מאמר-הרבי

כל1 המועדים בטלים חוץ מפורים, ומבואר הענין בזה, ששמחת כל המועדים לעתיד תהי׳ כשרגא בטיהרא, ושמחת פורים לא תהיה בטלה. והטעם בזה, דלהיות שהגילוי דפורים היה על ידי זה שעמדו במסירות נפש משך שנה שלימה עד שלא היה שייך שיעלה מחשבת חוץ על לב אחד מהם, ועמדו כולם במסירות נפש מנער ועד זקן טף ונשים.

במאמר הרבי לפרשת פינחס מסביר הרבי שלא די במסירות נפש, כי תכלית ה"רצוא" היא, שלא יהיה באופן של יציאת האור מהכלי, אלא אדרבה, שה"רצוא" יביא ל"שוב".

במאמר הרבי לפרשת בחוקותי מסביר הרבי, שתכלית הכוונה היא לעשות להשם יתברך דירה בתחתונים. וזהו מה שמסיים "ואולך אתכם קוממיות", שהיא ברכה הכי נעלית ותכלית השלימות שנעשה ע״י עשיית הדירה בתחתונים דוקא.

במאמר הרבי לפרשת בהר מסביר הרבי שכללות פרשה בהר מדברת על כללות עבודת האדם. שתכלית העבודה היא – "ושבתה הארץ שבת להשם", ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים

לעתיד לבוא "ומלאה הארץ דעה את השם". ארץ כוללת את כל הנבראים, שהכל מן העפר אפילו גלגל החמה כך שבארץ הגשמית עם כל הנבראים הגשמיים שבה, תהיה ידיעת השם, גילוי אור הסובב.

קדושים תהיו כי קדוש אני – יכול כמוני? תלמוד לומר: כי קדוש אני. קדושתי למעלה מקדושתכם! אולם הקדושה שלמעלה היא על ידי קדושתכם. אם אתם מקדישים עצמכם, מעלה אני עליכם כאילו קידשתם אותי, היינו שישראל ממשיכים קדושה למעלה, כביכול.

בד, דבר העולה מן הקרקע בד בבד – קנה יחידי מכל גרעין שלא כמו שאר צמחים, שענין הבד הוא היותו יחיד. ובעבודת השם הוא מה שחבקוק העמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה, שכל המדריגות צריכות להיות על יסוד האמונה.

אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, משמע, שבתחלה (לפני שנתגלה ה״פנימיות״ דעבודת ישראל), העבודה דכנסת ישראל וההמשכה מלמעלה הם שני דברים, ובמילא ההמשכה שבאה על ידה היא מהאור השייך לעולמות (שהאתערותא דלתתא מגעת לשם), והמעלה בהעבודה דישראל אז היא שהעבודה היא סיבה שהאתערותא דלעילא הנמשכת על ידה תהי׳ מפנימיות האור…

יש מועדים של שבעה ימים ויש של שמונה ימים, שבעת ימים הם ימי ההיקף, ומספר שמונה הוא השומר את ההיקף ולמעלה ממנו.

"היינו כחולמים" – ענין החלום הוא שנראים שני ענינים הפכיים ביחד, והוא על דרך משל אשר ברגע אחד נראה שהוא מת וברגע אחד הוא חי, וכן ברגע אחד נראה שהוא כאן וברגע אחד הוא באספמיא…

ויולך הויה את הים – והנה במאמר ד״ה זה מלפני ששים שנה (שבת בשלח תרס״ו) מדבר גם כן אודות הענין דלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית…

צדקת פרזונו בישראל – אמרו רז״ל, אמר רבי אושעיא [מלשון ישועה ] מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל? צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזרן לבין האומות, ופירש רש״י שאין יכולין לכלותם יחד.

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" – מהי משמעות יתור הלשון מה שכתוב: "את עמי", מאחר שמסיים אחר כך: "את העני עמך"?

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – ואמרו רבותינו: כל מקום שנאמר "לי" אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא…

מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וגו׳. ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. מדוע במזבח אדמה כתוב סתם מזבח אדמה תעשה לי, ובמזבח אבנים כתוב לשון תנאי, ואם מזבח אבנים תעשה לי?

"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" – מהו ענין הקולות הללו, והלא כל הדברים שנצטוו במתן תורה הם דברים פשוטים כמו לא תרצח לא תענה כו׳ שהם דברים פשוטים שגם אם לא נצטוו עליהם היה מהראוי לעשותם?

