מי זוכה להשראת השכינה?

בהשראת השכינה יש מדרגות שונות. הדרגה הגבוהה ביותר היא בעשרה מישראל, אף שאינם עוסקים בתורה. וכמו שכתוב: כל בי עשרה שכינתא שריא לעולם (סנהדרין לט א), כלומר עשרה מישראל, שהם כנגד עשר ספירות של עולם האצילות, מהוים ציור קומה שלמה, לכן הם זוכים לגילוי אלוקי, כלומר, להשראת כללות אור אין סוף שבעשר ספירות דאצילות, ובפרט קדושה עליונה מחכמה עילאה ממש. מכיון שבמעמד של עשרה יהודים ביחד נוצרת מציאות של ציבור, שפועל התגלות עצם הנשמה, ואז עומדת להם זכות הביטול בכח שיש בהם. לכן הם יכולים לומר "קדיש", "קדושה" ו"ברכו", ומפני היותם ציבור שלם, תפילתם מתקבלת.

עם זאת, "רבי חנניה בן תרדיון אומר: שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה ביניהם"… (אבות ג ב).

ואפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה שורה עליו (אבות ג ו), ומתקיים בו "ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח) – בתוך כל אחד מישראל. ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא יושב ושונה כנגדו, ועליו נאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ כא). זכות זו מגיעה לו מאחר שמבטל ישותו ורצונותיו ועוסק בתורה, ובפרט שמתייגע לדעת את רצון השם, שזה למעלה מתפילה שבה משלב את רצונותיו ובקשותיו.

אמנם ליחיד אין כח כמו למניין, אולם גם היחיד זוכה שנמשכת עליו קדושה מחכמת השם יתברך; אם כי מבחינות נמוכות יותר, רק באור השייך לניצוץ נשמתו.

לעומת זה, למי שאין ביטול להשם, שהוא מקורו, ומרגיש "דבר נפרד בפני עצמו", אינו נכלל בצד הקדושה, אלא בסטרא אחרא (הצד האחר), בקליפה, המכסה על האמת שהשם הוא חיי החיים שלנו, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה).

גם בני זוג שמתייחסים יפה זה לזו, זוכים ששכינה שורה ביניהם וכמו ש"דרש רבי עקיבא: איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתן" (סוטה יז א). הכיצד?

ספור בריאת האדם מלמד על יחסי איש אשה בכלל

אם כן, לא רק עשרה מישראל, ולא רק מי שלומד תורה ובטל במציאות זוכה להשראת השכינה. גם איש ואשה שמתייחסים יפה זה לזה זוכים לשכינה.

כדי להבין מדוע איש ואשה זוכים ששכינה שורה ביניהם, נקדים ונספר את סיפור בריאת האדם.

כאשר מעיינים בתורה בסיפור בריאת האדם רואים שהתורה מקדישה פסוקים רבים לנושא.

איש ואשה נבראו זכר ונקבה, ככתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" (בראשית א כז).

ומאחר שהחליט הקדוש ברוך הוא: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב יח), אז "וַיִּבֶן השם אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם, לְאִשָּׁה" (בראשית ב כב).

ללמדנו, שזה כל האדם, שלא לעצמו נברא, אלא רק להועיל לאחרים ככל אשר ימצא בכוחו לעשות!, ואכן, יסוד הבריאה הוא להיטיב ולעשות חסד עם הזולת, ובפרט עם בן/בת הזוג. ואם חס ושלום אדם אינו עושה חסד עם בן/בת זוגו הוא פוגע בתכלית הבריאה – להיטיב לזולת ובפרט לבן/בת הזוג.

ואכן שלמות בני זוג היא כאשר הם מתחתנים, ככתוב: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם, בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם 'אָדָם' בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה א-ב).

ובעצם איש ואשה הם אחד. כמו שאומר אדם לחוה בפגישה הראשונה שלו איתה: "וַיִּבֶן השם אֱלֹקִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל האדם: ויאמר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אישה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זאת: על כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אחד: (בראשית ב כב-כד).

על פי תורה ופנימיות התורה (קבלה וחסידות) לאמיתו של דבר, יש רק כוח אחד הפועל בעולם, והוא הבורא – אלוקות זה הכל והכל זה אלוקות.

אז מדוע ברא  הקדוש ברוך הוא עולם?

כי השם הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב. רצה הבורא להעניק שפע הנאה ותענוג לברואיו. לכן ברא את אדם הראשון – נשמה כללית – שתוכל לקבל את כל השפע. וכמו שמעידה התורה אדם נברא ישר לתוך גן עדן, לעולם שכולו טוב.

ואז "וַיֹּאמֶר השם אֱלקִים, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב ה).

