פרשת שלח – מה בין המרגלים ששלח משה למרגלים ששלח יהושע?

יום רביעי י״ד סיון ה׳תשע״ד
בפרשת שלח מסופר על המרגלים ששלח משה, ללמדנו שעל כל יהודי לתור את ארץ כנען שבנפשו, שמידותיו יהיו לה'. ובעיקר לבושי נפשו, מחשבה דיבור ומעשה, שזהו כיבוש יריחו.
מאת שולמית שמידע

המרגלים של משה לעומת המרגלים של יהושע

פרשת שלח עוסקת רובה ככולה בעניין המרגלים ששלח משה,

וההפטרה עוסקת בעניין המרגלים ששלח יהושע.

לגבי המרגלים ששלח משה אומר ה': "שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך".

לעומת זאת, שילוח המרגלים של יהושע לא היה מדעתו אלא על פי ציווי ה'.

משה רבינו שולח מלאכים לתור את הארץ ויהושע שולח מלאכים לתור את יריחו.

ואכן המרגלים ששלח משה הלכו בכל הארץ לארכה ולרחבה,

ואילו המרגלים ששלח יהושע הגיעו רק ליריחו – מנעולה של ארץ ישראל,

אם כי על ידי זה תרו את כל הארץ כלשון הכתוב: "לחפור את כל הארץ באו".

וכפי שציוה יהושע: "לכו וראו את הארץ ואת יריחו" (יהושע שם, א) –

משמע, "ראו את הארץ" על ידי "את יריחו".

כיבוש הארץ בפנימיותו ענין רוחני

נשאלת השאלה: למה מאריכה התורה כל כך בעניין המרגלים, עניין שהוא גשמי וטכני?…

מתברר שהציווי של כיבוש הארץ אינו עניין גשמי בלבד אלא רוחני,

וככל ציוויי התורה הוא ענין נצחי השייך לכל דור ודור.

ואכן כל אחד מישראל צריך לכבוש את ארץ כנען ברוחניות,

כל יהודי צריך להשתלט על כל הכחות והענינים של גופו ונפשו הבהמית ("ארץ כנען"),

ולעשותם כלים לאלקות – לעשותם "ארץ ישראל".

וכשם שיש הבדל בין יריחו לכללות הארץ בגשמיות,

כך יש הבדל בין יריחו לכללות הארץ בנפש האדם.

"יריחו" היא סמל לשלושת לבושי הנפש – מחשבה דיבור ומעשה,

כי "יריחו" מלשון "ריח" מרמזת ללבושים השייכים לריח, וכלשון הזהר "בריחא דלבושייכו",

בעוד כללות הארץ – ארץ שבעה עמים מסמלת את המדות שבאדם.

מחשבה דיבור ומעשה הם ברשותו של אדם לכן הוא מצווה לשלוט בהם,

(ומשום כך ה' מצוה את יהושע לשלוח מרגלים ליריחו).

כל יהודי יכול לתור ולבחון את המחשבה דיבור ומעשה שלו שכולם יהיו לשם שמים.

לעומת זה, המדות שבלב אינן ברשות כל אדם. רק צדיקים לבם ברשותם.

העבודה של כיבוש המדות בשלימות היא דוקא על ידי גילוי בחינת משה ואינה שוה לכל נפש.

לכן במרגלים ששלח משה לתור את כל הארץ כדי לבחון את המדות שיהיו כולם לשם שמים,

אומר ה' למשה: "שלח לך לדעתך, אני איני מצוה לך".

שילוח המרגלים הוראה נצחית לכל ישראל

וכאמור, התורה היא נצחית ושייכת לכל אחד מישראל,

לכן גם שילוח המרגלים על ידי משה לתור את כל הארץ,

הוא הוראה נצחית לכל אחד מישראל.

