(ב) העבודה בעניני העולם, עד בחלק הכי תחתון ("בריות") – הוא ע"ד החילוק בין מספר חמשה ומספר שבעה.

וכפי שהוא בקדושה (שמשם זה משתלשל אח"כ למטה): הן בנ"י והן התורה מתחלקים לשתי חלוקות אלו: שבעת נרות המנורה הם כנגד שבעת הסוגים שבהם נחלקות כל נשמות ישראל, כנגד השבעה מדות: יש עובד מאהבה, יש עובד מיראה וכו', עד מלכות[77]; ועד"ז ישנה חלוקה של בנ"י לחמשה דרגות – כנגד חמשה חומשי תורה, וי"ל שזה נרמז בפרק[78] דשבת זו: "חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי", ומבואר במפרשים[79], שמוכרחים לומר שלריב"ז (שהי' נשיא הסנהדרין, עד שבבקשתו "תן לי יבנה וחכמי'"[80] ישנו קיום לימוד התורה עד היום הזה) היו יותר מחמשה תלמידים, אלא שהפירוש בזה הוא – שכל תלמידיו, וכל התלמידים ולומדי התורה בכלל (כל בנ"י – עליהם נאמר[81] "וכל בניך לימודי ה'"), נחלקים לחמשה סוגים ודרגות[82].

וכך כנ"ל גם התורה נחלקת ל"שבעה ספרי תורה", ול"חמשה חומשי תורה".

אחד החילוקים ביניהם (חמשה ושבעה): חמשה קשור בעיקר עם העבודה בקדושה (ובכללות – עבודת עצמו), ושבעה קאי על העבודה גם בעולם ("בריות"). וכפי שזה בהמדות (ספירות) העליונות: חמש מדות מחסד עד הוד כוללות את (עיקר) המדות, כידוע[83] שהספירה החמישית (הוד) היא ה"סוף ותשלום הספירות בעיקר המדות", והספירה הששית והשביעית (יסוד ומלכות) הם מקור ההשפעה לבי"ע[84], עלמא דפרודא[85].

וזהו מהחילוקים בין בנ"י כפי שהם נחלקים לשבע דרגות (כנגד שבעת הנרות) – שזה כולל את כל הדרגות דבנ"י, גם הדרגות התחתונות (עד "הרחוקים מתורת ה' כו' בריות בעלמא"), כנגד הדרגא הששית והשביעית; וכפי שהם נחלקים לחמשה – כלומדי חמשה חומשי תורה ופירושה כולו ("חמשה תלמידים היו לריב"ז", שכל ענינו הי' תורה וקדושה[86]), קשור בעיקר עם קדושה (ה' ספירות).

ועד"ז הוא גם החילוק בתורה בין החלוקה ע"ד הרגיל לחמשה חומשי תורה (ע"ד החמשה תלמידים) – כיון שעיקר ענין התורה קשור עם קדושה; אבל היות שהתורה צריכה לפעול גם בעולם שנברא בשבעת ימי בראשית (ו"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"[87]), לכן ישנה גם החלוקה ב"שבעה ספרי תורה", כולל הדרגא הששית והשביעית, מקור ההשפעה בעולם.

יא.  וזה מתאים גם עם התוכן ד"שבעה ספרי תורה": חמשת הספרים הראשונים – שתוכנם הכללי מרומז בשמותיהם (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, וויהי בנסוע הארון) – קשורים (ובפרט התחלת הספרים) בעיקר עם קדושה (בריאת העולם, שמות בני ישראל, ויקרא אל משה, מנין בני ישראל במדבר סיני[88], ויהי בנסוע הארון – תורה), משא"כ הספר הששי מתחיל בענין בלתי רצוי – "ויהי העם כמתאוננים", ולאחרי זה אודות חטא מרים ולאחרי זה – חטא המרגלים בפ' שלח, ומעשה קרח בפ' קרח וכו' [וגם הספר השביעי – "אלה הדברים", "דברי תוכחות"[89]], כיון שמהספר הששי בתורה – נעשית נתינת מקום שלאחרי ריבוי השתלשלות תהי' ירידה בעולם, לכן מתחיל ספר זה בענין של ירידה בתורה עצמה [אבל בהיותו כתוב בתורה ה"ה כולו קדושה – ע"ד "יעקב[90] ועשו האמורים בפרשה"[91], אלא שמהסיפור בתורה נעשית אח"כ נתינת מקום לאחרי השתלשלות כו' לירידה בעולם];

