סיפורים

אבא הכיר במהלך מחשבותיי ואמר לי: 'בתורת החסידות מוסבר משל משר היושב ליד שולחנו הערוך בכל מיני מעדנים, ותחת השולחן הכלב עומד ומכרסם עצמות. הייתכן שהשר ירד מכיסאו ויתיישב מתחת לשולחן לכרסם עצמות?

"ראינו אז בחוש מופת גלוי, ממש לא יאומן כי יסופר, והגם שכולנו רעדנו מפחד, בטחנו בהשם יתברך ובעבדו הנאמן. והתקשרנו בחזקה אל רבינו ולא חשבנו מאומה. רק השתוקקנו לא להחסיר מפיו אף מילה. כה ישבנו שם עד לערך שעה ארבע לפנות בוקר. "שתים עשרה שעות רצופות ארכה סעודת הפורים, והייתה זו מעין מסיבת פרידה לרבי הרש"ב. לאחר שבועיים עלתה נשמתו הקדושה למרומים. "סעודת פורים זו, על כל מה שראינו בעינינו, לא תמוש מזיכרוני לעולם".

בין רבבות החיילים שנשלחו מארה"ב לאיזור המפרץ הפרסי, היה גם צ'פלין יעקב גולדשטיין. הרב גולדשטיין הנו חסיד חב"ד תושב 'קראון הייטס' המכהן כאיש דת בצבא האמריקני. קודם נסיעתו לאיזור המפרץ, הגיע אל הרבי, במעמד חלוקת דולרים ביום ראשון, וביקש את ברכתו של הרבי. הוא אף אמר לרבי כי הוא נוטל עמו מגילת אסתר כדי לקרוא בה בפורים. הרבי הניף ידו בתמיהה ואמר: "עד פורים לא תצטרכו לזה שם…"

כשנפרדנו, הביט בי בעיניים אסירות-תודה. "אני מאושר שבאת וגרמת לי לספר את הסיפור", אמר. "הקלת עליי מאוד. וחוץ מזה: עצם העובדה שאנחנו יושבים היום, בארץ-ישראל, בפורים, ואומרים 'לחיים', זה הניצחון הגדול על אותו צר ואויב שביקש להשמיד, להרוג ולאבד"…

המפקד אמר: "הבוקר הסתובב שוטר סיור ברחובה של עיר. לפתע הבחין בשניאורסאהן עומד על-גבי מכונית חונה, והוא נושא דברים בקול רם. סביבו היו הולכי רגל רבים שנעצרו כדי להקשיב לדבריו של האיש. נוצרה התקהלות בלתי חוקית, דבר שאנו מקפידים עליו מאוד. השוטר החליט אפוא לעצור את מארגן ה'הפגנה הלא-חוקית' שלא תואמה מראש עם המשטרה, ולברר את פשר העניין עד תום…"

הרב סיפר לאשה את סיפור קניית המפה, והיא ביקשה ממנו לבדוק אם בפינה הימנית התחתונה של המפה רקומות האותיות EBG. ואכן הרב מצא את הרקמה של אותיות אלה.

אדם שחלום חייו מתגשם בבת אחת בודאי מרגיש סערת רגשות מאין כמוה. וכך בסיפור שלנו – מייקל נשם עמוקות. הוא ידע שהגיע כעת לסוף פסוק בחייו, ושחלומו מאז שחר ילדותו עומד להתגשם. אצבעותיו רעדו עת חייג את המספר, והוא לא הצליח להשתלט עליהן. השפופרת בצד השני הורמה, וקול גברי ענה: "הלו?" מייקל פרץ בבכי. רק מלה אחת הצליח לבטא: "אבא!"

כיצד הפך פרופסור אנטי דתי מוצהר לחסיד נלהב של הרבי?… פעם אחת שאל פרופ' פוליצ'נסקי את הרבי לגבי לבישת טלית מצמר, כי היה אלרגי מאוד לצמר עוד מימי ילדותו, ובחב"ד מקפידים ללבוש טלית מצמר. תשובת הרבי הייתה ללבוש טלית מצמר דוקא!… וראה זה פלא – ברגע שהתחיל פרופ' פוליצ'נסקי ללבוש טלית מצמר, לא רק שהטלית לא הציקה לו, אלא שחדל להיות אלרגי לצמר בכלל. היום הפרופ' אברהם יוסף פוליצ'נסקי קרוי הרב החסיד…

מִי בְּיָמֵינוּ יָכוֹל לִקְלֹט אֵיזֶה שִׁנּוּי גָּדוֹל עָשְׂתָה הַחֲסִידוּת בָּעוֹלָם בִּכְלָל וּבְעוֹלַם הַתּוֹרָה בִּפְרָט. הַיּוֹם נִרְאֶה לָנוּ מַצְחִיק שֶׁשִּׂמְחָה וְרִקּוּד וּמְחִיאַת כַּפַּיִם נֶחְשְׁבוּ בְּעֵינֵי לַמְדָנִים לְבִזְיוֹן הַתּוֹרָה. קָשֶׁה לָנוּ לְהָבִין שֶׁרַבִּים מִלּוֹמְדֵי הַתּוֹרָה הָיוּ אֲנָשִׁים עֲצוּבִים שֶׁרָאוּ בַּשִּׂמְחָה קַלּוּת דַּעַת. הַחֲסִידוּת הִדְבִּיקָה גַּם אֶת מִתְנַגְּדֶיהָ בָּאֱמוּנָה וּבַיְּדִיעָה שֶׁחַיָּבִים לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּשִׂמְחָה.

הרבי, כדרכו בקודש, מעולם לא הסביר את פשר אותם מאורעות שמימיים שחולל בהתוועדות פורים תשי"ג. מעין "אישור" לכך ניתן רק כעבור ארבעים שנה, כאשר אותו מאמר דא"ח מופלא הודפס והוגה מחדש על ידי הרבי. הרבי גם הגיה את ה'פתח דבר' לקונטרס ובכך אישר את הכתוב בו: "לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הננו מוציאים לאור את המאמר דיבור המתחיל 'על כן קראו לימים האלה פורים', שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתוועדות פורים תשי"ג, המאמר השני שנאמר בהתוועדות דפורים בשנה ההיא, שאמירתו הייתה קשורה, כנראה, עם המאורעות שאירעו בתקופה ההיא עד למפלתו של סטאלין המושל דמדינה ההיא שהיה צורר ישראל…

רַבִּי, יוֹדְעִים אָנוּ אֶת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל שֶׁלְּךָ וְאֶת מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלְּךָ לְכָל יְהוּדִי שֶׁאַתָּה נִפְגָּשׁ עִמּוֹ. אַתָּה מוּכָן לְהַקְדִיש אֶת זְמַנְּךָ, לְהַקְרִיב אֶת בְּרִיאוּתְךָ וְלָתֵת אֶת רְכוּשְׁךָ כְּדֵי לְהַצִּיל יְהוּדִים… אֶת כָּל זֶה אֶפְשָׁר לְהָבִין. אוּלָם לָתֵת אֶת חֶלְקְךָ בְּגַן עֵדֶן לְמַעַן יְהוּדִי חוֹטֵא?… הָאֵין זֶה מֻגְזָם?…

דִּבְרֵי אָבִי שִׂמְּחוּ אוֹתִי בִּמְיֻחָד שֶׁרָאִיתִי כַּמָּה חָבִיב וְיָקָר בְּעֵינֵי אָבִי כָּל יְהוּדִי. וּבִזְכוּת הַחִנּוּךְ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֶּנּוּ הֵגַנְתִּי עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל יְהוּדִי בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ. גַּם שָׂמַחְתִּי שֶׁאָבִי חִנֵּךְ אוֹתִי לְשַׁנֵּן תּוֹרָה וְלִלְמֹד בְּעַל פֶּה, וּמִבְּשָׂרִי חָזִיתִי כַּמָּה עָזַר לִי הַדָּבָר בְּעֵת מַעֲצָרִי, וּבְכָל אֹפֶן דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים בְּעַל פֶּה יְכוֹלִים לִהְיוֹת לָנוּ תָּמִיד "צֵידָה לְכָל דֶּרֶךְ", וְהַלְוַאי שֶׁתָּמִיד נְנַצֵּל אֶת הַזְּמַן לִלְמֹד תּוֹרָה.

