הדבר היחיד שנשאר כעת בעבודת השליחות הוא ״לקבל פני משיח צדקינו בפועל ממש״, בכדי שהוא יוכל לקיים את שליחותו בפועל, ולהוציא את כל ישראל מהגלות..

כשם שהגאולה ממצרים היתה בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כך תהי׳ הגאולה העתידה בזכות נשים צדקניות שבדורנו זה, ובפרט ע״פ המבואר בכתבי הארז״ל שדור האחרון של הגלות (ודור הראשון של הגאולה), דורנו זה, הוא הגילגול של הדור שיצא ממצרים, שבזה מודגש יותר הקשר והשייכות שבין נשי ישראל הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים, עם נשי ישראל הצדקניות שבדורנו זה, שבזכותם תהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה.

יש לנו הוראה ברורה ממרדכי, הוראה לכל הדורות, ולכל בני ישראל בעת צרה ח״ו: צריכים גם היום לאסוף עכ״פ עשרים ושנים אלף תינוקות של בית רבן בעולם, ילדים וגם ילדות, וללמוד עימם הלכות פסוקות מן התורה, כפי שעשה מרדכי בימים ההם, ובזה בעזהי״ת יתבטלו כל הגזירות וכל הצרות מישראל בכל העולם כולו, בעקבתא דמשיחא, ויבוא משיח צדקינו והגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

ישנם רבנים, אדמורי״ם, מלמדים, מחנכים, יראי שמים, עסקנים ציבוריים וכו׳, וכולם עסוקים בתורה ומצוותיה ואינם הולכים בטל חלילה, אבל אינם פועלים ביחס למצב זה אשר מאות אלפי ילדי ישראל ״המסולאים מפז״, וכמאה אלף בניו-יורק עצמה, מסתובבים, רח״ל, ללא שום חינוך יהודי! ולכן יש להמשיך ולטעון ללא הרף: ״היתכן?! כיצד זה מתעסקים בכל שאר הדברים ואילו דבר עיקרי כזה משאירים בצד?!״.

כוונת עבודת התפלה כולה היא בקשת גילוי אלקותו יתברך, וכדי שיוכל האדם לעורר דיבור העליון כביכול על ידי קולו ודבורו, הוא צריך לקשר נפשו האלקית תחילה.. לה׳ אחד בקריאת שמע שחרית וערבית ברעותא דלבא, שיהי׳ לבו חפץ באמת לדבקה בו..

ההתוועדות ברבים בכלל, ובשבת או במוצאי שבת בפרט, היא אחת היסודות בדרכי החסידים והחסידות, ופתח ומבוא למצוה היסודית דאהבת ישראל. רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עיתים ללמוד דא״ח ושישמרו הקביעות, ואשר הלימוד יהיה על מנת ללמוד ולקיים..

על ידי ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה זוכים ל״קא אתי מר דא מלכא משיחא״, ובפשטות – ששומעים את ״עקבות משיחך״ בפועל ממש, והולכים לקבל פני משיח צדקנו מתוך שמחה וטוב לבב, ״בנערינו ובזקיננו גו׳ בבנינו ובבנותינו״, שכן, אפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.

לימוד תורת החסידות אינו ענין השייך רק לאיזה מפלגה שהיא, אלא חובת לימודה מוטלת על כללות בני ישראל יחיו בכלל, ועל בני תורה בפרט. וחובה על אנ״ש – התעסקות בהפצת לימוד דברי אלוקים חיים. והתעסקות – פירושה השתדלות שאינה פוסקת, ובאופן שבכל עניניו – גם הצדדיים – מתכוון להשגת מטרה זו.

היתה הוראה ברורה לתלמידי הישיבות ולמתעסקים אתם להיות כמו הכהנים הגדולים עבור כלל ישראל. אם תנאי הזמן מכריחים מסירות נפש – צריכים להיות מוכנים ומזומנים לזה בפועל. ועל כן הפצת מעיינות הבעש״ט, ובפרט ע״י תלמידי ״תומכי תמימים״ שהם חיילי בית דוד להביא את המשיח והגאולה לכלל ישראל, חייבת להימשך בלי הפסק, ובכל מקום ומקום, עד ביאת המשיח.

כל נשיאי הדורות כולם, מהבעש״ט המגיד ואדמו״ר הזקן וכו׳, היו בדרגת יחידה הכללית של ישראל, כתר עליון שלמעלה מאצילות. וכולם היו ראויים להיות משיח בדורם, והיו מתגלים להיות משיח בפועל, אם הי׳ הדור שלהם זוכה לזה.