אבל לאידך גיסא, הרי זה גם ספר בתורה, ויתירה מזה – ספר זה מתחיל עם וכולל בתוכו את פ' בהעלותך את הנרות, הכוללת את הדלקת כל ז' הנרות "עד שתהא שלהבת עולה מאלי'" – וזה נותן את הכח שהאור האלקי ד"נר מצוה ותורה אור" יגיע גם למצב של ירידה למטה ("ויהי העם כמתאוננים"), עד שגם שם יפעל הענין ד"שלהבת עולה מאלי'" [שמורה על שלימות ואמיתית העבודה, כנ"ל] – ע"י עבודת התשובה, עד שלימות התשובה (מאהבה), שעי"ז נעשה "עולה מאלי'" – המעלה שה"מאלי'" באה ע"י תשובה על החטא דוקא (שלא נמצאת אצל צדיקים, עד שבמקום שבע"ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו[92]) – זדונות נעשו לו כזכיות[93], עד זכיות ממש[94], "הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו"[95].

ואולי יש לומר, שזהו הטעם לכך שהתחלת ספר הששי היא ב"ויהי העם כמתאוננים" וזה כתוב בפ' בהעלותך את הנרות – כיון שהכוונה בסיפור זה בתורה היא בכדי לתת את הכח (מהתורה) לעבודת התשובה [וכמרומז גם בכך שנאמר "כמתאוננים", בכ"ף הדמיון, כיון שבנ"י אינם שייכים ל"מתאוננים" ממש, אלא "כמתאוננים", בכוונה אמיתית – שמזה תצא המעלה דתשובה].

ומזה נמשך הכח לעשות את העבודה בעולם כפשוטה, וגם להפוך את הדברים הכי תחתונים שבעולם שיאירו "מאלי'" באור אלקי.

והכח לזה בא מהספר שלפניו, החמישי (סיום המדות) – "ויהי2בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך" (בירור הלעו"ז), ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל (השראת השכינה[96] – גילוי הקדושה).

יב.  ועד"ז מובן גם בנוגע לפרשת המרגלים (בפ' שלח), ובהקדים השאלה: (א) כיצד יתכן שהתורה מספרת בפרטיות את פרשת המרגלים, שהיא בגנותן של המרגלים – בו בזמן שהתורה נזהרת לדבר אפילו בגנותה של בהמה אינה טהורה[97]? (ב) ההפטורה, שצריכה הרי להיות "מענין הפרשה"[98], מדברת אודות שליחת מרגלי חרש ע"י יהושע[99] שנפעלה בשלימותה – ההיפך הגמור ממעשה המרגלים בפרשתנו.

וי"ל נקודת הביאור בזה: הכוונה בכך שהתורה מספרת את פרשת המרגלים – היא בכדי לגלות את העילוי שבא גם ממעשה המרגלים – וכפי שבא בגלוי בההפטורה, שע"י שילוח המרגלים ע"י יהושע, שי"ל שלמד זאת ממשה רבינו, ויהושע לא ימיש מתוך האוהל[100], והוא "כפני לבנה" שמשקף את "פני חמה" של משה[101] – נפעלה במילואה שליחותו של משה ודעתו בשילוח המרגלים שהוא לכבוש את הארץ. וכמודגש בקרא שיהושע הי' ממרגלי משה, והוא (עם כלב) מילאו את שליחותם כדבעי, עד שאמרו[102] ש"טובה הארץ מאד מאד"[103].

[ויתירה מזה: גם כוונת המרגלים בפנימיות היתה לטוב, ובאותה שעה כשרים היו[104], כמבואר בספרים[105] – שמצד גודל מעלתם נאמר[106] ש"אין להם חלק לעוה"ב", כיון שהם נעלים מחלק לעוה"ב].

ובזה רואים גם את הענין ד"שלהבת עולה מאלי'": עי"ז שיהושע לכאורה למד ממשה לשלוח מרגלים [ולהעיר ששילוח המרגלים ע"י משה הי' "לדעתך"[107], ע"ד "מאלי'"] – הרי אח"כ הוא מעצמו – "מאלי'" – שלח מרגלים והם מילאו את שליחותם ולאח"ז דוקא יהושע הכניס את בנ"י לארץ ישראל עם כל המעלות שבזה. ויומתק בזה שיהושע הוא "כפני לבנה" – שלבנה מקבלת מ"פני חמה" (משה), אבל לאח"ז נעשה זה אור משלה ("עולה מאלי'"), מעלת אור הלבנה.