"וישמע יתרו", פירש רש״י, מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף… עניין קריעת ים סוף הוא בקיעת וקריעת כל הפרסאות והמסכים וכו׳, ועל ידי זה היה גילוי "עתיק" למטה, ויתרו ראה את זה בבחינת שמיעה על כל פנים…

עשרת הדברות שהם כללות כל התרי״ג מצוות, זהו ע״י שם "אלקים" שמורה על צמצום דוקא, שעל ידו נמשך מלמעלה ביותר עד לעשרת הדברות, שהיא ירידה גדולה…

"וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" – מה פירוש "לאמר"? הפירוש הרגיל של "לאמר" הוא, שהשם מדבר עם משה, ועל משה לחזור ולומר את הדברים לישראל, אולם כאן הרי כל ישראל היו במעמד הר סיני?

ישראל נקראים "צבאות" בשלושת הפירושים של המילה "צבא": חיל, זמן, צביון. ומה שנקראים בשם "צבאות השם", "צבאות" בחירי״ק ש"צבאות" נטפל להשם הוא מפני שכל שלושת הענינים ב"צבא" קשורים בעבודת ישראל, שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם השם.

מהו יציאת מצרים בעבודה הרוחנית בגוף ונפש האדם בכל יום? יציאת מהמיצרים לא רק של הלעומת זה אלא מהמיצרים שבקדושה. הכיצד?…

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות השם מארץ מצרים". מהו ענין צבאות השם? כתוב במסכת ברכות: "מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שיקראו להקדוש ברוך הוא צבאות, עד שבאת חנה", ואמר הקדוש ברוך הוא: עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה, כמו שכתוב: "ויאמר שמואל כה אמר השם צבאות"…

התורה היתה צריכה להתחיל ב"החודש הזה לכם" מצד החכמה והשכל, ומכל מקום פתחה ב"בראשית" מצד התאחדותה (של התורה) בנותן התורה שלמעלה מבחינת הגילויים.

"הוא אהרן ומשה אשר אמר השם להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים" – מדוע בענין הוצאת בני ישראל ממצרים מקדים אהרן למשה ובענין הדיבור לפרעה מקדים משה לאהרן?

נשאלת השאלה: הלא עולם הבא הוא השכר על העבודה על תורה ומצוות, והשכר על עבודה צריך להיות יותר מהעבודה, אז איך יתכן שתשלום הגמול על העבודה הוא פחות מן העבודה, עד ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"?

"ושמי הוי׳ לא נודעתי להם". יש שם הוי׳ דלתתא ושם הוי׳ דלעילא , הוי׳ דלתתא הוא האור שנמשך ע״י הכלים, ושם הוי׳ דלעילא הוא האור שלמעלה מהכלים לגמרי, שהוא למעלה מהאור שהכלים יכולים להמשיך אותו, ובאבות הי׳ רק גילוי שם הוי׳ דלתתא, וע״י שעבוד מצרים נתגלה גם בחינת שם הוי׳ דלעילא.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". כתוב במדרש – על שם גאולתן נקראו… כלומר, שכבר בעת שבאו למצרים, בתחילת הירידה, כבר אז ישנה תכלית הכוונה, ירידה צורך עליה, גאולתן של ישראל. ועל זה מרמז הפסוק בהפטרה: "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל".

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". נשאלת השאלה: הרי כבר סופר בפרשת ויגש על דבר ביאת יעקב ובניו למצרים, אז למה זה נזכר כאן שוב?

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" – מכאן שעיקר שנותיו חי יעקב במצרים. נשאלת השאלה: הרי גם לפני זה היו בחיי יעקב ענינים נעלים, ועד שנאמר: לפני זה: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" כלומר, בהתיישבות ובמנוחה?…

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". נשאלת השאלה: וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא כבר נאמר: "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני"?…

"יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך" – למה נאמר "אתה", מה שלא נאמר בשאר השבטים, ובפרט שמדבר בנוכח: "יודוך אחיך" אז ברור שמדובר ב"אתה", וגם ממשיך: "ידך בעורף אויביך" מכאן שיש לו אויבים, האם לא כל אחיו מודים לו?…

"ויגש אליו יהודה" – תוכן ענין הגשת יהודה ליוסף הוא יחוד יהודה ויוסף. וכמו שמבואר בהפטרת הפרשה, שלעתיד לבוא יהיו שני עצים, עץ יהודה ועץ אפרים, ומלך אחד יהיה לכולם שהוא דוד. ככתוב: "ועבדי דוד מלך עליהם… ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

בהפטרת פרשת ויגש נאמר: "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם" – למה מייחסים את מלך המשיח לדוד המלך עליו השלום וקוראים אותו בשם דוד?

ויגש אליו יהודה – מזה שיהודה היה צריך לגשת אל יוסף מוכח שיהודה הוא למטה מיוסף, כי עניינו של יהודה הוא ענין הביטול, יהודה מלשון הודאה וביטול ודומם, ואילו יוסף הוא לשון תוספת וריבוי וצמיחה.

