פרשת צו - דבר מלכות

יום חמישי י"א אדר ב'
הנקודה שבמאמר
בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא - בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים - שגלויים לעיני בשר... - ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים - אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות... מעלה מעלה... עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד".
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
פרשת צו - דבר מלכות (הרבי מליובאוויטש)

 

משיחות ש"פ צו, שבת הגדול, ח' ניסן ה'תנש"א

 

- תרגום מאידית -

 

א.  תוכנו של חודש ניסן, "חודש הגאולה"[1] - שנקרא כך על שם ענינו המרכזי, חג הפסח, "זמן חירותנו"[2] - מודגש במיוחד בשבת שלפני פסח:

 

ניסן הוא מלשון נס[3], ויתירה מזו: ניסן (בשני נוני"ן) מורה על "נסי נסים"[4] - הנסים והנפלאות שהקב"ה עשה עם בנ"י בחודש זה בהוציאם ממצרים, שמסמלים את ההנהגה הנסית, המיוחדת של חודש זה. וענין זה (של נסי נסים) בא יותר לידי ביטוי בשבת שלפני פסח (שמיני' מתברך[5] חג הפסח[6]), הנקרא "שבת הגדול" "לפי שנעשה בו נס גדול"[7], הנס של "למכה מצרים בבכוריהם"[8] (כפי שמבאר אדה"ז בשו"ע שלו באריכות[9]), "וקבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול". ויתירה מזו: "בשבת הגדול היתה התחלת הגאולה והנסים"[10] של יציאת מצרים (שלכן אומרים בשבת זה "עבדים היינו וכו'"[11]).

 

וצריך להבין[12]: מדוע דוקא הנס של "למכה מצרים בבכוריהם" נקרא (א) "נס גדול" (יותר משאר הנסים); במה מתבטאת גדלות הנס? ועד שזהו (ב) "התחלת הגאולה והנסים" דיצי"מ, דלכאורה ה"ז רק עוד נס בין כל הנסים שקרו במצרים.

 

גם צריך הסברה בשייכות של נס זה עם יום השבת דוקא, ש"קבעו נס זה לזכרון לדורות בשבת וקראוהו שבת הגדול", דאע"פ שישנה סיבה על כך[13], מ"מ צריך לומר[14] (ע"פ הידוע גודל הדיוק בכל דבר בתורה ובקביעות הימים ע"פ תורה) שיש לזה גם שייכות פנימית עם תוכן השבת, עד כדי כך שהשבת נקראת ,"שבת הגדול".

 

ולהוסיף, שהשייכות ד"(התחלת) הגאולה והנסים" עם שבת (הגדול) הוא בהדגשה יתירה בשנה זו, שהיום הראשון של פסח (שאז היתה הגאולה והיציאה ממצרים בפועל) חל ביום השבת[15].

 

ב.  אחד הענינים העיקריים בגאולת מצרים המודגש בתורה הוא - זה שהגאולה היתה ע"י משה רבינו, גואלם של ישראל, כפי שהתורה מספרת ובארוכה[16] שהקב"ה בחר דוקא במשה[17] כגואל ישראל. עד שאפילו כשמשה בקש מהקב"ה "שלח נא ביד תשלח"[18], לא קבל הקב"ה את בקשתו, כיון שהקב"ה רצה שדוקא משה יהי' השליח לגאול את בנ"י.

 

מזה מובן, שלמשה יש שייכות עמוקה לגאולה[19], ולכן יש בכחו דוקא לגאול את בנ"י.

 

ועד שחז"ל אומרים על משה "הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון"[20]. משה נקרא "גואל אחרון" אפילו בנוגע לגאולה האמיתית והשלימה מגלות זה האחרון (שתהי' ע"י משיח צדקנו), שעלי' נאמר[21] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובפרט כידוע[22] שגאולת מצרים היא הראש והשורש דכל הגאולות, כולל גם הגאולה העתידה לבוא - כיון שגאולה (כל גאולה) באה דוקא בכח משה.

 

ג.  ונקודת הביאור בזה:

 

התכלית דגאולת מצרים היא - "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים"[23], ו"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[24]. ז.א. שהגילוי אלקות למטה בגאולת מצרים הוא, כדי שבנ"י, כפי שנמצאים בעולם, יראו זאת ויכירו וידעו את הקב"ה, ויקבלו על עצמם (אח"כ במתן-תורה) את התורה והמצוות של הקב"ה[25], וע"י העבודה שלהם - לגלות אלקות באופן קבוע ונצחי בחייהם ובחלקם בעולם כפי שנפעל במשכן (התכלית דיצי"מ ומ"ת) - "ועשו[26] לי מקדש ושכנתי בתוכם"[27], ובקביעות יותר - בבית המקדש (ראשון ושני), ובתכלית השלימות שתהי' בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"[28], בית נצחי[29], בגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז - גם לגלות אלקות בעולם באופן כזה, עד לשלימות בזה לע"ל, כשכל העולם וכל האנשים שבו יכירו ויראו אלקות בגלוי ובשלימות, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"[30].

 

וזהו גם הטעם לכך שגאולת מצרים באה דוקא ע"י נסים ונפלאות (גלויים) - כיון שדוקא ע"י נס שלמעלה מדרך הטבע, מתגלה בגלוי (לעיני בשר) הכח הבלתי מוגבל של הקב"ה, שיכירו בגלוי שהקב"ה הוא הבע"ב על טבע העולם, ולכן יש בכחו לעשות נס שלמעלה מן (או נס שמשנה את) ההנהגה הטבעית של העולם (מלשון העלם והסתר[31]), שטבע (מלשון "טובעו בים"[32]) מכסה על כח הפועל של הקב"ה שנמצא בו,

 

וזה נתן ונותן את הכח לבנ"י (שראו נסים גלויים אלו), שאצלם תהי' גאולה - חירות מהמיצרים (מדידות והגבלות) של העולם ומה"שעבוד" להנחות העולם ומה"עבדות" ל(מצרים מלשון[33]) מיצרים וגבולים שונים של העולם בכלל והגלות בפרט, החל מגלות מצרים - שזה נעשה "זמן חירותנו", חירות אמיתית מכל ההגבלות, כולל ההגבלות של לבושי הטבע (גם דהנסים המלובשים בטבע, כמו נס פורים[34]).

 

כפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה[35], כשיהי' "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", נפלאות לגמרי למעלה מדרך הטבע (כמו הנסים של יצי"מ), ויתירה מזו - נפלאות אפילו בערך לנסים של יציאת מצרים; ובאופן ד"אראנו", הקב"ה עצמו מראה אותם, שאז מתגלה הכל, הן השייך לגילוי (נגלה), והן המכוסה (נסתר); נראית האמת והפנימיות של ההנהגה הטבעית, השלימות דהנהגה נסית, עד גם זה שהוא לגמרי "נפלא".

 

והכח להביא גאולה לבנ"י (גילוי אלקות למטה) באופן הנ"ל בא דוקא ע"י משה רבינו, גואלם של ישראל, כדלקמן.

 

ד.  ויובן זה ע"י ביאור תוכן הענין והחידוש דמשה (שהוא בדוגמת החידוש של ענין הגאולה, ולכן באה הגאולה דוקא ע"י משה) - כפי שמתבטא בספר תהלים מזמור צדי"ק (שמתחילים לומר בימים אלו[36]), שמתחיל "תפלה למשה איש האלקים", ומסיים "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

 

מזמור זה מתיחד בחידוש, שהוא נאמר ע"י משה רבינו ("תפלה למשה"); הוא הראשון מבין "אחד עשר מזמורים כו' מכאן עד[37] לדוד מזמור (ש)משה אמרם"[38] - שמזה מובן, שמזמור זה מבטא את התוכן של עבודת ופעולת משה (ע"י תפלתו), כולל - פעולתו בבנ"י ובעולם[39].

 

וכפי שאומרים חז"ל[40], ש"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'" (סיום מזמור זה) הוא הברכה (ותפלה) של משה בקשר עם השראת השכינה במשכן: "אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נועם ה' אלקינו עלינו וגו'". ז.א. שדוקא תפלת משה פעלה את השראת השכינה במשכן[41], ובאופן ד"כוננה עלינו" - בקביעות, לדור דור [עד כפי שזה יהי' בשלימות בבית המקדש השלישי, כדברי חז"ל[42] עה"פ ש"ומעשה ידינו כוננהו" מכוון על בית המקדש השלישי, שעליו אומר הקב"ה: לעתיד לבא אני אבנה אותו ומשרה שכינתי בתוכו ואינו חרב לעולם].

