כתבות אחרונות

ארבע עשרה שנה עסק יעקוב בתורה ולא ישן גם בלילות. ועכשיו הוא הולך לישון… במקום המקדש. הוא יורד למצב של שכיבה – ראש ורגל בהשוואה. ובאמת זוהי עלייה גדולה!…

אדמו"ר הזקן רק יוצא ממאסרו ומיד מתחילה פעולת "יפוצו מעיינותיך חוצה" בהבנה והשגה. מתחילה ההכנה לביאת המשיח, התלויה בלימוד זה. כמענה המשיח לבעל שם טוב: אימתי יבוא מר? "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"!…

הנביא זכריה בהפטרה לפרשתנו פרשת וישב מדגיש – "וראיתי והנה מנורת זהב כולה" – ראיתי כללות נשמות ישראל כמקשה אחת, ("נר ה' נשמת אדם"). "וזה מעשה המנורה מקשה…" – על ידי ההקשה מתערב העליון בתחתון והתחתון בעליון, ונעשים "כל ישראל ערבים זה לזה" (מעורבבים זה בזה) קומה אחת בהשוואה ובאחדות.

אף שמעלת נרות המקדש גדולה ביותר, מעלת נרות חנוכה גדולה מהן, (שלכן שונים הם במספרם ובזמן הדלקתם). אם מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות, הרי שמספר "שמונה" הוא למעלה מסדר השתלשלות, וכמו שכנור בית המקדש היה שבעה נימין, וכנור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין. אם בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות, הרי שבימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות – גילוי שם הוי' דלעילא.

בפרשתנו, יוסף ויהודה הם בחינות "שמים" ו"ארץ" – "צומח" ו"דומם" – "זעיר אנפין" ו"מלכות" – (מידות ואותיות). יוסף (לשון תוספת וריבוי) מוסיף והולך בהגדלה והגבהה למעלה (בחינת צומח). הוא מבריח מעלה מעלה עד שעולה לרום המעלות – צדיק עליון. יוסף בחינת "יסוד" שעולה עד ה"דעת", ו"דעת" עולה עד ה"כתר". "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". יהודה מלשון הודאה (=ביטול) הוא בחינת ה"דומם" דאצילות – שיא הביטול.

דוקא בתקופה של העלם והסתר "מפני הצינה" כשאור הנשמה אינו בגילוי, מתגלה כח העצמות (עצמות ה') שאינו מוגבל במגבלות של גילוי. ועצם האלוקות נהנה מהגוף שהפך לקדושה. זוהי המשמעות הפנימית של "הגוף נהנה מן הגוף". הגוף במובן "עצמות", עצם האלוקות (כמו "גופי הלכות" "גופא דמלכא") נהנה מהגוף – מעצמות כנסת ישראל. לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוף.

יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח". שאמיתית יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.

אמנם "את השמים ואת הארץ אני מלא" תמיד, אבל בהעלם, על ידי קיום תורה ומצוות ממשיכים את אור הסובב בגילוי ובפנימיות. על ידי קיום תורה ומצוות נעשה יחוד שם הוי' ואלוקים ואז מתגלה שם הוי' – "והיה הוי' לי לאלוקים". זוהי כוונת ותכלית הבריאה שעל ידי תורה ומצוות ימשיכו את אור הסובב בהתגלות. "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – עשיתי ארץ בשביל האדם ותכלית בריאת האדם בשביל "בראתי" (בגימטריא תרי"ג). כוונת הבריאה – קיום תרי"ג מצוות להמשיך את אור הסובב בגילוי.

בפרשת בא עם ישראל מסיים את תפקידו בבירור ניצוצות הקדושה במצרים – ערב רב של נשמות גרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות… "וינצלו את מצרים"… עשאוה "כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים"… ובשבירת וביטול הקליפה שאי אפשר לבררה ולהעלותה לקדושה. ומכאן עם ישראל יוצא לרשת את ארץ ישראל – "ארץ שרצתה לעשות רצון קונה".

שבת פרשת בשלח זכתה לשמה המיוחד "שבת שירה" על שם "שירת הים". אך מכיון שמתגלית מעלת הנשים על האנשים בהרבה עניינים, ובעיקר בענייננו "קריעת ים סוף", ששירת הנשים נעלית משירת האנשים, מפטירין בשירת נשים – "שירת דבורה".

מפרשת יתרו למדים שלימוד התורה צריך להיות באופן של "לאמר". כשיהודי לומד תורה הוא צריך להרגיש, שלא הוא המדבר והלומד, כי אם שכינה מדברת מתוך גרונו ממש. הקב"ה עצמו חוזר שוב על ענייני התורה שניתנו בסיני, הלומד משמש כצינור בלבד, שדרכו נמשכים דברי ה'.