יג.  ויש לקשר זה גם עם כך שבשבוע דפ' בהעלותך (וקורין פ' שלח בשבת בתפלת מנחה) נעשית העלי' והשלימות ("ויכולו"[108]) דחמשה עשר בסיון, כאשר נעשה "קיימא סיהרא באשלמותא"[109] דחודש סיון – המעלה ושלימות דאור הלבנה, ודישראל הדומין ומונין ללבנה[110], והם עתידים להתחדש כמותה[111].

ומט"ו סיון באים לט"ז – ד' פעמים ד' – סיון, וטו"ב סיון, וח"י סיון, עד לשבת זו י"ט סיון, שממנה נכנסים אח"כ ליום ראשון כ"ף סיון – שיש בו מעלת התשובה ומעלת הצדיקים יחד, עת רצון תענית כ"ף סיון[112], העבודה ד"שלהבת עולה מאלי'" אבל במצב טוב:

איתא במגן אברהם[113], ש"נוהגין להתענות עשרים בסיון בכל מלכות פולין". אעפ"כ רבותינו נשיאינו לא נהגו כן, אפילו בזמן שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' בפולין (וכמה נהגו אז להתענות שם).

ויש לומר שאין זה באופן שאצל רבותינו נשיאינו חסרה ח"ו המעלה דתענית בעשרים בסיון, אלא אדרבה: המעלה שבזה ישנה – ע"י שלא מתענים (ע"ד מעלת פורים שלגבי יום (שהוא) כפורים). ובפרט ע"פ הידוע המעלה הגדולה בעשרים – בגימטריא כתר[114]. ויש לומר שזהו ע"ד המעלה דתשובה בעבודת הצדיקים (לאתבא צדיקיא בתיובתא[115]).

ולהוסיף בהשייכות ל"מלכות פולין" דוקא: ידוע שבעת שראשוני היהודים באו לגור בפולין, אמרו ש"פולין" הוא מלשון "פה לין", שכאן ילונו בזמן ומקום הגלות[116]. [וזהו הטעם האמיתי לכך שאותה אומה קראה כן למדינה – דאע"פ דאיהו לא חזו מזלייהו חזו[117]].

ולהוסיף, שלינה היא בלילה דוקא, ש(חושך ה)גלות הוא בדוגמת ענין הלילה[118]. דהיינו, שהפירוש ד"פה לין" הוא – שהמגורים במקום זה הם רק ענין של לינה, בזמן הגלות, אבל לאח"ז יצאו מכאן ויבואו למקום האמיתי של כאו"א מישראל – ארץ ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה. אבל לאידך גיסא – הרי זה בכל זאת באופן ד"לין", דאע"פ שעדיין נמצאים בגלות הרי הקב"ה עוזר וישנו מקום ללון במנוחה (לפי ערך).

– כפי שהי' בשנים הטובות בפולין, שבנ"י גרו שם במנוחה[119], ובזמנים מיוחדים – באופן ש"כל שרי המדינות גו' מנשאים את היהודים"[120], כידוע שכמה משרי הממשלה נהגו לתת את נכסיהם בידי יהודים ["משה'קע" – כפי שהגויים קראו להם, דמזלייהו חזו בחי' משה שבכאו"א מישראל[121]] שהיהודים ינהלו אותם, ובנ"י ניצלו זאת לענינים טובים וקדושים לפי דעתם דבנ"י ושכלם ("לדעתך"), ע"ד "ונצלתם את מצרים"[122] (ההיפך ממה שהגויים נצלו את הנכסים כאשר היו בידיהם, כידוע).