 

ה.  הביאור בזה - ובהקדים דיוק בכפל הלשון (וענין) בתחילת המזמור ובסיומו[43]: מהו טעם הכפל ד"(תפלה ל)משה", ואח"כ תוארו - "איש האלקים". ועד"ז בסיום המזמור: "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו (ואח"כ - פעם נוספת) ומעשה ידינו כוננהו"[44].

 

ויש לומר אחד הביאורים בזה:

 

בכדי לפעול המשכת וגילוי אלקות למטה באופן של קביעות ("ושכנתי בתוכם" באופן ד"כוננה עלינו") נדרשים שני ענינים, שני קצוות, וחיבורם יחד: (א) כח שהוא נעלה מההנהגה הרגילה, ההנהגה הטבעית של העולם, שיש בו הכח להכניס בעולם גילוי אלקות (שאינו בגילוי בעולם (מלשון העלם והסתר) מצ"ע), ועד לשנות את העולם, שיהי' "כלי" לגילוי אלקות. ובפרט באופן של קביעות ונצחיות - שלכך נדרש כח מיוחד, כיון שמצד גדר העולם - שמורכב משינויים (זמן) - משתנים כל הנבראים[45] בהמשך הזמן, עד ש"כל הוה נפסד"[46], (ב) הכח צריך לרדת ולהתלבש עד שיהי' בערך לגדרי העולם [כידוע[47] שהמברר צריך להתלבש בלבושי המתברר], שדוקא אז יש בכחו לעשות מזה (מהמתברר) כלי, מקום קבוע לקבל בפנימיות את הגילוי (משא"כ אם הגילוי הוא שלא בערך למקבל, הוא לא ישאר שם בקביעות, רק באופן מקיף וכיו"ב, עד שבמשך הזמן יכול להסתלק).

 

ו.  שני ענינים אלו - וי"ל שאלו הם שני הענינים בכפילות שבתחילת וסיום מזמור צדי"ק - היו בשלימות ובגלוי אצל משה רבינו - שהוא הממוצע המחבר בין הקב"ה ובנ"י, "אנכי עומד בין ה' וביניכם"[48], וממוצע צריך להיות בו משני הענינים שהוא מחבר[49]:

 

על "איש האלקים" אומרים חז"ל[50] "אם אלקים למה איש ואם איש למה אלקים כו', מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלקים". ובהיות אצלו שני ענינים אלו - "איש (ו)האלקים" - יש בכח משה לחבר אלקות עם העולם (כפי שהי' בגלוי במשכן משה).

 

ובפרטיות יותר - י"ל ששני קצוות אלו בממוצע הם שני הענינים של "משה" ו"איש האלקים" (הכפל בתחילת המזמור):

 

אע"פ ש"איש האלקים" הוא חיבור של שני קצוות ("איש" ו"האלקים") כפי שהם באדם אחד (משה)[51] אבל מ"מ שם אלקים בגימטריא הטבע[52], זוהי הדרגא באלקות ש"מתלבשת" ומחי' את טבע העולם. ולכן נאמר "איש האלקים", כיון שבחי' "איש" ("מחציו ולמטה") של משה, כפי שהוא קשור עם העולם, מתאחד (רק) עם "האלקים" (אלקות שבערך הבריאה) [53] אבל לא עם הוי' (שם העצם[54] כו'), גילוי האלקות שלמעלה מהעולם (שנברא בשם אלקים, בראשית ברא אלקים[55]).

 

אמנם "משה" (שנאמר לפני "איש האלקים") הוא על שם "כי מן המים משיתיהו"[56] - משם מ"ה[57] (ונחנו מה[58]), שם הוי'[59] (למעלה מ"איש האלקים"[60]), אלקות שלמעלה מהבריאה. וידוע הפירוש בזה[61], ששרש נשמת משה הוא מדרגא גבוהה מאד, בחי' מים (עלמא דאתכסיא[62]), שלמעלה מארץ ויבשה (מקום מושב האדם), ומשם - "מן המים - משיתיהו" בגלוי ב(עלמא דאתגליא, עד ב)עולם הזה הגשמי. כך שכפי שהוא נמצא כנשמה בגוף פה למטה ה"ה בגלוי "מן המים", דבוק בגלוי למקורו למעלה (בדוגמת דגי הים שתמיד קשורים בגלוי למקור חיותם - מי הים[63]).

 

נמצא ש"משה איש האלקים" רומז על שני הענינים הנ"ל אצל משה: (א) "משה" - התקשרותו (פה למטה) עם אלקות שלמעלה מהבריאה (שנותנת את הכח לגלות אלקות למטה ולשנות את העולם, ולהמשיך נצחיות, כח הבלי גבול - למטה), ו(ב) "איש האלקים" - התקשרותו (כאיש) עם אלקות שבערך הבריאה, וזה נותן את הכח להמשיך אלקות בערך ל(בנ"י) נשמות בגופים בעולם, באופן שיכולים להעשות כלים (מצד ענינם הם), ובאופן של קביעות, לגילוי אלקות שבערך הבריאה, עד ל"ושכנתי בתוכם" - גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה.

 

ז.  עפ"ז יובן גם הכפל בסיום המזמור - "ומעשה ידינו כוננה עלינו מעשה ידינו כוננהו":

 

כיון שאצל משה (ממוצע המחבר) היו שני הענינים ("משה" ו"איש האלקים") - שלכן ישנו אצל משה למטה ענין הנצחיות והקביעות (כח הבל"ג) בגלוי [כמרומז בהמשך המזמור[64]: "מעון אתה היית לנו בדור ודור, בטרם הרים ילדו גו' ומעולם עד עולם אתה א-ל גו', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול גו'" - וכך נמשכת הנצחיות בזמן גם אצל "משה איש האלקים"[65] בהיותו בטל לאלקות], נצחיות במשה עצמו, ש"משה לא מת"[66] (ובכל דור ודור ישנו אתפשטותא דמשה[67], נוסף על בחי' משה שבכל א' מישראל[68]), וכן בכחותיו ופרטיו[69], עד שגם "מעשי ידי משה (משכן שעשה משה) נצחיים"[70] -

 

לכן הי' דוקא למשה את הכח להמשיך את השכינה למטה[71] ע"י תפלתו "ויהי נועם גו'", "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", באופן ד"כוננה עלינו" - בקביעות, לדור דור (עד שבזה ("ומעשה ידינו כוננהו") מרומזת הנצחיות דבית המקדש השלישי, שאינו חרב לעולם, כנ"ל).

 

וכשם שאצל משה עצמו ישנם שני ענינים אלו ("משה" ו"איש האלקים"), כך ישנם שני הענינים (כפל) בברכת ותפלת משה ("ויהי נועם גו'") - (א) המשכת השכינה במשכן, אלקות שלמעלה מעולם, (ב) באופן שזה מתלבש בפנימיות שלמטה - ויש לומר שהם מרומזים בכפל הלשון (א) "ומעשה ידינו כוננה עלינו" - באופן של מקיף מלמעלה, "להיותו בלי גבול ותכלית"[72], (ב) "ומעשה ידינו כוננהו", שהוא מחזק את "מעשה ידינו" עצמם, ז.א. שה"כוננהו" חודר בפנימיות גם ב"מעשה ידינו" (ולא רק באופן ד"כוננה עלינו")[73].

 

- ויומתק בזה שכפל בכלל מורה על קיום הדבר באופן נצחי - כפליים לתושי'[74] (שהוא לא רק פעמיים ככה, אלא יתירה מזה באיכות ובתוקף). וכפל קשור גם עם הגאולה[75] - גאולה נצחית[76].

 

ח.  ובפרטיות יותר - ע"פ ביאור רש"י[77] בכפל זה: "ושני פעמים ומעשה ידינו כוננהו, א' על מלאכת המשכן שבירכן לישראל והתפלל שתשרה שכינה במעשה ידיהם במשכן, וא' שתהא ברכה במעשה ידיהם". ועפ"ז י"ל, שכפל זה מרמז על ברכה כפולה של משה ש"מעשה ידינו" יהיו נצחיים - הן "מעשה ידינו" בעניני קדושה (בדוגמת מעשה המשכן), והן ב"מעשה ידינו" בעניני רשות וחול, "מעשיך"[78] ו"דרכיך"[79], שהגם שאלו מעשים הקשורים עם הנהגת העולם, מכניס בהם משה את כח הנצחיות - "ומעשה ידינו כוננהו".