הֵבִין רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁזְּכוּת מִצְוַת הַצְּדָקָה עָמְדָה לְבִתּוֹ וְעַל כֵּן נִצְּלָה מִמָּוֶת. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא נִפְעָם וְנִרְגָּשׁ מֵהַבַּיִת, נִגַּשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְדָרַשׁ בָּרַבִּים: "צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת!"

לְפֶתַע שָׁאֲלָה הָאִשָּׁה: הַאַתָּה זֶה הַמּוֹהֵל הָרַב אַבּוּהַב. כֵּן, עָנִיתִי, וּמִי אַתֶּם?… אֲנִי הַגְּבֶרֶת גּוֹלָן מֵחוֹלוֹן, הַאִם אַתָּה זוֹכֵר אוֹתִי? לֹא… עָנִיתִי. הִיא הִמְשִׁיכָה: לִפְנֵי לְמַעְלָה מִשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הִזְמַנּוּ אוֹתְךָ לַעֲרֹךְ בְּרִית לְיוּבָלִי שֶׁלִּי, הִשְׁאַרְנוּ אוֹתְךָ אִתּוֹ עַד שֶׁהִגִּיעָה הַמְּטַפֶּלֶת. מִיָּד עָלָה בְּזִכְרוֹנִי כָּל אוֹתוֹ סִפּוּר מוּזָר.

טבעה של שמחה שהיא פורצת את כל הגדרים וההגבלות הן ההגבלות שבטבע ונפש האדם והן הגבלות העולם. על ידי שאדם מפזז ומרקד בכל עוז הוא מגלה את כוחותיו הנעלמים. ועד שאם הוא חלש הוא מתגלה כחזק יותר ובעל תוקף יותר, ואם הוא קמצן הוא מתגלה כנדיב, ואם הוא אכזר הוא מתגלה כרחמן. כי על ידי השמחה הוא מוציא מן הכח אל הפועל את כל הטוב הגנוז בו בעומק ועד שמתגלה כגיבור.

בדרך כלל רגילים בעת צרה לבכות, לעשות חשבון נפש, לחזור בתשובה וכיו"ב. הכל טוב ויפה רק דבר אחד שוכחים שהכל בהשגחה פרטית והכל לטובה כי אין רע יורד מלמעלה. צריך לדעת שה' מנסה את האדם והניסיון הוא רק דמיון. ובעת קשה כדאי לעורר דווקא את האמונה והביטחון שה' יכול להוציא אותנו מכל צרה בכל עת ובכל שעה. בעת קשה יש לנסות את השמחה דווקא, יש לקום לרקוד ולשמוח והגאולה מובטחת.

פָּרַץ וִכּוּחַ בֵּין הַבַּחוּרָה לְבֵין הָעוֹבֵד. קְלִיֶנְטִים שֶׁנָּכְחוּ בַּמָּקוֹם הִצְטָרְפוּ לַוִּכּוּחַ, וְכַמּוּבָן שֶׁהֵעִידוּ לְטוֹבַת הַבַּחוּרָה שֶׁשִּׁלְּמָה בְּכֶסֶף מָלֵא עֲבוּר הַדָּג. הָעוֹבֵד הִזְעִיק אֶת הָאַחְרַאי לְמִשְׁמֶרֶת וְאַחְרַאי הַמִּשְׁמֶרֶת הִתְקַשֵּׁר לִמְנַהֵל הַחֲנוּת, וְהַמְּנַהֵל הִכְרִיעַ לְטוֹבַת הַלָּקוֹחָה.

חזרתי אל הרבי אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים והרבי דיבר אתי בכאב וברצינות שהעם לא מעריך כראוי את הנס הגדול שקרה לו, והם מוכנים לתת לערבים חלקים מארץ ישראל ששוחררו בניסים גדולים וגלויים. מסירת שטחים מארץ ישראל סכנה לעם ישראל. אפילו דיבורים על מסירת שטחים הם סכנה לישראל. ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם מא-ל עולם, ואין זכות לאף אדם לדבר עם גויים על מסירת שטחים.

"נָכוֹן, הַמָּזוֹן יִהְיֶה פָּשׁוּט", אָמַר עַכְבַּר הַשָּׂדֶה, "אֲבָל נֵהָנֶה מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מֵאֲרוּחָתְךָ הַשְּׁמֵנָה". "וּמַדּוּעַ זֶה?" שָׁאַל בִּקְרִירוּת עַכְבַּר הַבַּיִת. "מִפְּנֵי שֶׁנֹּאכַל אוֹתוֹ בְּשֶׁקֶט וּלְלֹא כָּל פַּחַד". הֵשִׁיב עַכְבַּר הַשָּׂדֶה.

"רוני. הייתי בעולם האמת. אתה רואה את החכם הזה? כאלה חכמים ראיתי בשמיים. הם אמרו לי בבית דין של מעלה: 'אתה רוצה לחזור לעולם? תלך לבן שלך שחזר בתשובה. בזכותו תוכל לחזור. ואם לא – תישאר כאן!' אמרתי להם: 'אני רוצה להיות כמו הבן שלי', והם החזירו אותי לחיים…"

הרב בוסי הראה לכולם את סוד הנס – הוא הניח ברכבו חת"ת וקופת צדקה עם תמונת הרבי. החת"ת והקופה אמנם נמעכו בגלל התאונה, אך חייו של הרב בוסי נשמרו ב"ה. מילוי הוראת הרבי שווה חיים.

כַּאֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ שֶׁל הִלֵּל מַגִּיעָה עִם הַסְּעוּדָה לְאַחַר שָׁעָה אֲרֻכָּה שֶׁל צִפִּיָּה אֵין הוּא גּוֹעֵר בָּהּ, עַל שֶׁעִכְּבָה אֶת הַסְּעוּדָה. וְרַק שׁוֹאֵל בַּנִּימוּס: מִפְּנֵי מַה לֹּא הֵבֵאתָ לָנוּ מִיָּד אֶת הַסְּעוּדָה? וּכְשֶׁהִיא מְסַפֶּרֶת לוֹ אֶת סִפּוּר מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה, הוּא אוֹמֵר לָהּ, שֶׁדָּן אוֹתָהּ לְכַף זְכוּת וְיָדַע שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשְׂתָה לְשֵׁם שָׁמַיִם.

לָמָּה נִקְרָא רַבֵּי חָנָן – "חָנָן הַנֶּחְבָּא"?… מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַחְבִּיא עַצְמוֹ מִגֹּדֶל עַנְוְתָנוּתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל הַגְּשָׁמִים. גַּם כַּאֲשֶׁר רָצוּ לְמַנּוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הֶחְבִּיא עַצְמוֹ כִּי לֹא רָצָה לְקַבֵּל אֶת הַמִּנּוּי.