פרשת משפטים עוסקת במצוות המובנות בשכל אנושי. מעלת תורת הוי' שהיא מובנת גם בשכל אנושי, מפני היות שורשה באור אין סוף הבלי גבול, שאינו מוגבל בגדרי מעלה ומטה, ולכן יכול להיות גם למטה. ואדרבה על ידי ירידת התורה למטה מתגלה ששורשה הוא אור האין סוף הבלי גבול.

פרשת תרומה עוסקת במשכן. במקדש מאיר שם הוי' ממש בדוגמת הארת זיו השכינה בגן עדן. וכמו בגן עדן גם במקדש יש השגת מהות אלוקות. שלכן במקדש יש מצות ראיה – "כשם שבא לראות בא ליראות".

למי שחושב שסיפור המגילה ארע בעבר, אומר הבעל שם טוב: "הקורא את המגילה למפרע לא יצא"… בכל דבר צריך את ההתחזקות בהתקשרות לקב"ה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ורק אחרי זה יש לחפש את ההצלה בלבוש טבעי, וכשנוהגים כך הרי שההצלה הנסית שמעל הטבע נאחזת בכל לבוש טבעי שייעשה.

יהודי בעולם הזה הוא בתנועה מתמדת של "רצוא" ו"שוב". כנשמה שהתלבשה בגוף הוא בחינת "שוב", אך מכיון שיש בו עניין עלייה וסילוק עד לעולמות האין סוף, הוא בחינת "רצוא". זהו עניינה של מצות פרה אדומה שהיא כללות התורה, שבה מצטרפות שתי תנועות הפכיות אלה: העלאה מלמטה למעלה – שריפת הפרה – "רצוא". והמשכה מלמטה למעלה – נתינת מים חיים אל כלי – "שוב".

מפרשת החודש הקשור בחודש ניסן למדים שנס וטבע הם אותו עניין ובאים מאותו מקור. כל חידוש טבעי בפעם הראשונה הוא נס, וכשהוא נעשה תמידי ומתרגלים אליו, הוא יוצא מכלל נס והופך לטבע. ידיעת ה' היא מהתבוננות בגדולת ה' הן בהנהגה טבעית והן בהנהגה ניסית.

פרשת ויקהל מספרת על בצלאל שה' מילא אותו רוח אלוקים בחכמה ולחשוב מחשבות… חכמת בצלאל גדולה משל אהליאב, אך לעניין הוראת המלאכה הם שוים. שני חכמי לב אלה משני קצוות העם זוכים לעסוק במלאכת המשכן. ללמדנו, שגדול וקטן שוים לפני הקב"ה – "ולא ניכר שוע לפני דל".

כאשר הבינוני עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו, קודם כל הוא רוגז על הנפש הבהמית. הוא יודע שהוא רחוק מה' בתכלית, אך הוא מייחס את הרע שבו אך ורק לנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינוניים, ואילו "נשמה שנתת בי – טהורה היא".

ישראל נמשכו מאותו מקום, אך גם בהסתכלות על הנשמות המחולקות, שלכל אחת מעלה אחרת, צריך להקפיד באהבת ישראל, כי מי יודע גדולתן ומעלתן של הנפש והרוח בשרשן ומקורן.

על ידי התבוננות באחדות ה', שהוא לבדו הוא ואפס זולתו, מגיעים לשמחה אמיתית – שמחה פעילה. השמחה באמונה באחדות ה', משמעה, לא זו בלבד שה' הוא אלוקה יחיד, שברא את העולמות העליונים והתחתונים, כולל העולם הזה – השמים והארץ וכל צבאם – אלא שהוא המציאות האמיתית היחידה, היש היחיד.

אצל מי ואיפה האיר יחוד ה' האמיתי? אצל האבות, אצל הנביאים, במעמד הר סיני, במשכן… ובמיוחד במשכן הפרטי של כל יהודי על ידי לימוד תורה, שהרי הקב"ה שוכן בד' אמות של הלכה. אך גם עסקי משא ומתן יכולים להיות מכון לשבתו של הקב"ה. והעיקר הוא שבכל עבודת ה' צריך להיות בשמחה. במיוחד בימינו אין מקום לעצבות ואף לא למרירות על חטאים. וכשאדם עושה חשבון נפש יש לו לשמוח שנפשו האלוקית יוצאת מן הגלות של גופו ונפשו הבהמית והוא מתעלה ושב למקורו האלוקי.