 

ולהוסיף: "תפלה למשה" הוא חלק מתפלת שבת. ועפ"ז מובן, שלתפילה זו יש שייכות מיוחדת עם שבת[80]. ובפרט ש"מזמור שיר ליום השבת"[81] הוא חלק מתפלת משה (מי"א המזמורים שאמר משה), עד ש"בא[82] משה וחדשו על שמו מזמור שיר ליום השבת (ר"ת למשה)" [83]

 

ויש לומר השייכות: עה"פ "מזמור שיר ליום השבת" אומרים חז"ל[84] "עיסקא דשבתא כפול". ומבואר בכ"מ[85], שהכפל הוא שתי הדרגות (שתי שבתות[86]) בכל שבת - מעלי שבתא ויומא דשבתא[87], מנוחה בערך ליגיעה, ומנוחה בעצם[88], ע"ד החילוק בין שם אלקים (אלקות בערך הבריאה) ושם הוי' (אלקות שלמעלה מהבריאה); ובשבת באים שניהם יחדיו, כפול. וי"ל שזהו ע"ד הכפל בתחלת המזמור - "(תפלה ל)משה" (הוי') ו"איש האלקים", ובסיום המזמור - "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", שנועם היא הדרגא דשבת[89] (וע"ד ענין עשיית המשכן89) - "ומעשה ידינו כוננה עלינו", "ומעשה ידינו כוננהו", הן מנוחה בערך ליגיעה דמעשה ידינו, והן מנוחה בעצם (עלינו). ובכללות יותר: כוננהו ב"מעשה ידינו" דימי החול ("ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"[90]), "ומעשה ידינו כוננה עלינו" ביום השבת, כש"כל[91] מלאכתך עשוי'"[92].

 

ושבת - בדוגמת משה - קשורה עם ענין הנצחיות, כידוע[93] שבכל שבת ישנו מעין ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[94], כשתהי' שלימות הגילוי דמנוחה בעצם, מנוחה נצחית. והגאולה ("מיד נגאלין") באה עי"ז ש"משמרין שתי שבתות כהלכתן"[95] (שתי דרגות אלו בכל שבת86, שעיסקא כפול).

 

ט.  ע"פ הנ"ל יש לומר הטעם לכך שתפלה זו - תפלת משה איש האלקים - היא מזמור צדי"ק בתהלים, הן מצד המספר (תשעים), והן מצד האות (צ'):

 

תשעים:

 

בתלתא זימני הוה חזקה[96]. ענין החזקה (מלשון חוזק) הוא, שב(המשכיות או חזרה ד)שלש פעמים נעשה הדבר קבוע, הוא מתחזק ("כוננה") וכך ישאר לעד.

 

השלימות המלאה בחזקה דשלשה (פעמים) גופא היא - תשעים, שהוא שלש פעמים שלשים, שלש פעמים שלש פעמים עשר: השלימות דכל מספר היא כאשר הוא כלול מעשר, כיון שעשר הוא שלימות המספר[97], שמורה על שלימות הענין [ולכן תהי' הגאולה העתידה - גאולה נצחית - קשורה עם מספר עשרה: "עלי עשור"[98] וכו'[99]]. ועפ"ז - שלשים (עשר פעמים שלש) הוא שלימות בחזקה (שלימות יותר משלש, שש, תשע וכיו"ב); ותשעים (שלש פעמים שלשים) הוא השלימות המלאה בחזקה.

 

צ':

 

האופן הרגיל שבו כותבים חז"ל וכו' אות זו (במילוי) הוא - "צד"י"[100] (ללא ק' בסוף). ובכמה מקומות כותבים "צדי"ק"[101] (מצרפים לצד"י את האות שלאחרי זה - ק'[102]), שזה קשור[103] עם הדרגא דצדיק, בחינת יסוד כמ"ש[104] "צדיק יסוד עולם"[105].

 

ואיתא בספרים[106] (ע"פ הידוע בגודל הדיוק בכל עניני התורה, ובפרט קדושת האותיות, שלכל אות במילוי יש פירוש), ש"צד"י" הוא מלשון צד, ולפ"ז מובן ש"צדי" פירושו צד שלי.

 

ויש לומר הענין בזה (בעבודת ה'):

 

הקב"ה ברא את האדם והעולם באופן שישנם שני צדדים ("זה לעומת זה"[107]): צד הקדושה והצד שכנגד, יצר הטוב (בצד ימין, חלל הימני[108]) ויצר הרע (בצד שמאל108). כיון ש"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"[109] לכאו"א מישראל, מובן א"כ ש"צדי" - הצד שלי (הצד דבנ"י) - הוא תורה ומצוות, פסקי דיני התורה איך צריך יהודי להתנהג בעולם (משא"כ לצד שכנגד אין שום שייכות אליו, ועאכו"כ שאין זה הצד שלו).

 

אבל לאידך גיסא הרי זה נקרא "צדי", רק צד שלי (ולא מציאותי, וכיו"ב) - כיון שהקב"ה ברא את העולם (בשם אלקים) כ"צד" בפני עצמו (זה לעומת זה עשה אלקים107), עולם המעלים ומסתיר על אלקות, תחתונים, עד "תחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית'"[110], ולא נרגש בו (מצ"ע) שצריכים לציית להוראות התורה, עד שיתכן שיתנהגו היפך התורה ח"ו. והכוונה בזה היא - שיהפכו את העולם, שגם ה"צד" דעולם מצד ענינו הוא "יסכים" להוראות ופס"ד התורה (ודוקא אז ה"ז נקבע בפנימיות בתחתונים).

 

ועפ"ז יכולה להתעורר השאלה (אפילו בנוגע לדבר של רשות, אפילו לא הצד שכנגד): כיצד יכול יהודי לצאת ולהפוך את ה(חפצא ד)עולם והאנשים בעולם, שהם - מצד ענינם הם - יתנהגו ע"פ הוראות ופס"ד התורה (עד "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח"[111]) - הוא הרי "נוגע בדבר" בזה, כיון שתורה תלוי' בישראל וניתנה בשביל ישראל (ולכן מחשבתן של ישראל קדמה לתורה[112]), כמ"ש בתורה "צו את בני ישראל", "דבר אל בנ"י" (וכיו"ב), והחיות של יהודי תלוי' בתורה (היא חיינו ואורך ימינו[113]) - והשאלה: בהיותו "נוגע בדבר", כיצד יכול הוא לפעול ולעשות דירה לו ית' בתחתונים[114], מצד ענינם הם?!

 

לכן עשה הקב"ה שיהודי (כפי שירד למטה בעולם כנשמה בגוף) עומד בגלוי כאילו מן הצד, ששייכותו (העצמית) לתורה ומצוות אינה מכריחה אותו ואינה גורמת לנטי' כל שהיא (בגלוי) שיתנהג כך, אלא הדבר נמסר לבחירתו החפשית, שהוא יבחר "ובחרת בחיים"[115] בצד דתומ"צ, ובמילא אין הוא "נוגע בדבר" כלל, כיון שאין הוא מוכרח להתנהג באופן אחד דוקא, יש בו הן צד טוב והן צד שכנגד, ו"זה וזה שופטן"[116] (לא "מושלים"[117], גם לא נפשו האלקית);

 

אבל מוסיפים יו"ד ל"צד", כיון שהכוונה בזה היא - "ובחרת בחיים", שיבחר שצד ימין יהי' "צדי", הצד

 

שלו[118] [ואז - כשהוא בוחר לציית לנפש האלקית - הרי "הקב"ה עוזרו"[119],

 

"כי יעמוד לימין אביון להושיע

 

משופטי נפשו"[120]].

 

וזהו ע"ד שני הענינים במשה - "משה" ו"איש האלקים" [ומעין זה - הנשמה והגוף דכאו"א מישראל]: בהיותו "משה" ע"ש מן המים משיתיהו (למעלה מעולם) ה"ה קשור בגלוי רק עם אלקות, עם "אין מים אלא תורה"[121] ("זכרו תורת משה עבדי"[122]), שתורה היא בעה"ב על העולם, "בראשית", בשביל התורה ובשביל ישראל[123], ובכח זה יכול הוא להפוך את העולם ולהמשיך שם גילוי אלקות; בהיותו "איש" ("מחציו ולמטה") ה"ה "נדמה בחומריותו לגופי אוה"ע"[124], ולכן ה"ה כאילו עומד מן הצד, והוא בוחר, "ובחרת בחיים", שכפי שהוא נמצא כ"איש" נעשה הוא "איש האלקים" - "צדי".

 

עפ"ז מובן, שכיון ש"צד"י" (שתומ"צ הם הצד שלו) בא (לא כ"נוגע בדבר", אלא) ע"י בחירתו, בהיותו (בחיצוניות) "איש", נשמה בגוף גשמי בעולם - יש בכחו להפוך את העולם ותושבי העולם, שגם הם "יסכימו", לציית להוראות התורה, באופן כזה שזה נקבע אצלם בפנימיות, כיון שזהו בערכם, כנ"ל. כך שעי"ז יכולה אלקות להמשך ולהתגלות בכל העולם, באופן של קביעות.