אדם הראשון נברא נשמה כללית, זכר ונקבה כאחד. וכתינוק שנולד רצונותיו עדיין דלים מאוד, ואין הוא מודע לתהליכים שעוברים עליו. לכן הוא מקבל את מה שנחוץ לו כדי להתקיים, כי עדיין אינו יכול לקבל את כל שפע התענוגים. כדי להגדיל את רצון הנשמה, על הנשמה לעבור מסלול התבגרות בבית המלך, בגן עדן. הבורא מעניק לאדם, ואדם מקבל. אולם הבורא רוצה שאדם וכל הנבראים אחריו יקבלו תענוג אינסופי, לשם כך צריך הנברא ללמוד לשלב קבלה ונתינה. לשם כך מחלק הבורא את האדם – נשמה כללית – לשני חצאים נפרדים: זכר, שתכונתו נתינה, ונקבה, שתכונתו קבלה. כך מאז התחלקות הנשמה, החלק הנקבי אחראי על קבלת השפע מהבורא, והחלק הזכרי אחראי על המאמץ להידמות לבורא ולהיות אוהב ונותן כמוהו. לשם כך צריך ששני חלקי הנשמה ישתפו פעולה ביניהם ויתחברו בהרמוניה, כדי ליצור כלי משותף להשראת האור העליון.

ואכן יסוד ותכלית הבריאה הוא להיטיב לזולת. אילו אדם הראשון היה נשאר יחידי, היה עושה חסד רק עם "עצמו". ומשנבראה האישה הוטל עליו לעשות חסד עמה ולהיטיב לה.

החסד שאדם עושה עם אשתו ובני ביתו גדול מכל חסד שעושה אדם עם זרים. שהחסד שעושה האדם בתוך ביתו, הוא חסד לשם שמים בלבד, ולא לשם התפארות. בביתו אין מי שיספר את גדלותו ותפארתו. ואכן מבחן האדם הוא בהנהגת ביתו. וכמו שאמרו  חז"ל (פ"ב, מ"ד): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ומהו "מקומו"? "ביתו"!

עץ הדעת והנחש

הקשר בין בני זוג דורש עבודה. נישואין הם משימת חיים. וכדי לאתגר את בני הזוג מציב להם הקדוש ברוך הוא נסיונות, שמחשלים אותם יותר, ומרבים את שכרם. וכפי שאנו רואים בסיפור של אדם וחוה.

הקדוש ברוך הוא אסר על אדם הראשון לאכול מעץ הדעת. על האיסור הזה שומעת האשה מאדם. בתחילה הם מקיימים את האיסור בלי בעיות. אולם הבורא רוצה לקדם אותם בתהליך ההתבגרות הרוחנית, לכן הוא שולח להם את הנחש הערום מכול לפתות אותם לאכול מעץ הדעת. הנחש פונה לאשה שלא שמעה על האיסור ישירות מפי השם, אלא מאדם, לכן הוא מצליח לפתותה. והאשה, לאחר שטעמה מהעץ, מפתה את בעלה לאכול מן העץ.

הבעיה של אדם וחוה היא שניסו לקבל את התענוג הרוחני בעוד מועד – שלוש שעות לפני כניסת שבת. לו היו טועמים ממנו בשבת – קדושת השבת היתה שומרת עליהם ולא היו נפגעים. כך שזכו בתענוג גשמי, אך הפסידו את התענוג הרוחני של הקשר עם בורא עולם. בעקבות "החטא" הם מגורשים מגן העדן – מאבדים את דרגתם הרוחנית, ומידרדרים עד לדרגה הגשמית של "העולם הזה". עם זאת, גרם חטאו של אדם הראשון ניתוק בינו לבין חוה, עד שאינם מבינים איש את רעהו.

כך עובר בירושה "הנחש הקדמון", הוא ה"אגו" הערמומי, לכל צאצאיו של אדם הראשון ונכנס לכל בית בו שוכנים בני זוג, דבר שעלול להביא לאנוכיות הרסנית העשויה להוביל מדחי אל דחי ולהרוס כל חלקה טובה במערכת היחסים. הבעיה היא שאין מודעות מספיקה לעובדה שנחש מקנן בכל בית, והוא שורש הרע. כך קורה שמשתלטת הרגשת ניכור בין בני הזוג ואינם יודעים מה מקורה. לכן על שני בני הזוג מוטלת האחריות לשמור על ערנות מתמדת וזהירות יתירה מפני אותו נחש הנכנס לבית בכל מיני תחפושות שונות ומשונות ולהתמודד איתו באופן קבוע.

ועוד עלינו לזכור, שעם בריאת האשה מצלע האדם נוצרו שני בני אדם נפרדים, המנוגדים זה לזו ורחוקים זה מזו כמרחק של שני קטבים, כל אחד "פלג גופא" (חצי גוף), ועלינו מוטל התפקיד הקשה לחבר אותם לאדם אחד רוחני ושלם. ורק במאמץ משותף, כשנכניס את הקדוש ברוך הוא לביתנו, שהציב לנו מטרת חיים משותפת, נוכל להגיע למערכת יחסים איתנה והרמונית ולשלמות הרוחנית באהבה אינסופית.

דרש רבי עקיבא – איש ואישה זכו – שכינה ביניהם. לא זכו – אש אוכלתן

במילים: "איש" ו"אשה" שתי אותיות משותפות: "א.ש." ונוספת אות יו"ד (בו נברא העולם הבא) ל"איש" (מתאים לתפקיד הרוחני של האיש), ואות ה"א (בה נברא עולם הזה) ל"אשה" (מתאים לתפקיד הגשמי של האשה). וביחד י"ה – שם השם! כי אם "זכו" לחיות באופן רוחני נעלה, שכינה ביניהם, ואם "לא זכו" לחיות לשם שמיים, אש של מריבות אוכלת אותם.