שַׁבָּת אַחַת נִמְשְׁכָה דְּרָשָׁתוֹ שֶׁל רַבֵּי מֵאִיר יוֹתֵר מִן הָרָגִיל. וְהִנֵּה גָּרַם הַדָּבָר לְמֶתַח וְכַעַס בְּבֵיתָהּ שֶׁל אִשָּׁה אַחַת שֶׁהִגִּיעָה לְבֵיתָהּ לְאַחַר שֶׁכָּבָה הַנֵּר. בַּעֲלָהּ שֶׁהִמְתִּין לָהּ שָׁעָה אֲרֻכָּה כָּעַס עָלֶיהָ וְעַל הַדַּרְשָׁן כְּאַחַת, וְאָמַר לָהּ שֶׁעַד שֶׁלֹּא תִּירַק בְּפָנָיו שֶׁל הַדַּרְשָׁן אֵין לָהּ רְשׁוּת לְהִכָּנֵס הַבַּיְתָה. לָמָּה עָשָׂה זֹאת?

אָמַר אַבָּא חִלְקִיָּה לְאִשְׁתּוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶצְלִי הַחֲכָמִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל גְּשָׁמִים, נַעֲמֹד וְנַעֲלֶה לַעֲלִיָּה וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַצֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים, וְלֹא נַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמֵנוּ. עָלוּ לַעֲלִיָּה, עָמַד הוּא בְּזָוִית זוֹ וְאִשְׁתּוֹ בְּזָוִית זוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים, קָדַם וְעָלָה עָנָן מִצַּד זָוִית שֶׁל אִשְׁתּוֹ.

הִגִּיעַ לֵיל הַחֻפָּה וַאֲנָשִׁים הִגִּיעוּ בַּהֲמוֹנֵיהֶם לַחֲתֻנָּה. כֻּלָּם רָצוּ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן בְּנוֹ שֶׁל הַצַּדִּיק פּוֹדֶה הַשְּׁבוּיִים שֶׁנּוֹשֵׂא לָאִשָּׁה אֶת אַחַת הַנְּעָרוֹת שֶׁנִּפְדּוּ מִן הַשְּׁבִי. בְּתוֹךְ הַקָּהָל הֶעָצוּם שֶׁהִגִּיעַ לַחֲתֻנָּה בָּלַט בָּחוּר שֶׁהָיָה עָצוּב בִּמְיֻחָד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִשְׁתַּתֵּף בְּשִׂמְחַת הֶחָתָן וְהַכַּלָּה. הַטַּבָּח שֶׁהִסְתּוֹבֵב בֵּין כָּל הַמֻּזְמָנִים הִבְחִין בַּבַּחוּר הֶעָצוּב שֶׁבִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ וְלִרְקֹד יָשַׁב וּבָכָה, הוּא נֶעֱצַר לְיָדוֹ וְשָׁאַל: מַדּוּעַ הִנְּךָ בּוֹכֶה?…

באותו יום חתם יניב חוזה על הדירה ברחובות ובני הזוג עברו אליה. כאשר העביר את חפציו הופתע לגלות שיש ברחובות קהילת חב"ד פורחת ומשגשגת. וכך זכו להקים בית חסידי משפיע והתקיים בהם גם המכתב השני ב"אגרות קודש"…

מַה לוֹמְדִים מִסִּפּוּר זֶה? רֵאשִׁית, רוֹאִים בְּאֹפֶן בָּרוּר שֶׁצַּדִּיק גּוֹזֵר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם. יוֹתֵר מִזֶּה, אֶפְשָׁר לִלְמֹד כַּמָּה חָשׁוּב שֶׁכָּל יְהוּדִי יָבֹא לְעֶזְרַת אֶחָיו שֶׁנִּמְצָאִים בְּצָרָה גַּשְׁמִית אוֹ רוּחָנִית, וְאִם יֵשׁ מְסִירוּת נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה לַעְזוֹר לַזּוּלַת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ מִתְמַלֵּא נַחַת מֵאַהֲבַת יִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֶׂה שֻׁתָּף וּמַצִּיל אֶת כֻּלָּם.

המאמר הראשון שפתח דיבר על אור הממלא ואור הסובב, דברים שממש ראה בהזיה הגדולה. הוא הרגיש שהגיע למקום הנכון ושהוא לא לבד בהזיות שחווה, שההזיות הללו היו מצד הטומאה, ואילו כעת זכה לפגוש את האור מהצד המתוקן והנכון.

כשחזרה לדירתה השכורה, חיכה לה מכתב מחברתה הטובה מילדות, שכבר היתה נשואה ואם לילדים, ואשר ליוותה את מסעה מרחוק לאורך כל תחנות חייה. היא כתבה: "את מנסה כל-כך הרבה למצוא את האמת – למה שלא תנסי לבדוק גם את היהדות?!"

הם הופתעו מכך שלא התנפלה עליהם בצעקות וגם וויתרה בקלות על עשרת הדולרים. לא הבינו מדוע ביקשה דווקא את הדולר הבודד. הנער לקח אותם לפינת רחוב והצביע על תיבת דואר אדומה ומגושמת ואמר כי השליך לתוכה את הדרכון. מוכר בדוכן סמוך הסביר להם שכבר רוקנו את תיבת הדואר ואי אפשר לדעת לאיזה סניף בדלהי הגיעה תכולת התיבה.

לאחר שניצל בנס, מצא את עצמו מותש ורחוק בלב-ים, בשעת בין-ערביים, בפחד מוחשי מאוד מהכרישים. כל גל חשוד וסנפיר מבצבץ החרידו אותו. מה יכול יהודי לומר בלב-ים שורץ כרישים? הוא קרא "שמע ישראל!", המשיך לשחות מעט, ושוב קרא "שמע ישראל!" וחוזר חלילה. חש שרק הכח העליון שהציל אותו לפני שעה קלה, יכול להביאו לחוף מבטחים.

למחרת בבוקר הזמין המנהל את אלדד לחדרו. לא היה צורך בחכמת אלקים כדי להבין מהי מטרת הפגישה. אלדד נכנס לחדר בדחילו ורחימו ונתקל בפניו חמורות הסבר של מר ראובני, שאפילו לא הציע לו לשבת. "התפלאתי מהשקט שהשתרר בשיעורים שלך. אף מורה, ובטח שלא חדש כמוך, לא הצליח להחזיק את הכיתה ככה… והנה אתמול קבלתי סוף-סוף את התשובה…"

יהודים רבים, שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, שמעו את סיפורו של אמנון יצחק ונדהמו לשמוע על מסירות נפשו, כיצד חצה גבולות תהומיים של מוות ושנאה רק כדי להיות יהודי. חלקם קיבלו על עצמם מיד להניח תפילין והיו כאלו שאף קיבלו עליהם חיי מצוות מלאים.

בלימודי החסידות למד, שכל מה שיש בעולם הזה ונראה בעינינו כמציאות הוא בעצם "יש מדומה" ורק הקדוש-ברוך-הוא, שאין עוד מלבדו, הוא "היש האמיתי", כלומר המציאות היחידה בעולם הדמיון.