ומזה ישנו רמז בעבודת השם (כידוע[123] שצריכים ללמוד הוראה מכל דבר ששומעים או רואים): לכל לראש על יהודי לדעת, שגלות היא חושך ולילה, ורק שלנים שם (אבל אין זה המקום והמצב האמיתי שלו). וביחד עם זה – צריך לדעת שיש לנצל את ה"פה לין" גופא (באופן ד"עולה מאלי'") לטוב וקדושה – עד שאצל היהודי נעשה לא איברי לילה אלא לגירסא[124] – ע"י ניצול המנוחה שבמקום ל(הוספה ב)לימוד התורה, כולל גם בפשטות במדינת פולין בפשטות – לספק במקום שדרוש רב ומורה דרך, וכאלו שיתעסקו להחזיר בתשובה את בנ"י הדרים שם וכו'.

יד.  ובכל זה מתוסף הדגשה יתירה בדורות האחרונים, בעקבתא ועקבתא דעקבתא דמשיחא ובפרט בדורנו זה, הדור האחרון של הגלות:

אע"פ ש"אכשור דרי"[125] (בתמי'), ובפרט בעקבתא דעקבתא דמשיחא כמבואר בחותם מסכת סוטה, וגם המעלות דדור זה באים כהמשך של הדורות שלפני זה, ומקבלים את כל הכחות ואת ריבוי העבודה בתומ"צ מהדורות שקדמו, עד שה"הדלקה" דה"נרות" דדור זה באה כתוצאה מהעבודה וההדרכה דהדור שלפני זה וכו' – אבל ישנו הכח, שלאחמ"כ אבל מיד – תהי' "שלהבת עולה מאלי'".

ואדרבה: דוקא העקב שברגל, הדור הכי אחרון, יש בכחו להיות "עולה מאלי'" ולהעלות את כל הדורות שלפני זה, עי"ז שהדור האחרון דהגלות נעשה הדור הראשון דהגאולה – הגאולה לכל בנ"י במשך כל הדורות!

ובפרט שהרועה[126] אהרן הכהן שבדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – הראה בגלוי את אהבתו לכל בנ"י, כולל – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ע"י פעולותיו הרבות בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה [ובפרט ע"פ הידוע[127] שבדורנו זה אין כאלו ע"ה כבדורות הראשונים, כיון שכיום יש לכאו"א מישראל שייכות וידיעה בתורה (עכ"פ בתושב"כ, שבה יוצאים יד"ח אפילו כאשר לא ידע מאי קאמר[128])],

ובמיוחד – ע"י ה"קול קורא" שלו ד"לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"[129], וההכרזה[130] שצריכים רק "לצחצח הכפתורים", ולאחרי' – ההודעה שכבר סיימו גם את זה, וצריך להיות רק "עמדו הכן כולכם"[131] ללכת לקבל פני משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

ולכן – ה"ז צריך להוסיף עוד יותר חיות ושמחה בסיום העבודה דהכנת עצמו באופן ד"עמדו הכן כולכם" להגאולה, ובפרט – ע"י הוספה ב"נר מצוה ותורה אור" ובאופן שזה יגיע ויאיר בכל הסביבה. עד – בכל העולם כולו.

ותיכף ומיד ממש – הולכים כולם לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש (השלישי) ולקדש הקדשים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"[132].

הערות



[1]שבת קטז, ריש ע"א. וראה גם מס' סופרים רפ"ו. ספרי פרשתנו עה"פ. ב"ר פס"ד, ח. ויק"ר פי"א, ג. פרש"י משלי ט, א.

[2]י, לה-לו.

[3]משלי שם.

[4]ראה גם זח"ג רנד, א: ואינון חמשה חומשי תורה ואי תימא שית אינון אלא שבע אינון.

[5]פרש"י שבת שם. וראה גם ב"ר וויק"ר שם.

[6]פרשתנו יא, א.

[7]שם יב, א ואילך.

[8]ר"פ שלח (יג, א ואילך).

[9]מגילה י, ב. – וגם לפי מסקנת הגמ' שם, מובן לכאורה ש"ויהי" הנאמר בנדו"ד הוא לשון צער.

[10]ספרי ופרש"י עה"פ.

[11]משנה ברכות נד, א.

[12]ריש פרשתנו (ח, ב).

[13]משלי ו, כג.

[14]וכשם שכל שבעת הנרות הם חלק ממנורה אחת, "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" (פרשתנו שם, ד), כמו"כ כל חלקי התורה (ז' ספרי תורה) הם "מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת כו'", "ואין הפרש בין . . ותמנע היתה פילגש (וישלח לו, יב) ובין אנכי ה' אלקיך (יתרו כ, ב. ואתחנן ה, ו) כו'" (פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ' חלק יסוד הח'. וראה סנהדרין צט, ב).

