פרשת-במדבר

במאמר הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שהספירות על ידם נברא העולם, הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ותפקידנו בעולם הוא להמשיך את הבלי גבול בתוך הגבול, עד אשר לא ימד ולא יספר.

בפרשת במדבר נצטווה משה למנות את בני ישראל בשיטה מיוחדת. כל אחד נתן מטבע וע"פ ספירת המטבעות ידעו מה מניין בני ישראל. יצאו מן הכלל שבט לוי, שלא נמנו במניין הכללי.

מספר בני ישראל בפרשת במדבר הוא 60 ריבוא הוא רק שורשי נשמות ישראל. וכמו שכתוב בהפטרה: והי' מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, הכוונה, שהמספר גופא הוא בבחי' בלי מספר. שכל אחד הוא בבחי' בלי גבול.

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן … 2. לָמָּה לֹא נִכְלַל שֵׁבֶט לֵוִי בְּמִפְקַד הָאֻכְלוּסִין שֶׁל אֶחָד בְּאִיָּר? 3. מַדּוּעַ נֶחְשְׁבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן גַּם לִבְנֵי מֹשֶׁה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה", וְלֹא נִזְכָּרִים בְּנֵי מֹשֶׁה כְּלָל? 4. לָמָּה נִבְחֲרוּ הַלְּוִיִּים לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ בִּמְקוֹם הַבְּכוֹרִים?


שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן א. נְשִׂיא שֵׁבֶט זְבוּלוּן ב. אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי הָיָה נְשִׂיא שֵׁבֶט _______ ג. נְשִׂיא שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה


בפרשת במדבר מונה התורה את בני אהרון נדב ואביהוא וכו' כבני אהרון ומשה. מבחינה ביולוגית הם בני אהרן, אולם משה לימד אותם תורה, והמלמד בן חברו תורה כאילו ילדו.

פָּרָשָׁה זוֹ, פָּרָשַׁת בַּמִּדְבָּר, אוֹתָהּ אָנוּ קוֹרְאִים תָּמִיד לִפְנֵי חַג הַשָּׁבוּעוֹת, קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר הָדוּק לְמַתַּן תּוֹרָה.

בשיחת הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שבכל פעם שמונים את ישראל יש תכלית מיוחדת, ובמיוחד המניין השלישי שהיה הכנה למתן תורה, שעל ידי מניין זה התגלתה הנקודה הפנימית של עם ישראל.

הרב יוסי גינזבורג מבאר את ה"דבר מלכות" לפרשת במדבר. טעימה מתורתו של משיח כהכנה לגאולה.

משה ואהרון משלימים זה את זה בעבודת ה' בהיותם מייצגים שתי דרכי עבודה. יחודו של משה רבינו בנתינת התורה – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה"… משה שקיבל תורה ומוסרה לישראל פועל המשכה מלמעלה למטה, לכן הוא נקרא "שושבינא דמלכא", כי הוא ממשיך את ה"מלך" למטה. ולאידך גיסא, אהרון מעלה את הנרות במקדש, ועל ידי כך הוא משיב את נשמות ישראל למקורם למעלה, ולכן הוא נקרא "שושבינא דמטרוניתא".

היחידה שבנפש קשורה עם יחידו של עולם – "יחידה ליחדך". ניצוץ קטן בחינת אלוקות התלבש בניצוץ נברא הנקרא "יחידה". על כן גילוי היחידה שבנפש הוא גילוי אלוקות והתאחדות עמו, כי עצם הנפש קשור ומאוחד בתכלית עם עצמות ה' ית' לעולם. וכמו עצמות ה', גם עצם הנפש בלתי משתנה ואינו נתפס, אך הוא הנותן לאדם את הכח ואת התוקף עד למסירות נפש.

על פי פנימיות התורה, כאשר מונים את עם ישראל, הם מקבלים מעמד של שוים – הגדול שבגדולים שוה לפחות שבפחותים. עם ישראל הופכים לשוים במעלתם ובחשיבותם מבחינת נקודת היהדות שבהם. ואכן, אין הבדל בין יהודי למשנהו בנקודת היהדות הפנימית העצמית שבהם, ונקודת היהדות כשלעצמה נעלית מגילוי, לכן הקב"ה מורה למנות את עם ישראל.

כְּדַאי שֶׁנִּזְכֹּר תָּמִיד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָנוּ בְּכָל שָׁעָה מִתּוֹךְ חִבָּה יְתֵרָה, וְהוּא מְצַפֶּה מֵאִתָּנוּ שֶׁנָּשִׁיב לוֹ אַהֲבָה תַּחַת אַהֲבָה, וְנַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּיִרְאָה. לָכֵן נַעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ בָּעוֹלָם בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעוֹמְדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ, וְנַרְבֶּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְתָמִיד נִשָּׂא עֵינֵינוּ לַמָּרוֹם בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה. וְהַלְוַאי שֶׁעוֹד קֹדֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת נִזְכֶּה לְהִתְאַחֵד עִם הַשֵּׁם וּלְהִתכַּלֵּל בּוֹ כְּמוֹ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי.

בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש"אני נבראתי לשמש את קוני" ), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית.

הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".