מה נותר לו כעת? ספר התנ"ך. כאשר פתח את התנ"ך החליט להתנתק מהפרשנות הנוצרית שהודבקה לו בכנסיה. הוא קרא את התורה והגיע לסיפור מתן תורה. בכל הדתות בעולם מסופר על איש מיוחד מאוד שזכה להתגלות אלוקית שעליו להעבירה לאנושות ואילו ביהדות מסופר שמשה רבינו קיבל את התורה לעיני כל ישראל, כלומר לפני מיליוני עדים. הבין שלא ניתן לפברק סיפור התגלות שבה נכח עם שלם ולהעבירו מדור לדור. חש שסיפור מתן תורה בלבד מוכיח את אמיתות התנ"ך מעבר לכל ספק.

אט-אט החלו התפילות והקריאה בתורה לחלחל לנפשו. הוא קלט שיש לעם ישראל מסורת מפוארת בת אלפי שנים, ועם זאת אין להם ולילדיהם כמעט שום קשר אליה. עדיין לא העלה את הנושא על דל שפתיו. יום אחד פנתה אליו אשתו: "חשוב לי שילדינו לא יתנתקו ממורשת עם ישראל."

כאשר הגיע למחצית הדרך, הבין שאין לו מספיק זמן כדי להגיע לכפר, לנוח, ולחזור בזמן לבית-הכנסת. הוא התיישב בין שני הרים ופתח בשיחה חופשית עם ריבונו של עולם, שבה הודה לו על הזכות להתפלל, אפילו זמן מועט, בבית-כנסת יהודי ביום הכי קדוש. לאחר מכן חזר בשמחה לבית-הכנסת המלא בקולות תפילה עד לסיום תפילת הנעילה.

ישראל לא הגיב והשיחה ביניהם הסתיימה בהחלטה לשמור על קשר להבא. לאחר שהניח את השפופרת נותר ישראל מהורהר והביט על כלובו של תוכידוס שמשום מה שתק לאורך השיחה. מירב שאלה: "מי דיבר איתך? למה התלהבת כל-כך?" וישראל ענה לה תשובה מפתיעה: "את יודעת מה?! נראה לי שהוא בעליו של תוכידוס…"

הגיע הרגע המיוחל. אבישג עלתה על המכונית שהובילה לשדה התעופה במיאמי, אך הם איחרו לטיסת "אל-על" בשעתיים שלמות. בכל זאת אמה הצליחה לעכב את הטיסה כאשר התחננה לפני הצוות הישראלי שימתינו לבתה המשתחררת מהכלא. אם היו מחמיצות את המטוס היתה מתעכבת עוד שבועיים לפחות. כאשר נכנסה לבטן המטוס וראתה את הישראלים המדברים עברית היתה מאושרת, ובעת שראתה בשעת תפילת שחרית כמה נוסעים עטופי טלית ועטורי תפילין הרקיעה שחקים מריבוי שמחתה.

לפתע הרגיש כמה הוא קטן ואפסי מול הבורא. כמה הכל יכול להתהפך בן-רגע. מלך העולם המדומיין יכול לאבד הכל ולהפוך לאביון גמור בהרף עין, ובפרט בעניינים המפוקפקים שבהם עסק. כעת הרגיש בבירור שמלך העולם האמיתי נמצא בכל מקום בעולם ומשגיח עליו בכל צעד ושעל, גם כשאינו מודע לכך כלל.

ביום-כיפור עבר חוויה מרעידת נפש. הוא הרגיש בעת התפילות את הקדוש-ברוך-הוא בעצמותיו. אי-אפשר לתאר זאת. כאשר התוודה, עשה זאת ברעדה, כאשר אמר "אשמנו", הרגיש את ה"אשמנו" של כל ימי חייו, ואחריו את ה"בגדנו" של כל חייו וכך הלאה. המילים האירו לו באור עצום, נפשו התגלתה לו והוא חש ברגשי תשובה נעלים הבוקעים ממעמקיה. הכל האיר מבפנים. אז חש בבירור שה' סובב מלמעלה את כל דרכיו עד כה, רק כדי שיגיע לנקודת ההכרה הזאת.

ביום ששי לפני השקיעה, הדליקו בבסיס נר חמישי של חנוכה, לפני הדלקת נרות שבת. שי התעקש לראות את הדלקת הנרות ולהסתופף לאורם. נרות החנוכה האירו לו, מעבר לכל ספק, שמישהו משגיח עליו כל העת, שכל חייו מתחברים ליחידת משמעות אחת.

מרוב בהלתו מסר להם את כתובתו המדויקת ואף נתן בידם את מפתח הדירה. השעה היתה שלוש אחר-הצהרים, והוא החל לדמיין כיצד השוטרים נוסעים לדירתו, עולים במדרגות, פותחים את הדלת ונכנסים לתוך הדירה, מחפשים ומחפשים, עד שהם פותחים את הארון, שבו מחכה להם מזוודה מלאה בחמשה-עשר קילו חשיש! וכאשר ימצאוה לא יצא מבית הכלא שנים ארוכות מאד…

כאן הגיעה ההתרגשות לשיאה. רחל הרגישה מחנק בגרונה והדמעות החלו זולגות על לחייה – אדון כל הנשמות… המחזיר נשמות לפגרים מתים… מה שלא העזה לספר במשך שנים, כתוב כאן במפורש! היא המשיכה לקרוא לפי הסדר…

הגיע חג הפסח. אי-אפשר לתאר את הפסח בבית חב"ד בבאנקוק! ממש בית מקדש במזרח-הרחוק, התרוממות רוח והתעלות שאין כמותן בארץ הקודש, פסח אמיתי עם מַצוֹת טעימות ויין חזק, שירים וניגונים המסתלסלים מפיהם של החבר'ה הכי זרוקים בעולם. גיא שתה את כל ארבע הכוסות והוסיף עוד ועוד עד שהתעלף…

באותו לילה ממש הגיעה לצפת ונקלעה, בעצת עוברים ושבים, למכון "אסנט" לקבלה וחסידות. בדיוק באותו יום נערכה שם הדפסה חגיגית של ספר התניא שליוה אותה בתרמיל בכל המסע המסוכן ושמר עליה מפני המכשף, מפני אותו האיש, מפני הסמים ומפני טירוף הדעת. כעת הודפס ברוב פאר והדר, כאילו לכבודה, לכבוד בת המלך האבודה שחזרה לעצמה.

לא נותר אצלו דבר פרט לידיעה, שכאשר יחזור לארץ עליו לבדוק את ענין היהדות. האחות, שאליה כתב, התקרבה כשנתיים לפני כן ליהדות. הוא נזכר שהיא אמרה פעם כי "מי שנעשה לו נס צריך לומר הגומל". כמו כן זכר שיש מושג ביהדות שנקרא "נדר", שאומרים אותו בעת צרה. כעת פנה לראשונה בחייו למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף: "ריבונו של עולם… אם אתה נמצא פה ושומע אותי, תדע לך שאם תוציא אותי מפה בחיים, אני… הולך לומר הגומל בכותל!…"

היו אלו ימי אלול. הרב יוסי דיבר על ראש-השנה המתקרב ועל כך שההחלטות שנקבל כעת ישפיעו על כל השנה הבאה. הוא דיבר על הימצאות בצומת דרכים ועל הרצון להתחיל הכל מחדש. עוד דיבר על הצורך להיות עם ההורים בראש-השנה. אז חשבה לעצמה שהיא רוצה לחגוג עם אמה את ראש-השנה המתקרב, דבר שלא עשו מעולם לפני כן.

תהתה מיכל: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על-ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט קראה בקול, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקירבהּ הלכו והתעצמו.

ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה. "אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח… אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת… אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום…" כך השיב יעקב כחלון נשמתו לבוראו ביום חופתו בטהרה. אכן, יש מי שקונה עולמו בשעה אחת…

בכוחו של הנר החמישי להאיר את החושך הגדול ביותר. וכמו בסיפור המופת של הרבי שברוב ענוותנותו זקף אותו לרבי הריי"ץ חותנו באומרו, שהוא רואה למרחוק…

שאלתי אפוא את הרבי שליט"א האם לנסוע לאירן, והוא ענה: "סע לשלום", והוסיף: 'בוודאי תדליק מנורת חנוכה באירן'. "בתחילה חשבתי לעצמי: מה?… איך?… הן כלל לא התכוננתי להישאר באירן בימי החנוכה, וגם אם איאלץ להישאר – הלא אין ספק כי אמלא את מצוות החג ואדליק נרות חנוכה. מדוע מצא הרבי לנכון לעודדני לקיים מצווה זו?

סיפור מרתק ונפלא ומרגש עד דמעות על ליל ראשון דחנוכה של מפקד נ.ק.וו.ד. מספר לייזר: "מדי שנה בשנה, בהדליקי נר ראשון של חנוכה, אני רואה אותו לפני: יהודי במדים סובייטיים יושב בחדרו ברחוב לנינא 3 שבלבוב. המונים מתדפקים על דלתו אבל הוא שוכח את מקומו, תפקידו ומעמדו. הוא יושב מול השלהבת הקטנה ומכסה בשתי כפות ידיו את נר החנוכה שהדליק על שולחנו, מפזם בניגון עצוב 'הנרות הללו' ומהרהר…

ישנם הרבה סוגי מלחמות, והרבה סוגי ניצחונות. האומץ וגבורה שהראה יהודה מנדלובסקי, מקבילה לגבורה של המכבים. כאשר אדליק את המנורה בליל ראשון של חנוכה, אחשוב על הלהבות החדשות של יהודה מנדלובסקי, על להבות הניצחון האישיות שלו!

עודני עומד ליד הנרות, התקבצו סביבי עשרות אסירים. בטוחים היו, כנראה, כי אני המטרה היחידה של הופעתו של אותו חייל רוסי, וכי סופי קרוב. אחד מהם, גוי בעל מזג טוב, התקרב אלי ולחש לי באזני, כי היות שלא הרחק מכאן ישנה פינה נידחת מכוסה בערמות שלג – כדאי שאזרוק לשם את החנוכייה ונרותיה הדולקים…

סיפור מופת על הבעל שם טוב. שמסר למישהו מכתב שהגיע ליעדו רק לאחר שבע עשרה שנה כדי לעזור ליהודי.

מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁל רָחֵל מְבַטֵּא יוֹתֵר מִכֹּל אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת מִדַּת הַוִּתּוּר. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל חֶלְקָה וְעַל הַמַּגִּיעַ לָהּ. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל הַדָּבָר הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּיוֹתֵר, עַל הָאָדָם הָאָהוּב עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת זוּלָתָהּ. דָּבָר זֶה גָּדוֹל בְּעֵינַי הַשֵּׁם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִנִּסְיוֹן הָעֲקֵדָה וְלָכֵן הִמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל עַם יִשְׂרָאֵל.

דרכים נפלאות להתקשרות הרבי עם חסידיו. בסיפור זה הבין הרב פינחס טייץ בדרך מיוחדת מהו קשר בין רבי לחסידים. הוא הבין שלרבי יש דרכים רבות למסור מסרים לחסידיו – פעמים דרך כתיבה, פעמים דרך ראיה, פעמים דרך תנועה, ולפעמים אפילו בקנעטשים!!! הקשר של הרבי לחסידיו לא נפסק אף פעם. גם היום יש לנו קשר עם הרבי באגרות קודש. הרבי חי וקיים ואיננו עושים שום צעד בלי התייעצות עם הרבי.

מָשָׁל זֶה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ גַּם שֶׁצָּרִיךְ לַחְשֹׁב לִפְנֵי כָּל פְּעֻלָּה שֶׁעוֹשִׂים בַּחַיִּים. צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן מַהִי הַתַּכְלִית שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה אָנוּ עוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת, וְהַאִם כְּדַאי לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה עֲבוֹדָה לְשָׁוְא וּבְרָכָה לְבַטָּלָה.

יְלָדִים יְקָרִים, מִסִּפּוּר זֶה לוֹמְדִים עַל גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן וְעַל הַמֶּסֶר שֶׁהוּא מוֹסֵר לְכֻלָּנוּ. וּמַהוּ הַמֶּסֶר הֶחָשׁוּב לָנוּ? הַמֶּסֶר הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה מֵאִתָּנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה בָּעוֹלָם וְכָל הַזְּמַן נִתְקַדֵּם בָּהּ, וְלֹא נִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם. כָּל הַזְּמַן הַשֵּׁם שׁוֹאֵל אוֹתָנוּ אֵיפֹה אֲנַחְנוּ בָּעֲבוֹדָה וּלְאָן כְּבָר הִגַּעְנוּ.

בְּשַׁבָּת הָעוֹלָמוֹת עוֹלִים לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר וּמַרְגִּישִׁים אֶת זֶה גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת וְגַם בְּרוּחָנִיּוּת. אָנוּ טוֹרְחִים כָּל הַשָּׁבוּעַ וּבִמְיֻחָד בְּיוֹם שִׁשִּׁי לִכְבוֹד שַׁבָּת. וּבְשַׁבָּת לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת, אוֹכְלִים מַאַכְלֵי שַׁבָּת, יֵשׁ לָנוּ מַצַּב רוּחַ טוֹב יוֹתֵר בְּשַׁבָּת וְהַרְבֵּה תַּעֲנוּג. עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם מְיֻחָד בְּמַאַכְלֵי שַׁבָּת.

לִפְעָמִים נִדְמֶה לָנוּ שֶׁהַזְּמַן עוֹמֵד לִרְשׁוּתֵנוּ וְאָנוּ יְכוֹלִים לִדְחוֹת דְּבָרִים מֵהַיּוֹם לְמָחָר, מֵהַשָּׁנָה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְכֵן הָלְאָה, אוּלָם הַזְּמַן חוֹלֵף, הַזְּמַן קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם אֵין לִדְחוֹת לְמָחָר. בְּסוֹף הָעֲבוֹדָה מֻבְטָחִים אָנוּ לְקַבֵּל שְׂכַר עֲבוֹדָה – יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין!

הַזָּקֵן הָיָה אָדָם שָׂמֵחַ בְּטִבְעוֹ וְרָאָה טוֹב בְּכָל מַצָּב. וְלָכֵן חָשַׁב שֶׁלַּמְרוֹת גִּילוֹ הַמֻּפְלָג אוּלַי יִזְכֶּה לֶאֱכוֹל מִפְּרִי עֲמָלוֹ כִּי יַאֲרִיךְ יָמִים, אוֹ שֶׁבָּנָיו יִזְכּוּ לֶאֱכוֹל מִפְּרִי עֲמָלוֹ. לָכֵן כְּדַאי לוֹ לַעֲמֹל. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא הֶאֱרִיךְ יָמִים וְזָכָה לִרְאוֹת אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁעָמֵל לְמַעֲנָם, לֶאֱכוֹל מֵהֶם וּלְכַבֵּד בָּהֶם אֶת הַמֶּלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הִתְפַּעֵל מִן הַזָּקֵן וְנָתַן לוֹ כָּבוֹד, כִּי חָשַׁב אִם הַשֵּׁם מְכַבֵּד אוֹתוֹ וּמַאֲרִיךְ יָמָיו עוֹד וְעוֹד, כַּנִּרְאֶה הוּא רָאוּי לְכָךְ וּמַגִּיעַ לוֹ כָּל הַכָּבוֹד.

