מאמרים-אקדמיים

עבודת ה' בשמחה היא יסוד ועיקר ביהדות, ומודגש בחסידות. ואף ש"משנכנס אב ממעטים בשמחה" לא מבטלים אותה. ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה.

בחמישה עשר באב בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים לתכלית שידוכים וזיווגים, ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך"… – הבט להויה הרוחנית העליונה!…

ב"שבת חזון" מזל הנשמה למעלה רואה את בית המקדש שלעתיד, ועל ידי זה הנשמה המלובשת בגוף האדם מתעוררת לשוב בתשובה. ואם הד קולה של ה"בת קול" המכריזה יום יום "שובו בנים שובבים", עשויה להשפיע על האדם, על אחת כמה וכמה בשבת וכל שכן וקל וחומר במה שרואה ב"שבת חזון". העובדה שלעיתים רחוקות בזמן מסויים מראים לאדם את מקדש העתיד, מעידה בהכרח שהכוונה היא כדי שתהיה בזה השפעה עמוקה על האדם, כדי שהליכתו בדרך הישרה תהיה אצלו "כמו טבע", ועד שלא יהיה שום חשש שיחזור לסורו.

מדוע מעלת המצוות – "היום לעשותם" נעלית באין ערוך מהשכר – "מחר לקבל שכרם"? איך אפשר לחוש כל יום את מעמד הר סיני מחדש? איך נגלה את "אור האין סוף"?

התורה נעלית מן העולם שהרי קדמה לעולם הן בזמן (אלפים שנה) והן במעלה. וכדי שהתורה תרד ותיכנס לעולם צריך ממוצע המחבר, שמצד אחד הוא נעלה מן העולם ומצד שני הוא בתוך העולם. לתפקיד זה נבחר משה רבינו שיש בו את שני הקצוות, מצד אחד, הוא שיא הביטול, נעדר המציאות, "ונחנו מה" – נעלה מן העולם, ומאידך, הוא שלימות המציאות כפי שהיא בתוך העולם. לכן הוא יכול לחבר בין התורה שמעל העולם לבין העולם.