בזמן האחרון חל אצל הגויים מהפך גדול של התגברות תודעת החסד, שניתן לראותה בעובדות רבות כדלקמן.

סיפור מרגש על שידוך מיוחד. הקדוש ברוך הוא, שמשגיח עלינו בכל צעד ושעל, לא נשאר חייב ומשיב לנו כגמולנו הטוב על כל מעשינו הטובים.

לאחר שמתבוננים במידת התפארת משתדלים להיות בביטול, כדי להתעלות מעל ה"אגו" שלנו כדי להגיע למידת האמת המסייעת להיות אובייקטביים בשיפוט שלנו, ומסייעת לאזן בין האהבה למשמעת, עד שיכולים להתבונן באהבת ה' ובאהבת הזולת באופן אמיתי ובריא יותר. ועם זאת מתבוננים במידת החסד שעניינה לאהוב, לתת ולעזור וכוללים אותה עם מידת התפארת שעניינה יופי, רחמים ואמת. וכך נוצרת אהבה רבגונית ויצירתית – חסד שבתפארת.

הבה נלמד מאברהם אבינו, איש החסד, שהרשה לשרה לענות את הגר כדי להציל את שרה, וגרש את הגר ואת בנה מביתו כדי להציל את יצחק, ונלחם בארבעת המלכים כדי להציל את לוט. ומרבקה אמנו שאליעזר עבדו של אברהם מצא אותה ראויה ליצחק בגלל מידת החסד שבה, ובכל זאת, כאשר יצחק רצה לברך את עשיו מנעה את זה ממנו בתחבולות ובחירוף נפש. ולא בכדי אסרו חז"ל לרחם על אכזרים, ומי שמרחם על האכזרים סופו להתאכזר על רחמנים, שכך קרה לשאול המלך שריחם על אגג העמלקי ובסופו של דבר התאכזר על אנשי נוב.

זוהי מעלתה של ספירת המלכות המתכללת בחסד – מלכות שבחסד – המעניקה לאדם כוחות מיוחדים לקבל את הזולת, וקודם כל את עצמו. וגם בראותו את כל הלחצים וההתלבטויות והקונפליקטים שיש בעצמו או בזולתו, הוא משתדל לעגל אותם וליישר את ההדורים בראותו את עצמו ואת הזולת כבן מלך. על כן, יש לו יכולת לאהוב את עצמו ואת הזולת אהבת חינם.

יסוד שבחסד הוא התכללות של כל מידות החסד. פנימיות ספירת החסד היא האהבה, ופנימיות ספירת היסוד היא התקשרות והשפעה טובה על הזולת. וביום הששי לעומר אחרי שלמדנו איך לאהוב את הזולת בגבול המאפשר מרחב מחיה לאוהבים, ואיך לתת גם למי שאינו ראוי מתוך רחמים, איך לנצח את כל המכשולים באהבה, ואיך לשמור על יחסים טובים מתוך ויתור וענווה לזולת באה מידת היסוד לייצב את הקשר בין האוהבים. ואכן היסוד שבחסד הוא התכללות רגשי האהבה על כל פרטיה וחלקיה בהתקשרות שיוצרת התמזגות מושלמת בין האוהבים בקשר נצחי המאפשר להתמסר לאהוב בקלות.

פנימיות מידת החסד היא האהבה. יחסים בין שני אוהבים הם יחסים טובים ונפלאים, ורגש אהבה הוא רגש נעלה מלא תענוג, אולם אהבת הזולת דורשת עבודה גדולה ומסירות נפש, לכן בכל יום מימי השבוע הראשון לספירה אנו עובדים על חלק יסודי אחר באהבה, והיום העבודה היא במידת ההוד שבחסד.

מכיון ששורש מידת הנצח הוא בעצם הנפש, הרי שאין בו שינוי ואינו מתחלף לעולם, כך כאשר תתכלל מידת הנצח במידת החסד נוכל לקיים את מצוות אהבת ישראל ומצוות אהבת ה' באופן נצחי בשמחה ובטוב לבב ובשלימות.