 

י.  ועדיין צריך להבין: האמור לעיל מדובר ע"ד העבודה ד"צד"י", להמשיך אלקות בחלק הרשות שבעולם, בטבע העולם שמשם אלקים (שאמנם מעלים על אלקות, אך אינו מנגד) - והיות שהעבודה דבירור העולם היא ע"י התלבשות בבחי' "איש האלקים", הרי זה מתקבל גם בגדרי העולם; אבל כאשר אומרים שכל העולם צריך להעשות דירה לו יתברך בתחתונים, דירת קבע, מובן א"כ שלא יכולה להשאר "פינה" בעולם שמנגדת לאלקות ח"ו (כיון שאז חסר בקביעות ונצחיות דכל הדירה). א"כ כיצד יש בכחנו לפעול גם ב"צד שכנגד", "מקום" שבו כבר הי' מכשול היפך התורה ר"ל?

 

וצריך לומר, שע"י "תפלה למשה איש האלקים" (שנותן את הכח להמשכת אלקות באופן של קביעות), ה"ז מגיע גם בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, ומהפך גם אותו. ויש לומר שענין זה מרומז בכך שמוסיפים ק' ל"צד"י", שעושה את המלה "צדיק" - וק' יורד למטה מן השורה[125], וכדלקמן.

 

יא.  על הפירוש הנ"ל (ס"ו) שמשה ע"ש "מן המים משיתיהו" רומז על גילוי שם הוי', שלמעלה מן העולם, עלמא דאתכסיא - נשאלת לכאורה קושיא פשוטה: ה"מים" (שמהם "משיתיהו" את משה) היו מי הנילוס - "ותשם בסוף על שפת היאור"[126], בסמיכות[127] אל - העבודה זרה דמצרים[128]! וגם: דוקא בת פרעה מלך מצרים (- ערות הארץ[129]) הוציאה את משה מן המים, וקראה לו משה על שם "מן המים משיתיהו", ודוקא על שם זה הוא נקרא (אע"פ שי' שמות היו לו[130]) - כיצד מתאים זה עם הפירוש בחסידות, שזהו עלמא דאתכסיא, תכלית ההיפך מע"ז ופרעה וכו'?!

 

והביאור בזה הוא, שהיא הנותנת: כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר[131]. בכדי להגיע לאלקות שלמעלה מגדר הבריאה, זקוקים דוקא לבת פרעה (וכמרומז בשמה "בתי-ה"[132], מלשון בת (מקבלת) מי"ה[133], שלמעלה משם הוי'], שהיא תוציא את משה ממקום של עבודה זרה (מי נילוס), ועי"ז נעשה הגילוי ד"מן המים משיתיהו", הגילוי דמשה מעלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא.

 

ועפ"ז יש לומר, שזה שמשה הי' בתיבה "בסוף על שפת היאור", בסמיכות למקום ע"ז (למטה יותר מ"איש" "מחציו ולמטה"), אבל באופן שהי' מוגן ע"י התיבה, ובפשטות היתה התיבה פתוחה מלמעלה[134], ז.א. שמשה בהיותו בתיבה הי' גלוי כלפי שמיא, ובהיותו שם "ראתה (אפילו בהיותה עדיין בת פרעה) עמו שכינה"[135], ולאח"ז "מן המים משיתיהו" בת פרעה דוקא, והוא גדל בבית פרעה מלך מצרים[136] - הרי זה נתן למשה את הכח, שיוכל לשבור אח"כ את הקליפה וע"ז דמצרים, ולגאול את בנ"י משם.

 

נמצא שבפסוק "תפלה למשה איש האלקים" כלול גם ענין שלישי (נוסף על העבודה ד"איש האלקים" (גילוי אלקות בערך הבריאה), ו"משה" (גילוי שם הוי' שלמעלה מן הבריאה)) העבודה דבירור התחתון שאין תחתון למטה ממנו. וי"ל שענין זה מרומז בענין ד"תפלה למשה"[137], כמבואר בחסידות[138] שזוהי תפלת עשיר, הקשורה עם עצמותו ית', שלמעלה מהוי' ואלקים (סובב וממלא) והמחבר שניהם יחד, שבכח העצמות (שלמעלה לגמרי ממציאות העולם ומשלילת מציאות העולם) נמשך אלקות בכל העולם ובכל הדרגות שבו, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו.

 

וכפי שיהי' בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"[139], ו"לא יהי' שם לא מלחמה כו', ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"[140] - הגילוי ד"ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", עלמא דאתי איקרי נועם[141], תענוג העצמי[142] (עד שנמשך ב)"ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", כסיום המזמור[143].

 

יב.  עפ"ז יש לומר הרמז במזמור צדי"ק (בהוספת ק' אחרי צד"י):

 

ידוע הפירוש[144] ב"בה"א נברא העולם הזה"[145], שהעולם נברא בה"א, שיש לה שלשה קוים, כנגד ג' הדרגות בעולם - בריאה יצירה עשי', מחשבה דיבור ומעשה: הגג והרגל הימיני (המחוברים) הם כנגד מחשבה ודיבור, והרגל השמאלי הנפסק הוא כנגד עשי', שעלי' נאמר "אף עשיתיו"[146], אף המפסיק.

 

כיון ש"עולם על מילואו נברא"[147], מובן שאע"פ שעוה"ז נברא בה"א, שישנו הפסק לפני עולם העשי' (ז.א. העלם והסתר המעלים על חיבורו עם העולמות הגבוהים יותר) - אעפ"כ הרי זה על מילואו, באופן כפי שהקב"ה ברא אותו בשם אלקים, שישנו עולם המעלים על אלקות. והעבודה בעולם מתבטאת ב"צד"י"[148] - לבחור שתומ"צ יהיו הצד דבנ"י, כנ"ל.

 

לאח"ז ישנה העבודה דק' (דקדושה) - שמגיעים גם במקום זה (שנעשית ע"י החטא), שמאות ה' ייעשה אות ק', שרגלה השמאלי יורד למטה מן השורה, למטה מהמקום שבו ברא הקב"ה את העולם לכתחילה. והכוונה בזה היא - "אשר ברא אלקים לעשות, לתקן"[149], להיות "שותף להקב"ה במעשה בראשית"[150], ולברר גם מקום זה, כפי שפעל משה (כנ"ל) - שזהו תוכן שלימות העבודה ד"צדי"ק", שהוא ממשיך מ"צד"י" (שתומ"צ הוא הצד שלו) גם בק'[151] למטה מן השורה[152].

 

יג.  ע"פ כל הנ"ל מובן מדוע דוקא משה הוא גואלם של ישראל, בגאולת מצרים, וגואל ראשון הוא גואל אחרון - כיון שבהיותו בדרגת "תפלה למשה איש האלקים" יש בכחו להמשיך גאולה - גילוי כח הבלי גבול - בעולם, ולגאול את בנ"י מכל המיצרים וגבולים, עד גם דקליפת וע"ז של מצרים, ובכח זה - גם הגאולה האמיתית והשלימה, ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", לא רק נסים המלובשים בטבע (אלקים), אלא גם נסים גלויים שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, ועד נפלאות,

 

ותהי' זו גאולה שאין אחרי' גלות, באופן שכל העולם כולו יהי' דירה לו יתברך, דירת קבע ונצחי, לעד ולעולמי עולמים.

 

יד.  בזה ניתן גם לבאר את תוכן ה"נס גדול" בשבת הגדול, והקשר עם שבת דוקא:

 

דוקא ע"י הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם", שהתוקף דלעו"ז עצמו (בכורי מצרים) מכה את מצרים, ארץ מלאה גילולים[153] - הבירור דק' (למטה מן השורה) - נפעל ע"י גילוי הכי נעלה דאלקות, למעלה מהנסים שקרו לבנ"י עצמם (או הנסים שהקב"ה עשה). עד שזה מגלה עוד יותר את הכח הנצחי וכח הבלי גבול דאלקות, שמגיע אפילו במקום זה.

 

ולכן נקרא דוקא זה "נס גדול", ודוקא זה נעשה "התחלת הגאולה והנסים" דגאולת מצרים.

 

וענין זה נקבע דוקא בשבת, כיון ששבת קשורה עם הגאולה הנצחית - יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים (כנ"ל ס"ח), ועסקא דשבתא כפול, שכפל קשור גם הוא עם גאולה; ולכן, בשבת שבה קרה ה"נס גדול" ד"למכה מצרים בבכוריהם" - ה"ז מהפך את כל השבת, שנעשית "שבת הגדול". [ולכן יש בכח שבת זו לברך גם את חג הפסח, כנ"ל ס"א].

