כָּל דָּבָר נִתָּן לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי אוֹ בְּאֹפֶן שְׁלִילִי, וּמִצְוָה לְפָרֵשׁ בְּאֹפֶן חִיּוּבִי. תָּמִיד צָרִיךְ לִמְצֹא אֶת הַצְּדָדִים הַיָּפִים וְהַכַּוָּנוֹת הַטּוֹבוֹת. וְלֹא חָלִילָה לְהֶפֶךְ

במאמר הרבי לפרשת וישלח "קטנתי מכל החסדים" מסביר הרבי, על פי אגרת הקדש ב' של אדמו"ר הזקן שכל החסדים שה' עושה עמנו אינם צריכים לפעול גאוה אלא ענוה – קטנתי".

לעולם יש להגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית, כי הנפש האלקית מחלישה את הכח המושך את האדם למטה, ומגבירה את הכח השואף לעלות למעלה על ידי עבודה במוחין ובמידות. ואז במקום אהבה עצמית אדם שואף להגיע לאהבת ה' ויראתו, הוא משתוקק להיבק בה' ולהיכלל בו, וזה נותן לו חיות אמיתית עד שכוחותיו הטבעיים הופכים לכוחות אלוקיים.

היום לאחר שעשינו תיקון בסדר והדרגה בכל חלקי הנשמה, בעזרת ה' שהאיר בכל יום בעולם את אור המידה העליונה השייכת לאותו יום. ובכל יום ליקטנו איזו אלומת חיטים (עומר), אותו חלק בנשמה הצריך תיקון, עד שבסופו של דבר אספנו את כל ארבעים ותשעה חלקי הנשמה המתוקנים לאגודה אחת, הרי שכל רצוננו לעשות רצון אבינו שבשמים ולמעלה מזה, רצוננו להידמות לבוראנו מלך מלכי המלכים.

מלכות היא כנסת ישראל. יסוד הוא הדוד האלוקי. הגיע הזמן שהמלכות תיכלל ותתאחד עם היסוד. וכבר היום עוד קודם החג הכלה חשה שהדוד מתגלה מתוכה וממעמקיה.

כאשר אנו מקבלים את הוד מלכות ה' באהבה וענוה וברצון ועושים דברו, אז גם אנו זוכים לקבל מהודו עלינו בהיותנו בניו ועבדיו, שהרי עבד מלך מלך. זה תכלית ספירת העומר.

היום כאשר מידת תפארת שבמלכות מאירה בחוזקה, אנו חשים צורך לברך את נותן התורה ולומר לו: "בריך רחמנא דיהב אורייאן תליתאי (=תורה נביאים וכתובים) לעם תליתאי (=כהנים לויים וישראל) ביום תליתאי (=ביום השלישי לפרישה) בירחא תליתאי (=בחודש השלישי הוא חודש סיוון). כל זה מתוך תחושה של הקשר בין התורה לנותן התורה וגם בין ישראל לתורה ומעל הכל, בין ישראל לנותן התורה, וכמו שאומר הזוהר הקדוש ש"ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד".

היום שבוע לפני חג השבועות חג מתן תורה עם ישראל מרגיש כמו כלה המתכוננת לחופה בחג השבועות, וכמו במעמד הר סיני נזכה בחג זה לגילוי המלך – הקדוש ברוך הוא. ואז נישא עינינו השמיימה לעורר חסדו ואהבתו ורחמיו, מתוך ציפיה להתגלותו המלאה כאשר הוא גואל אותנו גאולת עולמים!

כאשר מדובר על מידת מלכות שביסוד, הרי שאין שתי המידות יסוד ומלכות פועלות כשתי יחידות נפרדות אלא כיחידה אחת. שאז המלכות נכללת ביסוד ומתבטלת בתוכה לחלוטין.

כאשר אנו עוסקים במידת היסוד, מיד עולה לפנינו הפתיחה של הספר היד החזקה להרמב"ם: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

מידת היסוד דורשת התקשרות טובה ובריאה הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו. והערובה להתקשרות טובה היא מידת הענוה הטובה מכל המידות הטובות. וכאשר מידת ההוד מתכללת במידת היסוד, נוצרת מידת הוד שביסוד.

כל אדם הוא קצת מלך בביתו בעבודתו עם חבריו ואפילו עם כל אדם שהוא נפגש אתו, כי תמיד הוא גם בבחינת משפיע ולא רק בבחינת מקבל. אולם תמיד עליו לזכור שמידת הענוה דורשת ללכת בקומה זקופה ומידת המלכות דורשת ענוה. וביחד הם מלכות שבהוד.

עם ישראל עם הנצח קשור עם התורה הקדושה בקשר נצחי ורוצה לנצח את כל המכשולים העומדים לו בדרך כדי לנצח כל מונע מבית ומחוץ לעשות את עבודת תיקון המידות שהולכת ומתחזקת כל יום מימי הספירה. והיום כאשר מידת יסוד שבהוד שולטת ומאירה נשתדל להתקשר לכל האנשים מסביבנו באהבה מתוך ענוה אמיתית בקשר אמיץ וחזק כפי שמנחה אותנו מידת יסוד שבהוד.

מידת הוד שבהוד – ביטול שבביטול, ענוה שבענוה – ענוה אמיתית! היא מידתו של משה רבינו העניו מכל האדם אשר על פני האדמה, והיא מידתו של רבי שמעון בר יוחאי שהעיד על עצמו "אנא סימנא בעלמא". ולכן היא המידה שעל כל אחד מאתנו לשאוף, כדי לעלות מ"עומק תחת" ל"עומק רום".

מכיון שמאירה בנו היום מידת הנצח שבהוד, הרי שניתנים לנו כוחות מיוחדים לעשות מאמץ מתמיד מתמשך ונצחי לממש את תכלית ירידת נשמתנו לעולם הזה בנחישות מתוך ענוה וביטול ומתוך הרגשה של מחויבות פנימית עמוקה, להכין את העולם לגאולה, שאז ישכון הקדוש ברוך בכל עצמותו בעולם הזה כמו שאדם דר בדירתו, ולמי שירא מכך מבטיח הקדוש ברוך שיהיה מתהלך בינינו ולא נהיה מזדעזעים.

יהודה שממנו צומחת מלכות בית דוד ניגש ליוסף מלך מצרים. יוסף ויהודה אינם שני אנשים פרטיים, יוסף ובנימין (נשמות כלליות) מייצגים שני עניינים עיקריים וחשובים – תלמוד ומעשה. מהו היחס בין יוסף ליהודה? מי נעלה יותר?… מהו היחס בין תלמוד למעשה – מה נעלה ממה?… אמנם תלמוד תורה כנגד כולם, אך עבודת האדם היא תכלית הכל וממנה משתלשלים כל ענייני העולם (כל סדר ההשתלשלות).