כשהאיש והאשה עובדים על עצמם ומזככים את מידותיהם ושלום ביניהם, אז שם השם נמצא בביתם, כמו שהוא בשמותיהם, וכאשר שכינה בתוכם, אז תפילתם נענית!

ואכן כאשר המטרה היא לבנות בית לעבודת השם, בית זה יהיה בניין עדי עד ולא יתפרק לעולם.

לסיכום – מה עדיף עץ הדעת או עץ החיים, נחש או שכינה?

כידוע, ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני. אם כן, זיווג משמים! לכן ברובד עמוק של הנשמה בעצם הנפש בני זוג – שני חצאים של אותה נשמה – כבר קשורים ומאוחדים עוד לפני שהתחתנו, לכן קיים בהם הרצון לאהוב ולהיות נאהבים.

אמנם שלמה המלך בשיר השירים לימד אותנו: "השבעתי אתכם בנות ירושלים מה תעירו ומה תעֹררו את האהבה עד שתחפץ", ומכאן שלאהבה רצון משלה, וקצב משלה, והיא מתקדמת ומתפתחת בהדרגה דוגמת עץ המתפתח מגרעין. ואכן, בעצם הנפש קיים גרעין האהבה, קיימת הזיקה לבן הזוג. אולם עלינו מוטלת העבודה הדורשת מאמץ והשקעה לעזור לעץ האהבה לצמוח עד שיפרחו בו הגזע, הגבעולים, העלים, הפרחים והפירות. עד שיהיה עץ מהודר ויפה! הכל תלוי בנו!

בניגוד לאכילה מעץ הדעת ממנו למדו אדם וחוה את יצר התאווה בכלל ובחיי נישואין בפרט – יצר המנפח את האגו ומפריע לתקשורת הבריאה – הרי שאהבה אמיתית בחיי בני הזוג היא טעימה מעץ החיים ומביאה לידי חיים של אהבה ואחוה ושלום ורעות לנצח, לבניין עדי עד. ועלינו לבחור בעץ החיים. ויש לנו הכח וכיכולת לבחור בו. שהרי בכל אדם כמו שבכל נברא חי נכללות כל הספירות כולל ספירת הכתר. ובספירת הכתר של הנפש, ביחידה שבנפש, במסתרי ומעמקי הנפש, נמצא הגרעין של האהבה הטהורה, אהבה שמעל לטעם ודעת, אהבה שאינה תלויה בדבר. מתנה משמיים! וזה צריך לאתגר אותנו להתעלות התעלות רוחנית, לאהוב, לשמוח ולהתענג במתנה שקיבלנו מלמעלה. באהבה המקשרת אותנו לכל הנשמות שסביבנו, אך בעיקר לנשמת בני הזוג שלנו.

אכן בני זוג שכבר מלכתחילה יש זיקה ביניהם, מרגישים חיסרון טרם נפגשו, ומשום כך זקוקים זה לזו ומתאמצים כל כך למצוא זה את זו, ולאחר שנפגשים, עליהם לעשות הכל כדי להגיע להכרה שנשמתנו היא רק חלק מישות שלמה גדולה יותר, ולהיות מוכנים למסע חיים משותף, הבונה את הקשר את האהבה ואת הבית. ובמיוחד אחרי הנישואים אחרי כריתת הברית בשם ומלכות, לזכור ש"פעם היינו אחד, ותמיד נישאר אחד בשרשנו".

שומה על בני הזוג לאחר נישואיהם לאחוז זה בזו חזק ללא הרף. ובהתבוננות בריאה אפשר לגלות אט אט את האהבה המסותרת אותה יש לעורר בכל עת ובכל שעה, עד להרגשה שלא יוכלו להיפרד לעולם! להרגיש אהבה ללא מצרים, אהבה שאינה תלויה בדבר – אהבה לעצם, אהבה עצמית, בלי שום קשר לתכונות והתנהגויות, שהרי הם אחד! כך נבראו וכך יישארו לעד.

פעמים כאשר עץ הדעת נכנס בין בני זוג, ומכניס חילוקי דעות ביניהם, מיטשטש הזיכרון של בני הזוג והם שוכחים את החיבור הפנימי הקיים ביניהם. לכן צריך לעמוד על המשמר ולעורר את האהבה הטבעית המסותרת שוב ושוב, ולהכניס את הקדוש ברוך הוא לחייהם, כי האהבה היא גילוי אור אלוקי. שכינה ביניהם! יש אהבה – יש שכינה! אם כן "אהבה" היא כמו מילה נרדפת ל"שכינה"! סיבה ותוצאה! וכמו שאומר רבי עקיבא: "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם". זוהי המשימה העבודה והאמנות הגדולה של בני זוג להכניס את הקדוש ברוך הוא לחייהם, שעל ידי כך הם יוצרים משולש נצחי, וכמו שנאמר: "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק!" (קוהלת ד יב).