הַכֹּל מִהֲרוּ אֵלֶיהָ לְהָשִׁיב אֶת רוּחָהּ. רַק נַעַר אֶחָד עָמַד עַל מְקוֹמוֹ כִּמְאֻבָּן. רָחֵל הִתְעוֹרְרָה, קָמָה עַל רַגְלֶיהָ וְרָצָה אֵלָיו בִּצְעָקָה נִרְגֶּשֶׁת: יוֹסֵפְקֶה, הַאִם אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי? מֵעֵינֵי הַנַּעַר הֵחֵלּוּ לִזְלֹג דְּמָעוֹת. הוּא בִּקֵּשׁ אֶת סְלִיחַת אַנְשֵׁי הַמִּנְזָר וּפָנָה עִם אֲחוֹתוֹ לַגַּן. שָׁם לָחַשׁ לָהּ: בִּתְחִלָּה לֹא הִכַּרְתִּיךָ, אֲבָל הַצְּעָקָה שֶׁלְּךָ הִזְכִּירָה לִי אוֹתָךְ.

נִשְׁתַּתֵּק צְבִי שֶׁפֶר, נֶאֱנַח קִמְעָא וְקָם מִן הַכִּסֵּא, וַאֲנִי עֲדַיִן יָשׁוּב. בּוֹ בַּמָּקוֹם הֶחְלַטְתִּי לֹא לְחַפֵּשׂ הַשְׁרָאָה לָרְשִׁימָה לְחַג הַסֻּכּוֹת, כִּי אִם לְהָבִיא לִפְנֵי קוֹרְאַי אֶת דִּבְרֵי יְדִידִי כִּלְשׁוֹנָם וְאַף לְמַלֵּא מִצְוָה וְלַהֲבִיאָם בְּשֵׁם אוֹמְרָם, קַמְתִּי גַּם אֲנִי וּבַדֶּרֶךְ לַמְּכוֹנִית שָׁאַלְתִּי: אַגַּב, הַאִם שָׁמַעְתָּ מֵאָז עַל רַבִּי מֶענְדֵּל? הַיּוֹדֵעַ אַתָּה מָה אִתּוֹ? תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל יְדִידֵי בָּאָה כִּמְהַסֶּסֶת.

נִסָּיוֹן הַצְּדָקָה הוּא נִסָּיוֹן קָשֶׁה וּבִפְרָט אֵצֶל אֲנָשִׁים עֲנִיִּים. אוּלָם כְּבָר הוּבְטַחְנוּ שֶׁהַשָּׂכָר עַל הַצְּדָקָה הוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר. אֶלָּא שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ לְהַמְתִּין הַרְבֵּה זְמַן וּבְסַבְלָנוּת רַבָּה עַד שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַשָּׂכָר. לָכֵן תָּמִיד צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה בְּלִי לְצַפּוֹת לְשָׂכָר וְאָז הַשָּׂכָר מַגִּיעַ בְּהַפְתָּעָה.

כְּשֶׁיּוֹצְאִים מִן הַבַּיִת, מִן הָעִיר מִן הַשְּׁכוּנָה לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת מִתְגַּעְגְּעִים. כְּשֶׁנִּפְרָדִים מֵהַמִּשְׁפָּחָה, מֵאֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים, מִן הַחֲבֵרִים מֵהַשְּׁכֵנִים אָז אָנוּ מַרְגִּישִׁים גַּעְגּוּעִים. וְכַאֲשֶׁר אָנוּ חוֹזְרִים לַבַּיִת, לַמִּשְׁפָּחָה לַחֲבֵרִים לַלִּמּוּדִים לָעֲבוֹדָה, אָנוּ חוֹזְרִים עִם כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים וּבְיֶתֶר חַיּוּת וְשִׂמְחָה. כָּךְ גַּם הַגָּלוּת הִיא הֲכָנָה לַגְּאֻלָּה. בִּתְקוּפַת הַגָּלוּת מִתְגַּעְגְּעִים לַגְּאֻלָּה, וּכְשֶׁנִּגְאָלִים יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אוֹתָהּ כְּמַתָּנָה גְּדוֹלָה מִשָּׁמַיִם וּשְׂמֵחִים בָּהּ שִׂמְחָה אֵין סוֹפִית.

הקב"ה מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל הַנִּבְרָאִים לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. וּכְבָר מִשֵּׁשֶׁת יָמַי בְּרֵאשִׁית הֵכִין לְכָל נִבְרָא אֶת כָּל צְרָכָיו. וּבְרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים עַל כָּל מַעֲשָׂיו עוֹמֵד לִימִין הָאָדָם בְּכָל עֵת וּבִמְיֻחָד בְּעֵת צָרָה וּמְצוּקָה. צָרִיךְ רַק רַק לְהַאֲמִין וְלִבְטֹחַ בּוֹ וְאָז הָעֶזְרָה בָּאָה מֵאֵלֶיהָ.

רַבֵּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר עָסְקוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּלִמּוּד תּוֹרָה בַּמְּעָרָה בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְכַיָּדוּעַ, דַּוְקָא בִּזְכוּת זֶה נִתְגַּלּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְכָתַב אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר.

הַשֵּׁם בָּחַר בְּהַר הַבַּיִת לִמְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ, כִּי בְּמָקוֹם זֶה הִתְגַּלְּתָה אַהֲבָה עֲצוּמָה בֵּין אַחִים. הַתּוֹרָה נִתְּנָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם וְאַחְדוּת הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה. לָכֵן לֹא רַק בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא בְּכָל בַּיִת וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת, הַשֵּׁם חָפֵץ לִשְׁכֹּן. אִם כֵּן, עָלֵינוּ לַהֲפֹךְ כָּל בַּיִת וְכָל מָקוֹם בּוֹ אָנוּ נִמְצָאִים לְבֵית מִקְדָּשׁ.

יְלָדִים יְקָרִים, מִסִּפּוּר זֶה לוֹמְדִים מַה גָּדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, מֶה עָצוּם כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה, וּמַה רַב כֹּחוֹ שֶׁל צַדִּיק כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי. וְהָעִקָּר, שֶׁהַשֵּׁם חָפֵץ בִּתְפִלָּתָם שֶׁל צַדִּיקִים, וּבָהֶם הוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלוּן אַתֶּם צִמְצַמְתֶּם עַצְמְכֶם זֶה מִפְּנֵי זֶה, אַהֲבַתְכֶם (גּוֹרֶמֶת) שֶׁאֲנִי מַרְחִיב מְקוֹמְכֶם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְרַחֵב מְקוֹמוֹ שֶׁל זְבוּלוּן בְּגַן עֵדֶן וְנִתְפַּנָּה מָקוֹם אַף לְיִשָּׂשׂכָר. וַעֲדַיִן יִשָּׂשׂכָר וּזְבוּלוּן יוֹשְׁבִים בְּגַן עֵדֶן וְעוֹסְקִים כְּאֶחָד בַּתּוֹרָה וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹמֵךְ כְּבוֹדוֹ עֲלֵיהֶם.

