פעם בערב יום הכיפורים, כשהיה רבי לייב שרה'ס הקדוש בדרכו לביתו, פרצה סערת גשמים גדולה, כך שנלאה להגיע לביתו, ורק לאחר חצות היום הגיע לכפר סמוך לעירו. הבין הרב שבהשגחה פרטית נקלע לכפר זה בערב היום הקדוש דוקא, הודה להשם וציפה בשמחה לבאות.

שָׁמְעָה הַמִּפְלֶצֶת אֶת דִּבְרֵי הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס שֶׁל הַשּׁוֹמֵר, וּבְכָל פַּעַם שֶׁשָּׁמְעָה דְּבַר דְּחִיָּה וְלִגְלוּג גָּדְלוּ מְמַדֶּיהָ, עַד שֶׁגָּדְלָה וְגָדְלָה וְהִפְחִידָה אֶת הַשּׁוֹמֵר בִּמְמַדֶּיהָ! דָּרְכָה עַל הַשּׁוֹמֵר, עָשְׂתָה חֹר בְּדֶלֶת הָאַרְמוֹן, נִכְנְסָה לָאַרְמוֹן, וְהִסְתּוֹבְבָה בּוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה, הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

הִתְפַּלְּאוּ הַיְּלָדִים לִשְׁמֹעַ שֶׁהֵם יְהוּדִים, וְרָאוּ בַּדָּבָר מֶסֶר מִשָּׁמַיִם. גַּם הָאָב שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִתְעַלֵּם מֵהַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית שֶׁבַּדָּבָר, כְּבָר לֹא יָכֹל לְהִתְכַּחֵשׁ לְיַהֲדוּתוֹ, וְיַחַד עִם כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ הֶחְלִיט לַעֲבֹר לַגּוּר בִּסְבִיבָה יְהוּדִית, כָּךְ חָזְרָה מִשְׁפָּחָה יְהוּדִית שְׁלֵמָה לְחֵיק הַיַּהֲדוּת.

בּוֹרֵא עוֹלָם נוֹתֵן כֹּחוֹת לְכָל הַנִּבְרָאִים, וְיֵשׁ לָהֶם בְּחִירָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹת אֵלֶּה הֵן לְטוֹב וְהֵן לְרַע. הַתּוֹרָה מְצַוָּה אוֹתָנוּ לִבְחֹר בַּטּוֹב. מִי שֶׁבּוֹחֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתָיו לְמַעֲשִׂים טוֹבִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר לוֹ, לָכֵן בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר תָּמִיד הַטּוֹב מְנַצֵּחַ.

קָשֶׁה לִקְרֹא וְקָשֶׁה לִכְתֹּב עַל הַשּׁוֹאָה, אַךְ אוּלַי דַּוְקָא בִּזְמַן זֶה, בִּזְמַן הַחֲשֵׁכָה, זָרַח וְהֵאִיר עוֹד יוֹתֵר חֻסְּנוּ וְיִחוּדוֹ שֶׁל הַבַּיִת הַיְּהוּדִי.

אָנוּ קוֹרְאִים וְשׁוֹמְעִים רַבּוֹת עַל נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁסִּיְּעוּ לְבַעֲלֵיהֶן לִשְׁמֹר תּוֹרָה וּמִצְווֹת בְּרוּסְיָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית. בְּסִפּוּרִים אֵלּוּ מִשְׁתַּקְּפִים מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַסִּכּוּן הָעַצְמִי, שֶׁכֵּן הַקּוֹמוּנִיסְטִים עָצְרוּ וְהֶעֱבִירוּ לְמַחֲנוֹת עֲבוֹדָה נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּסִיּוּעַ לִשְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

אַחֲרַי כַּמָּה חֳדָשִׁים חָזַר הַסּוֹחֵר, וּמִיָּד כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ. לִפְנֵי שֶׁפָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ וְהֶחְלִיף אֶת בִּגְדֵי הַדֶּרֶךְ, רָץ בִּמְהִירוּת לִידִידוֹ רַבִּי יַעֲקֹב. נָתַן לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב 'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם' וּשְׁאָלוֹ…

הָרַבִּי מִקּוֹצְק, הִנְהִיג עֲדַת חֲסִידִים גְּדוֹלָה וּמְפֻרְסֶמֶת בַּדּוֹר הַשְּׁלִישִׁי לַחֲסִידוּת, הָיָה מְפֻרְסָם בַּחֲרִיפוּתוֹ וּבְלַמְדָנוּתוֹ, יָדוּעַ בְּאִמְרוֹתָיו הַשְּׁנוּנוֹת וְהַחַדּוֹת וְדָרַשׁ אֶת מִדַּת הָאֱמֶת לְתַכְלִיתָהּ. פַּעַם אַף אָמַר: "אֵין לִי צֹרֶךְ בְּאַלְפֵי חֲסִידִים; אִם יִהְיוּ לִי שְׁלוֹשָׁה חֲסִידִים שֶׁיַּחְבְּשׁוּ עֲלֵי כְּרוּב לְרָאשֵׁיהֶם, יַעֲלוּ עַל הַגַּג וְיִצְעֲקוּ: 'אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ', אֶסְתַּפֵּק בְּכָךְ". נִרְאֶה שֶׁאֵלּוּ מֵחֲסִידָיו שֶׁזָּכוּ לַתֹּאַר "קוֹזָק" הִצְטַיְּנוּ בַּמִּדּוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה.