יש טעמים אחדים שמובאים בחז"ל ובכתבי האריז"ל לתכלית הבריאה, אולם יש טעם פנימי שהוא מעל לטעם ודעת ומעל לסדר ההשתלשלות, והוא מצד עצמות אין סוף. כפי שאומרים חז"ל: נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא נשא ז א). היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. על פי טעם פנימי זה לבריאה, שמצד עצמות ה' יתברך, לא נרגשת בעבודת האדם את קונו מציאות האדם, אלא מציאות הבורא.

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

כשבניית המשכן מגיעה לסיומה ולתכליתה – כבוד ה' ממלא את המשכן! "כבוד ה'" הוא אור אין סוף ממקום עליון ונורא מאד, בחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין שנמשך ושורה במשכן, בחינה שאין לבני אדם בה שום השגה ושום תפיסא, אלא בחינת "חושך" – "ישת חושך סתרו". "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא", וכשם שאין תפיסא בה' ית', כך אין תפיסא בחכמתו. לשם אפילו משה רבינו אינו יכול להיכנס… אז "ויקרא אל משה"…

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היה גילוי מלך מלכי המלכים, גילוי העצמות, הקב"ה פסח ודילג על הפרסאות והמסכים – "ופסח הוי' מעל הפתח". אבל רק על ידי ה"פתח", רק על ידי ספירת המלכות (הנקראת "לילה"), הקב"ה בקע את הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה. לכן יציאת מצרים נמשלה לנר. אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר – לגילוי העצמות באופן ש"לא יכנף עוד מוריך" בגלוי לגמרי, עד לבקיעת הפרסה שבין אצילות לעולמות שלמעלה מאצילות. (ובפרטיות לבקיעת הפרסה שבין חכמה לבינה).

רק ביום השמיני למילואים, ראש חודש ניסן, יום הקמת המשכן, עם ישראל זוכה לראות את כבוד ה' עין בעין – "וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה'…", עם ישראל מגיע לדרגה גבוהה שאין גבוהה ממנה, עד שערבה שמחתם ושבחו לה' – "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם". מהי מעלתו של השמיני על השביעי?

בפרשות תזריע ומצורע נרמזים ענייני גאולה. כנסת ישראל משולה לאשה של הקב"ה – והקב"ה משבח את רעייתו. גם המצורע קשור בגאולה!… זהו שמו של משיח בזמן הגלות.

פרשת אחרי קדושים קוראים בימי בימי ספירת העומר – המקשרים את חג הפסח עם חג השבועות, חג מתן תורה, ומסמלים את הגעגועים וההכנה למתן תורה ולבית המקדש ובהם עבודת בירור שבע המידות הוא בהדגשה יתירה.

פרשת השבוע "אמור" מלמדת שיש לקיים "אמור" באופן של ציווי תמידי… והכוונה להרבה מצוות הקשורות באמירה ודיבור – תפילות, ברכות ולימוד תורה וכל הקשרים בין איש לרעהו הנוצרים בעיקר בדיבור. "אמירה" בלשון רכה.

פרשת "בהר" הפותחת בפרטי הלכות שמיטה מלמדת אותנו, שכל התורה כולה על כל פרטיה ודקדוקיה ניתנו בהר סיני. התורה ניתנה על "הר" גבוה ומתנשא, הצומח שבדומם. שיש בו נפש הדומם ונפש הצומח, ללמדנו שבלימוד תורה יש לצמוח ולגדול מעלה מעלה. גם פרשת "בחוקותי" הפותחת במלים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" דורשת התקדמות ועליה בלימוד תורה וקיום מצוות – "בחוקתי תלכו", הליכה אמיתית, התקדמות תמידית.

אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. הקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה.

הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

פרשת השבוע נשא, משמעה התנשאות. עם ישראל הלך במדבר 40 שנה, כדי להפוך מדבר שמם מקור הקליפות והטומאה ללא השפעה של חסד, כדי לשבור את הקליפות ולהשפיע חסד מצד הקדושה.

פרשת השבוע בהעלותך מדברת על השראת השכינה בהדלקת הנרות מבהירה לנו מהי החשיבות הגדולה כל כך של הדלקת המנורה עד שהיא למעלה מן הקרבנות, הרי "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"?… הדלקת הנרות קיימת בכל זמן ובכל מקום לנצח ואפילו בגשמיות.

המרגלים התרים את הארץ רואים שארץ ישראל – "ארץ זבת חלב ודבש" – "טובה הארץ מאד מאד" והיא מבורכת בפירות טובים וגדולים. ובכל זאת, אינם רוצים להיכנס לארץ. מה טעם?…

כל סיפור בתורה הוראה בעבודת ה'. התורה מספרת לנו את הסיפור הנורא על קורח, כדי ללמדנו לקח. ומדגישה התורה, שיש לזכור להישמר, שלא להיות כקורח וכעדתו.