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני – יש בזה הוראה עיקרית בעבודת כל אחד במשך כל ימי חייו. על פי הזהר הגשת יהודה ליוסף הוא עניין סמיכת גאולה לתפילה. יהודה הוא מלשון הודאה – תפילה, ויוסף – גאולה.

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור – מדוע מדגישה התורה שחלום פרעה היה "מקץ שנתיים ימים"? ומדוע משתמש בלשון "שנתיים" ולא "שתי שנים", ומה מוסיפה המילה "ימים"?…

ובגפן שלשה שריגים – מאחד שבחלום שר המשקים ראה ענבים לבנים, לכן ידע יוסף שהוא חלום טוב.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען – רבינו הזקן מקשה על פסוק זה. למה כפל הלשון: בארץ מגורי אביו בארץ כנען, ללמדנו, שכנען פירושו סוחר. וכמו שסוחר מפזר ממונו כדי להרויח, כך תכלית ירידת הנשמה למטה היא בשביל העליה לבחינה עליונה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה.

כיצד אפשר להבין חלומות שאדם חולם מה שלא ראה ולא חשב מעולם, ועוד שבחלום רואים אמת ושקר. אלא שענין החלום הוא בדוגמת ענין הנס שהוא למעלה מהשכל.

וישלח יעקב מלאכים לפניו, פירושו, ששלח לעשיו כפי שהוא בשרשו הנעלה בחינת המקיפים של עולם התוהו, שקדם לעולם התיקון. כי יעקב כבר היה שלם בעבודתו בבחינת עולם התיקון. לכן שלח יעקב מלאכים לפניו לעורר העלאת מיין נוקבין בעולם התוהו.

על הפסוק: ויאבק איש עמו, אמרו חז"ל, שהעלו אבק עד כסא הכבוד. כי שמעלים את אבק הבירורים עד למעלה מעלה מגיעים לתכלית הבירור. ואופן הבירור הוא כמו ענין ויאבק כפשוטו, התאבקות והתדבקות.

עם לבן גרתי ותרי״ג מצוות שמרתי. עשיו בא עם ארבע מאות איש כדי להלחם נגד יעקב, ואצל עשיו לא היה חשוב קיום המצוות, אז למה יעקב מודיע לו ששמר תרי״ג מצוות?

"וישכם לבן בבוקר וינשק לבניו ולבנותיו"… מבואר בחסידות, שהתורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, ומה שכתוב: "וישכם לבן בבוקר" מרמז על בחינת הלובן העליון שלמעלה…

עבודת יעקב בעניין "ושבתי בשלום", נמשכת בעבודת כל אחד מישראל, כחלק וכהכנה לשלום שיהיה בביאת משיח צדקנו, שלום בפמליא שלמעלה ושלום בפמליא שלמטה.

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" – יעקב יוצא מבאר שבע לחרן, מקום שגורם חרון אף, כדי לעשות את עבודת הבירורים ולהעלות את הניצוצות, דבר שמעלה את העולמות מעלה מעלה עד לגאולה.

"ואברהם זקן בא בימים והשם ברך את אברהם בכל" – לכאורה אינו מובן מה שנאמר "בכל" ואינו מפרש במה ברכו. מהו, אם כן, "בכל"?

נאמר במדרש: אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים היא אמורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה…

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה". הרי כבר נאמר "ויהיו חיי שרה", ולמה נכפל עוד פעם "שני חיי שרה"?

והשם פקד את שרה – חז"ל אמרו, שבני חיי ומזוני תלויים במזל, ומסביר הרבי, שגם הענינים התלויים במזל גם הם נמשכים ומשתקפים בעבודת האדם לקונו.

נוסף על לימוד התורה יש גם עשיית צדקה, וכל המצוות נקראות "צדקה". והכוונה ב"צדקה ומשפט" היא, שצדקה צריכה להיות במשפט, שישפוט אדם את עצמו מהמותרות, ויחשוב היטב מה שהוא מוכרח לנפשו, וכל השאר יתן לצדקה.

הקב״ה נותן לישראל גשמיות והם עושים מגשמיות רוחניות. זהו "ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט". וכך הולך לבטח ואין לו כל ספיקות וטרדות, ואדרבה הוא במנוחה, ועד שפועל נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.

לך לך מלמטה למעלה. צריכה להיות הליכה מארצך – מרצונו של אדם, וממולדתך הם המוחין, ומבית אביך הן המדות הנולדות ע״י המוחין. ומזה אל הארץ אשר אראך, אל בחינת הרצון שלמעלה, רצונו של הקב״ה, ועד שנעשה עשה רצונו כרצונך.