"מהיום והלאה" – פסק המגיד לאישה – "עלייך לעשות קוגל נוסף לשבת, אחד יאכלו לפני הסעודה ואחד בסופה". נחה דעתם של בני הזוג, עשו שלום ביניהם ומהיום ההוא והלאה חיו חיי אושר ושלווה.

הרהרו התלמידים בלבם: הייתכן? הם לא יכלו לעורר שמחה אצל רבם, והאיש הפשוט הזה הצליח לעשות זאת?! הרגיש הבעל שם טוב בתמיהתם ושלח את רבי דויד למלא איזו שליחות. לאחר שיצא סיפר לתלמידים את פשר הקירוב המיוחד.

למחרת, ערב שבת, ניגש מ. כהרגלו להדליק נרות שבת קודש. כמה דקות אחר כך שמע את אשתו מחנה את רכבה ואחרי שנייה היא פרצה מתנשפת אל הבית: "האם מאוחר מדי? האם אני יכולה עדיין להדליק נרות?"…

והנה יום אחד "נשבר הקרח", אשתו של ר' מענדל השתנתה מן הקצה אל הקצה. היא ביקשה את סליחתו על שציערה אותו כל השנים, ואמרה שמעתה תקבל בחפץ לב ובשמחה את כל האורחים ותשרת אותם בנאמנות בכל כוחה.

מה עשה רבי אריה לוין כאשר שמע בערב שבת אחד את אחת השכנות כשהיא רבה עם בעלה, והבין שעילת הריב היא שהבעל אינו נותן לאשתו די כסף להכין את צרכי השבת?…

כשנסע מהעיירה לדרכו ונפרד מאבא, ראה הרב איך אבא מיהר אל העגלה שישב בה השליח ודבר־מה תחת בגדו. כשהתקרב למקום, הבחין שאבא נתן לו מטפחת של נשים ואמר: "הא לך מתנה בשביל אשתך ולא תמרר את חייך".

העיירה דוברומיסל שבאוקראינה הייתה ידועה בדרך כלל כעיירה שלווה, שלא רבו בה הסכסוכים. אך בתחום חיי המשפחה היו לא מעט בעיות, ובבתים רבים לא שרר שלום בית. ובכל זאת הצליחו להשכין בה שלום בית, הכיצד?

על זכויות ושכר לעולם הבא בזכות השכנת שלום, ניתן ללמוד גם מהסיפור התלמודי על האנשים, שהיו שמחים ומשמחים ומשכינים שלום בין אדם לחברו.

רבי מאיר בעל הנס היה ידוע במאמציו ובכוחו להשכין שלום. אחד הסיפורים המפורסמים על מעשיו אלו מופיע במדרש. כדלהלן:…

ראה הבעל שם טוב שכל שאלה נוספת מיותרת, האיש שם בטחונו בה' ולא יזוז מזה. והראיה, שהוא ממשיך לארח את הבעל שם טוב ומכניס עוד אורחים בשמחה ובטוב לבב וביד רחבה, כאילו הוא עשיר גדול ואין לו שום דאגה.

פעם אחת נסע רכי ישראל בעל שם טוב עם אחד מתלמידיו למקום מדבר ושממה שאין שם מים. כך המשיכו בדרכם הרב והתלמיד והם הולכים והולכים, התעייף התלמיד וצמא מאד למים עד שהגיע לסכנת מוות מרוב חולשה וצימאון.

בכל יום ויום הייתה באה בת קול לאבא אומנא ואומרת לו: "שלום עליך". לאביי, הייתה באה אחת לשבוע, בערב שבת, ואילו לרבא – הייתה באה אחת לשנה, בערב יום הכיפורים.

שידוך משמים – סיפור מרגש במיוחד, שהתרחש בשנת ש"כ בערך, בתקופה שקדמה להתגלות תורת־החסידות בכמה דורות. הובא ב'ספר הזיכרונות' של אדמו"רי חב"ד.

כיצד מרקדין לפני הכלה? רבי יהודה בר אילעאי היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק היה רוקד עם שלשה בדי הדס, זורק ותופס אחד אחרי השני.

כאשר עליתי למשאית, אמי החזיקה אותי ואמרה: "אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'".

רבי פרידא, סבלן גדול היה. באורך רוח היה חוזר ומלמד תלמיד זה פעם ועוד פעם, מסביר ומשנן, מרחיב ומבהיר עד שהבין התלמיד את הדברים והם נכנסו ללבו.

רבי יהושע בן אלם שהיה מגדולי דורו חלם חלום בו נאמר לו: "שמח בלבבך שאתה וננס הקצב, תשבו זה ליד זה בגן עדן, שחלקו של ננס בעולם הבא כחלקך, ושניכם שווים שם כאחד".