 

ולהוסיף, שבקביעות שנה זו (ובכמה שנים) חל שבת הגדול בשבת פ' צו, "אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות"[154], שמדגיש עוד יותר את גילוי ענין הנצחיות למטה - בכח זה שהקב"ה מצוה למשה רבינו: "צו את אהרן", וע"י אהרן ה"ז מגיע לכאו"א מישראל (כיון שאהרן הוא אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה[155]), שיש לו את הציווי ונתינת הכח הבלתי מוגבלת מהקב"ה, הן בהווה (מיד) והן בעתיד (לדורות):

 

"מיד" - אין לו שום הפרעה או אפילו עיכוב מלפעול את הציווי מיד, כיון שהוא מלובש בזה לגמרי, עד שזהו חייו, חדור תוך תוכו; ולדורות - ענין זה נמשך, ובאותו אופן דזריזות, גם בדורות הבאים - ל' רבים; וכאשר ישנה חזקה דשלשה דורות (שלו ועוד שני דורות), ה"ז נעשה ענין נצחי לכל הדורות, שכל פעולה שהוא עושה תהי' באופן ד"מעשה ידינו כוננהו"[156].

 

טו.  האמור לעיל הוא בהדגשה יתירה כשנמצאים בחודש ניסן דשנה זו "הי' תהא שנת נפלאות אראנו", וכמדובר (גם במכתבים כלליים) ע"ד הנסים והנפלאות שקרו בשנה זו (בסמיכות לחג הפורים), שהתבטל המנגד לבנ"י, עד שהנצחון הביא לכך, שהשונא ישחרר, באופן טוב, חלק משבויי-המלחמה וכו', כמדובר בפרטיות לפנ"ז.

 

ובודאי ימשיך הקב"ה להראות נסים ונפלאות, עד - ועיקר - "אראנו נפלאות" בגאולה האמיתית והשלימה,

 

שהמלחמות באותו חלק בעולם ("מלך פרס" עם "מלך ארם") הן מהסימנים שמיד באה הגאולה ע"י משיח צדקנו, כדאיתא בילקוט שמעוני[157], ובלשונו, ש"בני אל תתיראו . . הגיע זמן גאולתכם", ו"מלך המשיח עומד על גג ביהמ"ק והוא משמיע להם לישראל ואומר, ענוים הגיע זמן גאולתכם"!

 

טז.  מכל הנ"ל יש לכאו"א מישראל הוראה בעבודתו הפרטית:

 

בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא - בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים - שגלויים לעיני בשר, לעיני כל העמים -

 

ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים - אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות בכ"ז מעלה מעלה, "ילכו מחיל אל חיל"[158], עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד"[159].

 

וישנה ע"ז נתינת כח מיוחדת ממזמור צדי"ק, "תפלה למשה איש האלקים", "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" - ש"תשרה שכינה במעשה ידיו",

 

ומשה נותן כח לכאו"א מישראל - בפרט ע"י בחי' משה שבו (המשפיעה על עבודתו בפועל) - שיגלה בעצמו את ה"צדיק" שבו, "ועמך כולם צדיקים"[160], כפי שהוא קשור עם "צדיק ה' בכל דרכיו"[161], ועי"ז - לעשות בשלימות את עבודתו של "צד"י", להתמסר לגמרי לצד התורה, כך שזה נעשה "צדי" לגמרי (כך שאין שום מקום לקס"ד של צד נוסף), הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע להשפעה על יהודים אחרים, בהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, וגם - להשפיע גם על אוה"ע בנוגע לשבע המצוות שלהם111,

 

- ובזה באים לנצל מאורע נוסף להוספה בעבודת השם:

 

בהשגחה פרטית, יצאה בימים אלו החלטה מספר104- גימטריא צד"י[162] - מבית הנבחרים של מדינה זו (באי-הכח של המדינה כולה), שיש להם הכח דדינא דמלכותא דינא[163] - בקשר לקביעת יום "עשתי עשר יום"[164] לחודש ניסן דשנה זו כיום מיועד במיוחד לחיזוק חינוך הטוב וכיו"ב. - יסודות בישוב העולם עבור כל תושבי המדינה וכל תושבי העולם -

 

ולעשות זאת עד באופן ד"צדיק", להגיע גם בחוצה שאין חוצה ממנה.

 

והדגשה מיוחדת בענין שהזמן גרמא[165]: סיפוק כל צרכי החג לאלו הזקוקים לזה - צרכי הסדר (מצות, ד' כוסות וכו'), וצרכי יום טוב בכלל (בגדי יום טוב, ומאכלי יום טוב), וכיו"ב.

 

ויש לעורר על ענין נוסף בקשר עם זה: במקומות שבהם עורכים סדרים ציבוריים וכלליים - ישנם כמה מקומות שבהם עשו הכנות לערוך רק סדר אחד (בגלל חסרון כסף וכיו"ב). ונחוץ וכדאי ביותר, שישתדלו ביותר לעשות את שני הסדרים, על כל פנים - לחלק את ההוצאות לשני הלילות, ובודאי - לא יזדקקו לזה, כיון שהקב"ה ודאי יברך ויספק לעוסקים בזה את כל המצטרך, ויותר מזה.

 

ויהי רצון שכבר תקויים שלימות התפלה דמשה ודמשה שבכאו"א מישראל - "תפלה למשה איש האלקים" - "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו", "תשרה שכינה במעשה ידיכם", במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, ותיכף ומיד ממש העיקר - בבית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך".

 

הערות


[1]שמו"ר פט"ו, א.

[2]נוסח התפלה והקידוש דחה"פ. וראה לקו"ש חי"ז ע' 71 ואילך.

[3]ראה מדרש לקח טוב עה"פ בא יב, ב: ניסן שבו נעשו נסים לישראל.

[4]ראה ברכות נז, רע"א ובפרש"י וחדא"ג מהרש"א שם.

[5]זח"ג סג, ב. פח, א.

[6]דאף שיום ראשון דחג הפסח חל (בשנה זו) ביום השבת, הרי גם שבת מקבלת (תוספת) ברכה (נוסף להברכה שיש בה מצ"ע) משבת שלפני זה, שמיני' מתברך כולהו יומין, גם יום השביעי, כמובן מתוכן הענין בזהר שם, שמיני' מתברך כולהו יומין בברכת המן, והרי הברכה על יום הששי כולל "לחם משנה" גם על יום השבת (בשלח טז, ה. כב). וראה גם שיחת ש"פ בא (והתוועדויות שלאח"ז) תשד"מ.

[7]תוד"ה ואותו - שבת פז, ב בשם מדרש (ראה דעת זקנים מבעה"ת בא יב, ג). טור ושו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח ר"ס תל.

[8]תהלים קלו, י. וראה מדרש תהלים שם. רש"י ומצו"ד שם.

[9]שם. וכ"ה בתוס' שם. - ובטור מבאר תוכן הנס באו"א. וראה לקו"ש חי"ב ע' 33 ואילך בהערות.

[10]שו"ע אדה"ז שם ס"ב.

[11]שם, מרמ"א שם ס"א.

[12]ראה גם לקו"ש חי"ב שם. חי"ז ע' 57.

[13]שו"ע אדה"ז שם ס"א, ממג"א שם סק"א.

[14]ראה גם לקו"ש שם ע' 58.

[15]ולהעיר שפסח נקרא שבת בכתוב (אמור כג, טו).

[16]שמות ג, א ואילך.

[17]ואהרן הלך עם משה אל פרעה - ש"יהי' לך לפה" (אבל "אתה תהי' לו לאלקים" (שמות ד, טז)) במענה לטענת משה "לא איש דברים אנכי גו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שם, י), ולכאורה משמע שלולא טענת משה, לא הי' אהרן המדבר (וכמובן גם מזה שבתחלה ענה ה' (על טענת משה הנ"ל) "מי שם פה לאדם גו' ואנכי אהי' עם פיך גו'" (שם, יא-יב), ורק לאחרי שאמר משה "שלח נא ביד תשלח", אמר ה' שאהרן יהי' המדבר).

[18]שם, יג.

[19]ראה שמו"ר פ"ב, ד: משה הי' מתוקן לגאולה, מתחלת ברייתו נתקן לכך.

[20]ראה זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים. וראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך.

[21]מיכה ז, טו.

[22]ד"ה כימי צאתך ה'תש"ח פי"ב (ע' 164).

[23]וארא ו, ז.