[15]ראה ד"ה בהעלותך – באוה"ת פרשתנו (ע' שכב). תרל"ד (ע' רלז). תרע"ח (ע' שמג). וראה גם אוה"ת לך תרפג, א. חנוכה תתקלא, א.

[16]ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ס' השרשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). וראה זח"ג נג, ב.,

[17]תרומה כה, ח.

[18]ראה ר"ח שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו (ד"ה ושני פסוקים – סט, ב). אלשיך עה"פ קרוב לסופו (ד"ה עוד יתכן). של"ה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. לקו"ת פרשתנו לד, ד. ועוד.

[19]שער הגלגולים הקדמה יז. שער רוה"ק (קח, ב). לקוטי מהרח"ו שבסוף שער מרז"ל (פז, ב).

[20]וע"פ המבואר בכתהאריז"ל שם שששים ריבוא פירושי התורה הם כנגד הששים ריבוא נשמות ישראל, יש לומר, שכל אחד מהששים ריבוא פירושים כולל ששים ריבוא פירושים פרטיים, כמו שהוא בנשמות ישראל, שכל א' מהששים ריבוא נשמות כוללת ששים ריבוא ניצוצות (תניא פל"ז – מח, א).

[21]שבת סג, א. וש"נ.

[22]פרש"י בראשית ג, ח. ג, כד. ועוד.

[23]ובפרט ע"פ דיוק לשון רש"י "לא . . אלא" – דלשון זה מורה שהוא ענין לעיכובא (ראה תוד"ה מתני' – מנחות פג, סע"ב).

[24]שבת כא, סע"א (נעתק לקמן הערה 39). רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ג הט"ו.

[25]ע"פ ל' חז"ל – משנה וברייתא סוף קידושין.

[26]בהבא להלן, ראה לקו"ת ריש פרשתנו (כט, ג ואילך). ובכ"מ. וראה גם שיחת ש"פ בהעלותך תשמ"ח (סה"ש ח"ב ע' 482). תשמ"ט (סה"ש ח"ב ע' 523 ואילך). תש"נ (סה"ש ח"ב ע' 5-504).

[27]משלי כ, כז.

[28]אבות פ"ב מי"ב (שלומדים בשבת זה). משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז שם סקנ"ו ס"ב.

[29]ראה ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה. רש"י כת"י מנחות פו, ב (ד"ה ואטומים).

[30]לקו"ת בחוקותי מה, ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ג ע' עב הערה 55.

[31]ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

[32]סוכה נב, ב. קידושין ל, ב. וראה תניא פי"ג (יח, א).

[33]ישעי' מא, ו.

[34]ראה לקו"ת פרשתנו לג, ג.

[35]ברכות כח, א. וש"נ.

[36]זכרי' ג, ז.

[37]ראה תו"א ס"פ וישב (ל, סע"א ואילך). לקו"ת שלח לח, ד. שה"ש כ, ב. ובכ"מ.

[38]ראה תניא רפי"ט, בביאור הכתוב "נר ה' נשמת אדם", "שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו ["מאלי'"] מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח כו'". וראה ד"ה כבוד מלכותך תרס"א (ע' קעו), שטבע העלי' שבאור הוא לא (כדבר נוסף עליו) מפני שמרגיש את מעלת מקורו, אלא מפני ביטולו והעדר מציאותו (וראה לקו"ש ח"ו ע' 112). ועפ"ז מובן מ"ש בהערה 40 (ולקמן בפנים), ש"עולה מאלי'" הוא העלי' למעלה מטבעו.

[39]שבת כ, ב ואילך. – ובגמ' שם כא, א (וכן ברמב"ם שבהערה 24): פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אין מדליקין בהן במקדש . . שתהא שלהבת עולה מאלי' ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר.

[40]והגם שענין העלי' מורה שהוא עולה ויוצא ממציאותו הקודמת, ובמילא אין זה, לכאורה, ענין של "מאלי'" (מציאותו עצמה) – הרי אמיתית מציאותו ("מאלי'") של יהודי היא – שהוא "עולה" תמיד (מפני ביטולו להקב"ה). וראה שיחת ש"פ בהעלותך תשמ"ט (ס' השיחות ח"ב ע' 528 ואילך). ד"ה בהעלותך תשכ"ט ס"ט (סה"מ מלוקט ח"ה ע' שב).

