כל התכנים בנושא: דבר תורה

בְּפָרָשַׁת בֹּא מְתֹאֶרֶת מַכַּת הַחֹשֶׁךְ. מַכַּת הַחֹשֶׁךְ הָיְתָה נֵס גָּדוֹל! בְּעוֹד הַמִּצְרִים שְׁרוּיִים בַּאֲפֵלָה גְּמוּרָה, לַיְּהוּדִים הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם. אוֹר זֶה שֶׁהָיָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מַמְשִׁיךְ לְהָאִיר לָהֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.זֶהוּ יִחוּדוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁמָתָם מְאִירָה תָּמִיד וּמְפִיצָה אוֹר בָּעוֹלָם.

מפרשת השבוע וארא אנו לומדים שמֻתָּר לָנוּ לִצְעֹק בְּעָצְמָה: לָמָּה הֲרֵעוֹתָ?… עַד מָתַי?… רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ! כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת הָאֱמוּנָה הַפְּנִימִית, וּכְדֵי לִזְכּוֹת בְּתַכְלִית הַגִּלּוּי שֶׁל "וָאֵרָא" בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה

עם ישראל מאוחד בלימוד פרשת השבוע. ובמחזוריות שנתית הוא לומד את כל התורה כאשר כל שבוע הוא חי מחדש את פרשת השבוע. לפניכם דברי תורה לפרשת השבוע לכל השנה למבוגרים ולילדים. דברי תורה על פי הקבלה והחסידות כולל דבר מלכות.

נְשָׁמָה יוֹצֵאת מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ שָׁם לְמַעְלָה בִּ"בְאֵר שֶׁבַע". שָׁם הָיְתָה דְּבוּקָה וַחֲבוּקָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם הָיְתָה קְרוֹבָה לְאוֹר הָאֵין סוֹף וְנֶהֱנֵית מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. כְּדֵי לָרֶדֶת לְחָרָן, לַ"חֲרוֹן אַף שֶׁל מָקוֹם" – לָעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן מִמֶּנּוּ!

כָּל אָדָם נִבְרָא שׁוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ בְּחִיצוֹנִיּוּתוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ, אוּלָם הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לְהִתְאַחֵד וּלְהִתְכַּלֵּל זֶה בָּזֶה. כַּאֲשֶׁר מַכְנִיסִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתוֹרָתוֹ לְחַיֵּינוּ, אָנוּ עוֹלִים מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד לְדַרְגָּה שֶׁלֹּא נִכָּר הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ, אֶלָּא רַק הָרָצוֹן הַמְּשֻׁתָּף לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

הקב"ה היושב בשמים ברא עולם תחתון שאין תחתון למטה ממנו, אבל הוא הקדים רפואה למכה וברא דרך להגיע אליו.

בפרשתנו מספרת התורה על אברהם כי הוא זקן ובא בימים. מדוע ראתה התורה לנכון לחזור על הביטוי בוורסיה אחרת? אנחנו יודעים מה זה זקן, מדוע יש צורך לציין כי הוא גם "בא בימים"? הנחת העבודה היא כי אין מילה מיותרת בתורה ואין חזרות מליציות לצרכים ספרותיים. כל תג ופסיק- הוא שיעור.

הָבָה נֵלֵךְ לִקְרַאת הַגְּאֻלָּה אָז הָבָה נֵלֵךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ גַּם בְּרוּחָנִיּוּת, וּנְשַׁפֵּר אֶת מִדּוֹתֵינוּ וְנִחְיֶה בִּקְדֻשָּׁה. נַרְבֶּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, נִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְנִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְלִגְמֹל חֲסָדִים. עַד שֶׁנִּתְעַלֶּה יוֹתֵר וְנוּכַל לִכְבֹּשׁ גַּם אֶת אֶרֶץ קֵינִי, קְנִיזִי וְקַדְמוֹנִי, שֶׁבְּרוּחָנִיּוּת הַכַּוָּנָה הִיא לִשְׁלֹשֶׁת הַמֹּחִין: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת.

בשביל מה בכלל צריך נביא? מדוע יש ממוצע בין הקב"ה לבינינו, בני אדם הפשוטים? האם באמת צריך בני אדם ש"יתווכו" בינינו לבין אבינו שבשמיים וייצגו את דבר ה'?

התפילין פועלים שתי פעולות. הראשון, הוא הטלת פחד על האויב. ממש כך. על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", אומרים חז"ל – "אלו תפילין שבראש". כלומר, עצם העובדה שיהודי מניח תפילין על ראשו, מפילה אימה ופחד על אויבי ישראל. עניין נוסף, שפועלת מצוות התפילין, הוא עניין הניצחון. בהלכה נאמר: "מפני קיום מצוות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה 'וטרף זרוע אף קדקוד'", יכולת לנצח את האויב במכה ניצחת.

בְּכָל סִפּוּר בַּתּוֹרָה יֵשׁ הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּמְיֻחָד עֲבוּרֵנוּ הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, דּוֹר עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא. מִכֵּיוָן שֶׁדּוֹרֵנוּ בְּדַרְגָּא נְמוּכָה מְאֹד בְּהַשְׁוָאָה לַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים, גַּם אָנוּ מִתְפַּלְּלִים מִתְחַנְּנִים וּמְבַקְּשִׁים בְּרָכָה וְהַצְלָחָה, אוּלָם עִם זֹאת אֵינֶנּוּ חֲדֵלִים לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם מַתְּנַת חִנָּם, כִּי אָנוּ שׁוֹאֲפִים לְשֶׁפַע נַעֲלֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים.

משה רבינו, 'רעיא מהימנא' (הרועה הנאמן) מתחיל בהבנת הרציונאל: הואיל משה באר להם את התורה.. כלומר משה מוסר לעם ישראל את הזכות האלוקית, את המניפסט הכתוב שהובטח עוד מימיו של אברהם אבינו, את הקוד האמוני שבשמו הם יכולים ללכת קדימה והוא התורה.

עַם יִשְׂרָאֵל חָשְׁשׁוּ לָצֵאת מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אֶרֶץ שַׁקְיָא – הַמְּקַבֶּלֶת אֶת מֵימֶיהָ בְּאֹפֶן יָשָׁר וְטִבְעִי מִן הַנִּילוּס הַמַּשְׁקֶה אוֹתָהּ, וּלְהִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֶרֶץ גְּשָׁמִים – שֵׁם צָרִיךְ לְהַמְתִּין לְחַסְדֵי הַשֵּׁם שֶׁיּוֹרִיד גְּשָׁמִים…

עבודת ה' בשמחה היא יסוד ועיקר ביהדות, ומודגש בחסידות. ואף ש"משנכנס אב ממעטים בשמחה" לא מבטלים אותה. ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה.

עָלֵינוּ לִלְמֹד מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁקִּלְקֵל אֶת הַשּׁוּרָה מֵאַהֲבַת הַשֵּׁם, וְשִׁעְבֵּד אֶת גּוּפוֹ וְאַף אֶת חֲמוֹרוֹ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּלְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְהִתְפַּתּוֹת לְתַאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, הַמְּקַלְקְלוֹת אֶת הַשּׁוּרָה וּמוֹנְעוֹת אוֹתָנוּ מִן הַטּוֹב הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים.

משה רבינו, צדיק יסוד עולם, עומד בתפילה בתחנונים לפני ה' להיכנס לארץ, ואינו תולה בקשתו בזכות מעשיו הטובים, אלא מבקש מתנת חינם, ואם משה רבינו נוהג כך, ראוי לכל אדם להתפלל בלשון תחנונים ולבקש מתנת חינם.

ב"שבת חזון" מזל הנשמה למעלה רואה את בית המקדש שלעתיד, ועל ידי זה הנשמה המלובשת בגוף האדם מתעוררת לשוב בתשובה. ואם הד קולה של ה"בת קול" המכריזה יום יום "שובו בנים שובבים", עשויה להשפיע על האדם, על אחת כמה וכמה בשבת וכל שכן וקל וחומר במה שרואה ב"שבת חזון". העובדה שלעיתים רחוקות בזמן מסויים מראים לאדם את מקדש העתיד, מעידה בהכרח שהכוונה היא כדי שתהיה בזה השפעה עמוקה על האדם, כדי שהליכתו בדרך הישרה תהיה אצלו "כמו טבע", ועד שלא יהיה שום חשש שיחזור לסורו.

מדוע מעלת המצוות – "היום לעשותם" נעלית באין ערוך מהשכר – "מחר לקבל שכרם"? איך אפשר לחוש כל יום את מעמד הר סיני מחדש? איך נגלה את "אור האין סוף"?

התורה נעלית מן העולם שהרי קדמה לעולם הן בזמן (אלפים שנה) והן במעלה. וכדי שהתורה תרד ותיכנס לעולם צריך ממוצע המחבר, שמצד אחד הוא נעלה מן העולם ומצד שני הוא בתוך העולם. לתפקיד זה נבחר משה רבינו שיש בו את שני הקצוות, מצד אחד, הוא שיא הביטול, נעדר המציאות, "ונחנו מה" – נעלה מן העולם, ומאידך, הוא שלימות המציאות כפי שהיא בתוך העולם. לכן הוא יכול לחבר בין התורה שמעל העולם לבין העולם.