לאחר שלמדנו בפרק הקודם על עשר כוחות הנפש, אנו מתקדמים להכיר את כלי הביטוי של הנפש, הנקראים לבושים. לבוש בדרך כלל תפקידו כפול, גם לשמור על הגוף מחום וקור, וגם לגלות את האדם הלבוש בהם, כלומר בראותנו את המלך כשהוא לבוש לבושי מלכות, הננו יודעים כי מלך הוא, וכן כל לובש מדים.

בפרשת שלח מסופר על המרגלים ששלח משה, ללמדנו שעל כל יהודי לתור את ארץ כנען שבנפשו, שמידותיו יהיו לה'. ובעיקר לבושי נפשו, מחשבה דיבור ומעשה, שזהו כיבוש יריחו.

מדוע אומרת ההלכה כי מי שכיוון את כל הכוונות שבעולם, ולא הניח תפילין בפועל ממש, ואפילו אם הדבר קרה מצד מניעה צדדית ואונס, הוא נקרא ״קרקפתא דלא מנח תפלין״ – ואילו מי שהניח תפלין בפועל ממש, ואפילו עשה זאת בלי כוונה ובלי חשק, ואפילו בשאט נפש ומתוך הכרח וכפי׳ שמישהו אחר כפה עליו – על פי ההלכה הוא קיים את המצוה והניח תפלין!

מחשבה, דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה הם ה"לבושין דקדושה" של הנפש האלוקית המורכבת מתרי"ג אברים – הם כלי הביטוי והגילוי למהותה המיוחדת. כשאדם (אותיות אדם מרמזות למחשבה דבור ומעשה) מקיים תרי"ג מצוות במעשה, ולומד תורה, שהיא פירוש התרי"ג מצוות והלכותיהן המתפרטות לאין סוף פרטים בדבור, ומשיג עד כמה שאפשר בפרד"ס התורה במחשבה, אז יש שלימות בלבושים.