[24]יתרו כ, ב. וראה מכילתא ופרש"י שם. שמו"ר פכ"ט, ג.

[25]וכמ"ש (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה".

[26]תרומה כה, ח.

[27]וראה שהש"ר רפ"ה: "ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) מיום שהוקם המשכן". וראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' נז. ובכ"מ.

[28]בשלח טו, יז ובפרש"י. ועוד.

[29]זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.

[30]ישעי' מ, ה. וראה תניא פל"ו (מו, א). ושם: וכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת כו'.

[31]ראה לקו"ת שלח לז, ד. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' שג. ח"ג ע' א'נט. וראה לקו"ש (חלק לד) שופטים תשמ"ז הערה 63. וש"נ.

[32]לשון הכתוב - בשלח טו, ד. וראה סה"מ מלוקט ח"ה ע' קח ואילך. וש"נ.

[33]ראה תו"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, א-ב. יתרו עא, ג ואילך. ובכ"מ.

[34]או"ת להה"מ נט, ג. תו"א מג"א צג, סע"ג ואילך. שם ק, א. סה"מ תקס"ה ח"א ע' שע ואילך (נוסחא שני'). ובכ"מ - נסמנו במכתב כ"ה אדר ש.ז. הערה ד"ה כידוע (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 883 ואילך).

[35]בהבא לקמן - ראה מכתב ה' ניסן ש.ז. (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 888 ואילך). וש"נ.

[36]ע"פ המנהג לומר בכל יום הקרפיטל תהלים המתאים לשנות חייו (מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר, נדפס ב"קובץ מכתבים" שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק (ע' 214). אגרות-קודש שלו ח"א ע' לא. ח"י ע' נג. וראה גם מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שמא) - מתחילים בי"א ניסן שנה זו אמירת מזמור צדי"ק שבתהלים.

[37]ולא עד בכלל. וראה רש"י שבועות טו, ב (ד"ה השיר): אחד עשר מזמורים שאמר משה בספר תהלים מתפלה למשה עד סוף מזמור לתודה.

[38]מדרש תהלים ופרש"י עה"פ. פרש"י פקודי לט, מג. ועוד.

[39]ראה בארוכה ד"ה תפלה למשה תשכ"ט (סה"מ מלוקט ח"ה ע' ריז ואילך. "קובץ י"א ניסן - שנת הצדי"ק" (קה"ת, תנש"א) אות כא).

[40]פרש"י פקודי שם, מבמדב"ר פי"ב, ט. וראה גם פרש"י תהלים עה"פ. תו"ש עה"פ פקודי שם (אות לד). וש"נ (וראה ב"פתיחה" לקובץ י"א ניסן הנ"ל הערה 12).

[41]ראה בארוכה ה"פתיחה" שם.

[42]מדרש תהלים עה"פ. וראה הנסמן במכתב הנ"ל הערה ד"ה לעתיד.

[43]שמזה מובן שתוכן כל המזמור (שבין תחלתו וסיומו) הוא ענין של כפל, ראה לקמן ס"ו. ולהעיר שגם בהמשך פסוקי המזמור יש כמה לשונות כפולים: "בדור דור" (פסוק א). "ומעולם עד עולם" (פסוק ב). "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (פסוק ג), ועוד. ואף שכן נהוג בכו"כ מזמורי תהלים לכפול לשונו (כסגנון של מזמור), הרי כל ענינים בתורה הם בתכלית הדיוק (וראה הערה הבאה), ובפרט שבמזמור זה החידוש הוא (לגבי רוב המזמורים) שיש כפל לשון (ענין) הן בתחלת המזמור והן בסיומו.

[44]ראה ראב"ע שם ששולל פירוש הרד"ק שהוא לשון כפול.

[45]וכמאמר הידוע: התינוק משנולד מתחיל להתייבש (ראה בחיי בראשית א, כח).

[46]ראה לקו"ש ח"ה ע' 98 בהערות. חט"ו ע' 428. וש"נ.

[47]ראה סה"מ מלוקט ח"א ע' קפז. וש"נ.

[48]ואתחנן ה, ה.

[49]ראה בארוכה ד"ה פנים בפנים תרנ"ט.

[50]דב"ר פי"א, ד. מדרש תהלים עה"פ (במדרש תהלים שלפנינו הובא רק בבא הראשונה "ממחציתו ולמטה נקרא איש". אבל במדרש תהלים באבער הובא כל המאמר). וראה "קובץ י"א ניסן" הנ"ל אות ב. וש"נ.

[51]דאף שמפשטות הלשון משמע, שבמשה היו ב' ענינים נפרדים, "איש" ("מחציו ולמטה"), ו"האלקים" ("מחציו ולמעלה"), והחידוש במשה הוא, שהוא "האלקים" "מחציו ולמעלה" (משא"כ שאר בני אדם הם כולו בבחי' איש, גם מחציו ולמעלה) - הרי, מפשטות לשון הכתוב ("משה איש האלקים") מובן, שהיות שמשה הוא איש אחד, נשמה בגוף אחד, הרי הוא "איש האלקים" בכל מציאותו* (ראה ד"ה פנים בפנים הנ"ל, מע"ח שער לאה ורחל בסופו. וראה "קובץ י"א ניסן" שם), שגם "מחציו ולמטה" (בעסקו בענינים גשמיים) הוא חלק מ"(איש) האלקים", וגם "מחציו ולמעלה" (בעסקו בענינים רוחניים) הוא חלק מ"איש (האלקים)" (משא"כ בשאר בני אדם, אף שיש להם ב' חלקים - נשמה וגוף, נשמה היא "חלק הוי' עמו", "חלק אלוקה ממעל ממש", וגוף הוא נברא גשמי).

*) ראה פי' מהרז"ו לדב"ר שם, שמפרש מאחז"ל זה ע"פ הפדר"א (פמ"א) משה הי' רגליו עומדות בהר וכולו בשמים, וקורא לחלק שעמד בארץ איש ולחלק שבשמים אלקים.

[52]פרדס שער יב (שער הנתיבות) פ"ב. ר"ח שער האהבה פ"ו ד"ה והמרגיל (קכא, ב). וראה שם שער האהבה ספ"א ד"ה וכדי להבין (נב, ד). של"ה פט, א (דאיתא בזהר); קפט, א (ומרומז בזהר); שח, ב. שו"ת חכם צבי סי"ח. שעהיוה"א רפ"ו.

[53]ולאידך גיסא יש לומר: מכיון שזהו "איש האלקים" (אלקות שבערך הבריאה), הרי "איש" ("מחציו ולמטה") לא מתאחד לגמרי עם "האלקים" ("מחציו ולמעלה"), וגם לא נמשך האלקות למטה מבחי' איש (בבחי' אנוש וכיו"ב); משא"כ ע"י התאחדות משה עם עצמותו ית', שזהו התוכן ד"תפלה למשה", בכחו לאחד "איש" ו"האלקים", וגם להמשיך אלקות למטה מבחי' איש כו', כדלקמן בפנים סעיף י.

[54]כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שער יט (שער שם בן ד') פ"א. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.

[55]בראשית א, א.

[56]שמות ב, י.

[57]תו"ח שמות קטז, א. אוה"ת תצוה ע' א'תרה. ע' א'תרכג. וראה גם תו"א יתרו סט, ריש ע"ב. מג"א צט, ג. ובכ"מ.

[58]בשלח טז, ז. ח.

[59]ראה סה"מ תקס"ב ע' קלז. אוה"ת וארא ע' רג. ובכ"מ.

[60]ראה תו"א יתרו שם. לקו"ת ואתחנן ג, ד. אוה"ת עקב ע' תקצט. ובכ"מ.

[61]ראה תו"ח ואוה"ת שבהערה 57. ובכ"מ.

[62]תו"א בשלח סב, א-ב. ובכ"מ.

[63]וראה ע"ז ג, ב: מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מד"ת ומן המצוות כו'. וראה גם ברכות סא, ב.

[64]ולהעיר מסיום מזמור שלפני זה (מזמור פט): ברוך ה' לעולם אמן ואמן, שאמן בכלל מורה על קיום הדבר (גמר הנצחון - ראה נזיר בסופו), ואמן בכפליים מורה על הקיום והתוקף באופן נצחי. וענין זה נמשך לעולם, בפירושו מקום וזמן (ראה סה"מ תש"ח ע' 160. ובכ"מ), וגם בפירושו נצחיות (ראה המשך מים רבים תרל"ו פנ"ז ואילך). וראה יהל אור ע' תשכד השייכות ד"אמן" עם עיסקא דשבתא כפול (דלקמן בפנים).

