מרוב בהלה והפתעה (איך הוא יודע שאני יהודי? ומנין לו שאני דובר אידיש?) לא היה לו מה לענות, לך תסביר לו שזה עתה הגיע לפאריז במטרה לברוח מהיהדות ומיד שואלים אותו על התפילין…

זה הבית בו התגוררו מי שעתיד היה להתפרסם כ"רבי מליובאוויטש" ורעייתו בשהותם כשמונה שנים בפריז.

נשיא רוסיה הנהן בראשו וללא היסוס התקשר אל שר החינוך, החליף אתו מספר מילים ובסיימו את השיחה הודיע לרב חגיגית שהעניין סודר – המבחן לא יתקיים בשבת.

מיד יצאה מחדרו של הרבי הוראה ברורה: פשוט ימשיכו בכל תכניותיהם, כולל הקייטנות עד סיומן כמתוכנן. והשם יצליחם ויבשרו טוב.

הרבי הקודם נלחם נגד מעצמת הרשע, נאסר על פעילותו וניצל בנס מפסק דין של מיתה בירייה. אחר כך גורש משם והמשיך להנהיג את המחתרת החסידית שם מארה"ב. ואחריו המשיך הרבי את פעילותו ביתר שאת.

בשלב מסוים עודד אותו הרבי לעזור לפרופסור ברנובר שהקים את ארגון "שמיר" למען יהודי רוסיה וכך מצא את עצמו יושב יום אחד בשנת תשל"ו (1976) במטוס מלונדון למוסקבה בשליחות מסוכנת.

המילים הראשונות במרומי הדף היו: "שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין" – תשובה ברורה לשאלתו אם לברוח ממוסקבה!

הרבי: ילד צריך ללמוד לימודי קודש כל היום ובמשך כמה שנים. וזה מה שיביא אותו להצלחה בחיים ברוחניות ובגשמיות, ויהיה ממנו נחת אמיתי להוריו ולחבריו הטובים.

המעשה הבא התרחש כאשר כבר הייתי חייל בשרות סדיר של שלוש שנים.

אין ספק שגם העובדה שזכיתי להימנות על חסידיו של הרבי באה לעולם כתוצאה מדבריו של הרבי.

הרבי החל למנות את המקומות שמשתתפים בלווין ובהם, לא יאומן, הוא הזכיר את… כלכותה! מקום בו הייתי, וכאילו דיבר אתי ישירות.

עד אז התפלל מסידור אל מי שלא האמין במציאותו וקרא בספר תורה כעושה טובה לשולחיו. המאורע עם המיסיונרית הנביט בתוכו את מה שזרעו בו האותיות הקדושות של הסידור והתורה.

פעם בערב יום הכיפורים, כשהיה רבי לייב שרה'ס הקדוש בדרכו לביתו, פרצה סערת גשמים גדולה, כך שנלאה להגיע לביתו, ורק לאחר חצות היום הגיע לכפר סמוך לעירו. הבין הרב שבהשגחה פרטית נקלע לכפר זה בערב היום הקדוש דוקא, הודה להשם וציפה בשמחה לבאות.

שָׁמְעָה הַמִּפְלֶצֶת אֶת דִּבְרֵי הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס שֶׁל הַשּׁוֹמֵר, וּבְכָל פַּעַם שֶׁשָּׁמְעָה דְּבַר דְּחִיָּה וְלִגְלוּג גָּדְלוּ מְמַדֶּיהָ, עַד שֶׁגָּדְלָה וְגָדְלָה וְהִפְחִידָה אֶת הַשּׁוֹמֵר בִּמְמַדֶּיהָ! דָּרְכָה עַל הַשּׁוֹמֵר, עָשְׂתָה חֹר בְּדֶלֶת הָאַרְמוֹן, נִכְנְסָה לָאַרְמוֹן, וְהִסְתּוֹבְבָה בּוֹ הֵנָּה וָהֵנָּה, הָלוֹךְ וָשׁוֹב.

הִתְפַּלְּאוּ הַיְּלָדִים לִשְׁמֹעַ שֶׁהֵם יְהוּדִים, וְרָאוּ בַּדָּבָר מֶסֶר מִשָּׁמַיִם. גַּם הָאָב שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִתְעַלֵּם מֵהַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית שֶׁבַּדָּבָר, כְּבָר לֹא יָכֹל לְהִתְכַּחֵשׁ לְיַהֲדוּתוֹ, וְיַחַד עִם כָּל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ הֶחְלִיט לַעֲבֹר לַגּוּר בִּסְבִיבָה יְהוּדִית, כָּךְ חָזְרָה מִשְׁפָּחָה יְהוּדִית שְׁלֵמָה לְחֵיק הַיַּהֲדוּת.