[41]ע"ז יט, א.

[42]קידושין לב, ריש ע"ב (וראה בפרש"י שם).

[43]נצבים ל, יב.

[44]ב"מ נט, ב. שבת פט, א. שמו"ר פט"ו, ב. וראה ב"מ פו, א: מאן נוכח רבה בר נחמני (וראה כס"מ להרמב"ם הל' טומאת צרעת ספ"ב).

[45]שמו"ר שם. דב"ר פ"ב, יד.

[46]ב"מ שם.

[47]חגיגה ט, ב.

[48]תניא פט"ו (כא, א).

[49]תניא פמ"ד (סג, ב).

[50]תניא פט"ו שם. שם ספי"ד. שבילי אמונה נתיב ד שער ב. שו"ת הרמ"ע מפאנו סל"ו.

[51]מלאכי ג, יח. חגיגה שם.

[52]תוד"ה עיון – שבת קיח, ב, מירושלמי ברכות פ"ב סה"ד.

[53]ישעי' כט, יג. ובתניא פל"ט (נג, ב): פי' מחמת הרגל שהורגל כו'. וראה תו"א ר"פ וארא (נה, ב). המשך תרס"ו ע' שיד ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב שטז, ב.

[54]תהלים טז, ח. וראה שו"ע או"ח רס"א. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.

[55]ראה גם שיחת ש"פ בהעלותך תשמ"ט (ס' השיחות ח"ב ע' 525 ואילך). ועוד.

[56]ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. – וכדמשמע שם, שענין זה הוא בעיקר בנוגע לגוף ישראל. וראה סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 520 הערה 42. וש"נ.

[57]תניא פ"ד (ח, ב). אגה"ק ס"י (קיד, ב ואילך). ובכ"מ.

[58]ראה בכ"ז בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 212 ואילך. וש"נ.

[59]שבועות לח, סע"ב. רמב"ם הל' שבועות פי"א ה"ח. שו"ע חו"מ ספ"ז סי"ג. ובדוגמת זה הי' אצל אברהם (גם קודם מ"ת) כאשר השביע את אליעזר באמרו (חיי שרה כד, ב) "שים נא ידך תחת ירכי" (אף שזה היפך הצניעות), "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה" (פרש"י שם), והחפצא של מצוה היחידי קודם מ"ת הי' במצות מילה (ראה בארוכה לקו"ש ח"א ע' 40. ח"ג ע' 760. חט"ז ע' 213). [וצ"ע הטעם שלא השביע אותו בחפצא דקדושה של קרבנות, שכיון שכל ענין הקרבן הוא שמשתנה מציאותו להיות עולה לה', מסתבר לומר, שגם בקרבנות שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה].

[60]ו"הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו" – רמב"ם שם הי"א, משבועות שם. רמ"א חו"מ שם.

[61]ראה לקו"ש חכ"ה ע' 271 ואילך. וש"נ.

[62]קיצורים והערות תניא ע' נז. ד"ה תניא בספ"ג דנדה כו' וד"ה ועשית חג שבועות להצ"צ (קטעים מהם נעתקו בליקוט פירושים וכו' לתניא שם). סה"מ תרח"ץ ע' רלט.

[63]נדה ל, סע"ב.

[64]ושובע דקדושה הוא באופן ד"מעלין בקודש" ("עולה").

[65]חולין קלט, א. וגם בנוגע לקדושת דמים, ההלכה היא שאינה נפקעת (רמב"ם הל' שחיטה פי"ג ה"כ ובכסף משנה שם).

[66]ויקרא א, ב.

[67]תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.

[68]ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 887 ואילך. ח"ד ע' 1253 ואילך. ובכ"מ.

[69]ויש לומר הטעם לזה, שהוא מצד כח העצמות שביש הנברא (גשמיות העולם), ש"הוא לבדו (מהותו ועצמותו) בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש" (אגה"ק ס"כ – קל, ריש ע"ב), שענין זה מתגלה בהעולם ע"י קיום התומ"צ בגשמיות העולם (כפי שיהי' בשלימות הגילוי לע"ל, כמ"ש (ישעי' מ, ה) "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'")*.