דוקא אחרי שנימול אברם נעשה לאב המון גוים, אב ומושל ושולט עליהם. לפני המילה, מכיון שהיתה המשכת החסד שלמעלה ונשמות הגבוהות גם לגוים, לכן לא היתה לאברם שליטה עליהם כל כך. ודוקא כשנימול אברם, ונפרדה הערלה מן הברית שהוא בחי׳ יסוד, ואין הגויים מקבלים יותר מחסד שלמעלה כמו ישראל, אז נפעל ענין אב המון גוים, שאברהם הי׳ בבחי׳ אב ושולט ומושל עליהם.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך… מבאר רבינו הזקן בתורה אור שהליכה זו יש בה שני ענינים, כמו שכתוב: וילך למסעיו, מסעיו לשון רבים, שהם שני מסעות, ממטה למעלה וממעלה למטה…

כריתת הברית עם נח בא ע״י וירח השם את ריח הניחוח, לא רק על ריח הקרבנות, אלא גם ריח העבודה במסירות נפש. כי ענין לא ישבותו גילוי כח האין סוף, ועד לאמיתית הענין דאין סוף, שמצד העצמות.

אלה תולדות נח נח איש צדיק. פירותיו של צדיק הם המצוות. וזהו מה שועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, שכל אחד מישראל יש לו חלק לעולם הבא (ירשו ארץ) ע״י שמקיימים את העולם, שענין זה הוא ע״י קיום המצוות.

מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – טרדות הפרנסה שהן המים רבים, לא יכבו ולא ישטפו את האהבה שבין ישראל לקדוש ברוך הוא ולא בין הקדוש ברוך הוא לישראל.

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכולו לשון תענוג. כשם שאדם הראשון פעל בעולם את שלימות הבריאה, כך כל אחד מישראל עושה להשם יתברך דירה בתחתונים. וכמו שהשם הסתכל בתורה וברא עולם, כך אדם עוסק בתורה ומקיים עולם – שמיים חדשים וארץ חדשה.

בראשית ברא אלקים… והארץ היתה תהו… אשר ברא אלקים לעשות – לתקן. בריאת העולם מלמעלה היתה כפי שהוא באופן של גילוי ויופי, אולם באופן של עולם התהו, והתיקון לזה בעבודת האדם, אשר ברא אלקים לעשות – לתקן.

"על הפסוק: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי׳ אלקים ארץ ושמים", מבואר בתלמוד ירושלמי, "בהבראם", משמע, שהם חזקים כיום הבראם, והיינו שהנבראים הם באופן כזה שאין בהם שינוי.

השמחה ב"שמחת תורה" נמשכת על כל השנה כולה, שתהיה שנה שמחה בלימוד התורה בלי שום מניעות ועיכובים. לכן נתאוו כל ישראל לימות המשיח, שאז לא יהיה שום מונע ומעכב מלעסוק בתורה ובמצוות כדרוש…

הפסוק: "ישאהו על אברתו", כוונתו, ישראל קדמו לכל דבר אפילו לתורה, וכדאיתא במדרש: שני דברים קדמו לעולם תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קדם.

מדת הרחמים מושרשת בפנימיות הכתר, לפיכך נפלה למטה מטה עד הנשר. נשר מלשון נשירה ונפילה, דנפיל מן דרגי׳, עד לעוף טמא שמחוץ למקום הקדושה.

הפסוק בפרשתנו פרשת האזינו: כנשר יעיר קנו, מלמד על בחינת הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, כהמשך לכתובים שלפניו, ששם נאמר ימצאהו בארץ מדבר גו׳.

הרבי מסביר שמשמעות הפסוק: כי חלק הוי׳ עמו… היא שישראל הם חלק מן העצם, ובחלק מן העצם נמצא כל העצם, שכאשר אתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו…

אתם נצבים היום כולכם… ראשיכם שבטיכם… טפכם נשיכם… לעברך בברית… עשר דרגות בבני ישראל, חמש בפסוק הראשון וחמש בפסוק השני, שהם ב׳ דרגות כלליות, זו למטה מזו. למה מפרט גם חמש הדרגות התחתונות?

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא וגו׳ ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. מדוע לא נפלאת היא ממך, בשעה שמצד עצמה היא נפלאת ורחוקה?

הקב״ה פונה לכנסת ישראל ואומר: "קומי אורי כי בא אורך" גם בזמן הגלות, ובפרט בימים האחרונים של הגלות, זה אפשרי וומוכרח, הן בנוגע לאור הנשמה (אורך) והן בנוגע לזה שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).

במאמר הרבי לפרשת כי תבוא מסביר הרבי, שירידת הנשמה היא באופן של "נותן לך", שהנשמה גם בהיותה למטה הרי היא מתקשרת למעלה להיות מציאות אחת עם אלקות, עד שעבד מלך מלך.