בעוד חסד וגבורה מושכים לשני קצוות, מידת התפארת היא המידה הממוצעת המאחדת ביניהן, וכששתי מידות אלה מתחברות ומתאחדות הרי שנוצרת מהן מידת התפארת – כליל השלימות, פאר ויופי בעל גוונים, הנוצר משני צבעים. וכאשר החסד והתפארת כלולים זה בזה, אז האהבה מאוזנת ויש בה מיזוג בין נתינה בשפע לבין ביקורתיות והגבלה בנתינה. כך נוצרת אהבה אמיתית ומדוייקת הבונה בניין מפואר ומשוכלל של יחסים הרמוניים בין בני אדם, יחסי אהבה הבנויים על האמת והשלום. זוהי מעלתה של מידת התפארת שבחסד.

אהבה צריכה להיות בונה ולא הורסת. אהבה מבוקרת היא לטובת הזולת הנאהב שלא יהיה תלותי יותר מדי, וגם לטובת האוהב שלא יהיה מנוצל יותר מדי. עזרה לזולת היא דבר נפלא, אולם רק במידת היכולת ובמידת הצורך. גם העוזר מוגבל ביכולתו וגם מי שזקוק לעזרה רוצה להרגיש שהוא עצמו פועל למען עצמו.

היום שהוא היום הראשון לספירה הוא חסד שבחסד, אהבה שבאהבה. ראשית האהבה היא האהבה העצמית, להכיר במעלות הגדולות שבי כיהודי – חלק אלוקה ממעל ממש, אור אין סוף, בעל כוחות אלוקיים, ובזה נכלל תפקידי המיוחד בעולם שנועד רק לי (ועלי להוציאו מן הכח אל הפועל בבחינת תעשה ולא מן העשוי), ומכאן פתיחות הלב שלי לאהוב את הזולת שגם הוא חלק אלוקה ממעל ממש וגם לו תפקיד מיוחד בעולם.

הסדר הוא "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – "יצחק בן אברהם", כשיצחק קודם לאברהם. תחילת העבודה צריכה להיות ביראה ובביטול. עבודת יצחק – נותנת כח בעבודת אברהם. "יראה תתאה" היא תרעא לדרתא (שער לחצר) של תורה, "אם אין יראה אין חכמה". ואחר כך "אברהם הוליד את יצחק" – עבודת אברהם נותנת כח בעבודת יצחק. לימוד התורה נמשך מלמעלה ונותן כח בעבודת יצחק, התורה נעשית תרעא לדרתא (שער לחצר) ומביאה לביטול ויראה עילאה. "אם אין חכמה אין יראה".

בביתו של אברהם אבינו התקיימו גם כוחו של אילן וגם כוחו של בית. אברהם בונה בית הארחה נצחי ודואג לא רק לצרכים ההכרחיים של אורחיו, אלא הרבה מעבר לזה… הוא משתדל להנות אותם. הוא דואג לא רק לצורכיהם הגשמיים אלא גם לענייניהם הרוחניים. הוא קובע להם סנהדרין, כדי שיוכלו לברר את השאלות לסכסוכים שביניהם. ולא עוד אלא קורא לכל באי עולם לקרוא כולם בשם ה' א-ל עולם.

מדות ה' הן דבר נעלה כל כך, שאינן בגדר השגה אנושית. וכשם שה' הוא אין סופי כך מדותיו הן בלי גבול. ובין "גבול" אפילו גדול ביותר לבין ה"בלי גבול" יש פער מהותי אין סופי. לכן שום נברא אפילו מלאך וכל שכן אדם אינו יכול להשיג את מדת חסדו של הקב"ה ולא את מדת גבורתו. וכשאנו מדברים על מדות ה': חסד, גבורה וכו' אנו עוסקים רק בשם המושאל בדרגה האנושית המצומצמת שלנו כבני אדם ולא בשם התואר והמעלה של חסד וגבורה אלוקיים.