ואולי יש לומר באופן אחר, שמכיון שהוא ית' כל יכול, ואינו מוגדר בשום גדר ח"ו – הרי ביכלתו ליתן כח בהנבראים, שלאחרי שממשיכים בהם קדושה (ע"י קיום מצותו של הקב"ה) ה"ז "עולה מאלי'". וע"ד המדובר במ"א (לקו"ש חכ"ז ס"ע 252 ואילך. ועוד) בנוגע להתהוות הנבראים, שביכלתו ית' להמציא הנמצאים באופן כזה שלאחרי שנמצאו לא יהיו צריכים אליו [דאף שע"פ שכל מוכרחת להיות התהוות הנמצאים באופן שיהיו תמיד צריכים אליו (וכמבואר בתניא (שעהיוה"א פ"ב. וראה בארוכה ד"ה ת"ר נ"ח תרמ"ג (ע' לו ואילך). ובכ"מ) דענין בריאת יש מאין מחייב שכח הפועל צריך להיות תמיד בהנפעל להוותו מאין ליש) – הרי, מכיון שהוא ית' הוא "נמנע הנמנעות" (ראה שו"ת הרשב"א סתי"ח. הובא בספר החקירה להצ"צ לד, ב. סה"מ תרע"ח ע' תכ. ועוד), הרי ההוכחות דשכל אינם ראיות באיזה אופן היתה הבריאה. אבל בנוגע להתהוות – יש מקור בתורה, וכן קיבל אדה"ז מרבותיו, שההתהוות היא בכל רגע ורגע מחדש (שעהיוה"א פ"א); משא"כ בנוגע להמשכת הקדושה בהנבראים, י"ל שלאחרי שנמשך פעם הא' הקדושה בתוכם (ע"י קיום מצוה בדבר הגשמי), הרי הקדושה "עולה מאלי'", כנ"ל. ועצ"ע. ואכ"מ].

*) וע"ד המבואר לעיל (ס"ה) בנוגע לישראל. אלא שבישראל, הרי מציאותם גופא הוא (כביכול) העצמות, משא"כ כח העצמות בעולם (ראה לקו"ש חי"ב ע' 75. סה"ש תשמ"ח שבהערה 56).

[70]ראה לקו"ש ח"ג ע' 907. שם ע' 932. ח"י ע' 104 ואילך. ובכ"מ.

[71]ראה לקו"ש חכ"ו ע' 420.

[72]תו"א בראשית ד, א.

[73]ראה גם לקו"ש ח"ב ע' 315 ואילך. ובכ"מ.

[74]אבות פ"א מי"ב. וראה בארוכה אדר"נ פי"ב.

[75]תניא פל"ב (מא, ב).

[76]ראה לקו"ש שם ע' 316. חט"ו ע' 198. ובכ"מ.

[77]לקו"ת ריש פרשתנו (כט, ג). – ולהעיר, שבלקו"ת שם לא נזכר אודות העבודה שכנגד מדת היסוד (וכן לא בהעתקתו שבאוה"ת פרשתנו ע' שלז). וראה אוה"ת פרשתנו ע' של, שמבאר העבודה של מדת היסוד, ומוסיף: יסוד אינו מדה בפ"ע כ"א הוא כללות לכל הה' מדות הנ"ל.

[78]פ"ב מ"ט.

[79]ראה מדרש שמואל כאן, בשם הרשב"ץ.

[80]גיטין נו, ב.

[81]ישעי' נד, יג.

[82]ראה מד"ש כאן: עיין (ריב"ז ב)כללות מזגיהם שבהם יכוללו פרטי שבחיהם (של כל התלמידים) בשבחו זה של כל א' וא'.

[83]סידור עם דא"ח דש, א.

[84]אוה"ת פרשתנו ס"ע שעד – בביאור החילוק דחמשה חומשי תורה ושבעה ספרי תורה.

[85]ראה תו"א בראשית ג, א. ובכ"מ.

[86]שזהו א' הביאורים בזה, שדוקא סמוך לפטירתו בכה ריב"ז ואמר איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי (ברכות כח, ב), כי במשך כל ימי חייו של ריב"ז הי' עסוק לגמרי בלימוד התורה וקיום המצוות* (מילוי שליחותו ועבודתו בעוה"ז), ולא הי' לו פנאי לחשוב אפילו אודות תיקון נפשו כו' (ראה לקו"ש חט"ז ס"ע 271 ואילך. וש"נ).

