פרשתנו פרשת כי תבוא פותחת במצוות הבאת ביכורים, ובגמרא מתעוררת מחלוקת: מתי למעשה הציווי הוא להבאת ביכורים,

וּמִכָּאן שֶׁאִם אֶת הַבִּכּוּרִים צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם וּלְהַנִּיחָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, "לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ", כָּךְ עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם הַ"בִּכּוּרִים" שֶׁל הָעוֹלָם, מְקוֹמָם הָאֲמִתִּי הוּא "לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ".

פרשת כי תבוא קושרת את מצות ביכורים לכניסה לארץ, כי דרך מצות ביכורים, או במקביל לה דרך תפילה, ניתן להגיע לרמות גבוהות בעבודת ה' וליעודים נפלאים. כי ארץ היא מלשון "מרוצה" ומלשון "שרצתה לעשות רצון קונה". וגם את מצות הביכורים ומצות התפילה יש לקיים מתוך רצון פנימי עמוק ומוחלט, ומתוך אהבה וחשק במרוצה של שמחה.

בדבר מלכות של פרשת כי תבוא מסביר הרבי שענין הגלות אינו שייך לעם ישראל כלל וכלל. כיון שמקומו של יהודי הוא – סמוך על שולחן אביו, "לפני ה' אלקיך" בבית המקדש. וזה שהקב"ה יצר מצב של גלות הוא כדי לעורר את עבודתו של יהודי שיתגלה בעולם שישראל הם "ביכורים" לה', ו"ישראל וקוב"ה כולא חד", ועל ידי זה – לבטל מיד את הגלות, ולהוציא את כל הענינים הטובים והנעלים שנמצאים בגלות, עד – לעשות מ"גולה" שתהי' "גאולה" (על ידי גילוי האל"ף דאלופו של עולם – הכוונה העליונה – בגלות), המעלה של תשובה שבאה מהירידה בגלות.