[65]ומה שבהמשך המזמור מדבר בקוצר זמן האדם ("כל ימינו פנו בעברתך גו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה גו'") - הוא חלק מהעונש כאשר "זרמתם שנה יהיו גו' שתה עונותינו גו'".

[66]סוטה יג, סע"ב. זח"א לג, סע"ב. וראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 6 ואילך.

[67]זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט. וראה תניא פמ"ד (סג, א). ועוד.

[68]ראה תניא רפמ"ב.

[69]כי שלימות ענין הנצחיות היא דוקא כשנמשכת וניכרת בכל הפרטים, דבאם פרט א' אינו נצחי ה"ז מורה על "חלישות" גם בהענינים שהם נצחיים, כי יש נתינת מקום ואפשריות להיפך הנצחיות.

[70]סוטה ט, סע"א. וראה לקו"ש חט"ז ע' 465, ובהנסמן שם. לקו"ש חכ"ו שם.

[71]ראה שהש"ר רפ"ה: עמד משה והורידה (השכינה) לארץ . . ואימת שרתה שכינה כו' (כדלעיל הערה 27). וראה המשך ההילולא באתי לגני ה'שי"ת.

[72]תניא אגה"ק סכ"ג.

[73]וראה גם פי' האלשיך עה"פ.

[74]לשון הכתוב - איוב יא, ו.

[75]ראה יל"ש ר"פ לך לך (רמז סד). וראה ד"ה ויאמר גו' לך לך באוה"ת תרדע, א. תרכ"ז. תר"ל - הובא בסד"ה נחמו עת"ר.

[76]ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר - פסחים קטז, ב. ועוד.

[77]עה"פ תהלים כאן.

[78]אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.

[79]משלי ג, ו. וראה רמב"ם וטושו"ע שם.

[80]ויומתק בזה שעיקר העבודה דשבת היא עבודת התפלה (ראה ירושלמי שבת פט"ו ה"ג. ספר היראה לר"י אות שיט. הובא ונתבאר בתו"א קיג, א. לקו"ת צו יא, ד. סידור עם דא"ח רצז, ד. ועוד). ובפרט תפלת משה - שחוזרין אליו האלף אורות בשבת (וזהו "ישמח משה במתנת חלקו" (סידור האריז"ל במקומו. פע"ח שער השבת פ"ח)). ומבואר בכ"מ השייכות דתפלה למשה לתפלת שבת - ראה אוה"ת ויצא תתמב ב ואילך. ד"ה תפלה למשה תר"ס. ועוד.

[81]תהלים מזמור צב.

[82]ב"ר ספכ"ב ובמ"כ שם.

[83]וראה פע"ח שם: וכשתאמר מזמור שיר ליום השבת תכוין בר"ת שהם למשה.

[84]מדרש תהלים שם. יל"ש עה"פ (בשלח טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת (רמז רסא).

[85]לקו"ת בשלח ב, ג. יהל אור ריש ע' תרכט. שם בהשמטות ע' תשכד ואילך. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ובכ"מ. וראה ד"ה אלה תולדות נח תנש"א (סה"מ מלוקט ח"ה ע' מז ואילך).

[86]ראה ד"ה אלה תולדות גו' הנ"ל בתחלתו. וש"נ.

[87]זח"א (בהקדמה) ה, ב. ח"ב קלח, א.

[88]ראה אוה"ת נח נז, ב ואילך. ד"ה תפלה למשה תר"ס. ועוד.

[89]ראה מאמרי אדהאמ"צ תצוה ע' ת ואילך.

[90]יתרו כ, ט.

[91]פרש"י יתרו שם, ממכילתא שם. טושו"ע או"ח סש"ו ס"ח. שו"ע אדה"ז שם סכ"א.

[92]ולהעיר מפי' הראב"ע עה"פ: "טעם כוננה עלינו - לתקן סבות ועלילות שלא יהי' טורח להם ועמל בכל מעשיהם, וטעם כוננהו - שיהיו שלם, ע"ד אם ה' לא יבנה בית (תהלים קכז, א)".

[93]ראה המשך תרס"ו בסופו (ע' תקמב). המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכז. ועוד.

[94]תמיד בסופה.

[95]שבת קיח, ב.

[96]ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ.

[97]ראב"ע שמות ג, טו. פרדס שער ב פ"ב.

[98]תהלים צב, ד. ערכין יג, ב. וש"נ.

[99]ראה מכילתא בשלח טו, א. וש"נ (שירה העשירית). תנחומא (באבער) תשא ח. ועוד (מנין העשירי). רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג (פרה העשירית). ועוד.

[100]ראה שבת קג, ב: שלא יכתוב . . גמין צדין, צדין גמין. ושם קד, א: צד"י כפופה וצד"י פשוטה. ועוד.

[101]ראה זח"א ב, ב (בהקדמה): אמר לה (הקב"ה) צדי צדי אנת וצדיק אנת* (נתבאר בספר הדרת מלך סי' עה (לד, א). אוה"ת נ"ך ע' תתקכ ואילך). ובאור הלבנה גריס: א"ל צדי צדיק אנת וצדיק אתקריאת. ובפרדס שער כז (שער האותיות) פכ"א (הובא באוה"ת שם ס"ע תתקכא): וכן לא נקרא צדיק אלא בהיותו מתייחד בצדק. וכן מפורש באותיות דר"ע אות צד"י: אל תקרי צד"י אלא צדק. וי"ג: צדיק. וראה הערה 103.

*) ראה גם בס' שערי גן עדן להמקובל הר"י קאפל (קארעץ, תקס"ג) אות צד"י (פתח א): הרי שאמר (בזהר) ב' לשונות צד"י וצדי"ק. וכן הוא נמצא בגמרא שלנו כו'. ולכאורה י"ל דכוונתו להא דאיתא בשבת שם: "צד"י כפופה וצד"י פשוטה צדיק כפוף צדיק פשוט". אבל לכאורה אין להביא ראי' מזה, "דהתם אות קמייתא קא דריש" (מגן דוד להרדב"ז אות צד"י), כדמוכח משאר האותיות דדריש בגמ' שם.

[102]ראה הערה הבאה.

[103]ראה מגן דוד שם: אות צ' מורה ביסוד כאשר נבאר בע"ה (וראה הנסמן בהערה 105) וא"ת שהרי אין קריאת האות צדיק אלא צד"י בלא ק', דהכי תניא בברייתא (דלעיל הערה 100) . . לא קשיא שהרי הק' לאחרי* הצ' וכאילו אתה מחברה אצל הצ' ומשלים קריאת צדיק, ומלמדי תינוקות של ספרד מלמדין צדיק בק'.

*) בנדפס שם: לפני. ולכאורה הוא טה"ד.

[104]משלי י, כה.

[105]ראה פרדס שם: פירש בס' התמונה (תמונה ג אות צד"י) כי רמוזה בצדיק יסוד עולם. וכ"ה בקה"י מערכת צ'. אוה"ת נ"ך שם. לקוטי לוי"צ לתנ"ך וכו' ע' ז.

[106]ראה מגן דוד שם: צד"י הוא מלשון צד כמו מצד הארון ולצדי המשכן. וראה גם ברוך שאמר (לרבינו שמשון ב"ר אליעזר) אות צד"י - כח, א ("הצדקות שינטה מקו האמצעי השוה לצד ראש ימיני").

[107]קהלת ז, יד. וראה תניא רפ"ו.

[108]תניא רפ"ט.

[109]ברכה לג, ד.

[110]תניא פל"ו (מה, ב).

[111]רמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.

[112]ראה תדבא"ר פי"ד ופל"א. ב"ר פ"א, ד.

[113]נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת ערבית - ע"פ לשון הכתוב (נצבים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך".

[114]ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא שם.

[115]נצבים ל, יט.

[116]ברכות סא, ב.

[117]תניא רפי"ג.

[118]וראה ס' ברוך שאמר שם, ש"צד"י", צד י', פירושו - צד ימין, ע"ש היו"ד שבצד ימין של הנ' באות צ'.

[119]תניא שם. וראה סוכה נב, ב. קידושין ל, ב.

[120]תהלים קט, לא.

[121]ב"ק יז, א.

[122]מלאכי ג, כב.

[123]פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.

[124]תניא פמ"ט.

[125]ראה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות - קו"ף. וש"נ.

[126]שמות ב, ג.

[127]ראה צפע"נ עה"ת עה"פ, דכיון שהם היו עובדים לנילוס, היתה יוכבד אסורה להשימו בתוך היאור, ולכן "ותשם בסוף על שפת היאור"; ולאחרי ש"ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור" (שמות שם, ה), "שירדה לרחוץ מגילולי אבי'" (סוטה יב, רע"ב. וש"נ. ועוד), הרי ביטלה בזה הע"ז, "ושוב באתה התיבה בתוך היאור". וראה גם לקו"ש חט"ז ע' 13.