"כי תצא למלחמה על אויביך" – אדם צריך לכבוש את ענייני העולם ולעשותם כלים לאלוקות. והוא צריך הוא לדעת שמלכתחילה הוא במצב של על אויביך, למעלה מאויביך, כי הוא הולך בכח התורה.

"כי תצא למלחמה" נאמר בלשון יחיד. מכיון שמדובר במלחמה של עבודת התפילה, שצריכה להיות באופן של אחדות ישראל ואהבת ישראל. לכן גם אומרים קודם התפילה: הריני מקבל עלי מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך".

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – "שעריך" הם כל אברי הגוף: עיניים ואזניים פה ידים ורגליים, שצריך לתת עליהם שופטים ושוטרים. ועל פי ספר יצירה זה כולל גם שבעה שערים בנפש.

פרשת שופטים קשורה לחודש אלול, כי אלול הוא זמן מוגבל לחשבון הנפש במחשבה דיבור ומעשה. חשבון הנפש מתחיל באיברים הקרויים "שעריך", ומהם נמשך לכל האיברים.

פרשת ראה פותחת במילים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". לא מובן מדוע נאמר כאן דוקא לשון אנכי, שלא כבכל ציוויי התורה שנאמר בהם שם הוי׳ או שם אלקים (ובפרט בספר דברים).

במאמר הרבי לפרשת ראה, הוא מסביר את הפסוק בהפטרה: "ושמתי כדכד שמשותיך". ששמשותיך הן שתי בחינות שמש, האחת, "כי שמש ומגן הוי׳ אלקים", ששם הוי׳ נקרא שמש, והשנית, "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

בפרשת ראה נאמר: "אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו… ובו תדבקון". והכוונה היא, הפרישו עצמכם מעבודה זרה ודיבקו בהשם. השאלה היא: איך יתכן שתכלית העבודה להידבק בהשם היא על ידי פרישה מעבודה זרה?

בפרשת עקב נאמר על ארץ ישראל: ארץ אשר… תמיד עיני השם אלקיך בה… מרשית השנה ועד אחרית שנה. כי בכל שנה יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר מעולם עדיין אור עליון כזה, וזה נמשך בכל ראש השנה, רשית השנה, עד אחרית שנה.

בית הוא כמו עולם שלם והמזוזה שקובעין בפתח הבית שומרת את הבית וכל מי שנמצא בבית. כך שבקביעת המזוזה בפתח הבית מראים שהבית וכל מה שבו וגם בעל הבית הנמצא בו שייך לקב״ה.

מהפסוק בפרשת עקב: ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳ לומדים, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר: ועתה ישראל מה השם אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה.

מהפטרת פרשת ואתחנן: "נחמו נחמו עמי" לומדים, שמכיון שלקתה בכפליים: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. לקתה במוחין ובמידות, שזהו ענין פמליא של מעלה ופמליא של מטה. על זה באה הנחמה בכפליים.

לשון ההפטרה לפרשת ואתחנן: נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, ללמדנו שהנחמה היא בכפליים, לכן נאמר פעמיים נחמו, וכמו שחטאה בכפליים שנאמר: חטא חטאה ירושלים, לכן לקתה בכפליים ונוחמה בכפליים שנאמר נחמו נחמו עמי.

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", הוא הפסוק החותם את ההפטרה של שבת פרשת דברים. ואמנם על פי רז״ל, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אבל כשאינו כן אזי העצה היעוצה לזה היא, ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה…

הפסוק ציון במשפט תיפדה… נאמר בסוף הפטרת פרשת דברים, שבתחילתה מדובר בענינים בלתי רצויים, כי הפדייה וההשבה אינה רק ביטול העניינים הבלתי רצויים שבתחילת ההפטרה, אלא יתירה מזו, שזהו ענין הפיכת כל העניינים הבלתי רצויים לטובה.

פרשת מסעי מונה 42 מסעות במדבר. ותכלית המסעות היתה ללכת במדבר אשר לא ישב אדם שם, ולעשות ממנו ענין של בית, כתפארת אדם לשבת בית, ומשם להגיע לארץ ישראל.

הבחינה שלמעלה מהשכל נקראת בשם גורל, שכל נפש מישראל יש לה ענין מיוחד ומצוה פרטית השייכת במיוחד לנשמה פרטית זו, וענין זה אינו בבחי׳ הטעם והדעת המושג אלא למעלה מבחי׳ הדעת, ודוגמתו למטה הוא בחי׳ הגורל ממש.

קליפת מדין מנגדת לשם הוי׳. מדין מלשון מדון ומריבה. כלומר, קליפת מדין הוא ענין הפירוד וההתחלקות, ועד לשנאת חנם ופירוד הלבבות, היפך ענין השלום והאהבה שבקדושה, לכן יש להילחם בה.