הרבי התבטא פעם שהטעם לכך שהורה להדפיס גם ספרי תניא קטנים בפורמט כיס, הוא בכדי שאם למישהו יש איזו בעיה יוציא התניא מכיסו וילמד מתוכו כמה שורות, ויאמר ״רבי תעזור לי״.

זקני החסידים קראו את ספר התניא בשם ״ספר הרפואות״, הרה״ח ר׳ יצחק אייזיק מהאמיל הי׳ קורא את ספר התניא בשם ״ספר המורה״, והרה״ח ר׳ הלל מפאריטש הי׳ קורא את ספר התניא ״ספר הסגולות״.

הוראת הרבי היא שיש צורך לעורר על ההתחזקות בלימוד ספר התניא, תורה שבכתב דתורת החסידות, כולל גם לימוד הפרקים הראשונים, ומהתחלת הספר – ״תניא״. כולל גם לימוד ההקדמה כו׳, וכ״ז נוסף על לימוד התניא בשיעורי חת״ת, ע״פ תקנת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו.

וזאת התורה אשר שם משה, וזאת דוקא בוא״ו לחבר עץ הדעת בעץ החיים. וזהו ג״כ מה שדרשו על פסוק זה זכה נעשה לו סם חיים, זכה לחבר את התורה בעץ החיים. והיינו שעסק התורה שלו היא באהבה ויראה ולשמה שזהו ע״י העסק בפנימיות התורה, נעשה לו סם חיים.

הוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים, והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור, התייחסו לספר התניא על דרך אותה הדרת הקודש שמתייחסים לספר החומש.

הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ׳וב לא הי׳ הולך אף פעם ד׳ אמות בלי שספר התניא אתו: וגם ביציאה קלה מביתו לחצר הי׳ אתו ספר התניא. וביחס כזה של יראת כבוד לתניא נהגו גם צדיקים אחרים.

בהתוועדות של הצמח צדק לפני גאוני ליטא אמר פעם הצמח צדק: רבותי! רחמו על עצמכם, פרצו את המחיצה הקשה של הסטרא אחרא שלוחם תמיד נגד פנימיות התורה והמצוה שהוא גילוי אלקות בעולם בכל הדורות, ובפרט בדורות האחרונים לפני ביאת המשיח. ועיקר מלחמתו העצומה בכל מיני התחכמויות עצות ותחבולות, היא שלא לתת לטעום מתורת חסידות חב״ד, וכ״ש מהתניא האלקי. כי יודע הוא טוב מה שכתוב ברעיא מהימנא (זהר ח״ג קכ״ד, ב): ״ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים״.

אילו ידעו בעלי התאוות את גודל התענוג והטוב טעם שיש בעניני אלקות, שיכולים להגיע אליו ע״י לימוד החסידות ובפרט ע״י התניא קדישא, היו זונחים את כל תאוותיהם ורודפים אך ורק אחרי התניא קדישא.

גילוי הבעש״ט והרב המגיד, היו הכנה לגילוי עצם פנימיות התורה שנתגלה ע״י רבינו הזקן, וזהו בדוגמת עבודת האבות (״ריחות״) שהיו הכנה לגילוי העצמות דמתן תורה. ע״י לימוד חסידות חב״ד לוקחים את הענינים הכי גבוהים עד ל״אור הגנוז״ ועוד יותר גבוה, וזה בא בשכל דנפש האלקית – באופן של ״התיישבות אור בכלי״ – עד להבנת השכל של נפש הבהמית.

אלו שעדיין לא היה להם קביעות בלימוד חסידות חב״ד, צריכים הם להתחיל ללמוד, ואלו שגם קודם למדו – צריכים להוסיף. והוספה גדולה, הוספה גדולה ביותר, עד שהתוספת תהיה מרובה על העיקר. ויהי רצון, שיהיה זה הכנה וכלי ל״כמים לים מכסים״, בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

ספר התניא הוא לא ספר מוסר! התניא הוא המאור הגדול המחדיר אור וחיות בפנימיות המח והלב בקיום כל התורה כולה ומצוותיה. ואשרי למי שזכה ללמוד בספר זה, וככל שמתקרבים יותר ללימוד התניא ככה מתקרבים לקב״ה.

כ״ק מורנו ר׳ ישראל בעל שם טוב, העתיק לגיסו מוה״ר ר׳ גרשון קיטובר, את המכתבים שכתב אליו ר׳ אדם בעל שם מראפשיטץ. להלן כמה קטעים מהמכתבים: