כל התכנים בנושא: גלות וגאולה

וּכְפִי שֶׁנּוֹכַח הָאָח הַצָּעִיר, שֶׁלֹּא נִתָּן לִיצֹר בֶּגֶד מִבְּלִי שֶׁבִּתְחִלָּה יִגְזְרוּ אֶת הַבַּד קְרָעִים-קְרָעִים, וְרָהִיטִים לֹא יוּכְלוּ לִהְיוֹת אִלּוּלֵא יְנַסְּרוּ, יְקַצְּצוּ וְיַחְתְּכוּ תְּחִלָּה אֶת הָעֵצִים – כָּךְ גַּם בְּחַיָּיו הַפְּרָטִיִּים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל…

זמן הגלות מכונה ומתואר כ"גירושין". בזמן מתן תורה וחיי עם ישראל בארץ הקודש היתה קירבה בין היהודי להקב"ה, ותקופה זו נקראת תקופת ה"קידושין", שבין ישראל והקב"ה. והגלות, של עם ישראל מארצו: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הוא ה"גירושין", הפירוד, כביכול, בין הקב"ה לישראל.

עבודת ה' בשמחה היא יסוד ועיקר ביהדות, ומודגש בחסידות. ואף ש"משנכנס אב ממעטים בשמחה" לא מבטלים אותה. ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה.

על פי פרשת וארא רואים שבזמן הגלות החושך כפול ומכופל – הגוף מחשיך ומסתיר את אור הנשמה, והגלות מכבה את האור… יהודי סובל בחשכת הגלות עד שהופך רפה אונים ונדכה, אפילו משה רבינו אינו עומד בניסיון כזה, וצועק אל ה': "למה הרעות לעם הזה"? על כך באה תשובת ה' הפותחת במלה – "וארא"… שמשמעה, ה' מתגלה לכל יהודי באופן נצחי.

ביאת עם ישראל למצרים היא באופן של "ישרש" – השרשה צורך צמיחה. וככל השרשה וזריעה שבתחילה היא בהעלם ולבסוף מביאה לידי צמיחה – גילוי, כך בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה וגאולה. לא רק הגאולה ממצרים… אלא גם כל הגאולה שלעתיד לבוא… שאף שעם ישראל בגלות ובירידה עד "עקב" ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, הנקודה הפנימית שהיא היו"ד (יו"ד משם הוי') מאירה בהם, ומשורש זה "יציץ ופרח ישראל".

בכל מקום שיהודי נמצא ה' שולח לו את מלאכי ארץ ישראל, עד שכל ענייניו הם בשפע רחבות ובשלימות לפי ערך המצב בזמן הגלות, ובדוגמת המצב של "ארץ ישראל" – של ה"גאולה". ולמי שטוען שאינו רואה את ה"מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך"… יש לומר לו, שכאשר ילך בדרך התורה והמצוות דוגמת יעקב, אז בודאי יראה את כל הברכות האלה בפועל ממש ובגלוי.

הָרַבִּי נוֹתֵן עֵצָה וְאוֹמֵר, שֶׁהַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה וְהַקַּלָּה לָצֵאת מִן הַגָּלוּת וּלְהַתְחִיל לִחְיוֹת בַּגְּאֻלָּה, הִיא לִלְמֹד עִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה, כְּפִי שֶׁהִיא בַּתּוֹרָה, וּבִפְרָט בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. כִּי בִּמְקוֹם שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם שָׁם הוּא נִמְצָא. וְעוֹד, שֶׁבְּכוֹחַ הַתּוֹרָה לְשַׁנּוֹת אֶת טֶבַע הָאָדָם.