אַחֲרֵי שֶׁהָאִשָּׁה מַסְבִּירָה לָרַב שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס עָלֶיהָ וּמוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּשְׁנֵי בָּנִים תַּלְמִידַי חֲכָמִים כָּמוֹהוּ, שָׂכָר עַל שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ.

מִסִּפּוּר זֶה לוֹמְדִים מוּסַר הַשְׂכֵּל חָשׁוּב, שֶׁתָּמִיד צָרִיךְ לָדוּן אָדָם לְכַף זְכוּת. וּלְפָחוֹת לִבְדֹּק אִם יֵשׁ מָקוֹם לְהַאֲשִׁים אוֹתוֹ אוֹ לֹא. הִנֵּה רָאִינוּ שֶׁרַב צַדִּיק זֶה כָּל כַּוָּנָתוֹ הָיְתָה לְטוֹבָה. הוּא רָצָה לְהַצִּיל אִשָּׁה אִלְמְנָה עֲנִיָּה מִבּוּשָׁה נוֹרָאָה וּמִסֵּבֶל מַר. רַב צַדִּיק זֶה הָיָה מוּכָן לְקַבֵּל אֶת כָּל הָעֶלְבּוֹנוֹת, לְהַפְסִיד אֶת מִשְׂרָתוֹ הַחֲשׁוּבָה וְכַמּוּבָן אֶת כְּבוֹדוֹ רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אִשָּׁה מִסְכֵּנָה. אֵיזוֹ מְסִירוּת נֶפֶשׁ!…

יְלָדִים יְקָרִים, הָאַרְנָב וְהַצָּב הֵם מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶחָד בַּעַל כִּשְׁרוֹנוֹת וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ בַּעַל כִּשְׁרוֹנוֹת כָּל כָּךְ. אֲבָל בֶּאֱמֶת מִי שֶׁעוֹשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה הַמֻּטֶּלֶת עָלָיו וְאֵינוֹ מִתְעַצֵּל מַצְלִיחַ יוֹתֵר. וּבִמְיֻחָד בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵין נוֹתְנִים שָׂכָר לָאָדָם עַל כִּשְׁרוֹנוֹתָיו אֶלָּא עַל הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וּמַאֲמַצָּיו.

אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס מוֹפֵת לָרַבִּים עַד הֵיכָן צְרִיכָה לִהְיוֹת מְסִירוּת נֶפֶשׁ כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה. אֱלִיעֶזֶר עָזַב אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ – אֶת בֵּיתו,ֹ אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶת פַּרְנָסָתוֹ, וְרַק כָּךְ זָכָה לִלְמֹד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּלְהַגִּיעַ לְעָמְקָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְכָךְ גַּם זָכָה בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

סִפּוּר זֶה צָרִיךְ לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מַהוּ כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה. מְרַגֵּשׁ לִרְאוֹת נִבְרָא הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אֱלֹקָיו כְּבֵן לִפְנֵי אָבִיו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעָג עוּגָה וְכִבְיָכוֹל מְאַיֵּם שֶׁלֹּא יֵצֵא מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁבַּקָּשָׁתוֹ תִּתְמַלֵּא. וּמַה הוּא מְבַקֵּשׁ דּוֹרֵשׁ וְתוֹבֵעַ? לֹא בַּקָּשָׁה פְּשׁוּטָה וְגַם לֹא אִישִׁית אֶלָּא שְׁלִיטָה מֻחְלֶטֶת בְּאֵיתָנֵי הַטֶּבַע וְסִדְרֵי בְּרֵאשִׁית. שְׁלִיטָה בְּאַחַד הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁיֵּשׁ רַק לקב"ה, דֻּגְמַת לֵדָה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים – זֶהוּ סִפּוּרוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְעַגֵּל.

יְדוּעִים הַרְבֵּה סִפּוּרִים עַל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, שֶׁעָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה, וְהִתְגַּלָה לַאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנּוּ. גַּם בָּרוּר שֶׁהָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים לֹא נִפְרְדוּ מִבְּנֵיהֶם, זְכוּתָם וּתְפִלָּתָם מְגִנָּה עָלֵינוּ תָּמִיד. גַּם הַתְּפִלָּה שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כֹּחָה עָצוּם. וּמוּבָן שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים דוֹרֵי דּוֹרוֹת יֵשׁ לָהֶם חֲשִׁיבוּת גְדוֹלָה, עָצְמָתָם מִצְטַבֶּרֶת וְלֹא יָשׁוּבוּ רֵיקָם. וּבְוַדַּאי תְּפִלָּתָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים תַּכְרִיעַ אֶת הַכַּף לְטוֹבַת עַם יִשְׂרָאֵל.

גברת שניאורסון מסרה לי את הבקשה על הבקבוק והשקית של נייר, ותמחלו לי, אבל אנחנו נצטרך לקבל את המחשבה כאילו שזה קרה גם במעשה, אבל אני מעדיף בקבוק עם שקית של נייר יותר מבקבוק מפואר מכסף"… אני לא רוצה לעשות מחיצה בין אורח חיי לבין אורח החיים של האנשים שסביבי". הרבי הוסיף דוגמא – "יש לי הרבה קופסאות מכסף לאתרוג, אבל אני מעדיף להשתמש בקופסת קרטון"…

רעייתי סיפרה כי הרבנית חיה מושקא אמרה לילדה "בואי לדודה". זו הייתה צורת היחס שלה, יחס של דודה. אמרתי לרעייתי "תראי איך שאשה מבוגרת בגיל שמונים ושבע, שאין לה ילדים משלה, ובכל זאת היא יודעת איך להתייחס לילדה כדי שזו תרגיש בנוח…

בפורים היא הביאה לרבנית חיה מושקא משלוח מנות. כשהיא נכנסה, ביקשה ממנה הרבנית שתאכל משהו, אך היא ענתה שכבר אכלה. הרבנית שאלה אותה "את הולכת להתוועדות של הרבי?" היא ענתה בחיוב, והרבנית אמרה שבהתוועדות של הרבי צריכים הרבה כח כדי לדחוף – "אז תאכלי עוד משהו…"

הרבנית חיה מושקא אמנם לא רצתה להיות "ליובאוויטשער רעבצין" אבל רק בגלוי; על החלק של החיצוניות, של הכבוד, היא ויתרה, אבל היא הייתה החסיד הגדול ביותר של הרבי. היא מסרה את כל חייה לשליחויות ולענייני הרבי.

, "לא היו לנו ילדים, אך לא היינו עצובים כלל, מפני שהרבנית אמרה שאנו נדבר עם ילדינו אידיש, ובשביל שנוכל לקיים את דברי הרבנית, התנאי הראשון הוא שיהיו לנו ילדים; לכן היינו בטוחים שנפקד בזרע חייא וקיימא, ולא רק באחד, אלא ביותר, כי הרבנית אמרה "מיט די קינדער" – ילדים".

הרבנית חיה מושקא הסבירה לה שעניינם של נרות שבת זה לכבד את השבת ולא לחללה, ולכן צריכים להקפיד להדליק את הנרות לפני השקיעה. "תקבלי על עצמך להדליק נרות כמו שצריך". הספרנית אכן קיבלה על עצמה להדליק נרות בזמן, וכעבור עשרה חודשים נולד לה בן…

באחת עשרה בלילה, לאחר שכבר שכבתי לישון, צלצלה הרבנית לפתע והתנצלה על השעה המאוחרת. היא סיפרה לי כי יצאה לסידורים עם ידידה וכשחזרה הבייתה חשה שלא בטוב; בדאגתה המופלאה לא רצתה לצער אף אחד ולכן לא סיפרה על כך דבר, גם לא לבעלה, הרבי…

דבר מפליא ביותר היה, שכשהרבי רצה לומר משהו, היה מביט בעיניו ברבנית חיה מושקא והיא ממבטו הייתה יודעת בדיוק את כוונתו ורצונו ופועלת בהתאם לכך.