ענין הנדרים – איש כי ידור נדר גו׳ לא יחל דברו, משמעו, לא יעשה דבריו חולין, וככל היוצא מפיו יעשה. ולא שאוסר דבר האסור כבר, כי אם לאסור דבר המותר לו. מהי תכלית הנדר?

בכל חודש יש צירוף אחר של שם הוי׳, וכן של שם אדנ-י, ולפי הצירוף כן הוא עליית הקרבנות בפרטות. כלומר, שלפי אופן הצירופים דחדשי השנה כן הוא אופן הקרבנות. מלבד עולת התמיד שהוא ענין כללות כולם דרך כלל, היינו שהוא תמיד בשוה.

אך בגורל יחלק את הארץ – הכוונה לחלוקת הארץ בימי יהושע, חלוקה שנעשתה על פי הגורל, וכמפורש גם בספר יהושע. גורל הוא למעלה מטעם ודעת, היינו שהחלוקה אינה ע״פ שכל וסברא אלא משום שכך עולה בגורל.

מעלת ישראל היא שהם ראשית תבואתה. מעלת התבואה הוא שעניינה למעלה הם המלאכים, כמבואר בזהר, שהמלאכים נקראים חציר, וישראל הם ראשית תבואתה, היינו שהם למעלה מהמלאכים.

כל יהודי הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, שיסודתו צורים וגבעות, צורים הם האבות וגבעות הן האמהות. וכשמסתכלים בו רואים שרשו ומקורו.

כתוב שאין מזל לישראל, אז איך אפשר לומר "דרך כוכב מיעקב"? ועוד כתוב שהכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. ומבאר שם הרב המגיד שמדריגת אין שהיא חכמה היא המזל לישראל.

במאמר הרבי לפרשת בלק מסביר הרבי שכוונת בלעם: אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב גו׳, לראיה דוקא משום שרומז על משיח צדקנו שחידושו יהיה בבחינת ראיה דוקא. וכדי להביא גילוי זה לעתיד צריכה להיות גם העבודה עתה בזמן הגלות בבחינת ראיה.

זאת חוקת התורה, משמע, שאת בחינת החקיקה שבתורה צריך להמשיך באותיות הכתב – בתורה שבכתב, וממנה לתורה שבע״פ. וגם בנפש האדם, את החקיקה שבנפש האדם צריך להמשיך בעבודה של הכחות הפנימיים, עד למעשה בפועל. ועוד, שאת זה צריך להמשיך בעולם כולו, עד שהתורה תהיה כל מציאות העולם בגלוי.

טענת קרח היתה, טלית שכולה תכלת תהא פטורה מן הציצית. כי טלית הוא אור הסובב, וטלית שכולה תכלת הוא שגם אור הסובב המשכתו ע״י הצמצום ונגע בו הצמצום, וטענתו היתה שלא רצה באור פנימי, אלא מספיק ההמשכה של אור הסובב שגם בו נגע הצמצום, ולכן תהא פטורה מן הציצית.

במאמר הרבי לפרשת שלח מסביר הרבי, שכלב השתיק את העם, כלומר, את בחי׳ המדות. קודם כל, הוא פעל בהם את הביטול הכללי, כדי שעל ידי זה יוכל להפכם אחר כך.

שלך גדולה משלהם – כי ענינם הוא עלי' מבי"ע לאצילות, וזהו ענין של אתערותא דלתתא מלמטה למעלה, ושלך גדולה, כי עבודתו של אהרן היא באצילות גופא, שזה בא מלמעלה.

נשא את ראש בני גרשון גם הם, נוסף על נשיאת ראש בני קהת, מלמד על עבודת המשכן אצל כל אחד. בזמן המקדש הכוהנים והלויים עשו את העבודה כשלוחי העם, אולם עבודת המשכן מוטלת על כל יהודי.

במאמר הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שהספירות על ידם נברא העולם, הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ותפקידנו בעולם הוא להמשיך את הבלי גבול בתוך הגבול, עד אשר לא ימד ולא יספר.

על ידי התורה שהיא כלי חמדה נברא העולם, ומכיון שהתורה ניתנה לישראל דוקא, לכן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

מספר בני ישראל בפרשת במדבר הוא 60 ריבוא הוא רק שורשי נשמות ישראל. וכמו שכתוב בהפטרה: והי' מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, הכוונה, שהמספר גופא הוא בבחי' בלי מספר. שכל אחד הוא בבחי' בלי גבול.

אם בחוקותי תלכו – אין אם אלא לשון תחנונים, כלומר שהקב״ה מבקש ומתחנן ונותן כח לכל אחד ואחד מישראל שיהי׳ בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

בשבת נמשך מתנה מלמעלה, כמאמר: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. ולכן גוי ששבת חייב מיתה, כי השבת היא מתנה שניתנה לישראל דוקא.