*) דגם זה ש"מ' שנה עסק בפרקמטיא" (ר"ה לא, סע"ב. סנהדרין מא, סע"א) – מובן ופשוט שהי' בתכלית ושלימות הקדושה, באופן דכל מעשיך לשם שמים ובכל דרכיך דעהו (ראה לעיל ס"ח).

[87]רמב"ם סוף הל' חנוכה (מספרי נשא ו, כג. ראה לקו"ש ח"ח ע' 340 ואילך).

[88]ד"מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (פרש"י ר"פ במדבר).

[89]ספרי ופרש"י ר"פ דברים.

[90]ל' רש"י ר"פ תולדות.

[91]ראה לקו"ש ח"כ ע' 342. וראה שם ע' 114. חט"ו ע' 198. ח"ל ע' 5-144. ס' השיחות תשמ"ח ח"א ס"ע 36 ואילך.

[92]רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד.

[93]יומא פו, ב.

[94]ראה לקו"ש חי"ז ע' 187 הערה 48.

[95]תניא פ"ז (יב, א).

[96]ראה יבמות סג, סע"ב ואילך. ספרי ופרש"י עה"פ.

[97]פסחים ג, א. ב"ב קכג, א.

[98]טושו"ע או"ח ר"ס רפד. שו"ע אדה"ז שם וסרפ"ג. טואו"ח סתכ"ח. רמ"א שם סכ"ח.

[99]יהושע ב, א ואילך.

[100]תשא לג, יא.

[101]ב"ב עה, א.

[102]שלח יד, ז.

[103]ראה לקו"ת בפרשתנו עה"פ.

[104]פרש"י שם יג, ג.

[105]ראה לקו"ש חכ"ג ע' 102. וש"נ.

[106]משנה סנהדרין קח, א.

[107]סוטה לד, ריש ע"ב (כגירסת הע"י). פרש"י ר"פ שלח.

[108]בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ. ועוד.

[109]זח"א קנ, רע"א. ועוד.

[110]סוכה כט, א. ב"ר פפ"ו, ג.

[111]סנהדרין מב, א.

[112]נזכר במג"א או"ח סו"ס תקפ (נעתק לקמן בפנים).

[113]שם. וראה גם מג"א שם סתקס"ח סק"ח.

[114]לקו"ת שה"ש לה, ג.

[115]ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, סע"ב. ובכ"מ. וראה זח"ג קנג, ב.*

[116]וראה סה"מ תקס"ה ח"א ע' קו-קז. אוה"ת וישב (כרך ו') תתרפב, סע"ב.

[117]ראה מגילה ג, א. סנהדרין צד, רע"א.

[118]ראה זח"ג סז, ריש ע"ב. ועוד.

[119]ראה שו"ת הרמ"א סצ"ה: עדיף טפי פת חריבה ושלוה במדינות אלו [פולין] . . אשר אין שנאתם גברו עלינו כמו במדינת אשכנז, מי יתן והי' עד ביאת משיחנו. וראה גם תשובות מהר"ם מינץ סס"א: ביושבי תחת המלך מפולין מלכות קרקוב וסביבותי' אשר מקדם ומאז חשבו לפליטה לבני גולה.

[120]אסתר ט, ג.

[121]ראה תניא רפמ"ב.

[122]שמות ג, כב.

[123]כש"ט סקצ"ז ואילך. וש"נ.

[124]ראה עירובין סה, א. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג הי"ג.

[125]יבמות לט, ב. וש"נ.

[126]שכן נקרא אהרן במקרא מפורש "שלשת הרועים" (זכרי' יא, ח. וראה תענית ט, סע"א).

[127]ראה תו"א מקץ מא, א. סה"מ תקס"ח ח"ב ס"ע תרמט ואילך.

[128]שו"ע אדה"ז חאו"ח ס"נ. הל' ת"ת שלו פ"ב סי"ב-יג.

[129]נדפסו באגרות קודש שלו ח"ה ע' שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח"ו ע' תל ואילך.

[130]ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט.

[131]ראה אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רעט. "היום יום" טו טבת. ובכ"מ.

[132]בא י, ט.

 

פרסום תגובה חדשה

test email