מסירות-נפש

אָנוּ קוֹרְאִים וְשׁוֹמְעִים רַבּוֹת עַל נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁסִּיְּעוּ לְבַעֲלֵיהֶן לִשְׁמֹר תּוֹרָה וּמִצְווֹת בְּרוּסְיָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית. בְּסִפּוּרִים אֵלּוּ מִשְׁתַּקְּפִים מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַסִּכּוּן הָעַצְמִי, שֶׁכֵּן הַקּוֹמוּנִיסְטִים עָצְרוּ וְהֶעֱבִירוּ לְמַחֲנוֹת עֲבוֹדָה נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּסִיּוּעַ לִשְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

חג החנוכה – חג של אור, חג של שמחה, חג של משפחה, חג של הפצה, ימים של חול וקודש והחול מתעלה אל הקודש.

פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה, הִיא הַפָּרָשָׁה הַיְּחִידָה שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ אֵינוֹ מֻזְכָּר בָּהּ. מַדּוּעַ?

היחידה שבנפש קשורה עם יחידו של עולם – "יחידה ליחדך". ניצוץ קטן בחינת אלוקות התלבש בניצוץ נברא הנקרא "יחידה". על כן גילוי היחידה שבנפש הוא גילוי אלוקות והתאחדות עמו, כי עצם הנפש קשור ומאוחד בתכלית עם עצמות ה' ית' לעולם. וכמו עצמות ה', גם עצם הנפש בלתי משתנה ואינו נתפס, אך הוא הנותן לאדם את הכח ואת התוקף עד למסירות נפש.

פרשת תזריע עוסקת במצות מילה שמעלתה עליונה על מצות התשובה אף שעניינם אחד. מצות התשובה היא מצוה רוחנית כי "עיקר התשובה בלב", בעוד שהמילה היא מצוה גשמית, ודוקא משום שהיא נמשכת למטה בגשמיות מעלתה גדולה יותר.

קרבת יהודי לה' צריכה להיות נצחית דוגמת מלח שקיים לעולם, לכן מצווים אנו במצות עשה "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ובמצות לא תעשה "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך". שעל ידי המלחת הקורבן נוצרת בינינו לבין הקב"ה כריתת "ברית מלח עולם". אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח – "מלח שאינו מסריח לעולם".

משה רבינו מגלה את בחינת ה"מאור" שבישראל את "עצם הנשמה", בעיקר על ידי ההתפשטות שלו בזמן הגלות. משה רבינו הרועה הנאמן ורועי ישראל שבכל דור מפרנסים את האמונה, ומקשרים את ישראל עם "אור אין סוף". הם מחזקים אותנו שנעמוד במסירות נפש בקיום התורה והמצוות, ומשפיעים בנו דעת באלוקות, שהאמונה לא תהיה רק מצד הגילויים, אלא מצד עצם הנשמה. כך שהאמונה מתעוררת בפנימיות עד למסירות נפש.

לא לקרוא "למפרע". כשעומדים בפתחו של "החודש החסידותי כסלו", בו נמצאים כמה וכמה חגים וימים-טובים, עלינו להיזכר שוב ושוב כיצד חינכו אותנו להתייחס לכל אותם ימים-טובים ומאירים * כשלומדים את משמעות החגים לא "למפרע", אלא עם השלכות אקטואליות ועכשוויות – האם אפשר לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש?

בתקופה בה התרחש נס הגאולה של חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, עמדו החסידים במסירות-נפש כפשוטה על כל עניין של יהדות * מאתנו לא נדרש להשליך חיינו מנגד בפועל ממש, חס ושלום, אלא למסור את הרצון אל הרבי מלך המשיח שליט"א, אל הוראותיו ופקודותיו – מבלי התחשב בשום דבר ובשום עניין, ויהא זה הדבר החשוב והנפלא ביותר! * על שני חיבורים – של חסיד ושל מתנגד – בעצם ימי האימה ברוסי' והוראה מאלפת מסיפור חייו המרתק של המשפיע ר' מענדל

בשעה זו תובעים מאתנו מסירות נפש – לוותר על הכל ו"ללכת עם הרבי" דווקא באותו ענין עליו הוא מוסר את נפשו כביכול, גם אם לא נעים ולא נוח. להתעקש דווקא על הדברים שכאילו שנויים במחלוקת, ויחד עם זה לעשות זאת דווקא מתוך אהבת ישראל אמיתית – כי על כך הוא המאבק ודווקא מהנהגה זו תבוא הישועה. כשם שרבינו הזקן יצא מהמאסר בזכות מה שחסידיו עשו בזמן המאסר ולפניו, להדגיש ולהפיץ דווקא את תורת חסידות חב"ד עליה ניטשה המערכה.

כאשר יקויים בכל אחד מאתנו מה שאמר הבעל שם טוב, שכל אחד מבני ישראל יכול לעבור את הים על מטפחת אם רק מאמין באמונה פשוטה, הרי שבוודאי נוכל כולנו ביחד לפעול את תכלית הכל – ההתגלות המלאה לעיני כל בשר של הרבי מלך המשיח שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש.