אמנם כפי שלמדנו בתניא על ההבדל בין "צדיקים" (שאין להם יצר הרע)

ל"בינונים" (שיש להם יצר הרע, אך אינם חוטאים) –

עיקר עבודת הבינונים היא בלבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה,

ולכן מדת הבינוני היא מדת כל אדם, אף שלבו חומד ומתאוה לאיזו תאוה,

מכיון שיש לו מח השליט על הלב, הוא יכול להתאפק ולמשול בתאות לבו,

שלא למלאותה במעשה ודיבור וגם שלא לחשוב על זה ברצון,

ועד שיכול להסיח דעתו לגמרי ממנה.

אולם עבודת הצדיקים היא בעיקר במדות שבלב – אהבה ויראה,

ואין כל אדם זוכה לזה.

כי בדבר המסור ללב אין לאדם משפט הבחירה כל כך.

אף על פי כן, הרי משביעין כל יהודי כשנולד: "תהי צדיק",

אם כן, כל אחד צריך להשתדל גם בעבודת המדות של הצדיקים – אהבה ויראה.

[ולא מדובר באהבה ויראה המביאים לעשיית המצוות שהיא חובת כל יהודי,

עליהם נאמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד" (תניא רפי"ז) –

אהבה ויראה אלו נצרכות לעשיית המצוות, לכן נכללות בכיבוש יריחו;

אולם ענין כיבוש ארץ שבעה עממין היא העבודה של האהבה והיראה עצמן,

שלמעלה מהמדות אהבה ויראה המביאות לעשיה.

זוהי עבודת "לתור את הארץ", היינו, לבחון את מהות אהבת ה' ויראת ה'].

כל יהודי חייב להרוג 7 עמים ולכבוש ארצם

אכן, כל יהודי חייב מן התורה להרוג שבעה עממין ולכבוש את ארצם.

אמנם כיבוש שבע המדות של הנפש הבהמית על מנת להופכן לקדושה,

הוא קשה ושייך לנשמות הצדיקים, ואין כל אדם זוכה לזה;

אולם כל יהודי צריך לעשות הכל כדי לקיים את השבועה ש"משביעין אותו תהי צדיק",

שכידוע ההרגל נעשה טבע שני.

ואכן, הציווי להרוג שבעה עממין נמנה בתרי"ג מצוות (ספר המצות להרמב"ם מ"ע קפז),

הנוהגות לדורות (ספר המצות להרמב"ם שרש ג).

[ועוד מסביר הרבי, שלאחרי כל הבירור שבני ישראל עברו במשך הדורות,

כשהעולם נעשה מזוכך יותר,

יכול עכשיו כל אחד מישראל להגיע לדרגות הכי גבוהות עד "תהי צדיק" בגלוי,

עד הגילוי ד"ועמך כולם צדיקים",

כפי שיהיה בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה (דבר מלכות פרשת אמור)].

לכן הסיפור על שילוח המרגלים על ידי משה לתור את כל הארץ כתוב בתורה,

וכמו כל סיפור בתורה הוא הוראה בעבודת ה' לכל אחד ואחד.

כל יהודי צריך לתור ולבחון את המדות שלו, שיהיו כולם להוי'.

אולם עיקר הציווי הוא על כיבוש יריחו, עיקר הציווי הוא על המחשבה דיבור ומעשה,

שדוקא בהם רשות נתונה לכל אדם שלא כמו המדות שבלב.

לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה הם ברשות האדם

ומה טעם שמחשבה דיבור ומעשה הם ברשותו של אדם, שלא כמדות שבלב?

כי מחשבה דיבור ומעשה הם לבושי הנפש.

וכמו שלבושי הגוף, למרות היותם חיוניים לאדם מבחינת צניעות וכהגנה מקור וחום,

בכל זאת אפשר לפושטם, וברור שאפשר להחליפם בלבושים אחרים;

כך את לבושי הנפש, דיבור ומעשה אפשר תמיד לפשוט,

ואפילו לבוש המחשבה שהוא תמידי אפשר להחליף במחשבה אחרת.

לעומת זאת, מוחין ומדות הרי הם מהות הנפש,

וכדי לשנותם, צריך יגיעה, עד שיש צורך בנתינת כח מיוחד מלמעלה.

