מפרשת חוקת למדים שהמצוות צריכות להיות חקוקות בנפשנו. יש ענין בנפש האדם שהוא למעלה מבחינת אותיות החקיקה, כי אף שחקיקת האותיות היא מיני׳ ובי׳, האבן עצמה היא למעלה מהאותיות הנחקקות בה. אבל האיתן שבנשמה הוא למעלה גם מהתורה כמו שהיא באופן של חקיקה.

יהודי בעולם הזה הוא בתנועה מתמדת של "רצוא" ו"שוב". כנשמה שהתלבשה בגוף הוא בחינת "שוב", אך מכיון שיש בו עניין עלייה וסילוק עד לעולמות האין סוף, הוא בחינת "רצוא". זהו עניינה של מצות פרה אדומה שהיא כללות התורה, שבה מצטרפות שתי תנועות הפכיות אלה: העלאה מלמטה למעלה – שריפת הפרה – "רצוא". והמשכה מלמטה למעלה – נתינת מים חיים אל כלי – "שוב".