מי שעובד את ה' במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה' ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה' לשמה, לעשות רצון ה', שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה"לשמה".

שירת הבאר בפרשת חוקת אינה על גשם ולא על מעיין אלא על באר עליונה המחברת שמים וארץ, על באר המחברת את רצון האדם ופעולתו עם כוונת הבורא.

מפרשת בלק למדים שישראל עם מבורך. אך ההשגחה העליונה רצתה גם להפוך את הקללה לברכה. ה' רצה לשים את ברכותיו בפי בלעם הרשע, כי יש יתרון באור הבא מן החושך.

פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן קינא לה' במסירות נפש, כשראה את הפרצה שנוצרה בעם ישראל בחטא בנות מואב, כשסכנה מאיימת עליהם, קם ועושה מעשה…

פרשת מטות מסעי – סיפור בנות צלפחד כסיום לספר במדבר. "נשים – עם בפני עצמן". סוד נפש האשה הוא, שהיא עיקר הבית, וכגפן פוריה סוככת על כל יושבי הבית בענפיה.

עבודת ה' בשמחה היא יסוד ועיקר ביהדות, ומודגש בחסידות. ואף ש"משנכנס אב ממעטים בשמחה" לא מבטלים אותה. ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה.

בחמישה עשר באב בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים לתכלית שידוכים וזיווגים, ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך"… – הבט להויה הרוחנית העליונה!…

המן אוכל שמיימי אלוקי, אוכל ניסי, אוכל של אמונה משולחן גבוה – שולחנו של מקום, שאינו חלק מהעולם החומרי הרגיל שלנו. המן הוא בחינת טל – "ותעל שכבת הטל", הוא "טל תחיה", שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים. המן שהיה תלוי במשה רבינו, (שלכן נפסק לאחר מותו), הוא המזון שאכל עם ישראל במדבר ועתיד לאכול ממנו לעתיד לבוא.

אהבה ויראה הן תנאי הכרחי לעליית התורה והתפילה. ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. הספירות הן פנימיות ונשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב"ה ממש.

ה' מיחד את שמו על עם ישראל בכלל, ומיחד מלכותו על כל יהודי בפרט, לכן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם. וכמו שאומרת המשנה: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין פ"ד מ"ה) – בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם. כל יהודי צריך להרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן, שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך; שכן כל יהודי נברא יחידי.

יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. השאלה היא איך לעורר את היראה ואיך לפתח אותה? יראת ה' דורשת יגיעת נפש ויגיעת בשר.

בעבודת ה' מתעוררות הרבה שאלות. יהודי רוצה ללמוד תורה וגם להיות ירא ה', ואינו יודע במה להתחיל, מצד אחד נאמר: ראשית חכמה – יראת ה' (תהלים קיא י), ומצד שני, אמרו חז"ל: אין בור ירא חטא (אבות ב ה). אם כן, מהי הדרך שיבור לו האדם? יש הרבה דרגות ביראה. אז איך עולים במעלות היראה? כמו כן, יש סוגים ודרגות באהבת ה' – אהבה רבה ואהבת עולם. איך עולים במעלות האהבה? ומה קודם למה אהבה או יראה?

לכל אדם יש מדרגה שונה באהבת ה', בכמות – גודל האהבה, ובאיכות – סוג האהבה ואופיה. וכמו שמסביר הזהר הקדוש את הפסוק: נודע בשערים בעלה (משלי לא כג) – לכל אחד יש שיעור ומדה באהבת ה', כפי ההתבוננות וההכרה שלו בה'; ובהתאם לכך, הקב"ה נודע ומושג ומידבק בו. מאחר שהקב"ה – בעלה של כנסת ישראל – מתגלה ומתידע לבני האדם לפי כלי הקיבול שלהם; שאם יתגלה כפי שהוא, לא יוכלו להתקשר עמו ולהידבק בו, שהרי הוא סתום ונעלם.

בכח ה"רחמים העליונים" להוציא את הניצוץ האלוקי מהגלות, עד שמאירה באדם "אהבה רבה", שלמעלה מהשכל, שהיא מהבורא ית' שמו, שחותמו אמת. ככתוב: תתן אמת ליעקב. ה' מעורר את מדת הרחמים של יעקב להמשיך את אמת ה', כי על ידי הרחמים ה"אהבה רבה" ניתנת מלמעלה. וזהו שכתוב: ליעקב אשר פדה את אברהם. כאשר, מדת אברהם – מדת האהבה – בהסתר, מדת יעקב – מדת הרחמים – פודה אותה. עד כדי כך שמתגלה האהבה גבוהה ביותר – אהבה רבה.