בּוֹרֵא עוֹלָם נוֹתֵן כֹּחוֹת לְכָל הַנִּבְרָאִים, וְיֵשׁ לָהֶם בְּחִירָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹת אֵלֶּה הֵן לְטוֹב וְהֵן לְרַע. הַתּוֹרָה מְצַוָּה אוֹתָנוּ לִבְחֹר בַּטּוֹב. מִי שֶׁבּוֹחֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֹחוֹתָיו לְמַעֲשִׂים טוֹבִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזֵר לוֹ, לָכֵן בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר תָּמִיד הַטּוֹב מְנַצֵּחַ.

קָשֶׁה לִקְרֹא וְקָשֶׁה לִכְתֹּב עַל הַשּׁוֹאָה, אַךְ אוּלַי דַּוְקָא בִּזְמַן זֶה, בִּזְמַן הַחֲשֵׁכָה, זָרַח וְהֵאִיר עוֹד יוֹתֵר חֻסְּנוּ וְיִחוּדוֹ שֶׁל הַבַּיִת הַיְּהוּדִי.

אָנוּ קוֹרְאִים וְשׁוֹמְעִים רַבּוֹת עַל נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁסִּיְּעוּ לְבַעֲלֵיהֶן לִשְׁמֹר תּוֹרָה וּמִצְווֹת בְּרוּסְיָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית. בְּסִפּוּרִים אֵלּוּ מִשְׁתַּקְּפִים מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַסִּכּוּן הָעַצְמִי, שֶׁכֵּן הַקּוֹמוּנִיסְטִים עָצְרוּ וְהֶעֱבִירוּ לְמַחֲנוֹת עֲבוֹדָה נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּסִיּוּעַ לִשְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

אַחֲרַי כַּמָּה חֳדָשִׁים חָזַר הַסּוֹחֵר, וּמִיָּד כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ. לִפְנֵי שֶׁפָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ וְהֶחְלִיף אֶת בִּגְדֵי הַדֶּרֶךְ, רָץ בִּמְהִירוּת לִידִידוֹ רַבִּי יַעֲקֹב. נָתַן לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב 'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם' וּשְׁאָלוֹ…

הָרַבִּי מִקּוֹצְק, הִנְהִיג עֲדַת חֲסִידִים גְּדוֹלָה וּמְפֻרְסֶמֶת בַּדּוֹר הַשְּׁלִישִׁי לַחֲסִידוּת, הָיָה מְפֻרְסָם בַּחֲרִיפוּתוֹ וּבְלַמְדָנוּתוֹ, יָדוּעַ בְּאִמְרוֹתָיו הַשְּׁנוּנוֹת וְהַחַדּוֹת וְדָרַשׁ אֶת מִדַּת הָאֱמֶת לְתַכְלִיתָהּ. פַּעַם אַף אָמַר: "אֵין לִי צֹרֶךְ בְּאַלְפֵי חֲסִידִים; אִם יִהְיוּ לִי שְׁלוֹשָׁה חֲסִידִים שֶׁיַּחְבְּשׁוּ עֲלֵי כְּרוּב לְרָאשֵׁיהֶם, יַעֲלוּ עַל הַגַּג וְיִצְעֲקוּ: 'אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ', אֶסְתַּפֵּק בְּכָךְ". נִרְאֶה שֶׁאֵלּוּ מֵחֲסִידָיו שֶׁזָּכוּ לַתֹּאַר "קוֹזָק" הִצְטַיְּנוּ בַּמִּדּוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה.

"מהיום והלאה" – פסק המגיד לאישה – "עלייך לעשות קוגל נוסף לשבת, אחד יאכלו לפני הסעודה ואחד בסופה". נחה דעתם של בני הזוג, עשו שלום ביניהם ומהיום ההוא והלאה חיו חיי אושר ושלווה.

הרהרו התלמידים בלבם: הייתכן? הם לא יכלו לעורר שמחה אצל רבם, והאיש הפשוט הזה הצליח לעשות זאת?! הרגיש הבעל שם טוב בתמיהתם ושלח את רבי דויד למלא איזו שליחות. לאחר שיצא סיפר לתלמידים את פשר הקירוב המיוחד.

למחרת, ערב שבת, ניגש מ. כהרגלו להדליק נרות שבת קודש. כמה דקות אחר כך שמע את אשתו מחנה את רכבה ואחרי שנייה היא פרצה מתנשפת אל הבית: "האם מאוחר מדי? האם אני יכולה עדיין להדליק נרות?"…

והנה יום אחד "נשבר הקרח", אשתו של ר' מענדל השתנתה מן הקצה אל הקצה. היא ביקשה את סליחתו על שציערה אותו כל השנים, ואמרה שמעתה תקבל בחפץ לב ובשמחה את כל האורחים ותשרת אותם בנאמנות בכל כוחה.

מה עשה רבי אריה לוין כאשר שמע בערב שבת אחד את אחת השכנות כשהיא רבה עם בעלה, והבין שעילת הריב היא שהבעל אינו נותן לאשתו די כסף להכין את צרכי השבת?…