כל מיני השכר שהיהודי מקבל בעולם הזה ובעולם הבא בגן עדן אינם תכלית השכר האמיתי על כל עבודת האדם במשך כל הדורות מימיות בראשית עד סוף כל הדורות, השכר האמיתי והמושלם ינתן דווקא בימות המשיח, להם אנו מצפים ומחכים שיבואו במהרה בימינו.

מהניסיון של אברהם אבינו בפרשת וירא למדים שיש לחיות ולעבוד את ה' במסירות נפש. עבודת ה' לשם שמים היא מסירות נפש אמיתית, וכמו שרואים בסיפור המופלא על מסירות נפש מיוחדת של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב.

ההיסטוריה של עם ישראל מלאה בסיפורים של קידוש ה', ולא די בזה אלא שבעינינו חזינו מאורעות של קידוש השם כשיהודים נפגעו רחמנא ליצלן. הרבי מלך המשיח שליט"א בתחילת חודש אדר א' ה'תשנ"ב מתייחס למאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל שארע בשכונת קראון-הייטס, ואומר שעלינו "לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, עד מתי?!" ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה".

פרשת וירא עוסקת בעקדת יצחק. בניסיון העקידה ה' מבקש מאברהם את הבלתי אפשרי… להקריב לה' את בנו יחידו, הבן שנולד לו לגיל מאה שנה!… לעשות היפך מה שהורה לו ה' לעשות עד כה!… מדוע מזדרז אברהם לעשות זאת?

מי"ט בכסלו חג הגאולה למדים שכאשר הרבי והחסידים עומדים במסירות-נפש בגשמיות וברוחניות, דווקא על ידי זה נבקע ההעלם וההסתר, מתגלה ה"העלם העצמי", עד ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – וכן תהי' לנו.

מאמר חסידות הוא דבר תורה עמוק ומקודש. כשרבי אומר מאמר חסידות "שכינה מדברת מגרונו",לכן מאמר חסידות נקרא "דברי אלקים חיים" והוא משיב נפש. אדמו"ר הזקן וכמוהו כל רבותינו נשיאינו הרבו לומר מאמרי חסידות. חסידים מקשיבים למאמר חסידות בחרדת קודש. הם מתכוננים לפני שמיעת מאמר בניגון הכנה, וכששומעים אותו מפי הרבי הם עומדים.

האמונה בעם ישראל חזקה כל כך, לכן אפילו קל שבקלים – המזלזל במצוות, ופושעי ישראל – שמורדים בזדון בעברות חמורות; כשמבקשים מהם להמיר את דתם, הם מוסרים נפשם על קידוש ה' ברוב המקרים, ואפילו מוכנים לסבול עינויים קשים. זהו כח מסירות הנפש שלמעלה מהשכל שנמשך מהחכמה שבנפש. מסירות נפש שמעל אהבת ה' הרגילה ונמצאת גבוה ועמוק בנפש היהודי, שאינו מוכן לכפור בה' אחד, ומקדש את ה' על ידי קיום המצוה: יהרג ואל יעבור.

שאיפת הנשמה להיכלל בשרשה הוא רצון נסתר ונעלם של הנפש שאינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן. תשוקה מעצם הנשמה שמרגיש רק אלוקות, תשוקה מניצוץ בורא שלמעלה מהיחידה שבנפש, למעלה מרצון. וניצוץ בורא המלובש ומאיר בניצוץ נברא הוא היחידה שבנפש הבטלה לבחינת יחיד הוא עצם הנשמה ומיוחדת עמו. זהו מהות בחינת החכמה שבנפש, שכל עניינה רצון ותשוקה להתבטל לה' ולהתכלל בו. זוהי מדרגת החכמה שמאיר בה אור אין סוף ב"ה, שאין עוד מלבדו.

הרבי פתח במאמר חסידות על חשיבות קיום המצוות ועל מעלת התשובה. ולבסוף אמר להם, שאם יהודי עומד בנסיון של המרת דת, ח"ו, הוא חייב למסור את נפשו, ואפילו אם הקיסר בכבודו ובעצמו מבקש להמיר דת, חייבים למסור את הנפש, ולא לשמוע לו. הוא ביקש לפרסם את דבריו אלה לכל החיילים היהודים. מובן שדברים אלה של הרבי הצמח צדק עוררו סערה גדולה בלב החיילים היהודים והשאירו רושם עז.

אם יהודי מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אחד, על אחת כמה וכמה שיהיה מוכן להשתדל לשבור תאוותיו, שמביאות אותו לידי עבירה. שהרי הרבה יותר קל לשבור תאוות מאשר למסור את הנפש. וכשיחדיר למודעותו והכרתו שעל ידי עבירה אפילו קלה הוא נפרד מה' אחד בשעת העבירה, כמו בעבודה זרה ממש – אזי יזהר מאד לקיים תורה ומצוות, כי על ידי כך הוא נדבק בה'.