בריאת-העולם

פרשת בראשית מספרת על בריאת העולם, אולם העולם לא נברא רק פעם אחת, אלא הוא נברא כל רגע מחדש. וכל רגע הוא הזמן להתחיל לעשות הכל מחדש כדי לעשות לה' דירה בתחתונים.

בדבר ה' שמים נעשו. בעשרה מאמרות (של הקב"ה) נברא העולם, "כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד", וכמו "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלקים יהי רקיע וגו' ויהי כן".

בריאת העולם – השמים והארץ וכל צבאם – לא נסתיימה בששת ימי בראשית, אז היא רק התחילה. הקב"ה מהווה מחיה ומקיים את העולם כל רגע מחדש. תכלית הבריאה היא עולם שכולו טוב עד ל"שמים חדשים וארץ חדשה". וכדי להגיע לתכלית זו עשה אותנו הקב"ה שותפים לבריאה בנותנו לנו את העבודה של קיום תורה ומצוות, שעל ידי זה אנו מבררים ומזככים את העולם ועושים לקב"ה דירה בתחתונים.

איננו יכולים להבין את ענין הבריאה. מה שאנחנו כן יכולים להכיל ולהבין הוא מה שחידשה לנו תורת החסידות, עם הפצת עניין ההשגחה הפרטית על ידי הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות. הבעש"ט לימד כי כל דבר בעולם מושגח ומנוהל בכל רגע נתון, מרגע בריאת העולם ועד לשניות אלו ממש, והלאה.

כדי להבין את עניין בריאת העולם ותכלית בריאתו, חייבים ללמוד חסידות וקבלה; וממילא מתבהרים ענייני זוגיות ושלום בית הכוללים את משמעות הצניעות על פי היהדות.

מפרשת קורח למדים שכדי שעבודת הלויים תמשיך את האור האלוקי לעולם הוא על ידי שיתוף פעולה עם עבודת הכהנים, ודוקא כשהם טפלים לכהנים.

האדם הזה שהוא נזר ועיקר הבריאה שעליו מוטלת החובה להעלות את העולם כולו על כל פרטיו, לשם השלמת מטרה זו, היינו, לגלות את האמת הנצחית – שהוא ואין בלתו – בכל פרט ופרט, יש בו מן החלק הירוד ביותר של הנברא ויחד עם זאת נמצאת הנשמה שהיא נר ה', ובכחה להאיר ולסלק את השקר, ונוסף לכך להפוך את השקר לאמת.

יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח". שאמיתית יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.

מי קדם למי "שמים" או "ארץ"? – מי חשוב יותר?… מצד הגילויים שמים קדמו לארץ, אולם מצד העצם ותכלית הכוונה, ארץ קדמה לשמים, כי דוקא בארץ הזו הגשמית יש המשכת העצמות; ולעתיד לבוא כשתתגלה מעלת המעשה תהיה מעלה זו של הארץ בגילוי, והמלכות שעכשיו אינה עיקר אלא טפל תהיה "אשת חיל עטרת בעלה", שהרי המעשה הוא העיקר, והכל תלוי במעשינו ועבודתנו דוקא.

זוהי מעלת האדם שבבריאתו נעשה שותף לבריאה, ומשלים את הבריאה. שהעולם נברא במדידה והגבלה, ואדם הראשון על ידי עבודתו פורץ את כל הגדרים. על ידי עבודת האדם נמשך אור שלמעלה ממדידה והגבלה.

אין אנו יכולים כלל להבין את עניין אחדות ה' בשכלנו, וקשה מאד אפילו לצייר זאת בשכלנו גם בלי להבין, "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם". לפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו. לכן אין לנו אלא "להאמין אמונה שלימה דאיהו וגרמוהי חד. היינו, שמדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מאוחדות עם מהותו ועצמותו.

בקריעת ים סוף לא היה בשינוי מהות ומציאות המים ובהגדרתם. בקריעת ים סוף רק טבע המים השתנה. היינו, לא היה בזה חידוש גמור. אך בריאת העולם היא בריאת "יש" מ"אין" וזהו נס גדול יותר. ועוד, שבבריאה החידוש של "יש" מ"אין" הוא בדרך של דילוג חד שלא בהדרגה וזהו עניין עצמי, שינוי בעצם – חידוש גמור, ובמיוחד שכח הפועל בנפעל נמשך תמיד ללא הפסק.

הקב"ה רוצה שלנבראים תהיה שייכות עם כח הבורא שלהם – שיוכלו להוסיף בכבודו, שהרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו (אבות ספ"ו). ומכיון שתפקיד העולם לא רק להסתיר את הבורא אלא גם לגלותו, על ידי שיהודי מנצל בעבודתו את ענייני העולם לכבוד ה', הריהו מגלה את כבודו.