ונקדשתי בתוך בני ישראל – ידוע הדרוש על זה בלקוטי תורה ראשית פרשתנו, שמדייק שם כמה דיוקים בפסוק זה, מהו לשון תוך, וגם מה שכתוב בנזיר גם לשון קדוש – קדוש יהי' גדל פרע.

קדושים תהיו כי קדוש אני גו' , וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים גו', ואיתא במד"ר, משל למלך שעשו לו בני המדינה ג' עטרות.

על הפסוק "ושמרתם את משמרתי" נאמר בגמרא: "עשו משמרת למשמרתי". מכאן היסוד לגדרים והסייגים דרבנן, וגם של הגדרים והסייגים שכל יהודי חייב לגדור עצמו בהם – אפילו ביחס לדברים המותרים – כדי שלא לבוא ח"ו לידי איסור.

חטא בני אהרן היה שב"רצוא" שלהם לא נרגש ה"שוב", הם נכנסו לפני ולפנים ולא חשבו אודות היציאה. ואף שעבודתם היתה בתכלית העילוי, והיו מקודשים יותר ממשה ואהרן, בכל זאת היו צריכים את ה"שוב".

סיבת הנגעים הוא מחמת הסתלקות אור החכמה, שהרי ענין הנגעים הוא כאשר מאיר רק מוחין דאימא, והתיקון לענין הנגעים הוא להמשיך המוחין דאבא.

בפרה מרומזות ד׳ המלכיות (ד׳ גלויות), אדומה זו בבל תמימה זו מדי (גלות אחשוורוש) וכו׳. וצריך להבין השייכות דפרה אדומה לענין הגלויות, והרי פרה קשורה למשכן ומקדש, ובזמן הגלות גלינו מארצנו ונחרב בית מקדשנו, ומה ענין פרה אצל גלויות?…

איש יהודי הי׳ בשושן הבירה – אף על פי שהיה בשושן הבירה בימי אחשורוש, הרי היה איש יהודי הכופר בעבודה זרה ומודה בכל התורה כולה.

פרשת שמיני נאמרה בפשטות בר״ח ניסן, וקריאתה ברוב השנים היא בסמיכות לחג הפסח. ומזה מובן שענין "ויהי ביום השמיני", הוא המשכה למעלה מהשתלשלות עד למטה מטה, שייך וקשור גם עם ענינו של חג הפסח.

נאמר ויקרא אל משה ולא נאמר מי הקורא. והכוונה היא ל"אנכי מי שאנכי", ומצד שחסר אצלו בהתעוררות מלמטה, חסר באותיות שלו, לכן מה שנמשך באותיות הוא רק באופן של מלאך או ספירת המלכות.

מאהבה רבה של קיום מצוות ובמיוחד קיום שמירת שבת באים להרגש הביטול, תענוג עצמי.

על ידי "ויקהל משה" נזכה ל"ואתם תלוקטו לאחד אחד" גו׳. שום ניצוץ של קדושה לא ישאר בגלות. קהל גדול ישובו הנה – לארץ ישראל ולירושלים ולבית המקדש השלישי מיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה.

במאמר הרבי לפרשת כי תשא מסביר הרבי, שהעילוי של צדיק הוא שיתעלה לדרגת בעל תשובה, וזה מה שיהיה לעתיד לבוא, שמשיח ישיב את הצדיקים בתשובה.

וידבר הוי׳ אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו׳ , ואמרו רז״ל ג׳ תרומות נאמרו בפרשה זו, ויקחו לי תרומה, תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם.

הפסוק בפרשת השבוע משפטים: "כסף תלוה את עמי את העני עמך" מלמד שעַמִי הכוונה עִמִי , בחי׳ עמך מקור חיים , שזהו מקור החיים, שמחי׳ החיים יתן לך חיים, שע״י גמילות חסדים ממשיכים מבחי׳ עמי, מחיי החיים וכו׳.

מאמר זה של הרבי לפרשת יתרו מתפרסם לראשונה, זהו מאמר מיוחד המדבר על יהודי רוסיא ומדוע יש מצב בעולם שיהודים אינם יכולים לקיים מצוות.

קודם לכל הווי' והתהוות צריך שיהיה העדר, וכמו הצמצום שהוא בשביל הגילוי. החרדה ע"י הקולות וברקים שהי' במתן תורה גרמה לביטול וענוה ובעקבות זאת לגילויי העצמות במתן תורה.

פרשת בא – בעשור לחודש הזה. בעשור, משמע בעשירי לחודש. אז למה נאמר: בעשור? כי אין הוא העשירי בלבד, אלא הוא כולל את כל העשרה.