[128]ראה תנחומא וארא יג. שמו"ר פ"ט, ט. פרש"י וארא ז, יג.

[129]מקץ מב, יב.

[130]ויק"ר פ"א, ג. ועוד.

[131]שערי אורה ד"ה יביאו לבוש מלכות פי"ב ואילך. פל"ב ואילך. ובכ"מ.

[132]מגילה יג, א.

[133]ראה ל"ת להאריז"ל ישעי' כא, ב. ספר הגלגולים פס"ז. עיי"ש.

[134]שהרי בודאי היו נקבים בהתיבה לכניסת אויר, ואם כן, למה הטרחא לעשות סתימה ובה נקבים, כשדי להבטיח שנענוע הגלים לא יפילוהו מתוך התיבה ע"י סתימת רוב גג התיבה. וכפשט הכתוב ("ותפתח ותראהו גו'" - שמות ב, ו) שרצתה לראותו ופתחה חלק התיבה שמנע הראי'.

[135]פרש"י שמות שם.

[136]שם, י.

[137]היינו שבבחי' משה ב' ענינים: (א) גילוי שם הוי', עלמא דאתכסיא, אלקות שלמעלה מעולם. (ב) "משה" (הוי') כפי שהוא בדרגת "תפלה למשה", מלשון תפל ומחובר לעצמותו ית'. ואולי י"ל שזהו ע"ד הב' דרגות בהוי': (א) בחי' שם הוי', (ב) כפי שהוא למעלה מכל ענין של שם (ראה ס' הליקוטים דא"ח-צ"צ ערך הוי' בתחלתו. וש"נ).

[138]ד"ה תפלה למשה תר"ס. תשכ"ט (סה"מ מלוקט ח"ה ע' ריט ואילך).

[139]זכרי' יג, ב.

[140]רמב"ם בסיום וחותם ספרו.

[141]זח"א קצז, ב.

[142]מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' תיא. שע"ת ד"ה אם יהי' נדחך פכ"א.

[143]ויש לומר שע"ד התוכן דמזמור "תפלה למשה" - תחלתו וסיומו - הוא גם בספר הרמב"ם* (ששמו משה, וידוע הפתגם ממשה ועד משה לא קם כמשה): בתחלת ספרו - "יסוד היסודות ועמוד החכמות" ר"ת הוי'** (כמ"ש נכדו ר' דוד הנגיד - סה"ד שם. שה"ג להחיד"א מע' רמב"ם. וראה גם "פירוש" לריש הל' יסוה"ת) (וגם ממשיך אח"כ "ואמת הוי' לעולם"), "לידע שיש שם מצוי ראשון", "אמיתת המצאו" (עצמותו ית'). ובסיום ספרו - בהל' משיח, הקשור עם הגילוי ד"נועם" (עלמא דאתי), ובזה גופא - ב' תקופות: שלא יהי' שינוי הטבע כ"א ביטול שעבוד מלכיות בלבד (גילוי אלקים בגימטריא הטבע), ובתקופה שני' נסים למעלה מטבע - כנרמז בסיום הספר "כמים לים מכסים". כמבואר במ"א (הדרן על הרמב"ם סה"ש תנש"א ח"א ע' 98 ואילך).

*) ולהעיר שיום הולדת שלו הוא בערב פסח (סה"ד ד"א תתקכז).

**) ומהיו"ד ד"יסוד" (כנגד היו"ד דשם הוי') נמשך התיבה "(י)סוד", בגימטריא שבעים, כנגד בירור העולם, שבעת ימי הבנין (בחי' אלקים), וגם שם ממשיכים ומגלים אלקות דבחי' סתום (שלמעלה מהבריאה), ע"י "נכנס יין (בגימטריא שבעים) יצא סוד" (עירובין סה, סע"א), שזהו הגילוי דפנימיות התורה (וע"ד מעשה מרכבה - בפרקים הראשונים דספר הרמב"ם).

[144]ראה לקו"ת ר"פ בלק (סז, א ואילך). תו"א מג"א צה, סע"ב ואילך. סה"מ תר"ן ע' רעט ואילך. תרנ"ח ע' ריב. ה'שי"ת ע' 122. סה"מ קונטרסים ח"א רמא, א ואילך.

[145]מנחות כט, ב.

[146]ישעי' מג, יז.

[147]ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ד, ז. פי"ג, ג.

[148]וי"ל ש"ד"י" (מתיבת "צד"י") הם כנגד אות ה', שהוא ד' עם י' (רגל השמאלי). וזה בא לאחרי אות צ' שהוא נ' (כפופה) וי' בימינו, שמרמז על העבודה בקדושה ורשות, דאף שנ' ר"ת נפילה, ה"ז נ' כפופה (שאינו יורדת למטה מן השורה), וזהו הירידה בשם אלקים, וצורך עלי' לבחי' נ' ר"ת נשיא, עד לגילוי שער הנ'. ומרומז גם בזה ש"צדי" "הוא מלשון וצודה לי ציד" (מגן דוד שם), בירור ה"ציד" (המותר) דעולם הזה.וע"י הירידה נוספת למטה מן השורה, באות ק' (ע"ד ן' פשוטה), נעשית עלי' שלא בערך, ע"ד משה (ש"מן המים משיתיהו", ממקום של ע"ז), שבכחו לברר גם למטה מן השורה.

[149]בראשית ב, ג.

[150]ל' חז"ל - שבת י, א. קיט, ב.

[151]וע"ד ההוספה בצדי"ק לגבי פ"א בפסוקי "תהלה לדוד" (שע"פ סדר הא"ב) - "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו": אף שגם ב"פותח גו'" מודגשת הפעולה וההשפעה בעוה"ז (ע"ד באות ה'), שזהו"ע "משביע לכל חי" - הרי ההשפעה היא ביד ימין (ראה יהל אור ע' תקנה); וב"צדיק גו'" מרומזת ההשפעה גם ביד שמאל, למטה מן השורה.

[152]וע"ד משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא (ראה לקו"ת שמע"צ צב, ב. שה"ש נ, ב).

[153]פרש"י וארא ט, כט.

[154]תו"כ (הובא בפרש"י) עה"פ.

[155]אבות פ"א מי"ב.

[156]ראה מכתב ה' ניסן ש.ז. (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 888 ואילך). וש"נ.

[157]ישעי' רמז תצט.

[158]לשון הכתוב - תהלים פד, ח.

[159]תהלים מח, ב.

[160]ישעי' ס, כא.

[161]תהלים קמה, יז.

[162]והרי כל דבר הוא בהשגחה פרטית. - ולהעיר מהנהגת גדול א' שהי' לומד הוראה אפילו ממספר הרכבת שבה הי' נוסע!

[163]גיטין י, ב. וש"נ.

[164]לשון הכתוב - נשא ז, עב.

[165]ראה שו"ע אדה"ז או"ח ריש הל' פסח סתכ"ט ס"ה.

 

 

קרא עוד על פרשת צו:

 

פרשת צו - דבר מלכות

פרשת צו - שבת הגדול – מקריעת ים סוף ועד בקיעת הנהר

פרשת צו – מהותו ותפקידו של האריה האוכל את הקרבן

פרשת צו, פרשת זכור - זכור את אשר עשה לך עמלק... אל תשכח

פרשת צו, שבת הגדול – בשבת הגדול טמונים כח ועצמה להביא את הגאולה!

פרשת צו פרשת זכור לילדים – למחות את זכר עמלק

 

בסרטי הוידיאו שלפניכם הסברים לדבר מלכות של פרשת צו:

 

, , ,
עוד באותו נושא
תגובות

פרסום תגובה חדשה

Facebook Comments Box

הפתגם היומי
שכינה מדברת מגרונו של המתפלל

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).   

אוצר פתגמים
צחוק בצד
חידה
קרעו אותו לחתיכות, סלקו אותו מהבית, שרפו אותו עד שהפך לאפר, ביקשו להופכו לעפרא דארעא... בקיצור, הפכו אותו לאין ואפס. אולם הוא צחק ואמר: חכו רק שבוע אחד, ותראו איך שתתחננו שאחזור אליכם. ניחשתם מי אני? ...חמץ...
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
מרדכי ברוצקי בניגון התוועדות ישן מליובאוויטש
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אור אין סוף ברוך הוא
הממלא כל עלמין
היה הוה ויהיה בשוה
גם במקום זה
שאני עליו
צפה בוידאו
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.