פרשת שלח עוסקת בפרשת ציצית. ומסביר הרבי, שהפניה "דבר אל בני ישראל" היא מפני שענין זה שייך דוקא לבני ישראל, המושרשים בעצמותו ומהותו ית', שזה שייך לבחי׳ מצוותי.

במאמר הרבי על פרשת אחרי שואל הרבי, מכיון שנאמר במדרש, שהפסוק "ובקרובי אקדש", לא חל לא על משה ולא על אהרון אלא על נדב ואביהוא שהיו מקודשים יותר ממשה ואהרן, אם כן, איך יתכן שחטאו?

במאמר הרבי לפרשת אמור שנת ה'תשכ"ד מסביר הרבי את משמעות הפסוק: ולאחותו הבתולה… לה יטמא. כלומר, הוא מסביר מהי מעלת ישראל שבשבילם מיטמא הקב״ה בעצמו כביכול.

בפרשת בלק אומר בלעם – "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" פסוק המכוון להווה ונבואה לעתיד לבוא.

מי מנה עפר יעקב, משמע, שתחילה צריך ה"יחד לבבי", "ומלתם את ערלת לבככם", ענין עפר יעקב, ואח״כ אפשר להגיע ל"ומל הוי׳ אלקיך את לבבך". שעפר הוא היסוד הכי תחתון.

במאמר הרבי לפרשת חוקת מסביר הרבי, זאת חוקת התורה – חוקה מלשון גזירה ומלשון חקיקה. וחקיקה דרגה גבוהה מכתיבה ואמירה, הן בסדר השתלשלות והן בנפש האדם.

במאמר הרבי לפרשת חוקת הוא מסביר, שתכלית תורה ומצוות, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. היינו שענין הרצוא ושוב מגלה את אותיות החקיקה שלמעלה בספירת המלכות.

מחלוקת קרח ועדתו היפך משה ואהרן, לפי שהוא גבורה בלי חסד, התחלקות שאינה לשם שמים, שרוצה שהיש יהיה מציאות בפני עצמו, אך אין סופה להתקייםכי בסוף יתברר.

על פי פנימיות התורה מפרשת קורח למדים, שרק נשמות כלליות של נשיאי ישראל ממשיכות השפע לעם, ולא אנשים כקורח ועדתו, שלכן "קריאי מועד" כתוב בכתיב חסר.