פרשת וארא מתארת את שעבוד הגוף במצרים, כי באמת תכלית העילוי הוא בגוף. על ידי ביטוש הגוף מאיר האור העצמי של הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש.

לכאורה לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה הם דברים שמחוץ לאדם ולא מהותו ועצמות, בכל אופן יש להם כח מיוחד לשנות את מהות האדם.

במאמר הרבי לפרשת שמות מסביר הרבי את עניין הגאולה על פי ההפטרה "הבאים ישרש יעקב"… שאם בגלות מצרים היתה עבודת פרך כפשוטה, בגלות זה האחרון, צריך להיות לימוד התורה בקל וחומר, ובמקום הלבנים ליבון הלכתא.

שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה משעה אחת של קורת רוח בעולם הזה, ואפילו משעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, עד שיפה מכל חיי העולם הבא.

ענין נס חנוכה הוא להאיר את החושך וכמו שכתוב: והוי׳ יגי׳ חשכי, והוי׳ בתוספת ו׳, שהוא שם הוי׳ הב׳, שם הוי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות, הנה דוקא בכחו יכול להאיר את החושך.

בשעה שראה יעקב את אלופי עשו הכתובים בסוף פרשת וישלח איך שהם בתוקף ובריבוי פחד, אמר מי יכול לכבוש את כולם?… אלא שניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם.

פרשת ויגש – ב"ויגש אליו יהודה" נרמז ענין התפילה. כי סמיכת גאולה לתפילה הוא ענין ההמשכה מלמעלה למטה, שאחריה באה ההעלאה מלמטה למעלה, ענין "ויגש אליו יהודה".

פרשת ניצבים קורין לעולם קודם ראש השנה המרומז במלת "היום". ועבודת ראש השנה (אתם נצבים היום) היא הכתרת הקב"ה למלך.

בכל דור ובכל יום מוכרח אדם לחוש יציאת מצרים כרצון התורה בחיות כחלק מעבודתו בעולם כמו שהרגיש בט"ו בניסן, וכן את מסעי בני ישראל וכך עולה ומתקדם עד לגאולה.

ההבדל בין שאר השבטים לבני גד ובני ראובן וכו׳, ששאר השבטים היו עובדי ה׳ בדברים גשמיים, ואילו בני גד ובני ראובן כרועי צאן היו צריכים לעשות עבודתם בהתבודדות מהעולם.

בפרשת בלק אומר בלעם – "מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל" פסוק המכוון להווה ונבואה לעתיד לבוא.

מי מנה עפר יעקב, משמע, שתחילה צריך ה"יחד לבבי", "ומלתם את ערלת לבככם", ענין עפר יעקב, ואח״כ אפשר להגיע ל"ומל הוי׳ אלקיך את לבבך". שעפר הוא היסוד הכי תחתון.

במאמר הרבי לפרשת חוקת הוא מסביר, שתכלית תורה ומצוות, לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים. היינו שענין הרצוא ושוב מגלה את אותיות החקיקה שלמעלה בספירת המלכות.

במאמר הרבי לפרשת חוקת מסביר הרבי, זאת חוקת התורה – חוקה מלשון גזירה ומלשון חקיקה. וחקיקה דרגה גבוהה מכתיבה ואמירה, הן בסדר השתלשלות והן בנפש האדם.

מחלוקת קרח ועדתו היפך משה ואהרן, לפי שהוא גבורה בלי חסד, התחלקות שאינה לשם שמים, שרוצה שהיש יהיה מציאות בפני עצמו, אך אין סופה להתקייםכי בסוף יתברר.

על פי פנימיות התורה מפרשת קורח למדים, שרק נשמות כלליות של נשיאי ישראל ממשיכות השפע לעם, ולא אנשים כקורח ועדתו, שלכן "קריאי מועד" כתוב בכתיב חסר.

פרשת שלח עוסקת בפרשת ציצית. ומסביר הרבי, שהפניה "דבר אל בני ישראל" היא מפני שענין זה שייך דוקא לבני ישראל, המושרשים בעצמותו ומהותו ית', שזה שייך לבחי׳ מצוותי.

במאמר הרבי על פרשת אחרי שואל הרבי, מכיון שנאמר במדרש, שהפסוק "ובקרובי אקדש", לא חל לא על משה ולא על אהרון אלא על נדב ואביהוא שהיו מקודשים יותר ממשה ואהרן, אם כן, איך יתכן שחטאו?

במאמר הרבי לפרשת אמור שנת ה'תשכ"ד מסביר הרבי את משמעות הפסוק: ולאחותו הבתולה… לה יטמא. כלומר, הוא מסביר מהי מעלת ישראל שבשבילם מיטמא הקב״ה בעצמו כביכול.