לרבנית חיה מושקא היו עיניים חדות וחודרות; דבר לא נסתר ממבטה, וגם תנועת היד הכמעט בלתי מורגשת של בני, לא נסתרה מעיניה. היא הבינה לליבו, חייכה ואמרה לו: "מיין מאן איז אן אינטלגנט. ער מישטזאך נישט אן אין מיין ריידן" (בעלי הוא אינטלגנט. הוא איננו מתערב בשיחות שלי עם אנשים).

הרבנית חיה מושקא נודעה ביחסה המיוחד לילדים. בכל פעם שהגעתי לביקור, היה מוכן כיבוד על השולחן, ערוך בטוב טעם, וכשהגעתי לבקר יחד עם הילדים, יכולתי להבחין כי דאגה להכין כיבוד שהם יאהבו. בשנת תש"מ טסתי לתשרי לרבי יחד עם בתי הגדולה ובניי התאומים, וכמובן שנכנסתי לבקר את הרבנית בחול המועד סוכות. לילדים היא הגישה גלידה ועוגיות וביקשה מהם ללכת לברך ולאכול בסוכה.

פרט מעניין הוא שהיו אנשים שהביאו לרבנית חיה מושקא מתנות, וכשהיו אלה אנשים שבאו מארץ ישראל, הרבנית לא הסכימה לקבל מהם מתנות שאינן תוצרת הארץ. לכן, בכל פעם שהגענו לרבנית, הקפדנו לבדוק שהמתנות שקנינו עבורה יהיו מתוצרת ישראל.

פעם אחת שיגרה קבוצה מנשי-חב"ד בקראון הייטס – זר פרחים לרבנית חיה מושקא, לרגל ליום הולדתה. אל הזר צירפו מעטפה עם שמות אנשים הזקוקים לברכה. הרב הלברשטאם, שהיה ה'משמש בקודש' וסייע לאחזקת הבית, מסר את זר הפרחים לרבנית, ואילו את המעטפה הגיש לרבי. הרבי הביט על המעטפה וראה שרשום עליה שמה של הרבנית, ושאל מדוע אין הוא מוסר לה את המעטפה? הרב הלברשטאם התנצל ואמר, שיש שם רשימה של אנשים הזקוקים לברכה. השיב לו הרבי ברצינות גמורה: "נו, גם היא יכולה לברך אותם"!

מידי שנה, טרם חג הפורים, ביקש הרבי להתעניין על התכנית לחלוקת משלוח מנות בקרב חיילים, שוטרים ובתי סוהר. הרבי אף היה משלם שליש מההוצאות למשלוחי מנות אלו, ולאחר פורים מוסיף שני שליש הנותרים. כך שילם הרבי מידי שנה את משלוחי המנות שקיבלו כוחות הביטחון…

הרבי מציע עשירות לכל מבקש אולם לא כולם רוצים, וממשיך הרבי ואומר: "אחר כך מתלוננים שזה חסר וזה חסר, אך כאשר ישנה עת רצון עושים "חב"ד'סקע שטותים"… מה אעשה לכם…

כשנכנסתי לחדר והושטתי לאיש שתי ידיים מלאות אוזני המן, תלה בי עיניים נדהמות. הוא הביט בי כאחוז הלם ומלמל: "לא להאמין, 'המן טאש'. 'המן טאש אחרי פסח". הוא הושיט יד ונטל 'אוזן המן' אחת. בעזרתי בירך ברכת 'מזונות' ונגס בעוגייה בעיניים עצומות. אחר כך, בלי אומר ודברים, הפשיל את שרוולו וקיים את חלקו ב'עסקה' המוזרה שיזם הוא עצמו כמה דקות קודם לכן. הוא הניח תפילין, והדמעות שגלשו על לחייו לחלחו את עיני כולנו – – –

באחת השנים נסע הרב החסיד ר' יצחק גינזבורג להשתתף בפעילות, וכשחזר סיפר שהגיע למשפחה אחת בשעה מאוחרת של חג הפורים. כשנכנס בדלת, זעקו לקראתו בני המשפחה "אליהו הנביא הגיע…" התברר כי הם חיכו לחב"ד כל שעות היום ופחדו לצאת כדי שלא לפספס את החב"דניקים…

"חשתי הרגשה מעורבת", נזכר הרב גורביץ'. "מצד אחד זה גרם לי סיפוק והנאה שגרמנו לרבי נחת רוח ואפילו ציין זאת לשבח, ומצד אחר – הדברים גרמו לי להרגשת התכווצות ואי-נוחות שהובילה ל'ביטול' פנימי". עוד הרב גורביץ' יושב על מקומו, מאזין, ולא יודע את נפשו, והרב טוביה בלוי, אף הוא ממאזיני השידור, קם ממקומו בהתרגשות, ניגש אל גורביץ' ומטביע נשיקה חמה במצחו. כולם הביטו בו מופתעים-משהו. הרב טוביה בלוי נרגש: "מגיע לך 'כל הכבוד' שבגללך הרבי מדבר שיחה כזאת".

הרב הדגיש: 'אין לזה שום קשר לשלטונות סעודיה. משלוחי המנות מגיעים מניו יורק לחיילים יהודיים במפרץ, וזה יזכיר לחיילים שמישהו חושב עליהם, והם נושאים את המסר שלא שכחנו אותם. חלקם אפילו לא שמעו על פורים, אבל עכשיו תהיה להם אפשרות ללמוד וליהנות מהמטעמים'.

הייתה זו הרגשה נפלאה, שהנה אנו עושים משהו, ולו משהו קטן, כדי למחות את זרעו של המן ולהגביר את כוחו של מרדכי היהודי בשמירת חגי ישראל, "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר .. בכל שנה ושנה" – – –

איך מגיב בן אדם רגיל המאבד את כל רכושו? כיצד הגיב ר' שמואל מונקעס כשראה שלא נשאר מרכושו דבר?… כשהתקרבו לבית לא מצאו אלא אפר ואודים מתגוללים באויר, ראו שר' שמואל מונקעס מביט סביבו ומתחיל לברך: "ברוך אתה ה'"… כולם חשבו שהוא מתכונן לסיים ברכתו במילים: "דיין האמת", אולם להפתעת כולם הוא סיים במילים: …"שלא עשני גוי".

קשה לכתוב על אשה גדולה כל כך בת מלך ואשת מלך. הרבה ספרים ומאמרים נכתבו על הרבנית חיה מושקא. האשה שעמדה לימין אביה הרבי הריי"צ וכאשתו של הרבי מלך המשיח שיל"ו הרועה הנאמן של עם ישראל עמדה מאחוריו בכל פעולותיו ומילאה תפקיד חשוב ונכבד. הרבנית חיה מושקא אשה אצילית צנועה הנחבאת אל הכלים ("כבודה בת מלך פנימה"). אשה שהצטינה בלמדנות מופלגה בחוש הומור עדין ומיוחד ובאהבת ישראל עצומה, והצטיינה בהרבה מעשי חסד.