ואכן, עיקר העבודה הנדרשת מהאדם היא העבודה במחשבה דיבור ומעשה,

לא רק מפני שמחשבה דיבור ומעשה הם ברשות האדם,

אלא גם לפי שהם נוגעים לאדם יותר.

כידוע, מעלה גדולה ללבושים מצד שרשם,

עד ששרש הלבושים הוא למעלה משרש האדם המלובש בהם!…

ומעלה זו ניכרת בהם גם לאחרי שנמשכו למטה.

הלבושים הם מקיפים על האדם ומוסיפים בו יופי ותפארת,

לכן ר' יוחנן קארי ל"מאני" (=לבושים) – מכבדותא (=מכובדים),

כי בשרשם הם למעלה מהאדם.

גם שרש לבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה הוא למעלה מהנפש.

לכן על ידי מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה,

שהם לבושי הנפש האלקית, נעשה עליה בנשמה,

שמתעלה הרבה יותר ממה שהיתה במקורה ושרשה הנעלה מצד עצמה.

לכן דוקא על ידי קיום המצוות בלבושי הנשמה, הנשמה יכולה ליהנות מזיו השכינה,

ולהיפך, על ידי לבושי הנפש הבהמית –

מחשבה דיבור ומעשה בענייני העולם שאינם לשם שמים,

נפעלת ירידה בנפש הבהמית למטה יותר ממה שהיא מצד עצמה.

כי לבושי הנפש הבהמית טמאים יותר ממנה ונקראים "לבושי מסאבו",

אף כאשר המחשבה דיבור ומעשה הם נעדרי תאוה ורק שאינם לשם שמים,

שאז הם קליפת נוגה ואינם יורדים לג' הקליפות הטמאות.

ומכיון שהנפש האלקית מלובשת בנפש הבהמית,

הירידה בנפש הבהמית פועלת ירידה גם בנפש האלקית,

וכאשר הנפש הבהמית יורדת, ממילא היא מורידה גם את הנפש האלקית מטה מטה.

לכן עיקר עבודת האדם היא "סור מרע ועשה טוב" בפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה,

שזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה לעשות עבודתה למטה כדי להתעלות יותר,

להתעלות אף על רמתה הנעלית מצד עצמה – כמו שהיתה קודם ירידתה.

ועליה זו נעשית דוקא על ידי העבודה בלבושי הנפש: מחשבה דיבור ומעשה,

דוגמת לבושים כפשוטם שעל ידם דוקא מיתוסף יופי ותפארת באדם הלובשם.

וכפי שרואים בעליל שבגדים יפים מייפים אדם מכוער,

ואדם "אכזר בעצם" כשעושה מעשה טוב, נדמה לכל שהוא "טוב בעצם",

וכששומעים "שוטה" החוזר על דברי חכם, אז נדמה לכל שהוא "חכם בעצם".

כי אף שפעולת הלבושים לכאורה אינה אלא בחיצוניות, יש בכוחה לשנות את הפנימיות.

שיש כח מיוחד ועמוק הנמשך בלבושים שיכול ליפות את הפנימיות ואת המהות של האדם.

ועל כן, כל תוכן עבודת האדם הוא בלבושי מחשבה דיבור ומעשה הפועלים על כוחות הנפש,

שעל ידי שחוזרים על פעולות טובות במחשבה דיבור ומעשה משתנה מהות האדם,

וכמאמר הידוע, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות"…

יריחו מנעולה של ארץ ישראל

לכן יריחו היא מנעולה של ארץ ישראל,

כי בעבודה של "סור מרע ועשה טוב" במחשבה דיבור ומעשה,

במיוחד כשהמרגלים את יריחו תרים אותה היטב,

ובודקים ונזהרים שהמחשבה דיבור ומעשה יהיו כולם להוי';

מגיעים לבסוף גם לבירור והפיכת המדות – לכיבוש ארץ שבעה עמים,

עד ל"ירחיב ה' אלקיך את גבולך";

עד לכיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני – כיבוש שלושת המוחין: חכמה בינה דעת

בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(על פי מאמר הרבי ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשל"ו)

פרסום תגובה חדשה

test email